( על " מעגבניה עד סימפוניה ")
חגית הלפרין
* מעגבנייה עד סימפוניה - מאת שלונסקי
ברשימתו "מעגבניה עד סימפוניה" תיאר שלונסקי את זיכרונותיו מגדוד העבודה בעין חרוד בשנת 1921. כותרת הרשימה מקפלת בתוכה את משמעותה: מקור הצירוף שיצר שלונסקי "מעגבניה עד סימפוניה" הוא בצירוף "מגפים או שקספיר". בגדוד העבודה נתנו כבוד לסוללי הכבישים, למי שעבדו עבודת כפיים, ברוח תורתו של א"ד גורדון. את הדילמה מה חשוב ממה עבודת הכפיים או עבודת הרוח הם תמצתו בשאלה: "מגפים או שקספיר?". "המגפים" כמסמלים את הפועל העובד, את החומר לעומת "שקספיר" המסמל את אוצרות התרבות והרוח. מקור הביטוי "מגפים או שקספיר" בלקסיקון של המהפכה הרוסית. שלונסקי ניסח מחדש את הקונפליקט הזה בלבוש עברי-חלוצי: " עגבנייה או סימפוניה". לשלונסקי לא היה ספק מה יותר חשוב והוא יצא נגד הערכים של העלייה השלישית וגדוד העבודה. למעשה הוא העדיף את "שקספיר" על "המגפיים", וחשב כי "הסימפוניה" – סמל המזון הרוחני – עדיפה על העגבנייה, המזון הממשי. העולם בוודאי נצרך לחומר ולרוח כאחד – אך הוא עצמו נתן את הבכורה לאיש הרוח, למשורר. את זיכרונותיו תיאר כמעבר מ"העגבנייה", החיים כחלוץ בעין חרוד, ל"סימפונייה" – חייו כמשורר בתל-אביב.
***
הצטרפותו של שלונסקי לגדוד העבודה לא נבעה ממניעים אידיאולוגיים. מלכתחילה לא היה חדור בלהט החלוצי של אנשי הגדוד. הצטרפותו הייתה יותר בבחינת ניסיון לחוות חוויה חשובה בהוויה הארצישראלית של העלייה השלישית. הוא הגיע לשם בהמלצת יצחק שדה (ממנהיגי גדוד העבודה ולימים ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון) שהכיר את המשפחה וכתב מכתב לראשי הגדוד שיקבלו את שלונסקי, את חברתו לוסיה ושתיים מאחיותיו, פניה ואידה, כחברים בגדוד.
בראשית פברואר 1922 עשו ארבעת הצעירים את דרכם מתל-אביב לעין חרוד. הם נסעו עד עפולה ומשם הלכו דרך ארוכה ברגל עד עמק יזרעאל. "היה יום אביב", סיפר שלונסקי, "שמיים צחים, כמו קבלת פנים נלבבת בבית טוב. והשדה כולו שטיחים של פרחי אביב. ופתאום מאחורי הרי הגלבוע, כגנבים בלילה, הגיח איזה ענן איום, שבר ענן, והמטיר גשם זלעפות". יום האביב הפסטוראלי שלפתע יורד בו גשם זלעפות, ומשנה בבת אחת את פניו של העולם השליו, נהפך בעיני שלונסקי לסמל המרכזי של העלייה השלישית. בעיניו היה זה סמל למהפכה שחולל גדוד העבודה בחייו שלו ובחיי האומה כולה.
החיים בגדוד לא היו קלים, העבודה הפיסית הייתה קשה. אנשי גדוד העבודה סיקלו אבנים, בנו כבישים, נטעו, ייבושו ביצות בשממה. סביבם היו כפרים ערביים – חלקם עוינים – עקרבים ונחשים, האוכל היה דל והם סבלו ממחלות ובראשן הקדחת .
שלונסקי לא התאים לעבודות הפיסיות הקשות וביקש להביא תועלת בדרכו שלו, וכך הפך בחלק מהזמן למורה לעברית לחלוצים שחלקם הגדול דיברו עברית עילגת או שלא ידעו עברית כלל. שלונסקי היה מורה מסור, ותלמידיו, חברי הגדוד, היו שבעי רצון משיעוריו. אך השיעורים בעברית ניתנו בערבים ותפסו רק שעות מעטות מזמנו של שלונסקי, ועל כן לפי מוסר העבודה החמור ששרר בגדוד היה עליו לעבוד גם בבקרים. בעבודתו הנוספת שימש כסניטר הגדוד וניקה את המקלחות והשירותים במחנה. שלונסקי הסניטר צעד וזוג דליים על שכמו. "אסל וזוג דליים", מופיעים כסמל בשיריו ומנציחים את עבודתו בגדוד: יָדַעְתִּי: גַּם אֶסְלִי נָשָׂאתִי לֹא לַתֹּהוּ. / יָדַעְתִּי: גַּם דְּלָיַי מָלְאוּ וְלֹא בִּכְדִי, כתב שלונסקי בשירו "אהלנו" שנוצר בתקופת "גדוד העבודה". לימים ביקש להצניע את עבודתו בסניטציה וברשימה "מעגבנייה עד סימפוניה" תיאר את עצמו כ"חצי פועל וחצי מורה".
בזמן ישיבתו בגדוד הרגיש שלונסקי חצוי בנפשו: מצד אחד הוא היה איש רעים להתרועע ורצה להתקרב לאנשי הגדוד ולהתקבל כאחד משלהם, מצד שני היה לכך מחיר כבד: שלונסקי לא יכול היה לכתוב הן בגלל העבודה שתפסה את מרבית זמנו והן בגלל שאנשי הגדוד נהגו ללגלג על כל מה שנדף ממנו ריח של "אינטליגנטיות", "ספרות", או "תרבות". הדבר היחיד שיכול היה לכתוב היה פזמונים. להם ניתן היה לקבל הכשר שכן יכלו להקריא אותם או לשיר אותם בחגיגות הלא מעטות שנערכו בגדוד. הפזמון המפורסם ביותר שחיבר בגדוד העבודה הוא הפזמון "לא אכפת" או כפי שרבים מכירים אותו על פי מלות הפתיחה שלו: "תה ואורז יש בסין".
בין אנשי גדוד העבודה בלטה החבורה האנרכיסטית של "חברה טראסק" ששלונסקי הצטרף אליה בתקווה שכך יוכל "לנער את עודף הכוח האינטלקטואלי" שבו. חברה טראסק היו ידועים בתעלולים שעשו בגדוד: פעם אחת, כדי לשים קץ לנאומים ארוכים ומייגעים שנשאו החברים צלצלו בפעמון הגדוד להודיע שכביכול פרצה שריפה, ופעם אחרת הודיעו שבדווים פשטו בשדות.
שלונסקי אהב את ההווי המיוחד של אנשי הטראסק, שכן השמחה, ההילולה, השירה והריקודים הנלהבים שלהם הזכירו לו את הווי בית אביו החב"די-הבוהמי. אולם למרות שהחברה טראסק קיבלו אותו כאחד משלהם, יחסו של שלונסקי אליהם היה מורכב. מצד אחד העריץ אותם וביקש בכל ליבו להיות חלק מהם, ומצד שני ידע, כי הוא שונה מהם ובמכתבים שכתב מתגלה גם הביקורת שלו כלפיהם.
ככל שנקפו הימים והשבועות חש שלונסקי אכזבה. החיים הפשוטים בגדוד, שעיקרם עבודת כפיים קשה וסיפוק צרכי הגוף האלמנטריים, לא היו לרוחו. כדי להתאים את עצמו לחיים הקולקטיביים היה עליו להתכחש לאופיו המרדני, השונא מסגרות, ולצורך שלו בחיי רוח עשירים ובעבודה ספרותית מתמדת. החיים נראו לו חדגוניים ומשעממים ובעיניו לא היה חסרון גדול מזה.
בחודשים הספורים שבהם שהה בעין חרוד פרסם שלונסקי ארבע רשימות בביטאון הגדוד 'מחיינו', בהן ניסה להביע את דעתו ולהשפיע על הלך הרוח בגדוד. הוא לא חתם עליהן בשמו אלא בראשי תיבות או בשמות העט "פלוני", "אלמוני", "מישהו", כמיטב המסורת של הגדוד לפיה אמור הפרט להצניע את עצמו. רשימות אלה הם הפרסומים הראשונים שלו בארץ. ברשימות ניתן להבחין בביקורת המוצנעת והגלויה שלו על החיים בגדוד, והן מבשרות את העזיבה הקרובה של שלונסקי את הגדוד. המהפכה הרוסית ותוצאותיה, שאת מקצתן הספיק לחוות לפני עלייתו ארצה, גרמו לו להיות ספקן לגבי החלום הקומוניסטי והאפשרות לחיות חיי קומונה.
כדי להתגבר על תחושת השיממון והניתוק מעולם הספרות החליט לשלוח בסתר משיריו בניסיון לפרסם אותם. עד אותה תקופה פרסם רק שיר אחד ברוסיה בכתה העת "השלוח" (1918), והוא רצה להתחיל לפרסם משיריו גם בארץ. הוא שלח את שירו לסופר נתן ביסטריצקי שהעביר אותו למשורר יעקב פיכמן שהעביר אותו לסופרת דבורה ברון. ברון ערכה באותה תקופה את המדור הספרותי בכתב העת "הפועל הצעיר". היא בחרה שיר אחד, ופרסמה אותו. היה זה השיר "הָרַכָּב" – השיר הראשון של שלונסקי שהתפרסם בארץ (29.3.1922). משהגיע גיליון 'הפועל הצעיר' ל"גדוד העבודה" ובו שירו הארצישראלי של "המורה שליונסקי", נגלה "קלונו". לאחר ה"גילוי" ניסה שלונסקי לטעון שלא הוא שלח את שיריו למערכות העיתונים: "ידי לא שפכו את הדיו ההיא של כותב 'מכתב למערכת' בצירוף 'שיר להדפסה'", טען, והרי באמת לא הביא את שיריו לדפוס במו ידיו, הוא "רק" מסר את השיר לביסטריצקי כדי שיעזור לו לפרסם בכל כתב-עת אפשרי, ולכן, ניתן היה "להאשים" את ביסטריצקי בכך שהשיר ראה אור.
אנשי "חברה טראסק", כצפוי, לא התפעלו מהשיר ולא התרשמו מהטיעון שלא הוא אחראי לפרסומו. עצם הדפסתו בעיתון 'הפועל הצעיר', שחברי הטראסק ראו בו מייצג של "הסדר הטוב", גרם לכך שהם הקימו מהומה והכתירו את שלונסקי בכינוי הגנאי נוסח התקופה, "אינטליגנט". הם ערכו לו מעין טקס של "נידוי", "בנקט-של – חוכא-ואיטלולא". שלונסקי חזר וסיפר על טקס זה שוב ושוב לאורך השנים. הוא תיאר זאת בסלחנות ובהומור, אולם מבעד לשיטין מתגלה גם תחושת העלבון שלו. היה זה מעין משפט מבוים ותיאטרלי, שבסופו הוחלט שמאותו יום ואילך אסור לשלונסקי "לשתות קוניאק, ללגום וודקה או עראק" מפני שאיננו ראוי לכך. עיקר הטקס היה כיבוי נרות שנועד לפרסם ברבים, "כי נר הטראסק לא יהל עוד על אותו בחור שיצא לתרבות רעה של כתיבת שירים". מרכיבים נוספים בטקס היו תקיעת שופר וקללות נמרצות (רובן ברוסית). "כמה תחנונים שיטחתי לפני אחי-רעי, כמה קנסות קיבלתי על עצמי, ובלבד שאזכה להתרת הנידוי", כתב שלונסקי בזכרונותיו, "ואמנם בעבור כך-וכך בקבוקי עראק, קרבן אשם וקרבן תודה, ניצלתי מקבורת חמור של בטלן-תרבותניק [...] והוחזר לי כבודי הראשון ועמו – הזכות לישב בקומזיץ של נהנים מזיו בורותם המדומה". נראה ש"טקס הנידוי" טבע בשלונסקי את חותמו יותר משביקש להודות וגרם לו להרהר בעזיבת "גדוד העבודה". הוא ידע שלאורך זמן לא יוכל להיות חלק מ"חברה טראסק", וכי בעולמו תופסת הספרות את המקום המרכזי. רמז לעלבונו ניתן למצוא בראיון מאוחר שנתן בשנת 1970 ובו אמר כי כשהתגלה לחברים שהוא פרסם שיר הייתה תגובה "גרוטסקית ממש". את העובדה שהיה זה חרם ממש גילה דווקא בראיון שנתן לעיתון 'דבר לילדים' (8.5.1972). בהתראיינו לעיתון ילדים הרגיש, כנראה, חופשי לתאר את עלבונו: "החבר'ה הכריזו עלי חרם", אמר, "חרם של ממש עם נרות שחורים וחופה שחורה. [...] הם ראו בכך 'בגידה' באידיאלים של האיש העובד" .
לאחר פרסום שירו "הרכב" ידע שלונסקי כי הוא עומד להמשיך לעשות כל מאמץ להיכנס לשירה העברית ולתפוש בה מקום מכובד. עד מהרה התבשר כי צרור משיריו עומד להתפרסם בכתב-העת החדש 'הדים'. עזיבת "גדוד העבודה" הייתה אפוא מבחינתו בלתי-נמנעת. בראשית מאי, 1922 עזבו שלונסקי ולוסיה את "גדוד העבודה" והתיישבו בתל-אביב.