חיפוש

כסית

שמו של בית הקפה של חצקל "איש- כסית" הוענק לו ע"י שלונסקי שצירף יחד המלים "כיסא" ו"כוסית"

אנקדוטות נוספות...

התגלות־הסתתרות

 מיתוס מכונן בחייו וביצירתו של אברהם שלונסקי

חגית הלפרין
פורסם בתוך: הדור, השנתון העברי של אמריקה בעריכת לב חקק, תשע"א, 2010, עמ' 70 – 80

א . התגלות משולשת

בפרוס שנת תרפ"ד פרסם המשורר אברהם שלונסקי את שירו "התגלות". שיר זה הוא שיר מרכזי וחשוב בשירת שלונסקי, מעין "שיר מפתח", השופך אור על תחושת השליחות, שמתוכה פעל המשורר. הביקורת, שעסקה בשיר זה ראתה ב"התגלות" בעיקר את התגלותו של הכוח האלוהי או התגלות של כוח פנימי, הבוקע מנפשו שלהמשורר.1 התגלותו של כוח אלוהי או כוח פנימי, חשובה ככל שתהיה בשיר, היא רק אחת משלוש ההתגלויות שניתן למצוא בשיר זה. ההתגלות המשולשת היא ההתגלות של "השולח", של "השליח" ושל "האמת השירית החדשה". ההתגלות של "השולח", היא, כאמור, התגלותו של כוח עליון, נסתר, ספק חיצוני, ספק כוח הצפון בקרבו של המשורר עצמו, וכוח זה קורא למשורר לשיר ו"להתנבא". ההתגלות השנייה היא התגלותו של "השליח", כלומר, התגלותו של המשורר, אברהם שלונסקי, לכל בני התמותה ובראש ובראשונה לאנשי "העולם הספרותי". ההתגלות השלישית היא התגלותה של הבשורה הספרותית-השירית החדשה המודרניסטית של המשורר-הנביא.

בדברי אעסוק בפן המשולש של ההתגלות ובהתגלות כחלק ממוטיב התגלות-הסתתרות, שהוא מוטיב חשוב ומרכזי, העובר כחוט השני בצמתים מרכזיים בביוגרפיה של שלונסקי ובשירתו המוקדמת.

ככלל ניתן לומר, כי ייעודו של השיר "התגלות" היה "לגלות" לעולם את גדולתו של שלונסקי, את ייעודו להיות משורר הדור, נביא הדור, מורה הדרך החדש, שיחליף את ביאליק, המשורר הלאומי.

בשיר "התגלות" ראה שלונסקי את תעודת הזהות האישית והשירית שלו שעיקרה הוא ביסוס מעמדו כראש וראשון למשוררי המודרנה הארץ ישראלית. גם פרסום השיר בראשית השנה לא היה מקרי והוא סימל את ראשית התגלותו של המשורר הצעיר, המנהיג החדש של הדור. השיר "התגלות" נדפס בשבועון הפועל הצעיר", שנה י"ז, גיל' 1 –2, תשרי תרפ"ד, 4.10.23. כשלוש שנים אחר כך, כשיצא לאור ספר השירים הראשון שלו "בגלגל" (תרפ"ז), נדפס השיר בראש הספר. החשיבות שייחס שלונסקי לשיר זה מתגלה גם בעובדה, שהוא נדפס גם כראש וראשון לשיריו בשתי המהדורות של כל כתביו - זו שיצאה בשני כרכים בשנת 1954 וזו שיצאה בחמישה כרכים של שירים מקוריים בשנת 1972.

ב התגלות " אלוהית "

השיר "התגלות" הוא לכאורה "שיר מקראי", המתאר את פרשת הקדשתו של שמואל לנביא. ספר שמואל נפתח בתיאורו של עלי, הנביא הזקן, שבניו בני בליעל, ובהחלטתו של אלוהים להעביר את הנבואה מבית עלי לשמואל. השיר מתאר , בעקבות המקרא, את התגלותו של האל לשמואל הנער, ואת הקדשתו לנביא במקום עלי. אולם למעשה שימש הסיפור המקראי כסות דקה לאמירה משמעותית של שלונסקי עליו עצמו, על שירתו ועל מעמדו בקהילייה הספרותית. השיר נקשר לפרשנות המשנה לסיפור המקראי, הרואה בפרשת עלי ושמואל סיפור של חילופי משמרות: "עד שלא שקעה שמשו של עלי , זרחה שמשו של שמואל הרמתי" (יומא לח, ע"ב). ואכן השיר, העוסק בגלוי בסיפור המקראי, עוסק בסמוי בחילוף המשמרות או בפולמוס המשמרות. ביאליק הוא בן דמותו הטרגית של עלי, ואילו שלונסקי מגולם בדמותו של שמואל הצעיר. השיר פורסם כחצי שנה לפני עלייתו של ביאליק ארצה, ובעיצומה של תקופת השתיקה שלו, שארכה כשבע שנים, שבמהלכן לא פרסם ביאליק ולו גם שיר חדש אחד.2 שלונסקי ביקש להאמין שתם עידן ביאליק, ממשיכיו הם אפיגונים, ואין הם ראויים לרשת אותו ורק הוא, שלונסקי, הוא היורש המתאים. המשורר אורי צבי גרינברג – מתחרהו על כתר המשורר המודרניסט, יגיע לארץ רק חודשיים לאחר פרסום השיר, ושלונסקי הרגיש כי הוא ראש וראשון למשוררים הצעירים בארץ ישראל.

בכסות הסיפור המקראי הוא מספר על עלי הזקן (ביאליק) כבד הראייה, אשר איננו מסוגל יותר לראות את החזון, כי כהו עיניו, ועל כן הוא בטוח כי החזון עצמו נעלם ("עלי אמר: אין חזון, כי כהתה עיני").

לעומתו ניצב שמואל הנער(שלונסקי) , שרואה את החזון ומתגייס למענו בעל כורחו ("במזרח האדום אצבע ברק לי קוראה. / - דבר יהוה כי שומע עבדך"). את גרעינו של השיר ניתן למצוא ברשימות יומן של שלונסקי מהשנים 1918 – 1919. " מי שעיניו כהות מראות את צחצוח הקרנים ואזניו כבדות או רכות משמוע את שירת העוז והגבורה – אל יתלה את הקולר בשמש וברעמים שהרי טבעם ועצם הודם בכך ",כתב3.

"התגלות" מסמל יותר מכל שיריו האחרים את תחושת השליחות של שלונסקי, את ההרגשה שהוא זה ששמע את הקול האלוהי, ונועד לגדולות: לפתוח עידן חדש ולהחליף את ביאליק, המשורר הלאומי יליד המאה התשע עשרה, בשלונסקי, המשורר הצעיר, יליד ראשית המאה העשרים. זוהי התגלותו של הכוח האלוהי לצעיר האלמוני, שנהפך בבת אחת לראשון המשוררים הצעירים המודרניסטיים.

השיר "התגלות" התקבל בהתפעלות בקרב בני משפחתו של שלונסקי, חבריו והמבקרים. בניגוד לשיריו האחרים, שרובם סתומים היו בעיניהם, בשיר זה נראה היה להם שהילכו על "קרקע בטוחה" של הסיפור המקראי הידוע, המעוצב בכלים מודרניים, מקוריים. "השיר 'התגלות' הוא מצוין עפ"י תוכנו, לשונו ומידתו, נהניתי מאד", כתב לו אביו, "חשבתי שאם תעלעל בהספר הישן שלנו תכתוב עוד שירים בז'נר זה וקובץ של שירים כאלו יהיה כמרגלית יפה בשירתנו. כולם יבינו אותם. לך בכוחך זה". דברי האב מגלים עד כמה התאמץ האב עד כה להצניע את ביקורתו על שירי שלונסקי ולחשוב עליהם, אפילו בפני עצמו, כעל שירים חשובים. כשהגיב האב על אי התקבלותן של הפואמות המוקדמות של שלונסקי "אדמה" ו"הונולולו" (פואמה שהוקדשה לאביו טוביה לשנת החמישים), הסביר לעצמו ולבנו, כי שירתו לא התקבלה משום שלא עסקה במישרין בעם ישראל ולא הייתה לאומית. הוא עצמו מצא צד זכות בפואמה "הונולולו" שביקשה לפתוח צוהר לעולם הגדול ולהוציא את קורא העברית מהחוג הצר שלו.4 אולם עתה יכול היה לכתוב לבנו דברי שבח, שבאו ללא כל צל של הסתייגות. ברוח ההקדשה הנבואית, נטל טוביה האב את התפקיד האלוהי, והעצים את כוחו של בנו במשפט שאמר מלאך אלוהים לגדעון: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך" (שופטים, ו, 14).

גם הסופר אשר ברש, ברשימה שכתב לאחר צאת הספר "לאבא אמא", שיבח את השיר "התגלות" והבדילו לטובה מיתר שירי שלונסקי. "אנו מאמינים לו באמונה שלמה ש'אצבע ברק' קוראת לו – בטוחים אנו שלא יזייף את הטון, אם רם יהיה ואם נמוך". ניכר שברש תפס היטב את המשמעות העמוקה של השיר, את תחושת השליחות שממלאת אותו.5

קורא נלהב לשיר זה מצא שלונסקי גם ברב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק, שהייתה לו זיקה לספרות, התפעל מהשימוש בחומרים המקראיים. הוא לא הבחין במשמעות המיוחדת שהיקנה שלונסקי להתגלות, וראה בקול הקורא למשורר- קול אלוהי. הרב קוק מצא לנכון להלל את המשורר החילוני, החש באור האלוהי של ההתגלות. "נהניתי מיפעת שירך "התגלות" שהופיע בגיליון 'הפועל הצעיר' האחרון.", כתב הרב קוק, "יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר 'לקול ה' הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו'"6

פן ההתגלות האלוהית למשורר הצעיר הוא הפן הבולט ביותר בשיר בעיקר בגלל ההקבלה לסיפור שמואל המקראי.

ג התגלותו של המשורר " לעולם "

הפן השני של ההתגלות היא התגלותו של שלונסקי המשורר לקהל הרחב. לפי התגלות זו - עד עתה כוחו הרב של המשורר נסתר היה מ"העולם" ואילו עתה – הוא מתגלה לראשונה בכוחו השירי. חשוב להתבונן בפן זה על רקע מוטיב "ההסתתרות" ו"ההתגלות", ששיחק תפקיד מרכזי ביצירת המיתוס הביוגרפי שבנה לו שלונסקי.

מוטיב "ההסתרות- התגלות" נקשר לאופן שבו תיאר שלונסקי כיצד פרסם את שיריו הראשונים. שירו הראשון של שלונסקי "בדמי יאוש" פורסם עוד לפני עלייתו ארצה, בעת שגר ביקטרינוסלב שבאוקראינה, בהיותו כבן 19 . כשתיאר שלונסקי את נסיבות פרסומו של שירו זה אמר, שהוא לא שלח אותו לפרסום כלל אלא חבריו שלחו אותו ללא ידיעתו. לעתים אף החריף את התיאור וטען שחבריו פשפשו במגירתו והוציאו בהיחבא את השיר.7 לפי תיאורו זה, הבחור בן התשע עשרה כלל לא ביקש "להתגלות", והוא נתגלה בעל כרחו ואולי אף שלא בטובתו. בהמשך אכן גנז את השיר "בדמי יאוש", ובכך חזר "וכיסה" אותו.

גם תיאור נסיבות פרסומו של שירו הארץ ישראלי הראשון נקשר למוטיב "ההסתתרות-התגלות". שלונסקי סיפר, כי בתקופת שהייתו בגדוד העבודה כתב שירים בסתר, וכיסה על "חטאו" זה בהצטרפותו להילולות הפרועות שערכו "חברה טראסק" שבין אנשי גדוד העבודה. הוא חשש שילעגו לו, אם יגלו את "עיסוקו האינטליגנטי". לדבריו הוא עצמו לא ניסה לפרסם את שיריו, אלא שאחד מהם "נתגלגל" לעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר", הסופרת דבורה ברון, בלא ידיעתו, והיא פרסמה את השיר שלא על דעתו.8כאשר נודע הדבר לחבריו אכן לעגו לו, החרימו אותו ונידו אותו מחבורת הטראסק. גם במקרה זה היה הגילוי כביכול בעל כרכו וגם כאן גרם לו הגילוי לצער ולכאב.

בשני המקרים ישנן מקורות אחרים, הסותרים את דבריו של שלונסקי. את הסיפורים על ראשית פרסומיו של שלונסקי ברוסיה ובארץ סיפר הסופר נתן ביסטריצקי (אגמון). ביסטריצקי, שלא רצה "לקלקל" את המיתוס שבנה שלונסקי, שמר בליבו את הדברים ורק אחרי מותו של המשורר סיפר, כיצד היה הוא השושבין הן לפרסום שירו הראשון ברוסיה והן לפרסום שירו הארץ ישראלי הראשון.

לפי ביסטריצקי הוא פגש לראשונה את שלונסקי בעת שנסע מארץ ישראל להרצות ברחבי אוקראינה על הציונות וארץ ישראל. בשנת 1917 ביקר ביקטרינוסלב ושם, לאחר הרצאתו פגש את שלונסקי. "קרב אצלי בחורון כבן י"ז", סיפר ביסטריצקי, "והוא במדי גימנזיסט שהיכרתי בהם את המלבוש של תלמידי הגימנסיה היהודית של כהנא. והלה, בלא אמירת שלום פונה אלי: 'שמי אברהם', ומוסיף, עם שמוציא מחיקו מחברת לכתיבה: ' אני כותב שירים. בעברית. רצוני שתקרא את שירי' – ובהושיטו לי את המחברת: 'הנה הם'. נעימת קולו של הבחור לא כשל מבקש כי אם של פוסק. ועם שתוקע המחברת לידי אינו מכבדני אף במבט חטוף, וממשיך באותה נעימה: 'קראתי מאמרך, ב'השלוח''. ובפנותו ללכת מוסיף: 'על ביאליק' – ותוך כדי הליכה- 'על שתיקתו. של ביאליק'. ובלא להניח לי שהות להגיב, פולט: 'טוב, שישתוק קצת. ויניח לאחרים להראות כוחם בשיר.' והולך לו. ברם לרגע מפנה אלי ראשו:'שם המשפחה שלי שלונסקי".9 להיטותו של שלונסקי הצעיר לפרסם את שיריו ולתפוס מקום מרכזי בשירה, תחושת "ההיבריס" שלו, המבטיחה לו שהוא הוא יורשו של ביאליק, ועל ביאליק לפנות בזה הרגע את מקומו לצעיר האלמוני – כל אלה עולים מזכרונותיו של ביסטריצקי וסותרים לחלוטין את מיתוס ההסתתרות שבנה ולפיו לא הוא פרסם את שירו "בדמי יאוש".

לאחר עלייתו ארצה בחודשים הספורים ששהה בגדוד העבודה (1922) עשה שלונסקי מאמצים לפרסם את שיריו. שוב פנה אל השושבין שלו שפרסם את "בדמי יאוש", הסופר נתן ביסטריצקי. ביסטריצקי עבד באותה תקופה כעוזר במערכת "הפועל הצעיר" וגר בשכנות לעורך העיתון יוסף אהרונוביץ ורעיתו, עורכת המדור הספרותי, הסופרת דבורה ברון. שלונסקי קיווה שגם הפעם יוכל ביסטריצקי להושיעו ולעזור לו לפרסם את שיריו. כמעט יום יום היה בא אל חדרו של ביסטריצקי, כשכל מראהו והתנהגותו היו תערובת של מי שתלוי ברצונו הטוב של חברו ובה בעת הוא מגלה גאווה והכרת ערך עצמו. "אפיפיור בבלואי סחבות", כינה אותו ביסטריצקי. "וכך היה מנהגו" סיפר ביסטריצקי בזכרונותיו, "יושב היה שעות על שעות עד הצהריים, מביא אתו ציד שצד ברשתו הפיוטית, משמע שירים, משמיע אותם בנעימה חדגונית כעושה חסד לא עם עצמו כי אם עם השומע, מניחם על שולחני , ואחר כך נשאר יושב בשתיקה, בזמן שאני עוסק במלאכתי, ויש שאף נרדם על דרך נים-ולא-נים ומסתלק מקץ שעות [ - - ] והוא מצפה כל אותם הימים, בלא דיבור על כך אף ברמז קל, שאמליץ על הדפסת שיריו אם בשבועון 'הפועל הצעיר' בו עבדתי ואם בדו-ירחון 'מעברות' בו שימשתי כמזכיר עורכו יעקב פיכמן." ביסטריצקי ביקש גם עתה לעזור למשורר הצעיר ומסר את שיריו ליוסף אהרונוביץ, עורך בטאון "הפועל הצעיר", אך זה היה מחזיר לו את השירים בטענה ש"השירים לא מצאו חן בעיני דבורה" [ברון, עורכת המדור הספרותי ב"הפועל הצעיר"]. גם יעקב פיכמן לא הסכים לפרסם את השירים בירחונו "מעברות". אבל למרות הכשלונות החוזרים ונשנים לא נפלה רוחו של המשורר הצעיר "כי אמונתו בעצמו הייתה למעלה מכל ספק שהוא".10 בסופו של דבר מסר ביסטריצקי באמצעות יעקב פיכמן כמה משירי שלונסקי מהמחזור "סתם" לסופרת דבורה ברון, והיא בחרה מתוך המחזור "סתם" את השיר "הרכב" ופרסמה אותו ב"הפועל הצעיר"(כרך ט"ו, גיל' 20, כ"ט באדר תרפ"ב). כך זכה שיר זה לתואר השיר הארץ ישראלי הראשון של שלונסקי שנתפרסם בארץ.

בשתי הסיטואציות הנוגעות לעניין פרסום שיריו הראשונים, ברוסיה ובארץ, נוצר פער בין העובדות כפי שתיאר אותן ביסטריצקי לבין דבריו שלונסקי. פער זה מקורו ברצונו של שלונסקי ליצור את "מיתוס הכיסוי והגילוי". לפי מיתוס זה המצב הראשוני הוא מצב של כיסוי. רגע הגילוי הוא רגע חשוב ומכריע, ומסתבר שחשוב למשורר להתגלות רק בעיתוי מתאים. גילוי מוקדם מידי יכול לגרום נזק ואז יש לחזור "ולהתכסות" עד שיגיע הרגע המתאים להתגלות (כמו במקרה של פרסום "בדמי ייאוש"). כמו אצל נביאי ישראל נעשה הגילוי בעל כרחו של המשורר-הנביא וכמעט תמיד כרוך הגילוי בסבל ובכאב.

מיתוס הגילוי והכיסוי מופיע בשלישית, בהקשר שונה, בסיפור פגישתו הראשונה של שלונסקי עם ביאליק. במאי או יוני של שנת 1924חודשיים- שלושה לאחר בואו של ביאליק, נערכה, לפי עדותו של שלונסקי, הפגישה ביניהם. שלונסקי גר בחולות בקצה תל אביב "באיזה חור עלוב" מול בית הקברות הישן של תל אביב. מחלונו נשקפו מצבות בית העלמין. באותו יום שב בוריה מן הגליל ובא לבקר את אחיו אברהם. האחים החליטו לקיים בלילה "ליל הילולה", צירוף של שמחה חב"דית ברוח בית אבא ושמחת חלוצים."ישבנו וזימרנו ורקדנו ולגמנו והנה מתקרב אלינו מישהו והוא מהלך בכבדות בחולות". כל פעם שהחבורה שרה או דיברה התקרבה הדמות וכל פעם שהחלה שוב בשתייה – התרחקה. היה ניגון אחד, ניגון חב"די ששלונסקי ובוריה נהגו לשיר בדבקות רבה. בזמן שהשניים שרו התקרבה הדמות והשעינה שתי ידעה על המעקה. "זיהיתי אותו מיד: ביאליק!" קובע שלונסקי ואילו אחיו ושאר המסובין לא זיהו אותו. כשיצאו שוב "במחול של דבקות" משך בוריה את ביאליק למעגל וביאליק התנשף ורקד התנשף ורקד. השיחה עם ביאליק הייתה קולחת, כל המסובים, מלבד שלונסקי, שלא ידעו מי המדבר הנידו את ראשם בפליאה על דברי ביאליק. איך "יהודי פשוט בעל-בית'ל" -"פיו מפיק מרגליות". כשהגיע שעתו של ביאליק ללכת התלווה אליו שלונסקי, וביאליק שאלו מי גר בבית הזה. שלונסקי השיב לו: אנוכי. וביאליק היקשה "מי אתה?" ושלונסקי ענה: "פועל- חלוץ" וביאליק שאל "מה שמך כי אדע?" ושלונסקי השיב : "שלונסקי" וביאליק נעצר ואמר: אברהם?". ומיד עמד ודקלם שיר של שלונסקי שנדפס ב'הדים' וסיפר כי סביב השיר היו ויכוחים עזים והוא, ביאליק הגן על שלונסקי והסביר למלעיזים כי שלונסקי הוא "כישרון רענן ותוסס, המביא מהלך פיוטי חדש".11

תיאור הפגישה מגלה את "היתרון" שיש לשלונסקי על ביאליק. הוא מכיר את ביאליק ואילו ביאליק תחילה אינו מכירו, אולם משהוא אומר לו את שמו – מסתבר ששלונסקי "גלוי וידוע" לפני ביאליק והוא מצטט משירתו. ההתגלות כבר נעשתה, וביאליק מכיר בשירתו של שלונסקי וסומך עליה את ידו. זוהי התגלות שאינה כרוכה בכאב, אלא בכבוד ובגאווה.

מיתוס הגילוי והכיסוי תפס מקום חשוב בנפשו וביצירתו של שלונסקי. נדמה ששלונסקי אימץ אותו על יסוד החינוך החב"די, שהוטבע בו בילדותו. שלונסקי היה בעל ייחוס חב"די מצד שני הוריו. אמו, ציפורה, הייתה קרובת משפחה של משפחת חנה ולוי יצחק שניאורסון, הוריו של מנחם מנדל שניאורסון ("הרבי מלובביץ") ובין המשפחות שררו יחסי שכנות ויחסי רעות קרובים. שלונסקי ינק רבות ממקורות חב"ד שלמד, קרא ושנה בילדותו. בחסידות בכלל ובחסידות חב"ד בפרט הכיסוי וההתגלות הם שני יסודות מעצבים. הבעש"ט תואר כמי שחי כצדיק נסתר עד להתגלותו בגיל שלושים ושש. שנים בנעוריו התגלה אליו אחיה השילוני , וגילה לו שבקרבו "נשמה גבוהה" אך ציווה עליו לא להתגלות לשום נפש חיה, ואף לא לאשתו. הבעש"ט למד תורה מפי מורו ורבו אחיה השילוני, עד שיום אחד אמר לו מורו "יודע אתה ישראל'יק שכבר הגיע הזמן שתתגלה, כי כך נכתב ונחתם בשמים שכשימלאו לך ל"ו שנה – תתגלה". הבעש"ט הצטער צער רב על כך שאנוס הוא להתגלות, נוח היה לו להישאר צדיק נסתר. הוא ראה את הנולד "ששערוריות גדולות ומחלוקת רבה תפרוץ על ידי זה ויהיו לי מתנגדים רבים אשר ירצו לבלעני חנם". לכן חשב "למה לי כל התלאה הזאת, הלא כעת טוב לי מאד, לומד אני בסתר [ - - ] ורחוק אני מהבלי העולם השפל ועתה תבוא עלי עת נוראה כזו".12

סיפור הכיסוי וההתגלות הוא סיפור מכונן גם בתולדותיו של מייסד חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי. על שניאור זלמן מלאדי מסופר, שכשהיה עדיין כבן שלושים "התהלך בצנעה. החביון היה מקום חיותו ומקור צמיחתו. חדרי חדרים יפים לגידול, לצבירת הכוחות." גם בהיותו כבן ארבעים עדיין היה נחבא אל הכלים וביקש להיות שרוי בצל. התגלותו של שניאור זלמן הייתה בעל כרחו. פעם אחת עמד ליד חלונו וראה שיירה של יהודים, לבושים בגדי שבת, ובתוכה כמה מחבריו, הולכים לביתו בפנים שמחות. הוא הבין שהם באים אצלו לקבלו עליהם לרב. הוא נבהל וביקש להסתתר מפניהם, אך כיוון שפתח פיו לדבר נפתח מעיין שבלבו ושוב לא יכול היה לעצור מלהפיץ מעיינותיו החוצה.13

שלונסקי שגודל על ברכי סיפורי מפתח אלה, המתארים את ההסתתרות וההתגלות של מנהיגי החסידות רק בשלב מאוחר של חייהם, ובעל כרחם, אימץ אותם ובנה לעצמו מיתוס ביוגרפי חילוני של המשורר- המנהיג, הנביא, המביא תורה ספרותית חדשה. תחילה הוא כותב בסתר וצובר ניסיון וידע בכתיבה ואחר כך הוא מתגלה בעל כרחו, ומקבל עליו את השליחות השירית.

ד התגלותה של הבשורה החדשה השירה המודרניסטית

ההתגלות השלישית היא התגלותה של "הבשורה" שהביא עמו שמואל-שלונסקי. "בשורה" זאת אינה נאמרת במפורש לא בשיר "התגלות" ולא ביתר שיריו מתקופה זו. אולם מהשיר עולה כי הבשורה החדשה או השליחות החדשה היא השיר החדש של העידן החדש, עידן המאה העשרים. לפי "התגלות" העידן החדש הוא תקופה רצופת כאב, והמשורר- הנביא מופיע כמי שלקח על עצמו לשיר את שירת הכאב:

וכבר רובץ היקום בי, פצוע כשקיעה

בין פגרי ענני.

החידוש הוא באופן שבו שר המשורר המודרינסט על הכאב. המשורר עורך טרנספורמציה בשירת היקום הכואב ובמקום שירת עצב עדינה, שירה משתפכת, עצובה מלנכולית על כאב ומוות, כפי ששרו בעבר, הוא שר את שירת היקום הרן מתוך כאב, המקבל את הכאב באומץ. היקום "הפצוע כשקיעה" מפנה מקום ל"יקום האדום"14 והשירה עליו היא שירה אמיצה, רבת אונים וכוח, שאינה נכנעת לסבל.

ההתגלות לפי שלונסקי קשורה בסבל (החרם של חברה טראסק) ובמחלוקות (המאבק עם הסופרים הותיקים), אולם המשורר חייב לקבל עליו סבל זה באהבה ולהמשיך בעיצוב פני השירה החדשה ממש כשם שהבעש"ט ור' שניאור זלמן מלאדי הביאו לעולם את התורה החדשה, האחד את החסידות והשני את החסידות נוסח חב"ד.

ה מדוע " התגלות בראשית שנת תרפ " ד ?

בראשית שנת תרפ"ד הרגיש שלונסקי שהיגיע זמן "התגלותו". מילדותו כתב שירים. "תקופת החביון" הראשונה שלו הייתה חביון מרצון. במשך השנים כתב עשרות שירי ילדות ונעורים, והחליט לגנוז את כולם. השיר האחד שפרסם "בדמי יאוש", לא היה לרוחו ושנים אחדות לאחר שפורסם הוא התכחש לו. לאחר פרסום "בדמי יאוש" החלה "תקופת החביון" השנייה שלו, שהייתה למעשה תקופת חביון מאונס ובעל כורחו. מזמן פרסום השיר "בדמי יאוש" לא יכול היה שלונסקי לפרסם שירים בגלל המצב הפוליטי ברוסיה. כתבי העת נסגרו, העברית הפכה לשפה בלתי לגאלית ושלונסקי ומשפחתו השקיעו את מירב מאמציהם בניסיונותיהם לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה. גם בדרכו ארצה לא הצליח לפרסם את שיריו, משום שנדחה על ידי "הסופרים הותיקים" (המשורר יעקב כהן). ממרחק השנים, הפך שלונסקי את אי הפרסום מאונס לאי פרסום מרצון. לפי התבנית המיתית של הכיסוי וההתגלות הוא עצמו התאפק, התגבר על כל הפיתויים והחליט לא לפרסם בגולה, במקום שלא היה לרוחו ובכתבי עת שלא התאימו לו. הוא חש כי "טרם הגיעה העת". "בורשה ארבו פיתויים רבים למשורר שבי. 'התקופה' וכל אשר בה, והסביבה. אבל אני התאפקתי. רק במיסתרים כתבתי, כתבתי ועליתי!" טען.15

בבואו לארץ ישראל, היה עליו להתגבר על לבטי הקליטה, והוא המשיך בניסיונותיו הנמרצים לפרסם משיריו בבמות שונות, גם כאלו שלא היו לרוחו. רק בשנת תרפ"ד, בפרוס השנה החדשה, הרגיש כי אכן עומד הוא "להתגלות". אחדים משיריו כבר התפרסמו בכתב העת "הדים", והוא ידע כי בקרוב יתפרסם סוף סוף ספר ראשון מפרי עטו. ספר זה לא יכלול שירים קצרים, קלילים כמו שאהבו רוב העורכים של כתבי העת. הפעם, ידע, שבאמתחתו שתי פואמות ארוכות, שהן אלה שייצגוהו נאמנה, ועימן, כך קיווה, יפרוץ למרכז הבמה. לא עוד יוכיחו אותו על ארכנות השירים, לא יבקשו ממנו להוציא קטע מפואמה, או שיר בודד ממחזור שירים. הפעם הוא זה שיקבע את הגבולות ויוכל להופיע עם פואמות חדשניות, שיקנו לו את התואר המשורר המודרניסט בה"א הידיעה, שפתח את העידן שלאחר ביאליק. כתיבת הספר "דווי" ארכה כשנה ומחצה ובמשך תקופת הכתיבה שלונסקי, שלא כדרכו, לא הזכיר אותו בשיחות או במכתבים. הוא גם לא פרסם קטעים מן הספר החדש. הוא ישב על האבניים וכתב כמעט בסתר את התנ"ך החדש, התורה החדשה שהפואמות של "דווי" צריכות היו ליצגה בכבוד. "דוי" נועד להיות ספר מופת, יצירת מופת, שתבטא בבהירות את "החדש", שביקש להביא לעולם. יצירה שתפתיע את העולם בחידושיה, במקוריותה, בשונותה, ותאפשר לו לשים על ראשו את כתר המשורר המודרניסט. זו הייתה היצירה שעליה חלם "הנער שמואל", בן דמותו בשיר "התגלות".

גם בהמשך דרכו, כשהוא נוסע לפריס, הוא ממשיך לראות את עצמו בדמות שמואל הנביא, הנער התמים שאש אלוהים בוערת בקרבו והוא מגויס כולו למשימתו, כתיבת שירה חדשה. "ואני עודי נער. ואני רוצה להיות נער, ואת חסד הבתולים של הסופר שבי איני רוצה למכור בעד נזיד של סערת ריבלוציה בצלוחית חשודה ובלתי נקייה, ובעיקר של סערה מעושה בלי אש ובלי, למצער, רצון סומא, ולו גם נאיבי, אך טהור שיש עמו אמונה ומסירות נפש, בלא צדיה וחשבונות של ספקולציות ונרגנות." כתב שלונסקי ללמדן, כעשרה חודשים לאחר פרסום "התגלות", בהיותו בפריס.16 דמות שמואל הנער ושליחותו ליוו את שלונסקי ואת שירתו עוד ימים רבים.

ו סוף דבר מהתגלות להסתתרות

לאחר פרסום השיר "התגלות" נעלם המסווה, נעלמה "ההסתתרות" ולאורך מרבית שנות פעילותו היצירתית של שלונסקי נשארה "ההתגלות". שלונסקי ניסה לעתים להסוות את רצון "ההתגלות" בכך שאמר שאינו אוהב מייבלי יובלות, אינו רוצה פרסים ("פרסטיטוציה", כפי שכינה זאת בהומור), אינו מחפש "כיבודים" - אך השתדל לקבלם. הוא זכה בכיבודים מכיבודים שונים: יובלות החמישים, השישים והשבעים שלו נחוגו ברוב עם במסיבות ובטקסים, הוא זכה לפרסים חשובים:פעמיים זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום (1947, 1950) וכמו כן זכה פרס ביאליק (1960), פרס ישראל (1967)ופרס פיכמן (1973). אבל באחרית ימיו שוב נטה מקוטב "ההתגלות" לקוטב "ההסתתרות". בספרו האחרון, שיצא ימים אחדים לאחר מותו, "ספר הסולמות", ניתן למצוא שורות, העומדות כאנטיתזה לשיר "התגלות". המשורר, שבע ימים, מופיע כמי שיודע ששליחותו לא תמיד הצליחה, שהתגלותו הייתה לעתים התגלות שווא, וששירתו לא הגיעה תמיד ללב הבריות. שירי "ספר הסולמות" שרים על השליחות שתמה ונגמרה. שוב שמע (בשיר "שוב מרובע") את הקול הקורא לו ודימה "כי מישהו בא". וכמו בעבר, בלבשו את דמותו של "שמואל הנער", הוא קם לראות מי הבא. אך עתה שוב אינו נער, אלא משורר מבוגר, המרגיש שבע ימים ואכזבות, ובניגוד ל"התגלות" – איש לא בא. זוהי התגלות שווא. הקול האלוהי אינו מדבר אליו עוד והוא חוזר לישון. הוא יודע כי מעתה ואילך "לא יתחדש המשחק הישן" של קולות הקוראים לו ולא יהיה לו לקראת מה לצאת ולמה להיענות. לעתים, כמו ב"שיר רוח פרצים" הקול האלוהי מתעקש לדבר אליו ("למה הוא בא?/ למה הוא מתעקש לדבר אלי?"), אך גם אז הוא יודע, כי אין טעם ליטול עליו את השליחות, משום שאיש אינו מקשיב לו. הנביא-המשורר "יצא לבלי שוב" וסיים את שליחותו. אין עוד דרך חזרה. הוא מזדהה עם דמות הנביא, המנהיג, רועה העדר, שנטרף ואיש לא חש לעזרתו. הוא מרגיש מיותר. איש אינו זקוק עוד לשליחותו ועל כן "כל כלי-השיר בכפר השלימו עם קיצו" ("רועה שנטרף"). מההתגלות לא נותר דבר, ואין לו ברירה אלא לחזור ולהסתתר, הסתתרות בעל כורחו. הפעם תהיה זו הסתתרות סופית, הסתתרות, שאחריה לא תבוא עוד ההתגלות אלא המוות.

התגלות

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד... וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְּלִיָּעַל...
וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה'
שמואל א' ב


אֵי-מִי קָרָא לִי: שְׁמַע.
אֵי-מִי קָרָא בִּשְׁמִי.
מַה?
מִי?

עֵלִי אָמַר: שׁוּב שְׁכָב.
עֵלִי אָמַר: לַשָּׁוְא.
עֵלִי אָמַר: אֵין חָזוֹן, כִּי כָּהֲתָה עֵינִי.

אַךְ שׁוּב קֹרָא לִי: שְׁמַע.
אַךְ שׁוּב קֹרָא בִּשְׁמִי.
אֵיכָה אַעַן: הִנֵּנִי!?

חֲצוֹת. עֵלִי יָשִׁישׁ עַל יְצוּעוֹ יִתְיַפֵּחַ:
"בָּנַי... הָהּ בָּנַי..."
וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְקוּם בִּי, פָּצוּעַ כַּשְּׁקִיעָה
בֵּין פִּגְרֵי-עֲנָנַי.

יָדַעְתִּי הִנֵּה יָבוֹא יְהֹוָה.
הִנֵּה יָבוֹא וִינַשֵּׁק פִּצְעֵיכֶם בְּסָעַר.
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד. וּבְנֵי עֵלִי נְבָלִים.
וַאֲנִי עוֹדִי נָעַר.

אַךְ הִנֵּה שׁוֹאֵג יְקוּם
הִנּוֹ כּוֹאֵב וָרָן
וּבַמִּזְרָח הָאָדֹם אֶצְבַּע בָּרָק לִי קוֹרְאָה.

– דַּבֵּר יְהֹוָה כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ.

 

1ראו דבריהם של: יעקב בהט, "עיונים ב'התגלות'", בתוך: "אברהם שלונסקי חקר ועיון בשירתו ובהגותו", הוצאת יחדיו
ודביר, עמ' 220 – 235; ראובן שוהם בספרו "בדרך הקשה, עיונים בשירה", הוצאת פפירוס 1990, עמ' 202 – 206; ידידיה
יצחקי, ברשימתו "על שני שירי התגלות", "מאזנים", כרך ע"ג, תמוז תשנ"ט, יולי 1999, גיל' 10, עמ' 24; אורציון ברתנא,
2בשנים 1911– 1915 לא פרסם ביאליק שירים. במהלך שנת 1915 פרסם את השירים "יהי חלקי עמכם" ו"למנצח על "מה מתגלה לשלונסקי ומה לא מתגלה לו", בספרו: "סוף המאה וסף המאה", הוצאת עקד, 2001, עמ' 207.
המחולות" בשנת 1916 פרסם את "הציץ ומת" ו"חלפה על פני" ומאז עברו שבע שנות שתיקה שבהם לא פרסם שירים אלא
מסות, סיפורים ואגדות.
3אברהם שלונסקי, "יומן בחרות", בתוך: "פרקי יומן" (הביא לדפוס: אריה אהרוני), הוצאת ספרית פועלים, 1981, עמ' 22.
4מכתבו של טוביה לאברהם, ללא פתיחה וללא תאריך, ארכיון שלונסקי, 3:10-27 ראו על מכתב זה לעיל
5ב. פליכס (אשר ברש), "הדים", כרך ד', חוב' ה-ו, עמ' 165.
6וד בחייו העיד שלונסקי שהמכתב, שהיה בביתו אבד. נראה שהמכתב נגנב. הוא פורסם לראשונה על ידי אברהם ביק
(שאולי) רק לאחר מותו של המשורר ברשימתו "התגלות האור והברק, מכתבו של הרב קוק לאברהם שלונסקי, "על המשמר",
1977.
7רפאל בשן, "המשורר חי על הבלתי ידוע והנסתר", "הדואר", ט"ו בסיון תשל"ג.
8חנוך ברטוב, שיחה עם שלונסקי, "למרחב", 15.3.70
9נתן ביסטריצקי (אגמון), "בסוד המיתוס", הוצאת יחדיו, 1980, עמ' 50 – 51.
10נתן ביסטריצקי, שם, עמ' 107
11גבריאל צפרוני, "על המשמר", 14.2.75
12אוצר סיפורי חב"ד, כרך א', עמ' 11
13א' שטיינמן, "ספר באר החסידות, משנת חב"ד", חלק א', הוצאת כנסת, [ללא ציון שנה], פרק ב', "אלה תולדות רבי שניאור
זלמן", עמ' 42 – 43.
14ראו: יעקב בהט, "עיונים ב'התגלות'", בתוך: "אברהם שלונסקי חקר ועיון בשירתו ובהגותו", הוצאת יחדיו ודביר, עמ' 220– 235.
15רפאל בשן, "'המשורר חי על הבלתי ידוע' (על אברהם שלונסקי ז"ל)", "מעריב", כ' בטבת תשל"ב, 7.1.1972.
16שלונסקי ללמדן 9.11.24 [י"ב בחשון תרפ"ה], מכון גנזים 11/5751.

 

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין עמיתת מחקר (בדימוס) באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ספרות ישראלית. ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש החוג לספרות של מכללת סמינר הקיבוצים.
כתבה את הביוגרפיות של המשוררים: אברהם שלונסקי ("המאסטרו") ואלכסנדר פן ("צבע החיים").