ביוגרפיה , פוליטיקה ושירה
חגית הלפרין
התפרסם ב: צפון, קובץ ספרותי בעריכת אבידב ליפסקר, אדיר כהן וצבי שטרנפלד, הוצאת אגודת הסופרים, חיפה, כרך ז', 2004, עמ' 147- 173.
בשנת 1954 עמד שלונסקי לכנס את כל כתביו בשני כרכים. בראשית יוני 1954 יצא כרך א' של כתביו ומיד אחריו הכרך השני. פחות משנה לפני כן, באוקטובר 1953, בשעה שהיו כתבי שלונסקי תחת מכבש הדפוס, התאבדה אשתו לוסיה בקפיצה מן הקומה השלישית שבביתה ברחוב דב הוז. מאז ועד צאת ספרו "אבני גויל" בשנת 1960 לא פרסם שלונסקי שירים חדשים. "לשתיקתו הממושכת היו סיבות שונות, גם אינטימיות וגם ציבוריות-כלליות. בימים קשים, ימי סבל נפשי, ימי תלאות וייסורים, הייתה בת-שירתו אחוזת דומיה". בשנים אלה "היה שלונסקי שטוף בקדחתנות העשייה הספרותית, כמתרגם, פובליציסט ועורך", כתב הביוגרף של שלונסקי א. ב. יפה1.
אבחנתו של יפה, כי סיבות אינטימיות וציבוריות-כלליות גרמו לשתיקתו של שלונסקי רומזת, לדעתי, לשלוש מצוקות מרכזיות בחייו: א. במישור האישי-משפחתי – לפרשה הטרגית הקשורה לשתי הנשים בחייו של שלונסקי: לוסיה ומירה. שלונסקי נקרע במשך שנים רבות בין אהבתו הכאובה לרעייתו לוסיה, שהייתה שחקנית מחוננת בתיאטרון "אהל", אך התמכרה לטיפה המרה, לבין אהבתו למירה הורוביץ לבית לוין, שהייתה נשואה תחילה לסופר יעקב הורוביץ. הורוביץ השתייך לחבורתו של שלונסקי חבורת 'יחדיו' והיה רעו הקרוב. סבך משפחתי ורגשי זה נמשך קרוב לעשרים שנה מאמצע שנות השלושים ועד למותה של לוסיה.
ב. במישור האישי-ספרותי – התקופה שבה נכתבו שירי הספר "אבני גויל" הייתה התקופה שבה החלו סופרי דור תש"ח ומשוררי שנות השישים מערערים על הפואטיקה המודרניסטית מבית מדרשם של שלונסקי אלתרמן. משוררי שנות השישים ערערו בעיקר על הפואטיקה של שלונסקי והעלו נורמות חדשות בשירה, ושלונסקי חש שמעמדו כדמות מרכזית בתרבות העברית נחלש.
ג. בשנת 1953 מת סטלין ושלוש שנים לאחר מותו בשנת 1956 חשף חרושצ'וב את פשעיו בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית. המחצית השנייה של שנות החמישים עמדה אפוא בסימן שבר אידיאולוגי בחיי שלונסקי – כמו בחייהם של רבים מאנשי מפ"ם – והתפכחות מכאיבה מהתקוות שתלו ב"עולם המחר".
מצוקות אלה העכירו את חיי שלונסקי וגרמו, ככל הנראה, למיעוט כתיבת שירה מקורית.
אולם הקורא בשירת שלונסקי מאותה תקופה ומחפש בשיריו ביטוי לסבל שעבר עליו יתכן ויגיע למסקנה, כי מי ש"מחפש בשיריו מאותם זמנים, שבהם אירעו הדברים , לא ימצא לא את לוסיה, ולא את מירה, לא אהבה, לא כאב ולא בגידה"2. הסיבה לכך היא הפואטיקה המיוחדת של שלונסקי. פואטיקה זו עוצבה על פי אופיו והשקפת עולמו. א. ב. יפה כתב עליו לאחר מותו, כי "מעולם לא היה שירו זעקה בלתי-מבוקרת, התפרצות שלא רוסנה." שלונסקי סבר, כי "כל שירה היא תמיד 'מלאכת מחשבת' - - ואפילו בעיתות מצוקה גדולה, לאומית או אישית, אין השירה פורקת עול צורות והיא סרה למשמעת חוקי האמנות. הדבר השנוא עליו ביותר, בספרות ובחיים כאחת, היה הסנטימנטליות."3 אופיו הסגור והצורך להגן על חייו הפרטיים מכל משמר, התחושה שאין לתת לאיש דריסת רגל ב'כאבו האישי' ולגלות ברבים את צערו הצמיחו את הפואטיקה 'השלונסקאית'. פואטיקה זו דוגלת בשירה, המרחיקה את עדותה מן החוויה האישית. רק לאחר שהחוויה מתגבשת ומזדככת היא ראויה להפוך לחומר שירי וחומר זה מעוצב באופן מכליל וסמלי.
לפיכך בחינת השירים, שנכתבו בעיצומה של תקופה קשה בחיי המשפחה של שלונסקי ומיד לאחר מותה של לוסיה מגלה, כצפוי, כי מעטים השירים שניתן לקשרם לפרשיות חייו. עם זאת ניתן לגלות בשיריו עקבות של הפרשה המשפחתית הטראומטית ושל המצוקות האחרות בחייו. בסוף שנות החמישים, לאחר שנצטללו ונתגבשו החוויות כתב שלונסקי מחזור בן עשרה שירים, בשם "שירי המרוצה הרעה" והוא נתפרסם בספר "אבני גויל" בשנת 1960.
הספר "אבני גויל" כולל שני חלקים, ששמותיהם מעידים על אופיים. החלק הראשון נקרא "צמרות בסופה" והשני - "כוכבי שבת". לכותרת של החלק הראשון יש קונוטציה שלילית והיא רומזת, בין השאר, ל"סופה" בחיי שלונסקי, בעיקר לתקופה הקשה של מות לוסיה, ואילו החלק השני, בעל הקונוטציה החיובית, רומז לתקופה החדשה, שנפתחה בחיי שלונסקי לאחר מותה4. בחלק הראשון "צמרות בסופה" נתפרסם מחזור השירים "שירי המרוצה הרעה", שניתן לפרשו, כפי שנראה בהמשך, כתגובה מאוחרת למותה של לוסיה. חלקו השני של הספר "כוכבי שבת", נפתח בשיר "בעברך" המוקדש לרעיתו השניה מירה לבית לוין.
מחזור השירים "שירי המרוצה הרעה" הוא מחזור מורכב ורב-רבדים. ניתן לגלות בו צומת של תכונות פואטיות ומוקדים תמטיים, המצויים באופן מפוזר ברבים משירי הספר. אולי זו הסיבה שחוקרים ומבקרים אחדים, שכתבו על הספר "אבני גויל" בחרו לכתוב (או לפחות להתייחס בשורות אחדות) דווקא למחזור שירים זה.
מורכבותו וסמליותו של המחזור "מאפשרת" לו "להיענות" לפרשנויות אחדות,
שנתנו חוקרים ומבקרים: פרשנויות אנושיות–כלליות, ביוגרפיות, אידיאולוגיות- פוליטיות. אולם, כפי שנראה בהמשך, אף אחת מהן איננה מלכדת את כל עשרת השירים. לפי הנטען כאן משקף המחזור, "שבר משולש" בחיי שלונסקי: מותה של לוסיה, ערעור על ההגמוניה שלו והתפכחות מ"עולם המחר". "השבר המשולש" הזה מתגלה במחזור השירים בשינויים שחלו בפואטיקה של שלונסקי, ובמידה מסוימת גם בתמטיקה שלו.
במשך השנים נעשו כאמור ניסיונות אחדים לפרש שירים בודדים מתוך "שירי המרוצה הרעה", ולשירים מסוימים אף ניתנו פרשנויות אחדות. אך טרם נעשה ניסיון לראות את מחזור השירים כמכלול ולפרשו בתור מחזור שירים בעל עקרונות ארגון ייחודיים, וטרם נעשה ניסיון למיין את סוגי הפרשנויות ולבחון את אופיין, מקורן ותקיפותן.
מחזור שירים זה "אינו נענה" לפרשנות הקלאסית, המניחה שניתן להגיע לפרשנות שלמה, פשוטה, עקבית וקוהרנטית.
כל אחד מהפירושים, שהציעו חוקרים ומבקרים, נסמך על שירים אחדים ושורות אחרות. שירים אחדים "נענים" יותר לפירוש הביוגרפי ושירים אחרים "נענים" יותר לפירוש האידיאולוגי. נראה כי הסיבה לפירושים החלקיים איננה קוצר ידם של החוקרים אלא תכונה מהותית של מחזור השירים. מחזור השירים הוא שבור וקטוע כתכונת יסוד, והוא מורכב מקולאז' של שורות המרמזות על הבעיות המהותיות, האישיות, הלאומיות, האנושיות והפואטיות שהעסיקו את שלונסקי בשנים אלה.
דומה אם כך, שמחזור השירים תומך בהנחה, כי האמירות לעולם אינן סתמיות או חסרות פשר5 , אולם הן שולחות את הפרשן בכיוונים שונים, והמסקנה היא שפרשן הניגש למחזור השירים המודרניסטי נוסח שלונסקי מתבקש לאמץ את עיקרון אי הקוהרנטיות, חוסר הלכידות6. נראה שמחזור השירים המודרניסטי בכוונת מכוון שובר את רצף הפרוש. ישנם חלקים במחזור שהם דו משמעיים או רב משמעיים, ישנם חלקים הנענים יותר (או רק) לפירוש אחד וישנם חלקים שנענים יותר (או רק) לפירוש אחר7.
*
כותרת המחזור "שירי המרוצה הרעה" שולחת את הקורא לירמיהו כ"ג, 10. במקור נושא ירמיהו נבואת זעם על מנהיגי העם, הנביאים והכוהנים ואומר עליהם, כי רצים הם לעשות רעה ומשתמשים בגבורתם לבצע מעשים בלתי ישרים: "כי מנאפים מלאה הארץ, כי מפני אלה אבלה הארץ, יבשו נאות מדבר, ותהי מרוצתם רעה וגבורתם לא כן".
מהי "המרוצה הרעה", שעל שמה נקרא מחזור השירים? ננסה להראות, כי "המרוצה הרעה" היא רב משמעית ויכולה להתפרש באופנים שונים. להלן תוצגנה ותיבחנה פרשנויות אחדות ל"שירי המרוצה הרעה8 ".
1. "שירי המרוצה הרעה" – מרוצתו הרעה של "כל- אדם" לקראת מותו
הפרשנות המקשרת את מירב השירים ומירב חלקיהם היא הפרשנות הנסמכת אל סמל כלל- אנושי אוניברסלי של תיאור חיי אדם. במהלך השירים נטווה
סיפורו של "כל אדם". "כל אדם" מתחיל ללכת, ועובר במהלך השירים כברת דרך. בסיום המחזור מסתבר שעבר מהלך חיים שלם9. "כל אדם" אינו עובר את הדרך בהליכה מתונה, אלא הוא עושה אותה בריצה מטורפת, ריצה של מי שנרדף בחששו מפני המוות. כותרת המחזור "שירי המרוצה הרעה" מתפרשת, לפי הסיפור הנוצר במהלך השירים, כ"ריצתו הרעה" של כל בן אנוש במסלול חיים שסופו ידוע מראש ובניסיונות השווא שלו לנוס מפני מותו הצפוי.
המסגרת התמטית הסיפורית נוצרת בעיקר באמצעות קישורים בין השיר הראשון לבין השיר התשיעי. השיר הראשון מציג לפני הקורא שלושה משפטים מרכזיים שבהם שאלה, תשובה ומסקנה נחרצת. השאלה היא: "איכה ינוס האדם מפני המוות", התשובה הניתנת היא, כי "לא יוכל האדם לנוס מפני המוות" והמסקנה הכוללת ניתנת בצורת מכתם: "והמוות יבלע לנצח".
מכתם זה מבוסס על אלוזיה, המהופכת לנבואת הנחמה של ישעיהו (כ"ה, 8) ולסליחה שכתב המשורר משה אבן עזרא "הולכים בגיא צלמות"10. לפי נבואת הנחמה של ישעיהו יסיר אלוהים את גזרת המוות וימחה את דמעת האדם: "בלע המות לנצח ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים". הפסוק "בלע המוות לנצח" משובץ גם בסליחה הארוכה של משה אבן עזרא, העוסקת רובה ככולה במוות. בסליחה זו משובץ בסוף כל בית פסוק מקראי שכולל את המילה "מוות". הסטרופה האחרונה מתייחסת לנבואת הנחמה של ישעיהו, ובה מבקש משה אבן עזרא "הער נבואה ידועה ומחה אלוהים דמעה ובלע המוות". גם כאן ההקשר הוא הקשר של תקוות נחמה. שלונסקי הופך את משמעות הפסוק מחיובית לשלילית. המוות המתואר בשיר הפתיחה של המחזור נשאר השליט העליון והכל יכול. לא נותרת בשיר התקווה, כי אלוהים ייענה לתפילה, יכרית ויבלע את המוות, וברור כי המוות מבלע את החיים.
השיר האחרון במחזור מתאר את סופה של כברת הדרך שעובר האדם. לאדם ישנה תחושה, שהמהלך שהחל בו הושלם, ועתה עליו לנטוש את כברת הדרך שעבר, ולהתחיל מהלך חדש. בהתאם לכך מכונה השיר האחרון בשם "עת לנטוש", והוא מבטא את מסקנת הגיבור "אך עת לנטוש את 'אבן המנוחות'. אלא שהדרך החדשה איננה מבשרת טוב. דרך זו היא קשה, קרה ומנוכרת ואין בה כל נחמה. הדובר מנסה לאחות את חוטי חייו. הוא מתעטף "בחוט אחרון של משי מתקרע" ומשתדל להתכסות היטב כנגד "הקרה והאבק בדרך". דווקא בפגישה עם הזולת, שצריכה לעודד ולנחם הוא חש ביתר שאת את ההכרח ללכת לבדד:
הולכי-מנגד יקרו לך בפתע
ויתהו.
הסבר שלום ולך אל מול פניך –
כאניות שנפגשו בלב-ימים
וכוונן הפוך.
בין ראשית המרוצה, שהיא ראשית המסע, לבין סופו – עושה גיבור השירים אתנחתא. הדרך היא דרך חתחתים קשה והדובר נעצר כדי לבחון אותה. בחינת הדרך היא, לדעתי, עניינם של שמונת השירים הנמצאים בתווך בין השיר הראשון לאחרון.
תיאור "חיי האדם", כל אדם, הם למעשה גם תיאור חיי המשורר, ובאופן ספציפי – כמובן תיאור חייו של שלונסקי עצמו, כפי שהוא רואה אותם בתקופה זו בחייו. אופיו של מחזור השירים, כפי שנראה בהמשך, חורג בכמה תחומים מן הפואטיקה המסורתית של שלונסקי ובכמה תחומים ממשיך אותה. ריצתו של גיבור השירים מתקשרת עם תפישתו הבסיסית של שלונסקי, ולפיה חיי אדם משולים למחזור נצחי של גלגולים.
שלונסקי ראה את החיים בכלל ואת חייו שלו כמשורר בפרט כרצף של תמורות וגלגולים מטוב לרע ומרע לטוב. לעולם אין המשורר מגיע לתחנה הסופית החיובית של "גן העדן" ולעולם לא יגיע אל המנוחה והנחלה. הגיבור בשיריו משנות העשרים והשלושים ממשיך להתגלגל תדיר מ"גלבוע" - סמל הטוב ועד "דווי" – סמל הסבל האנושי מ"בוהו" ל"מלאת" מ"המפולת" אל ה"פיוס"11 . אולם יש שוני בסיסי בין תחנות הגלגול בשירתו המוקדמת לבין התחנות שב"שירי המרוצה הרעה". בשירים המוקדמים "הגלגול" משמעו היה כאמור מעבר מרע לטוב ומטוב לרע וחוזר חלילה, ואילו ב"שירי המרוצה הרעה" בגלגול אין כלל צד חיובי והוא כולל רק צער ועצב. הגיבור הולך מסבל לסבל. הדובר הולך מגלגול לגלגול מתחנה לתחנה "בקור ובאבק עד אבן-המנוחות החדשה" ("עת לנטוש").
שמונת השירים הנמצאים בתווך בין השיר הראשון לאחרון מבטאים את "חכמת החיים" ,שצבר הדובר בגלגולי חייו וב"מהלך ריצתו". הוא מבקש להזכיר לעצמו את "הכללים" לפיהם יש לנהוג ולהשכיל גם את נמעניו ב"לקח טוב". על כן רבים מן השירים מעוצבים כמכתמי חכמה נוסח "משלי" ו"קוהלת", ומבקשים ללמד את הבריות "מהי הדרך הנכונה שיבור לו האדם". השקפת העולם הנבנית בעזרת המכתמים ואמרות החכמה היא השקפת עולם פסימית, שחורה משחור.
אחד לאחד שוללים שמונת השירים את כל הנחמות האפשריות. גיבור השירים מתבונן בעולם, בנופיו ובבני האדם באכזבה ולעתים אף בציניות.
השיר השני במחזור "שיר הברוש בבוקר" שולל את נחמת הנוף היפה, הרענן.
כותרת השיר מעלה ציפיות לתיאור פסטורלי של ברוש בבוקרו של יום. לכאורה מממש השיר את הציפיות והוא מתאר ברוש בבוקר עם שמיים תכולים ועננים.
הברוש איננו נזכר בתוך השיר אלא בכותרת בלבד, והוא מתואר באופן ייחודי: הברוש מיוצג באמצעות לטאה, המוצבת על ראשה וזנבה כלפי מעלה, או אמיר של עץ ללא השורשים. יש כמובן הצדקה צורנית לתיאורים אלה של הברוש. ייצוגו של הברוש כזנב לטאה, למשל, מתפרש כנובע ממראהו המיוחד של עץ הברוש: רחב מלמטה ומחודד כלפי מעלה וקצהו העליון מזכיר זנב. אולם שני הדימויים מפריכים את הפסטורלה ונקשרים לגוף מת: הלטאה המוצבת במהופך איננה יכולה להמשיך לחיות, וכך גם העץ ש"שכח" את שורשיו. גם "המרום" – סמל כל הנעלה והיפה - מתרחק מן העץ. הגוף המת נזכר במפורש בסיומו של השיר המתאר את התכלת מבעד לענני הכבשה ("הפורחות"12) כמו גוף משוי בחורי מכמורת. התכלת 'הנוזלת' מבין העננים דומה לגופו של הטובע שנמשה במכמורת. שיר הברוש בבוקר הופך אפוא את העיסוק בנוף בוקרי, אידילי, לנוף של מוות.
בשיר השלישי בולט המוות בכותרתו של השיר "שיר הדג שמת". השיר הרביעי, "שיר בת הקולות" , מנהל דו-שיח מעניין בעיקר עם שירו של שלונסקי "התגלות" משנת 1924 , ושולל באמצעות הקישור אליו את הנחמה שבייעודו כמשורר. הדובר בשירים המוקדמים של שלונסקי הציג את עצמו כמשורר הנושא את דברו של האדם במאה העשרים. בשיר "התגלות" הופיע הדובר-המשורר בדמותו של שמואל הנער, השומע את הצו האלוהי שגוזר עליו להקדיש את עצמו לייעודו, והוא נענה לו בשמחה. גם ב"שיר בת הקולות" מופיע לכאורה הקול האלוהי, אולם השיר רומז לכך ששוב אין זה קול אלוהי אלא קול מתעתע. רמז זה מופיע כבר בכותרת השיר. אין זו "בת קול", התגלותו של הקול האלוהי, אלא "בת קולות", קולות כזב. הדובר שומע את כל ששמע קודם, אך ההבדל העמוק הוא, כי עתה "המסוות נפלו" הוא רואה את כל שראה קודם "אך המראות אבלו". הנפילה היא חד-משמעית וסופית. על כן ליל הכוכבים איננו ליל תקווה, אלא הוא מדומה לנדל ענק: "ליל-כוכבים נדל ענק הוא / על גגותיה של עירך".
השיר החמישי "נאום פלוני על שכונתו" עוסק אף הוא במוות, בהתאבדות. התאבדות זו נעשית על רקע של בדידות וניכור בכרך, שבו האדם הוא פלוני-אלמוני, חסר דמות ופרצוף. השיר השישי "שיר הגומלין", שולל את הנחמה שיכול האדם לשאוב מזולתו: "הוי אחד –אם רק תוכל. / הוי בשנים –רק אם טוב מכך גם לו. / אך לעולם אל תצפה לרחמי ההם / המיחלים לרחמיך אתה". שלושת השירים, השביעי, השמיני והתשיעי עוסקים בשלילת הנחמה, שנותנות לאדם המלים בכלל והשירה בפרט. בשיר השביעי "דו-שיח על אבדן המלים". הדובר מופיע כמי שמרוב צער נאלם דום וחדלה בת שירתו. המוות והשכול המופיעים בשיר זה הוא המוות והשכול של המלים. בשיר השמיני "תשובתו של השותק" מעלה הדובר על נס את השתיקה. האדם הסובל נדרש לשאת את סבלו בשתיקה ובדומיה מוחלטת. הדיבור אינו אלא ביטוי לחולשה, "כשלון הכוח להחריש". אין לדובר אמון ביכולתן של מילותיו לחדור אל לב הזולת ובנקודה זו מתקשר שיר זה גם ל"שיר הגומלין", המבטל את הנחמה שבידידות. השיר התשיעי, שיר "מוסר השכל" עומד אף הוא כאנטיתזה לתפישת העולם של שלונסקי בשנות השלושים והארבעים. שלונסקי ראה בעולם השירי את העולם החשוב והאמיתי. הוא האמין, כי לשון השירה יש בה כדי לברוא עולם שלם. עתה הוא מציג את עצמו כמי שמעדיף את "החיים" על פני "השירה". השירה שהיוותה את מקור אמונתו וכוחו של המשורר נופלת עתה שדודה לפני "המציאות", והמשורר מוכן לתת את כל הונו "במחיר חיוך אחד של ודאות פשוטה ושאון זאטוטים- של- בית -רבן".
השיר התשיעי חוזר ומתקשר לשיר הראשון במפורש דרך השורה שבה מזכיר המשורר- הדובר לעצמו "שמור וזכור שוטה את המכתם אשר נתת לצרור שיריך". תזכורת זו חשובה לדובר, כדי שיזכור וידע כיצד לנהוג בדרך החיים הקשה וכיצד להימנע מאשליות מתוקות.
*
הפירוש שתואר לעיל הוא המוכלל ביותר. פירוש זה תיאר את מסלול חיי האדם באופן פסימי מאד. האדם רץ לקראת מותו הוודאי ומסלול חייו בנוי מגלגולים אחדים. הרכבו של כל גלגול הוא קשה ואכזרי. במהלך הגלגול בין תחנה לתחנה נשללות מן האדם כל נחמותיו: נחמת הנופים, הריעות, היעוד, המלים, השירה. האדם מסיים גלגול אחד ופותח בגלגול חדש, שלא יהיה שונה מקודמו, וכך עד למותו. עם זאת כאמור מתארים השירים מסלול חיים לא רק של "כל אדם" אלא של משורר, של שלונסקי עצמו, שבתקופה זו של חייו חש שכל עולמו מתמוטט, כל התקוות נופצו, כל האשליות נעלמו, רעיו הכזיבוהו. אפילו תחושת השליחות השירית שפרנסה את עולמו והעניקה לו חיוניות כה רבה מתוארת פה בלגלוג. השירה עצמה הכזיבה ולא נותר לו אלא השתיקה. עולם השירה אינו מתגלה כנעלה על המציאות.
2. "שירי המרוצה הרעה" – מרוצתה הרעה של לוסיה לקראת מותה ומרוצתו של המשורר הקם מאבלו.
הפרשנות הביוגרפית רואה במחזור השירים תגובה שירית ספציפית על מותה הטראגי של לוסיה. קישור זה נעשה בראש ובראשונה באמצעות השיר החמישי במחזור "נאום פלוני על שכונתו".
הריצה מתפרשת לפי פירוש זה כריצה כפולה: זוהי ריצתה של לוסיה לקראת מותה, מן הרגע שהשתלטה עליה מחלת השכרות הכרונית והמלנכוליה שנתלוותה לה, וזוהי גם ריצתו של המשורר, שקם מאבלו על מות רעייתו, רק כדי לרוץ ולהתמודד עם גלגול חדש שאינו טוב מקודמו. "אבן המנוחות", שאליה הגיע הדובר בשיר "עת לנטוש", לכאורה יכולה הייתה להתפרש כאבן "חיובית" שמאפשרת לאדם לנוח מעט בדרכו הקשה. אולם האבן היא גם מצבה, והמילה "מנוחות" מזכירה את הצירוף "הובא למנוחות", המתאר קבורה. על כן מרמז הצירוף "אבן המנוחות" לא על מנוחה נינוחה ונעימה אלא על הצורך לקום מן האבל הכבד ולנטוש את המת. לפי הפרשנות הביוגרפית, מהלך החיים הוא אפוא לא רק מהלך של "כל אדם" בדרך החיים הקשה לקראת המוות אלא מהלך החיים וכברת הדרך, שעבר שלונסקי המשורר לאחר התאבדותה של רעייתו והצורך שלו, לאחר פרק האבל, לקום ולפנות לדרך חדשה שכאמור לא תביא לו כל נחמה ובה ילך מעוטף בטליתו הקרועה.
השיר "נאום פלוני על שכונתו", הוא השיר היחידי במחזור, הנקשר כמעט במפורש למותה של לוסיה, ועל כן הוא ממלא תפקיד מרכזי בפרשנות הביוגרפית. נדמה כאילו כל מחזור השירים לא נוצר אלא לשמש לו רקע ואולי אף "להחביאו" בין תשעת השירים האחרים . לכאורה יש כאן פרדוקס, שכן מה טעם ראה המשורר להצניע שיר חשוב זה באמצע המחזור ולא במקום "אסטרטגי" כשיר הפתיחה של המחזור או כשיר המסיים? ולא עוד אלא, כפי שנראה בהמשך, השיר עצמו מצניע את נושאו המרכזי, מותה של לוסיה, והקורא מגיע אליו רק בשתי שורות הסיום שלו "זו שקפצה מן החלון שכנגד/ נסתפקה ב- 3 בלבד".
הצנעת השיר באמצע המחזור קשורה אף היא בפואטיקה של שלונסקי. היא מבטאת את רצונו להסתיר את האישי והפרטי במסווים כבדים ולברוח מן הרגשי והסנטימנטלי.
עם זאת גם בעיני שלונסקי שיר זה היה חשוב ביותר. שתי עובדות מעידות על כך, האחת היא עדותו של העיתונאי אורי קיסרי, שסיפר כי שלונסקי קרא באוזניו זמן קצר לפני מותו שיר שכתב לזכר לוסיה. קיסרי לא ציין את שם השיר אולם ככל הנראה הכוונה היא לשיר שלפנינו13 .
העובדה השנייה היא בחירתו של שלונסקי בשיר זה לקריאה בציבור במסגרת "בימות מארחת, משוררים קוראים את שיריהם" בהפקת יעקב אגמון ביולי 1972. בחוברת שנדפסה לכבוד האירוע נכתבה ביוגרפיה קצרה על כל אחד מהמשוררים, שקראו את שיריהם ונתפרסם שיר אחד של כל משורר. השיר של שלונסקי היה "נאום פלוני על שכונתו". שתים עשרה שנים לאחר שנתפרסם שיר זה לראשונה בחר שלונסקי לנתקו מן המחזור ולהבליטו כשיר העומד בפני עצמו. העובדה ששלונסקי פרסם בחוברת, פחות משנה לפני מותו, דווקא את השיר הזה - יש בה משום הצהרה על חשיבותו בעיניו, ורצונו שקוראיו ישימו לב אל השיר. נראה שזהו האופן הישיר ביותר, ששלונסקי יכול היה לבטא את תחושותיו ביחס למותה של לוסיה.
את כותרת השיר "נאום פלוני על שכונתו" ניתן להבין בכפל משמעות. מצד אחד הנאום הוא במשמעות המקובלת "דיבור חגיגי", או "הרצאה חגיגית לפני קהל שומעים". אך הצירוף "נאום פלוני", הוא גם הנוסח המקובל בסיומם של פסקי דין רבניים, שטרות או חוזים. בצד חתימת שמות הצדדים או העדים נכתב : נאום פלוני .. ונאום פלוני…"14 על כן הצירוף "נאום פלוני" מקבל משמעות הפוכה ומצביע דווקא על הניסיון לאפק את הפתוס, הנקשר להתאבדות, ולנטרל אותו. השיר מנסה להפוך את המוות לדבר יומיומי ואפילו מנוכר. האדם (אולי דמות של שכן אנונימי), הצופה מחלון ביתו באישה הקופצת, הוא חסר פרצוף וייחוד אינדיבידואלי. הוא אינו אלא "פלוני", אחד מההמונים המאכלסים את העיר. "פלוני" הוא האנטי-גיבור בתוך ה"אנטי טרגדיה". "אנטי טרגדיה" זו היא הטרגדיה של האדם המודרני המתרחשת בכרך עם תפאורה אפרורית דהה ומשעממת. מול "פלוני" בשיר עומדת הדמות הנשית המכונה "זו", שאף היא חסרת דמות ופרצוף.
נראה כי השיר עומד כאנטיתזה לאופי הדרמטי של מותה של לוסיה כפי שהוצג ברשימות הקצרות שנתפרסמו לאחר מותה בעיתונות התקופה.
בהתאם לרוח התקופה לא הזכירו הידיעות בעיתונים על מות לוסיה את המילה "התאבדות" אלא בלשון מוסווית. העיתונים כתבו שנפטרה "באורח טרגי" ('הארץ') או "בנסיבות טראגיות" ('דבר'). העיתון 'על המשמר' לא הזכיר אפילו ברמז את נסיבות פטירתה. גם את התמכרותה לאלכוהול הבליעו העיתונים ורמז קלוש לכך ניתן אולי למצוא בעיתון 'הארץ' במלים "מחלה קשה".
אולי דווקא משום כך נלוותה למותה הילה של מסתורין. בנקרולוג הקצר והמרגש, שכתב המשורר והשחקן אברהם חלפי, חברה של לוסיה לתיאטרון "האהל", אחרי מותה הוא תיאר את הספר האחרון, שהיא קראה בו ביום מותה - ספרו של המשורר סרגיי יסנין. המשורר סרגי יסנין התאבד, כידוע, בשנת 1925, וחלפי ציטט את המלים האחרונות ששמע מפי לוסיה. הייתה זו שורה מתוך שירו האחרון של יסנין שנכתב בסמוך להתאבדותו, השיר "האדם השחור". בשורה זו - "קורא לי הנזיר השחור" – רמז חלפי לקוראי "דבר" על מחשבות ההתאבדות של לוסיה ועל קיצה [ 'דבר' 15.10.53 ]. יום אחר כך פרסם עיתון 'מעריב' רשימה קצרה תחת הכותרת "שירה מסוכנת" ובה תיאר את התאבדותה של לוסיה באופן דרמטי ותיאטרלי: "אצל אישה תל-אביבית, ששמה לפני כמה ימים קץ לחייה בגלל חוסר עניין ושמחה בחיים, מצאו את ספר שיריו של המשורר הרוסי בעל המרה השחורה – יסנין, כשבדף הפתוח שיר תהילה למתאבדים המשתחררים מכל פגע רע בחיים" [מעריב, 16.10.53]. ברשימה זו, שאיננה חתומה, לא נזכר כלל שמה של לוסיה , אולם קורא התקופה בוודאי הבין במי דברים אמורים.
תיאור התאבדותה של לוסיה בעיתונות, שקשר בינה לבין התאבדותו של המשורר הרוסי סרגיי יסנין, והקרין על מותה נופך של מסתורין, רומנטיקה ודרמה – הוחלף בשיר שכתב שלונסקי במוות שאין בו שום "רומנטיקה ספרותית". זהו מוות אפרורי חסר כל הילה.
במרבית שורות השיר עורך "פלוני" דיון קר וענייני על בית מגוריו ועל שכונתו. הוא בוחן את מבנה הבית, את גודלו ואת "המצאי" של שכונתו. בהתאם לכך הוא מרבה לציין עובדות מספריות: יש בבית 5 קומות, 70 קווי אוטובוס בעיר - - - 3 בתי קולנוע בשכונתו. עובדות טריוויאליות אלה נועדו ככל הנראה "ליגע" את הקורא ולהרדים את ערנותו. כביכול אין לשיר מה לספר אלא עניינים טריביאליים ואינפורמציה משעממת.
הבית האחרון של השיר חוזר אל השורה הפותחת את השיר וקובע שוב, כי "בית מגורי הוא בן 5 קומות". חזרה זו מקהה עוד יותר את הערנות. על כן כאשר כהמשך טבעי ל"ספירת האינוונטר" בבית, בשכונה ובעיר מופיעות שתי השורות "זו שקפצה מן החלון שכנגד / נסתפקה ב- 3 בלבד" נמצא הקורא בלתי מוכן לטיפול בנושא ההתאבדות.
שורות אלה מעצימות את מגמתו של השיר "למשוך" לכיוון האנטי-הרואי. הגיבורה, "זו", אפילו לא קפצה מחמש קומות אלא הספיקו לה שלוש בלבד.
למעט שתי השורות האחרונות שאר שורות השיר אינן עוסקות כלל בנושא המרכזי שלו: התאבדותה של "זו שקפצה מן החלון". הסוואת הנושא המרכזי נעשית באמצעות רטוריקה כמעט דמגוגית של הדובר, שמטעה את הקורא ומשלה אותו בדבר הנושא המרכזי של השיר.
בראשית השיר נדמה, שהדובר עורך השוואה בין ביתו ושכונתו לבין מרכז העיר,
וסוקר את "מנעמיה" של העיר המודרנית. אולם מסתבר, כי קסמה ורבגוניותה של העיר נעלמו, וכל הגיוון שבחיי האדם בעיר מתומצתים בשורות המגלות את אפסות החיים: "וכל שבין לידה למות".
כ'איור' לנפלאות העיר הגדולה והחיים המודרניים מתוארים 3 בתי הקולנוע, והצלחות המעופפות שהילדים משחקים בהן.
הראשונה שרמזה לאפשרות לקרוא את השיר קריאה ביוגרפית הייתה המשוררת לאה גולדברג, שידידותה רבת השנים עם שלונסקי והכרותה העמוקה עם בני משפחתו הקרובים עזרו לה לחשוף את החוויה הקשה ששקועה בבסיס השיר. גולדברג עשתה זאת ברמז, שהיה מובן רק לידידיו הקרובים של המשורר. במאמרה על שלונסקי במלאת שנה למותו כתבה גולדברג, כי יש בשיר זה "רמז לחוויה אינטימית העומדת מאחורי כל השיר כולו. השיר היבש כביכול [ - -] נכנס על ידי השורות הללו לאותו תחום הקרוא מאז ומעולם בשם 'ליריקה'"15.
לאה גולדברג בניתוחה הרגיש לשיר זה כתבה, כי השימוש "באביזרים הבלתי נמנעים של חיי האדם בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, אינם קובעים שום דרגה של שינוי לגבי 'וכל שבין לידה ומוות'". בית מגוריו של גיבור השיר, שממוקם באחת משכונות העיר, הוא למעשה מיקרוקוסמוס של העיר כולה. אין כל הבדל בין מרכז העיר לבין שכונה שבפרבר, ומכאן גם המסקנה של הגיבור שאין צורך להרחיק לנסוע, כיוון שגם בשכונתו, ממש ליד הבית, מצויות כל "חמדות הכרך". אלא שבמקום חמדות הכרך – מצויים בביתו - כמו גם בעיר כולה - השעמום, המחנק וסרחון הגופים.
בהמשך לדברי גולדברג ניתן לומר, כי לפני קריאת הבית האחרון, נדמה לקורא, כי היפוך זה של המיקרוקוסמוס מחיובי לשלילי – הוא הנקודה המרכזית וגולת הכותרת של השיר "נאום פלוני". אולם שתי השורות האחרונות מגלות, כי הנאום מכוון לנקודה אחרת לחלוטין, והשיר כולו הוא " הפוך על הפוך". השיר מגלה את הבנליזציה של ההתאבדות הטראגית ומעורר לראות מחדש, במעין 'הזרה', את הטראגי שבבנלי.
לעומת לאה גולדברג ראה אברהם הגורני-גרין בתגובה השירית של שלונסקי להתאבדותה של לוסיה חוסר רגישות מצד המשורר. הוא טען, כי ה"יובש" בו מוצג המעשה בשיר 'נאום פלוני על שכונתו' הוא "ביטוי קיצוני לחוסר רגישות." עם זאת הודה, כי "מי שהכיר את שלונסקי ואת הרקע לא חש כך" והביא בהמשך דבריו ציטטה מדבריה הנ"ל של לאה גולדברג16.
לאה גולדברג הבחינה, כמובן, ב"יובש השירי", אולם היא פרשה אותו כמנגנון ההגנה של שלונסקי לכסות על הכאב העז שאין לתת לו ביטוי.
הטרגדיה שבשיר היא טרגדיה מודרנית, והמעשה הנורא מסתתר מאחורי מסווה החיים הבנליים, השגרה המקוללת, האפרוריות. השורות המתארות את קפיצתה של האישה מסיימות את השיר והן מבליטות את העובדה, כי מן המעשה הנורא אין כל דרך חזרה.
גם בשאר שירי המחזור ניתן למצוא קישורים להתאבדותה של לוסיה ובראש ובראשונה באמצעות הנושא הבולט ביותר בשירים - המוות. המוות בשירים מתואר בצורה בוטה, אכזרית, ללא כל יופי, ללא כל אשליה. זהו מוות נטול עדיים. מוות "נטו" ללא מחלצות. המוות מקושר לבעלי חיים הנחשבים טמאים לפי דיני היהדות. בשיר הראשון "שיר מרבה הרגלים" מתגלגל האדם הרץ לקראת מותו בדמותו של מרבה הרגלים. מרבה הרגלים מופיע גם בשיר הרביעי "שיר בת הקולות" בתוך תיאור ליל הכוכבים. שם הוא מתואר כ"נדל ענק". לבעלי חיים אלה מצטרפת גם הלטאה המופיעה ב"שיר הברוש בבוקר", כמטפורה לעץ הברוש, ו"הדג המת" שנשרה לו הקשקשת.
מרבה הרגלים והלטאה נזכרים במפורש בדיני הטומאה והטוהרה שבספר
"ויקרא": "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים [ - - ] לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא י"א 41-41) וכן: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ: החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכוח והלטאה והחומט והתנשמת" (ויקרא, י"א, 29-30)17.
זנב הלטאה מתואר בשיר כשהוא ניצב כלפי מעלה. זנב הלטאה מתקשר לטומאה באמצעות הסיפור המובא בפסחים ג' ,ע"ב על שלושה כוהנים שהיו בבית המקדש וכל אחד מהם קיבל משהו מלחם הפנים שהיו מחלקים לכוהנים. כיוון שרבו הכוהנים היה כל אחד מקבל כמות קטנה מאד. אמר כהן אחד לחבריו: הגיעני חלק שגודלו כפול, ואחד אמר: היגיעני חלק כזית, ואחד אמר: היגיעני כזנב הלטאה. כיוון שהביא דוגמא משרץ טמא בדקו אחריו ומצאו פסול באילן היוחסין שלו. התברר שלא היה כשר לכהונה.
המוות מתואר בשירים פעמים אחדות כתנועה מלמעלה למטה, ובכך הוא נקשר לקפיצה מן הקומה השלישית. ב"שיר הדג שמת" הדג המת הוא תחליפו של הירח, ונראה כדג מת הצף "במי הכסף". הירח, הנמצא במרומים, כביכול הושלך למים ומת. ב"שיר בת הקולות" נראות הבבואות שביאור "כל ראש למטה", והן מרמזות לפסוק "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". אף כאן ישנו גוף מת שהושלך, ונמשכת התנועה מלמעלה למטה כמו בשירים הקודמים.
ב"שיר הברוש בבוקר" הברוש מופיע כלטאה המוצבת על ראשה וזנבה כלפי מעלה. בסיום השיר מופיע גוף מת בתוך התיאור האידילי של תכלת השמים הנגלית מבעד לעננים. תכלת זו נדמית לגוף שנימשה במכמורת.
"כגוף המשוי בחורי המכמרת –
תכלתו שלבקר בעד הפורחות"
הקישור למותה של לוסיה עולה במחזור השירים לא רק בנושא המוות, שהוא נושא גלוי ובולט במחזור השירים, אלא גם בנושא אחר, סמוי, והוא רגשי האשמה שחש הדובר. תחושת האשם מתגלית בשיר הן באמצעות כותרת המחזור "שירי המרוצה הרעה" והן בשיר הרביעי "שיר בת הקולות".
את הכותרת "שירי המרוצה הרעה" ניתן לקשר לא רק לפסוק המקראי18 בירמיהו כ"ג 10, אלא גם לתפילת הווידוי של המנחה בערב יום הכיפורים. בווידוי זה, "על חטא", פותחות כל השורות בצירוף "על חטא" ומונות אחד לאחד את חטאיו המרובים של האדם, שעליהם הוא מבקש כפרה. אחד מהחטאים הוא: "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים להרע". אלוזיה זו רומזת לתחושת האשמה, שחש המשורר לאחר מותה של לוסיה. לפי ממצאי המחקר הביוגרפי לא נתן שלונסקי ביטוי גלוי לאבלו . הביטוי לאבל ולתחושת האשם שלוותה אותו מופיעים רק שנים אחדות לאחר מותה במחזור השירים זה ובמיוחד ב"שיר בת הקולות". השיר מתאר אדם החש תחושת אשם וחטא, אך השיר סותם ואינו מגלה מהי הסיבה לתחושת האשמה והחטא. עם זאת ניתן לגלות את מקורה של תחושת האשם על פי שתי השורות המסיימות את הבית הראשון ונתונות בסוגריים: "הה בבואות שביאורי: / כל ראש למטה!)". הבבואות הנשקפות הן תיאור מלא סיוטים של גופות מהופכים. הבבואות הנשקפות מן היאור מרמזות למוות באמצעות הצו של פרעה "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" (שמות , א', 22 ) וההשלכה אל המים יכולה להתפרש כתחליף לקפיצה מן החלון.
ב"שיר בת הקולות" רואה הדובר את עצמו כקין המקולל באדם. הקישור לקין מתבסס על השורות ", אך לא תחזור עוד לסורך לא תפשילם/ לאחורי אוזניך". תיאור זה מזכיר את דברי האגדה המספרת על קין שהתעלם מחטאו: "הפשיל [קין] דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה" (בראשית רבה, כ"ב).
'בת הקול', כאמור, איננה בת קול אלוהית. בת הקול יכולה להתפרש כאן גם במובן הד. הד לקולות הבאים מנפשו פנימה ונועדו להזכיר לגיבור את אשמתו. האדם, גיבור שיר זה, מרגיש אשם, שומע "תרעומות", הד לדברים נשכחים ("בת קול"), קולות של התובע הקוראים נקם ושילם. "דברי אשם?" שואל הדובר. וה"אשם" הוא דו משמעי במובן "אשמה", אך גם במובן "קרבן המכפר על החטא".
הדובר בשיר, בניגוד לקין, אינו מתעלם מחטאו, והוא מבטיח כי לא יחזור לסורו. הוא יעשה את הדברים מחדש אחרת כפי שמורה לו "התובע".. אולם מסתבר, כי החזרה לעבר איננה אפשרית, ולא ייתכן להחזיר את הדברים לקדמותם. הקריאה האחרונה "הו בת הקולות אשר שמעת" היא קריאה מלאת צער ונוסטלגיה למה שהיה ולא יחזור, ואולי יש בקריאה זו גם ביטוי ציני לתחושה, שמעולם לא הייתה זו בת קול אמיתית אלא קולות שאינם אלוהיים.
3. "שירי המרוצה הרעה" – חשבון עולמו של שלונסקי המשורר בן השישים: אכזבה מן החבורות הספרותיות וחבריו המשוררים
ניתן לראות את מחזור השירים כחלק מחשבון נפש, שערך המשורר בשלב זה של חייו. בהתאם לכך יקבל מחזור השירים נדבך פרשני נוסף.
"המרוצה הרעה" המופיעה במחזור השירים היא גם תיאור נוקב של מסלול חייו של שלונסקי המשורר בן השישים, העושה את חשבון עולמו, ומנהל בשירים דו שיח בינו לבין עצמו. הפן האישי של המשורר, כפי שכבר נאמר, מסתתר במסווה של מסלול חיים אנושי – אוניברסלי של "כל אדם". שלונסקי המשורר, שעמד במרכזן של חבורות ספרותיות, והקים לו קהל משוררים-רעים ומשוררים-תלמידים ששתו בצמא את דבריו, מבטא במחזור השירים את אכזבתו מרעיו ואת בדידותו הקיצונית. שלונסקי עמד בראש חבורת "כתובים" שהתפרקה לאחר מריבות קשות בינו לבין ראשה השני של החבורה הסופר אליעזר שטיינמן. אחר כך, משנת 1934, עמד בראש חבורת "טורים", שעליה נמנו מהחשובים שביוצרי הדור ביניהם נתן אלתרמן ולאה גולדברג חבורה זו התפרקה גם היא (1938) ודרכיהם של שלונסקי ואלתרמן נפרדו. בשנת 1946 עמד שלונסקי במרכזה של "חבורת עתים19 בנסותו ללכד סביבו פעם אחרונה חבורת סופרים בעלת כיוון ודרך ספרותית –אידיאולוגית ולהיות "המאסטרו20", "רבם" של המשוררים הצעירים בני דור תש"ח. רבים מסופרי "דור תש"ח" פרסמו את דבריהם ב'עתים', אך שלונסקי לא הצליח ללכדם לכלל חבורה סביבו וסביב כתב העת שערך21. בראשית מאי 1948 נסגר 'עתים'. בשנים 1950 –1957 ערך שלונסקי את 13 כרכי "אורלוגין" והיה זה מפעל העריכה האחרון שלו.
בשנות השישים תם ונשלם עידן "החבורות הספרותיות" שבראשן עמד שלונסקי, ועתה, בערכו חשבון נפש נוקב עם עצמו, הוא מגלה, כי לא נותרו לו "רעים", כי כל אדם לבדד ישכון. נושא זה בולט בשלושת השירים ו. שיר הגומלין, ז. דו-שיח על אבדן המלים ח. תשובתו של השותק. הוא מביט עתה אל "אין רואה ואין שומע" ומבקש מפלט בשתיקה.
4. "שירי המרוצה הרעה" - פארודיה על השירה הצעירה או " ניסיון הסתגלות לפואטיקה החדשה"?
לפי פרשנים אחדים חשבון הנפש, שעורך המשורר מתמקד ביחסו אל השירה המודרנית החדשה בשנות החמישים והשישים.
בשנים אלה עברה השירה העברית שינויים פואטיים מפליגים, תוך כדי מאבק סמוי וגלוי של המשוררים הצעירים נגד דור שלונסקי-אלתרמן. מעמדו של שלונסקי החל להתערער, ורבו התקפותיהם של המשוררים 'הצעירים', בני "דור המדינה" ובעיקר בני חבורת "לקראת", על נורמות השירה ששלונסקי היה ראש וראשון למעצביה22.
והנה, לאחר שנות שתיקה לא מעטות, פרסם שלונסקי את ספרו "אבני גויל" ובו מחזור השירים שלפנינו. מבקרים אחדים הרגישו בשינוי פואטי בולט בסגנון השירים של מחזור זה, שכן הוא כתוב בסגנון פרוזאי, יומיומי, נטול קישוטים, בריתמוס חופשי ובחרוז לבן, בנוסח משוררי שנות השישים.
המבקרים נחלקו בדעתם, אם כוונתו של שלונסקי הייתה לחקות חיקוי פארודי את שיריהם של המשוררים הצעירים ובכך "להשיב מלחמה שערה" ולשלוח אליהם את חצי ביקורתו המלגלגת או שהסגנון החדש הוא ניסיון של שלונסקי להסתגל לנורמות השיריות החדשות.
המבקרים גם נחלקו בדעותיהם לגבי ערכם הסגולי של השירים. היו שקבלו את השינוי בברכה וראו בו שינוי מרענן וחיובי, עדות לגדולתו ולחיוניותו של המשורר בן הששים, המסתגל לתמורות העתים, והיו שראו בו חיקוי עלוב לשירי הצעירים, ניסיון פתטי של משורר מזדקן להדביק את שירתם החדשנית של צעירי הדור.
מסתבר כי המבקרים היססו בין שתי האופציות הסותרות והביאו בדבריהם פירוש והיפוכו.
מיכאל הרסגור23 ראה במחזור השירים ניסיון לחקות את הצעירים. עם זאת העלה גם את האפשרות, שיש כאן פארודיה, המלגלגת על כתיבתם "שעשוע של משורר השולח לפעמים את ידו גם לעבר הפארודיה "24.
כמעט שני עשורים אחריו כאשר בחן אברהם הגורני –גרין את מחזור השירים הזה, הביא שתי פרשנויות סותרות בשני מקומות שונים בספרו. מצד אחד ראה במחזור השירים פארודיה על השירה המודרנית של שנות הששים ( "לעג לרטוריקה של השירה בת הזמן"25). הוא פירש את המרוצה הרעה כמרוצתם הרעה של המשוררים הצעירים: "נדמה כאילו שאל שלונסקי לאן רצים המשוררים הצעירים? לאן פניה של השירה הצעירה? הרי זוהי מרוצה רעה"26.
ומצד שני דיבר הגורני –גרין על ניסיונו של שלונסקי לסגל לעצמו את הנורמות הפואטיות של "השירה הצעירה" ובעיקר לחרוז לבן, וללשון היומיומית ("נסיון להשתמש בכליה ובחומריה [של השירה המודרנית] כדי לבטא את ה'אני המאמין' השירי שלו, ובתוך כך, גם לערוך גישושים זהירים של הסתגלות לתמורות")27. הגורני-גרין העלה גם את האפשרות שהשיר "נאום פלוני על שכונתו" הוא פארודיה על שירו של יהודה עמיחי "באוטובוסים היפים של עירנו / מובלים הנערים-החיילים: כל הקווים 5,8,12 נוסעים אל החזית" (מתוך הספר "עכשיו ובימים אחרים", שני שירים על הקרבות הראשונים, שיר א). לדעתו יש כאן סאטירה על הפואטיקה הטוענת ש"יש לתת בשיר ניסיון חיים אותנטי".
בין המבקרים שעמדו על הנורמות החדשות של הספר "אבני גויל" וראו אותן בעין יפה היה א. ב. יפה בספרו "אברהם שלונסקי, המשורר וזמנו" (1966). יפה ראה בשירי הספר "אבני גויל" ביטוי אוטנטי יותר משיריו הקודמים של שלונסקי דווקא משום הערטול שבו וה"וויתור על עדיים"28.
מעניינת במיוחד היא ביקורתו של משה שמיר, שכתב ב"איגרת אל אברהם שלונסקי" לכבוד יובל הששים שלו ביקורת נוקבת על דרכו הפוליטית והשירית של אברהם שלונסקי, אך ראה בספר "אבני גויל" ראשיתו של שינוי מבורך. "לאן פניך?" שואל שמיר את שלונסקי, והוא עצמו מוצא תשובה בשירי ספר זה: "אני מרגיש כי יש תשובה כי יש תזוזה". שמיר מצטט שורות אחדות מתוך המחזור "שירי המרוצה הרעה" ומכנה אותן "שורות נהדרות". לדבריו "כאן המעין החי - - כל אותו מחזור חדש ונועז של 'שירי המרוצה הרעה' עם 'מוסר ההשכל' שלהם.29"
גם לאה גולדברג בניתוח ארבעה שירים של שלונסקי במלאת שנה למותו עמדה על שינוי זה וכתבה, כי עד שנות החמישים היה שלונסקי "להוט אחרי מלאכת השיר המסובכת" ואהב "את המשחק בצורות, בחרוזים בקצבים" ואילו בספר 'אבני גויל' סגנון אחדים מהשירים הוא "פשוט במתכוון, עצור, כמעט פרוזאי. הדגש הוא על המלים המביעות את ההווי החילוני היומיומי". בעיקר התייחסה גולדברג לשיר "נאום פלוני על שכונתו" שבו, טענה, יש "התנזרות מכל קישוט ופאר". אין בשיר חרוזים והוא כתוב בריתמוס חופשי.
לעומת זאת המשוררים הצעירים ביקרו קשות את שינוי הסגנון שב"אבני גויל" בכלל וב"שירי המרוצה הרעה" בפרט, וראו בו ניסיון פתטי של משורר זקן להידמות אליהם.
דוד אבידן ברשימתו הארסית "התקרית המאוחרת בבית החמישי, אברהם שלונסקי בן ששים", שנתפרסמה ב"ידיעות אחרונות", 1.4.60 כתב, כי שלונסקי ניסה להתאים את עצמו לרוח התקופה ולכתוב בצורה מודרנית, אך לדעתו שלונסקי "אחר את הרכבת". "הנדל הבלתי קרוא" ,שהופיע בבית החמישי ב"שיר בת הקולות" והופעתו "סימפטית ומרעננת ככל שתהיה - הוא נדל שחיכה יותר מדי".
ביקורת חריפה ומלעגת על שירי "אבני גויל" בכלל ו"שירי המרוצה הרעה" בפרט כתב גם מיכאל הרסגור, שהיה אז מהכותבים המרכזיים במוסף הספרותי של העיתון הקומוניסטי "קול העם". לטענתו מצא בספר שירים אחדים אשר רק היותם מקובצים ב"אבני גויל" מאשר, כי אכן שלונסקי הוא שכתב אותם. "אילולי זאת יכולנו עוד לחשוב, כי זו יצירתו של איזה משורר צעיר, העומד בין עמיחי לאבידן תעה בדרך30".
בשנות החמישים, כאשר נתרבו המערערים על נורמות השירה המודרניסטית, בחר שלונסקי לגזור שתיקה על עצמו ולא הגיב במאמרים על התקפותיהם של המשוררים הצעירים נגדו. הוא גם לא ביקר במאמרים שכתב את השירה הצעירה, אך מהערות ספורות שהעיר ומקטעים שנותרו מיומנו ניתן ללמוד על הביקורת הקשה שהייתה לו על השירה בת זמנו. ביומנו משנת 1960 כתב: "איזה פחדנות עלובה – ועל כן צווחנית – יש עכשיו ב'שירה המודרנית' – הפרוזאיזם שלה הוא בריחת החלש מן ההתמודדות עם האיתנים הפיוטיים. אי החריזה – העלמתו של קוצר-היד לחרוז חרוז בתוקף-דעת31".
עם זאת נראה לי , ששלונסקי לא ביקש לכתוב במחזור שירים זה פארודיה על השירה הצעירה, אלא יש בו ניסיון להתקרב לפואטיקה החדשה. מסקנה זו נובעת משני טעמים. הטעם הראשון הוא אי הסבירות, ששלונסקי ישתמש דווקא באירוע הקשה, אולי הקשה ביותר בחייו, ויהפכו גם לכלי ניגוח, לשירים פארודיים-סאטיריים נגד השירה הצעירה. נראה ששלונסקי רמז לפואטיקה החדשה שלו כבר בכותרת ספרו "אבני גויל", אבנים בלתי מסותתות. "אל עוד תבנה גזית מליך, / חצוב דברך מאבן-גויל"32, קורא הדובר בפתח הספר. אבני הגויל עומדות בניגוד לשירתו הקודמת שהייתה מורכבת מ"אבנים" מסותתות להפליא 33.. הטעם השני ,שבהמשך דרכו אכן חלו שינויים בפואטיקה של שלונסקי והפואטיקה שלו התקרבה לזו של "השירה הצעירה"34, והדבר בולט בעיקר בספרו האחרון "ספר סולמות".
נראה כי מחזור שירים זה מגלה שינויים בפואטיקה המודרניסטית של שלונסקי בנוסח שנות השלושים והארבעים והוא מאמץ אחדים מהמאפיינים הפואטיים של דורם של נתן זך ודוד אבידן. ניתן לראות את המחזור כחוליה בין המודרניזם "הקלאסי" של שלונסקי ואלתרמן של שנות השלושים והארבעים ובין שירת זך ואבידן, שיצאו נגד הנורמות הפואטיות של משוררי המודרניזם.
5. "שירי המרוצה הרעה" – חשבון אידיאולוגי עם 'עולם המחר' שהכזיב
מבקר הספרות והביוגרף של שלונסקי א"ב יפה ראה במחזור השירים ביטוי לחשבון חיים אחר. לא חשבון עם השירה הצעירה אלא חשבון עם ברית המועצות, "עולם המחר" שהכזיב. הוא ראה את "שירי המרוצה הרעה", כסמל מכליל ל"שואה קוסמית" מתוך "תחושת הזמן" של שנות החמישים. לדעתו נקשר הספר ובתוכו גם סמלי הסער והסופה ל"אסוציאציות אקטואליות" ל"אירועי המציאות בשנות החמישים". "המרוצה הרעה" היא לפי פרשנות זו מרוצתו של העולם שלאחר ההתפכחות מהאידיאלים שבהם האמין שלונסקי בשנות הארבעים והחמישים. יפה רמז לקשר בין המרוצה הרעה לבין טלטלות שעברה ברית המועצות לאחר מות סטלין והשפעתם על כל המאמינים בדרכה ברחבי העולם ובתוכה מפלגתו של שלונסקי - מפ"ם35.
* *
*
אין זה מקרה שמחזור שירים זה זכה לפירושים רבים ושונים ולביקורות קוטביות מחיובית ביותר ועד שלילית לחלוטין. שלונסקי נתן ביטוי לתקופה הקשה בחייו רק לאחר שעברו שנים אחדות מזמן התרחשות המאורעות (מות רעייתו הראשונה, "מות" החבורות הספרותיות, השינוי האידיאולוגי). עם זאת גם בזמן כתיבת השירים חלק מן האירועים (כמו מרד בני טיפוחיו סופרי דור תש"ח, מרד הסופרים הצעירים בני דור שנות השישים ונטישתו ההדרגתית את הפעילות הפוליטית במפ"ם) עדיין בערו בעצמותיו. מצב זה דרש, לפי הפואטיקה של שלונסקי, לעטות את שיריו צעיפים וצעיפי צעיפים, כדי ליטול מן השירים תחושה שהם מבטאים פרץ רגשות ספונטני- כיאה לשירה בנויה לתלפיות ומסותתת היטב (גם כשהאבנים הן "אבני גויל"). השירים יוצרים ניגוד מכוון בין עצמת החוויות שבתשתיתם לבין "היובש", שבו הן מעוצבות. הלשון היומיומית, הפרוזאית, המתקרבת לפואטיקה החדשנית של משוררי שנות הששים הולמת אפוא גם את מטרתו של שלונסקי לאפק את החוויה, "לנקותה" מן הפתוס, הסנטימנטליות והדרמה, כדי שיוכל לצקת אותה בשיר.
הפואטיקה של שלונסקי המכלילה, והסימבולית, המבקשת לנטרל את הסנטימנטלי, ממשיכה גם בשנות הששים, אך עיצובה הוא חדשני ומתקרב לפואטיקה של צעירי הדור נוסח עמיחי ואבידן.