חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

כסית

שמו של בית הקפה של חצקל "איש- כסית" הוענק לו ע"י שלונסקי שצירף יחד המלים "כיסא" ו"כוסית"

אנקדוטות נוספות...

הבו לנו קללה עברית!

מאת אברהם שלונסקי

לפני – חוברת מיוחדת במינה, "מסעות ומעשים" שמה, כלי מבטאה של "הפלוגה הא"י להובלה כללית ר. א. ס. ק.", היו"ל "אי־שם". ענף חדש בגזע העתיק של הספרות העברית – ענף הקסרקטין. אוהב אני לראות בהתענף הצמרת היחסנית הזאת, ושמחתי לחידוש שהזמן גרמו. אך בקשתי להבין טעמו של דבר אחד: "חוברת ג'", כתוב בשער. שתים הראשונות לא נשלחו לי, וזו – נשלחה. משמע, יש נימוק. משמע, דבר מה בחוברת זו נמצא ראוי להסב אליו את דעתו של סופר בישראל. מהו איפוא, הדבר? עיינתי בחוברת ומצאתי פניה מצוינת־בעניינה אל הסופרים העברים. אני רואה צורך ונעימות להעתיקה בזה כלשונה:

"רבותי הסופרים העברים!

...באחת הועידות דנתם והתווכחתם ימים ולילות, במה וכיצד לעזור לחייל העברי. אנא עשו עמנו חסד גדול, הבו לנו מילון, ולא מילון סתם, מילון בחסד עליון... מילון – הקללות בעברית.

...חסרה לנו קללה עברית! אינכם יודעים ואינכם יכולים לתאר מצבו של סרג'אנט יהודי, המוכרח – כן, מוכרח! – לקלל את חייליו באנגלית, רוסית, גרמנית, אונגארית. – – בכל שפה יכול כל אחד לעשות כרצונו, לכופף את הלשון לכל צד ורוח, לשיר ולספר, לבכות ולקלל. ורק בעברית, הוי בעברית, אין אנו יכולים לקלל...

לפני הקמת גדודים עברים אנחנו, וכיצד יכולים אתם לתאר גדודים עברים שיתקיימו בלי קללה עברית?

אנא, מחכים אנו לקללה עברית...!"

ואל נא, רבותי, הסופרים והקוראים גם יחד, אל נא תדמו בנפשכם, כי הטון הקליל מעיד על יחס של לגלוג, חלילה, וכי לא מעומקא דלבא נכתבה הבקשה הרצינית הזאת. קלות־הנוסח כאן מסימני ההתביישות היא כדרך כל המבקשים משהו החשוב להם, אלא שחוששים, כי "זר לא יבין", וכי הענין יכול להראות כמגוחך.

אך העניין אינו מגוחך כלל וכלל. איני יודע, איך אתם, קוראי החשובים, – ואלו אני, הרוצה לחיות חיים שלמים בעברית, ולא אחת בלב ואחת בפה, מבין מאד את הקריאה הזאת.

הקללה העברית! הו, אנחנו, מאהבי לשון־הקודש, בניהם של חובבי־שפת־עבר, זכר תמימים לברכה, נושאי שובלה של הנסיכה האצילית הזאת, – האם לא לעתים קרובות לוהטת בנו התשוקה לראותה מתפקרת לפתע, בועטת בנטל היוחסין ומתיחפת, מתפלשת באבק חיים, ובאגרוף של חן בריוני מנפצת את הזגוגיות בבית עצמה. והרי יש שעות־חסד, שתאוותנו זו מתמלאת במקצת, – אם לשמע שפת פרחחינו הנחמדים בארגו המחוצף והחיוני שלהם, ואם למקרא מקורות, או תרגום עסיסי מספרות לועזית – כמה אפשרויות מתרמזות לנו, כמה מטמונים ושפעים נחשפים ומבהיקים, מקורות לא שערנום לצירופי־צירופים של לשון עזות לוהטת, חריפה ומפעפעת, – כמה יצרים, כמה זעפופי־לשון ושצף־חצף של דברים "יורדים חדרי בטן". הה, אין אנו יודעים כלל את עוצם העשירות שבעברית שלנו!

ונזכר אתה, איך יום אחד הציע לך ח. נ. ביאליק להצטרף לועדה מיוחדת, שעמדה להתייסד מטעם ועד הלשון, – הועדה לווּלגאריזציה של הלשון העברית (אגב: היכן היא? מדוע לא נתקיימה משאלה נחמדה, אקטואלית זו, שצרכי תחינתו העממית השלימה העלוּה?). ובפירוש זוכר הנך, כי בין השאר, כאחת התעודות החשובות ביותר של אותה ועדה, צוינה אז המטרה הזאת: להעלות מגנזי הלשון, למן כתבי־הקודש ועד כתבי האחרונים, את פסוקי הגידוף, החירוף והקללה, ולהוסיף כהמה וכהמה, לברוא ניבים חדשים ברוח הלשון והעם היהודי, שהוא כידוע יודע־קללות. כי אין חיי עם שלמים, אם את האדמה־השחורה, את "פת־הקיבר של הנפש" חסר הוא. הרי עד היום יש בנו המדברים עברית – ומספרים בדיחה בלועזית, מסיחים בלשון הקודש – ומקללים באידיש, ברוסית, בגרמנית. ואגב: סימן רע הוא לנו, שחיילינו, מתוך תוכם, מתוך ההווי המיוחד שלהם, מתוך הכרח יצרי, אמיתי, אינם יוצרים בעצמם את העברית הגדפנית והקללנית...

אך לא! לא לחיילינו לבדם, גם לי, לסופר עברי, או בפשטות: לפלוני אלמוני, סתם עברי בשר ודם, חסרה שפת הקללה העברית, הנמרצת, זבת השמן הטוב, חוצבת להבות האש,– פשוט, כדי להגיד לפעמים בדיוק את אשר עם לבבי (והרי יש, יש ויש חשק כזה לפעמים) ולקלל דיוטה על גבי דיוטה בעברית שלי, רבת־היוחסין והקונדסית כאחת, הרבה מעשים וחזיונות, שמתרחשים בעולם הגדול ובעולמנו הקטן גם יחד, הרבה מעשי־כסל ותועבות, שאין שום לשון שפויה והוגנת הולמתם עוד, ויש צורך בשפת הקצף ובקצף השפה. או שמא, תכירחוני בשעה אנושים זו, שעת חרון אמיתי שלי, כאדם וכיהודי, לקלל ברוסית?

הבה, איפוא, נצטרף בלבב שלם לזעקת בחורינו אנשי האי־שם ויחד עמהם נדרוש: – הבו לנו קללה עברית!

ואני עבדכם, הקטן באלפי ישראל, מוכן ומזומן "לשרת בחולין" ולתת גם את חלקי הדל המלאכה זו של בריאת ניב עברית חריף וממולח, מפולפל ושובב, כאשר אהבתי, כאשר חימדתי בכל יצרי נפשי ההומיה.

(התפרסם לראשונה ב"הארץ", 19.2.1943. נכלל ב"ילקוט אשל" (1960), עמ' 228 – 229)