חיפוש

המבואות לשירים במדור זה מבוססים על הספר "מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי" מאת חגית הלפרין בהשתתפות גליה שגיב, ספרית פועלים ומכון כץ, 1997.

על נערה שרצתה להגיש לו פרח "פה רך ברצון אקבל ממך!"
אבל התכוונתי בחית, ניסתה הנערה להסביר, "את החטא אני לוקח על עצמי" השיב שלונסקי.....

אנקדוטות נוספות...

טיפשות צהובה

(פרודיה על השיר "דממה כחולה" מאת אלכסנדר פן)


[1929־1930]

פרודיה זו נותרה גנוזה בארכיון שלונסקי (כ"י 189־3:1) ופורסמה בשנת 1987 (ידיעות אחרונות, 8.5.1987).
כתב היד שכותרתו "טפשות צהובה" נמצא בארכיון שלונסקי. במהלך המחקר על כתב היד התגלה כי כתב יד זה אינו אלא פרודיה שכתב שלונסקי על שירו של המשורר אלכסנדר פן "דממה כחולה".
בשנת 1929, כשנתיים לאחר שעלה ארצה, התגורר אלכסנדר פן ברחובות. שלונסקי נסע לבית ההבראה "מרגוע" שברחובות ופן הצעיר פגש אותו והראה לו את שיריו הראשונים, שעדיין נכתבו ברוסית. לדברי פן, שלונסקי עזר לו לתרגם אותם לעברית, ופרסם שניים מהם בגיליון הראשון של כתב העת שערך "כתובים" שנה ד', (17.10.1929).
נראה שעוד בהיותו ברחובות נטל שלונסקי את אחד השירים הללו, השיר "דממה כחולה" (נכלל בספרו של אלכסנדר פן היה או לא היה, תשל"ב), וכתב עליו את הפרודיה "טיפשות צהובה".
שירו של פן ספוג צער דקאדנטי ותחושה של סוף־העולם ומושפע מן השירה הסימבוליסטית הרוסית. שלונסקי המיר את אווירת הצער והעצב באווירה הארצישראלית היחפנית, העולצת והפוחזת ואף רמז לתעלולי "סחיבת האוכל" של "חברה טראסק", שאלכסנדר פן והוא עצמו היו בין חבריה. השאלות הקיומיות בשירו של פן הופכות בפרודיה של שלונסקי לשאלות מחסור בכסף ומטופלות בהומור. כמו כן מלגלג שלונסקי בפרודיה שלו גם על "שירי הרעב" נוסח המשוררים הארצישראליים, אביגדור המאירי וא"צ גרינברג.

 

דְמָמָה כְּחֻלָּה אלכסנדר פן

דְּמָמָה כְּחֻלָה שֻׁפְּכָה עַל הַבָּתִּים,
וְעַל הַכְּבִישׁ פִּרְפֵּר הַיּוֹם.
אַנְשֵׁי הָעִיר הָעֲיֵפָה שׁוֹתִים
גְּוִיעַת הַחֹם.

גַּלְגַּל אָדֹם טָבַע בַּמַּעֲרָב
וּבֵין עָבִים הִצִּית שְׂרֵפוֹת,
וּזְהַב דָּמוֹ רָעַף, נָטַף וָזָב
טִפּוֹת־טִפּוֹת.

גּוֹוֵעַ יוֹם...
וּכְבָר עָטִים צְלָלִים
לִרְקֹד רִקּוּד הַלֵּיל.
וְעַל הַיָּם בְּשֶׁצֶף הַגַּלִּים
הַחֹשֶׁךְ מְיַלֵּל.

שִׂמְחָה קְטַנָּה שָׁטְפָה עֲרוּץ הָרְחוֹב...
לְמִי לִבִּי? עֵינַי לְמָה?
הִנֵּה אַחַת עָבְרָה, צִוְּתָה: אֱהֹב! –
וְנֶעֶלְמָה.

תַּעֲלוּמוֹת חוֹלֵם פַּנָּס חִוֵּר,
קוֹרֵץ לַצֵּל – וּכְבָר
חוֹנֶקֶת כַּף הַחֹשֶׁךְ הָעִוֵּר
אֶת גְּרוֹן מָחָר...

 


טִפְּשׁוּת צְהֻבָּה אברהם שלונסקי

טִפְּשׁוּת צְהֻבָּה קָפְצָה עֲלֵי רֹאשִׁי
וְעַל הַכְּבִישׁ לָנוּד אֵין עֹז,
כָּל בְּנֵי הָעִיר הֵם חֲמוֹרִים טִפְּשִׁים –
וְשׁוֹתִים גָּזוֹז.

גָּוַע כִּיסִי... וּבוֹ כְּבָר אֵין אַף גְּרוּשׁ...
וְהַפַּיְטָן חוֹרֵז: יָה־לֵל – –
וּבַקֵּיבָה מֶפִיסְטוֹ הַכָּחוּשׁ
עַל לֶחֶם מְיַלֵּל.

כּוֹס תֵּה קְטַנָּה עֲרוּץ גְּרוֹנִי תִּשְׁטֹף,
לְמִי מֵעַי? וּפִי לְמָה?
הִנֵה חָלְפָה קְצֵיצָה, צִוְּתָה: חֲטֹף!
וְנֶעֶלְמָה.

רֹב מְזִמּוֹת זוֹמֵם לֵבָב קוֹדֵר...
אַךְ מְפַחֵד הוּא – פֶּן
תַּחֲנֹק כַּפּוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֵר
אֶת אֲלֶכְּסַנְדֶּר פֶּן.