וְאַחֲרָיו אַחֵר (גּוּפוֹ – חֶדְוָה שֶׁל עֶשֶׁת
וְעַל פָּנָיו – שִׁכְרוֹן יַמִּים וְטַלְטֵלַת צִיָּם)
וְסָח לִי:
״אִמָּ-מָא לֹא תִּשָּׂאֵנִי הַיַּבֶּשֶׁת,
נִכְסוֹף נִכְסַפְתִּי אֶל הַיָּם.״
מָתַי שָׁמַעְתִּי הַמִּלִּים אֲשֶׁר אֵי-אָז הִרְנִינוּ
לִבִּי בֵּין לְבָבוֹת בְּצֵרוּפָן הַזָּר?
עַל-יַד הַמַּעֲקֶה שֶׁלָּךְ לוֹיד-טְרִיֶּסְטִינוֹ
פָּגַשְׁתִּי שׁוּב אוֹתוֹ אֶת הַמּוּזָר.
זָכַרְתִּי צְרוֹר יָמִים – בָּעֵמֶק. בַּגִּלְבֹּעַ.
הָרִים רָבְצוּ לִשְׁתּוֹת מִנַּחַל עֵין-חֲרֹד.
בִּצְרִיף הָעֵץ כִּבְתוֹךְ מִקְדַּשׁ אֱלֹהַּ
אָמְרוּ תְּהִלִּים רַגְלַיִם שִׁכּוֹרוֹת.
שָׂדוֹת עֻלְּפוּ מְכֻרְסְמֵי חַמְסִינִים
הִתְפַּלְּלוּ עַל טַל בִּשְׂפַת הָאֲבָנִים.
מֵאֹהֶל עַד כּוֹכָב בְּזֶמֶר-הַכְנִיסִינִי
הִמְרִיאוּ כִּסּוּפִים כֹּה מוּבָנִים.
הָרִים מְצֻלָּקִים זָקְפוּ אֶת הַדַּבֶּשֶׁת
וְהִתְגָּרְדוּ בְּחַדּוּדֵי-כּוֹכָב.
״הָהּ אִמָּ-מָא לֹא תִּשָּׂאֵנִי הַיַּבֶּשֶׁת״ –
וְהִתְרוֹצֵץ כְּפֶלִי בֵּין אֶחָיו.
הָיָה זֶה לְפָנִים. כְּמוֹ אֶשֶׁד עֲבָרַנִי.
יָמִים כַּיַּעַר. וּבַיַּעַר – אֵשׁ!
עַכְשָׁו הוּא עַל יָדִי. אֵלִי הַהִכִּירַנִי?
הֵן מַה-שֶּׁהוּא נִכְמַר בִּי וְקָרָא לוֹ: גֵּשׁ!
וְהוּא נִגַּשׁ – פָּרוּעַ וְגָבֹהַּ:
יַסְעוּר פָּדוּי אֶל אֵיתָנָיו חָזַר!
שָׁאַלְתִּי: ״טוֹב?״ אַךְ הוּא עָמַד בְּלִי נוֹעַ –
אֲסוּף-כְּנָפַיִם וּמוּזָר.
הִתְעַגְמְמוּ עֵינַי: דְּמוּתוֹ הִיא אוֹ אַחֶרֶת?
אַךְ לֹא הִרְהַבְתִּי עֹז לִקְרֹעַ אֶת הַלּוֹט.
שָׁתַקְנוּ.
וְרַק הִיא
הַיָּד הַמִּסְתַּתֶּרֶת
אָרְגָה אָרְגָה אֶת חוּט-הַגּוֹרָלוֹת.