חידת חוּ-אָ-לוּ

חגית הלפרין
התפרסם ב"הארץ", תרבות וספרות, 13.4.2018

לאחרונה התגלתה בארכיון "גנזים" של "אגודת הסופרים" תכתובת מרתקת ורבת חשיבות בין המשורר אברהם שלונסקי לבין המשוררת היידית דורה טייטלבוים. מכתבים אלה שופכים אור חדש על דמותו של שלונסקי. שלונסקי ביקש להתרחק מביטוי ישיר של רגש בשירה. הוא האמין כי שירים, המבטאים את חוויותיו של המשורר באופן מיידי ובלתי אמצעי, אינם מן המשובחים. המשורר חייב להעביר את חוויותיו בכור היתוך פנימי ורק אחר כך, לאחר זמן, להוציא מתחת עטו שיר מסותת ומושלם מבחינת המשקל והחרוז, שיר המוסר לקורא רק שמץ-מה מניחוחה של החוויה. שלונסקי מיעט לבטא את רגשותיו גם במכתבים והתקשה לגלות את צפונות נפשו אפילו לקרובים אליו ביותר. לא כך במכתביו לדורה טייטלבוים. במכתביו אליה מצטייר שלונסקי שונה: מתלהב, מתגעגע, אוהב מעומק ליבו ובעיקר - אינו חושש לפרוש את רגשותיו העמוקים בגלוי.

דורה טייטלבוים (1914 - 1992) נולדה בברסט-ליטובסק (כיום בלארוס). בשנת 1932 היגרה משפחתה לארצות הברית והתגוררה ברובע הארלם. במשך שנים אחדות עבדה טייטלבוים בבית מלאכה לכובעים שתנאי העבודה בו היו קשים. במקביל לעבודתה החלה ללמוד בערבים והייתה למורה. קובץ שיריה הראשון "אין מיטן וועלט" ("באמצע העולם"), התפרסם בשנת 1944. טייטלבוים נישאה לד"ר הרשל מאיר, קרדיולוג אמיד שהיה בעליו של בית חולים. שניהם האמינו בסוציאליזם והיו מקורבים למפלגה הקומוניסטית. הייתה זו תקופת המקארתיזם, שבה עמד הסנאטור ג'וזף מקארתי בראש מסע אנטי-קומוניסטי רחב היקף. כתוצאה מהרדיפות החליטו בני הזוג טייטלבוים בשנת 1950 לעבור לפריז. טייטלבוים ביקרה פעמים אחדות בישראל . בביקוריה אלה זכתה לקבלת פנים חמה ואוהדת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. משנת 1972 עברה לגור בישראל ונפטרה בתל-אביב.

דורה טייטלבוים פרסמה ביידיש חמישה ספרי שירה וספר מסות וזכתה להערכת חבריה הסופרים. רבים משיריה תורגמו לעברית על ידי נתן יונתן, אמיר גלבע, אלכסנדר פן ואחרים. בין היצירות שתורגמו נמצאת גם "הבלדה על ליטל-רוק" (בתרגום נתן יונתן). יצירה זו פרסמה את שמה ברבים ותורגמה לשפות אחדות. המבקרים תיארו את שירתה כשירה לירית מעודנת ורבת דמיון, שירה עזה, ובעלת עוצמה, יהודית ואוניברסאלית כאחד.

מכתביו של שלונסקי לדורה טייטלבוים1 נכתבו בשנת 1972, כשנה לפני מותו (23.5.1973). הייתה זו תקופה קשה ונפלאה כאחת בחיי שלונסקי. רעייתו האהובה מירה (לבית לוין) נפטרה באוגוסט 1970, מצבו הבריאותי הוחמר והוא אושפז פעמים אחדות בבית החולים. חבריו המשוררים בני דורו, אלתרמן, לאה גולדברג ואלכסנדר פן, נפטרו בזה אחר זה, ואילו המשוררים הצעירים ובראשם נתן זך ביקרו אותו קשות וביקשו להוביל מהלך חדש בשירה. באותן שנים שלונסקי התרחק יותר ויותר מפעילות ציבורית במפ"ם ובמועדון "צוותא" והסתגר בד' אמותיו. מצד שני הייתה זו תקופה פורייה ביותר מבחינה שירית. שלונסקי הרגיש, כי לאחר שנים לא מעטות שבהן מיעט לכתוב – שבה ופקדה אותו ההשראה והוא היה נתון בסערת רגשות ובסערת כתיבה. דווקא בשנים מאוחרות אלה, כשכבר היה חולה ובודד, כשהמשוררים הצעירים לא שיחרו עוד לפתחו כדי שיפרוש עליהם את חסותו, יכתיר אותם בכתר המשוררוּת ויסייע בידם לפרסם את שיריהם הראשונים – הוא כתב שירים מהיפים ומהמעניינים בשירתו. שירים אלה כונסו ב"ספר הסולמות" – הספר האחרון שפרסם, אולי החם והרגיש בספריו. שלונסקי לא זכה לראותו שכן הספר יצא לאור ימים ספורים לאחר מותו.

נראה כי הסיבה העיקרית לסערת הרגשות שלו הייתה קשריו ההולכים ומתהדקים עם המשוררת דורה טייטלבוים. לפי עדותו של מבקר הספרות א"ב יפה (1.10.2003) מאיר, בעלה של דורה טייטלבוים, לא רק שלא התנגד לקשריו של אשתו עם שלונסקי אלא אף עודד אותם וביקש ממנו לתרגם את שיריה של רעייתו לעברית. שלונסקי מצידו התפעל משיריה של דורה טייטלבוים ותרגם אותם בחפץ לב. באותה תקופה שבה תרגם את שיריה כתב לה שלונסקי מכתבים שמהם עולה עוצמת רגשותיו כלפיה. שלונסקי מתגלה במכתביו אל טייטלבוים כעלם צעיר נלהב, רגשן, המצפה בקוצר רוח למכתביה של אהובתו וסופר את השעות והדקות עד להגעתם: "יש? אין? הגיע? לא הגיע? – כמו נערה מאוהבת שתולשת עלה אחר עלה מפרח, 'אוהב?' 'לא אוהב?'".

הקשר עם דורה טייטלבוים הוליד ככל הנראה אחדים משירי "ספר הסולמות". ממכתביו של שלונסקי עולה כי דורה טייטלבוים שימשה כמוזה לדמותה של חוּ-אָ-לוּ, האישה האהובה המופיעה בשירי הספר. את השם "חוּ-אָ-לוּ" נטל שלונסקי מגיבורת הספר "זֶ'ן-שֶן, שורש החיים" (הכוונה לצמח הג'ינסנג) מאת הסופר הרוסי מיכאיל פרישווין, ששלונסקי תרגם לראשונה בשנת 1942. לפי "זֶ'ן-שֶן" מקור השם חוּ-אָ-לוּ בסינית-מנצ'ורית ומשמעותו "איילת הפרח". חוּ-אָ-לוּ היא איילה קסומה הנגלית לגיבור הספר, הצייד-הנודד. זוהי איילה יפה, עדינה וחיננית שמסמלת את הנשיוּת.

בפתיחת המכתבים פונה שלונסקי לדורה טייטלבוים בהתרגשות בשם חוּ-אָ-לוּ: "יקרה שלי יקרה, חוּ-אָ-לוּ, חוּ-אָ-לוּ, חוּ-אָ-לוּ!". את עצמו הוא מכנה במכתבים אליה בשם "אַבְּרי" ("אני אומר לעצמי – אַבְּרי, קח את עצמך בידיים"), וקורא אליה כמו אַבּרי, גיבור "ספר הסולמות": "...זֶה אַבְּרִי הַזּוֹעֵק אֶל חוּ-אָ-לוּ." ("חיוג ישיר").

אברהם שלונסקי מוקסם מדורה ומתגעגע אליה ממש כמו אַבְּרי, גיבור "ספר הסולמות", המוקסם ומתגעגע לחוּ-אָ-לוּ. במכתבו לטייטלבוים מיום 23.6.1972 שלונסקי כותב כי את אהבתו אליה הטמין בשיריו. הוא רומז לשיר "משורר וצייד" ולשיר "שוב על הפייטן שלא רצה להיות צייד", שבהם מבטא הגיבור את האיפוק שגזר על עצמו. בשירים אלה מתואר אַבְּרי, שלמרות להיטותו להתקרב לחוּ-אָ-לוּ, הוא משתדל לא לכפות עצמו עליה ומחליט לסגת ו"לשחרר" אותה. הוא רומז במכתביו לשירים נוספים מ"ספר הסולמות", שירים המבטאים קנאה. כגון: "אני בוראך לי יש מאין" ו"כל כך שאול", בשירים אלה עיצב את הקנאה באמצעות דמותו של אותלו. שלונסקי מגלה לדורה טייטלבוים כי "החביא" פרטים מפגישותיהם וכי החליף את שדרות נורדאו התל-אביביות, שבה התקיימו פגישותיהם, ב"שדרת האיילת". ואכן בשירו "אבריקדברי שלי" ניתן לקרוא את השורה: "זה לילות אחדים יוליכוני רגלי לשדרות-האיילת".

אולם דמות האהובה הסמלית והממשית של חוּ-אָ-לוּ, נקשרת לדמויות נשיות נוספות שמלאו תפקיד בחייו של שלונסקי. באותה תקופה שבה התכתב שלונסקי עם דורה טייטלבוים הוא התכתב גם עם אישה צעירה בשם צילה שמיר, שהייתה בתם של ידידיו. גם את צילה שמיר (ששם משפחתה היה באותה תקופה מוגדוף) כינה במכתביו אליה חוּ-אָ-לוּ: "היה זה נפלא לפתוח אחד ממכתביך - והנה חוּ-אָ-לוּ!" כתב לה ביום 13.1.1972 וחתם את מכתבו זה: "ואני מנשק אותך מאד".

ניתן למצוא קווי דמיון בין קשריו של שלונסקי לדורה טייטלבוים לבין קשריו בינו לבין צילה שמיר: בשני המקרים מדובר בקשר שנוצר עם משוררות על רקע של עבודה משותפת על ספרי שיריהן. זמן קצר לפני מותו הספיק שלונסקי לתרגם מבחר משיריה של טייטלבוים. השירים פורסמו בספר "מכמרות בטרם שחר" (1973) והביקורת ראתה בו "תרגום מופת" (אברהם בלאט, מעריב, 12.7.1974). גם לצילה שמיר עזר שלונסקי. הוא שימש כסנדק לשיריה ופרסם את ספרה "השמש הייתה אם הם רצו" (1972).

 

 דורה טייטלבוים, ביתה ואברהם שלונסקי
מאיר טייטלבוים, רעייתו המשוררת דורה טייטלבוים, בתה ג'ולי (ג'ולייט), שלונסקי, 1973

מהתכתובות עם שתי הנשים עולה כי הקשר בין שלונסקי לבין דורה וצילה היה בעיקרו אהבה רומנטית רווית געגועים לדמות נשית נכספת ובלתי מושגת. שתי הנשים שימשו לו מוזה לשיריו, מושא חלומות אירוטי שהצליח להלהיט ולהלהיב את המשורר בערוב ימיו והאהבה אליהן טענה אותו באנרגיה שאיפשרה לו לפרוץ ולכתוב שירים חדשים ושונים מכל אשר כתב עד כה. בשתי מערכות היחסים שלונסקי מתגלה כאדם עדין, מתחשב, קשוב , המבקש גם לסייע כעורך, יועץ ומתרגם לנשים שאהב (לצילה- גם סיוע ותמיכה נפשית במצוקותיה).

נראה ששתי נשים נוספות שימשו השראה לדמותה של חוּ-אָ-לוּ. היו אלה שתי הנשים החשובות בחיי שלונסקי, לוסיה אשתו הראשונה ומירה, אשתו השנייה. בעותק הספר "זֶ'ן-שֶן" שהעניק שלונסקי ללוסיה כתב: "ללוסינקה היקרה, שהגבירה בי את החשק לתרגם ספר זה". דמותה נרמזת, ככל הנראה, גם באחד משירי חוּ-אָ-לוּ שב"ספר הסולמות". אשתו מירה היא מושא געגועיו בשירים אחדים של "ספר הסולמות", וביניהם "אוד של יום" - שם היא מוצגת כ"עקרת היכלו" ש"הַמָּוֶת עַל גַּבָּהּ הַמִּתְרַחֵק". בשירו "כאילו לא הלכה" הוא מנסה להחזיר את הזמן לאחור כדי שיוכל להתרחש הבלתי אפשרי והיא, אשתו-אהובתו שמתה, תחזור לחיים ("וְהִיא תָּשׁוּב,/ תָּשׁוּב לִהְיוֹת/ כְּאִילוּ לֹא הָלְכָה"). בתם, רותי אשל-שלונסקי, סיפרה כי אביה נהג לקרוא באזני אימהּ קטעים מהספר "זֶ'ן-שֶן" ששניהם כה אהבו.

מכתבי שלונסקי לדורה טייטלבוים מגלים כי דמותה תופסת מקום מרכזי בשרשרת האהובות שמהן נבנתה דמותה של חוּ-אָ-לוּ, האיילה-האישה המסמלת את האהבה הרומנטית, הנצחית, האידיאלית שאליה ממשיך להשתוקק – אַבְּרי, בן דמותו של המשורר אברהם שלונסקי.

אברהם שלונסקי לדורה טייטלבוים 23/6/1972
אברהם שלונסקי לדורה טייטלבוים 24/7/1972

1תרגמה מיידיש: רחל שליטא
פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין עמיתת מחקר (בדימוס) באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ספרות ישראלית. ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש החוג לספרות של מכללת סמינר הקיבוצים.
כתבה את הביוגרפיות של המשוררים: אברהם שלונסקי ("המאסטרו") ואלכסנדר פן ("צבע החיים").