הדים, כרך ב, חוברת י, תרפ"ג, עמ' 57–60, חתום: א. שלונסקי
שלונסקי מתפלמס עם ברש ורבינוביץ, וטוען כי שאיפותיהם של העורכים לחידוש פני הספרות העברית הן צנועות מדי, ודרכם אינה לוחמנית די הצורך. הוא יוצא נגד מאמרו של ברש "קטעי הרהורים" (הדים, כרך א, חוברת א), שבו אמנם הביע משאלה לשינוי פני הספרות העברית, וקיווה ש"בוא יבוא שד יהיר ויפרוץ לתוך החורבה", אך לדעת שלונסקי, בסופו של דבר, הסתפק ברש ב"רעננות" שאיננה מהפכנית. את רבינוביץ ביקר שלונסקי בחריפות רבה יותר, משום שלדעתו במאמרו "על הדים, קיפאון ומחכים" (הדים, כרך א, חוברת ד, תשרי תרפ"ג), פגע במשוררים הצעירים. במאמר תקף רבינוביץ את סממני הסגנון האקספרסיוניסטי הצעקני של המשוררים הצעירים, וטען כי "רעננות אינה צעקה, רעננות יכולה להתבטא בִּגְדוֹל שקט, העיקר שיהיה משהו מן האמת, הטוב והיפה".
עַד אָן תֶּהֱזֶה וְתִדַּל
עַל עָשְׁרְךָ הַצּהֹב
ביום פָּרוּץ ללא מַחֲסֶה
"התעוררות", הדים א
בעצם אנו שואפים לדבר אחד: לרעננות"– זו הייתה ההקדמה. ועוד פסוק במקום אחר: "אנו בהדים לא הבטחנו הדים מהנעשה, מהנפעל והמרגש כהיום"2 – וחבל! כי הן היום, לא כבשאר הימים, נעשה, נפעל, מורגש משהו (וכמה מורגש!). – הימים – ימי "לאחר" ו"בטרם" כאחד – רובצים פצועים ומרוסקים על הרמץ ששרד מהמלחמה העולמית והמהפכה, וכולנו עוד מהלכים על גבי גחלים שלא כבו עדיין; – ואי אפשר בלי וי-וי, ואי אפשר בלי עקימת פנים של עווית-כוויה.
להתרענן?
רבש"ע! אחרי מה? אחרי איזו תרדמה? אחרי איזה קיפאון? האחרי המהפכה הרוסית, שבאה לחדש (וחידשה במידה ידועה) את עלומיה של האנושיות, בפתחה פתח להתפרצות אינסטינקטים ועלומי בראשית ביצירה, – האחרי כל זה נוכל למשוך את הספרות בשובל שמלתה (הפרומה מרוח פרצים) אחורנית, אל אבא ואמא, אל "האוהלים החמים"?
הזוכרים אתם את פיגסוב?3 רצה הלה להוציא פעם מפיה הקוקטי של האישה את הקול הפשוט, הטבעי, מה עשה? התגנב מאחורי גבה ובבול עץ – הך על ראשה! וכשפרצה זעקה גדולה מפי ההמומה והכואבת, ידע: הנה הקול הטבעי!
זהו! יותר מדי בחינת נוּקְבָא יש בה בספרות ובייחוד בשירה: טופפת היא, גרציוזית-בריאה.
צריכה הייתה הספרות העולמית לקבל בבול עץ מידי המהפכה הרוסית, כדי שנשמע את הקול הטבעי של האדם, של המשורר – את קול הכואב! רק מבית האסורים התחיל אוסקר וויילד המגוהץ לדבר בלשון בני אדם, והמלה "צער" נשרה מעל עטו לראשונה בממעמקים.4
ואל תצביעו לי על המוקיונים המפורכסים. על אלה שהתחבאו בשעת הסערה ולכששככה – יצאו וידיהם על ראשם. כלומר: כואבים אנו! היו קומידְיָנְטים שהעמידו גם פנים קלאסיים, רומנטיים, פסטורליים ורעננים... קומידינטים יש והיו תמיד. אך אנו יודעים להבחין.
ולא נכון, מר י. ר.5 כי "רק צעיר כוחו בסערה... וימי העמידה בשקט, בסגנון". שכול וכשלון6 נכתב דווקא בימי העמידה, ודווקא מכסים גורקי7 (ולא איגור סֶוֶרְיָנִין8 הצעיר, להבדיל) הִטה אוזן (ובימי עמידתו) וגם השתתף בפועל במהפכה הרוסית, בסערה.
כנראה, ההתלבטות אינה תלויה בגיל, והסערה תכונת נפש יסודית היא, שאינה ניתנת להשתנות עם תקופת האורלוגין.
והכי לא ייפלא על כן, כי אפילו מהנעשה, מהנפעל, מהמרגש כאן, בד' אמות ארצנו המצערה מתרפק מר רף-רף (הדים, א) דווקא על ה"המיה החרישית" על "חשבון הנפש השקט" של "דגניה השקטה והטובה"9 ולעומת זה הוא מציג "שאון גדודים וכבישים ורעש תל-אביב". גדודים וכבישים – ות"א בצוותא חדא, ואפילו בלי להבדיל.כן! ידוע ידענו! הכבישים יצאו בדפיציטים [גרעונות]. הגדוד10 – שכיב מרע. ורבות העיניים הערמומיות הצוהלות: אהא!
והלא מי כמוך, מר י. ר., יודע לבוז את אלה אשר כה הצלחת לכנותם בשם "חזירי העט והחיים",11 מי כמוך מרגיש נאמנה, כי אחרי תקופת הכבישים וכמישת "הגדוד" עופרו בעפר חולין ונסתתמו האפיקים היחידים, אשר הזרים בהם הנוער את מרדו ואת צערו, בחפשו לעצמו צורת חיים אחרת, אחרת. לא האהבה הגדולה לַ"פינה היקרה" קלקלה הפעם את השורה.
והרי גם אתה, ב. פליכס, יודע וגם רוצה ש"בוא יבוא שד יהיר ויפרוץ לתוך החורבה"12 ואצלך הן "העיקר שיביאו לספרותנו חיים ותנועה" ואם "הספרות נוצרת בעולם הזה, ובזה יש מלחמה וחתירה, ואם תרצו – תאווה" – הרי אי אפשר ברעננות, בכשרות בלבד.
רעננות – היא ההפך הגמור ממלחמה וחתירה, בתאווה יש דווקא התפרצות, כאב, וחריקת שיניים.
כי זה העיקר: ברורה ההרגשה, כי "צריך לפרוץ שד". לפרוץ! כי צר המקום בחדרה המסוגר של הספרות (ובייחוד של הספרות העברית), והאוויר מחניק, מרופש עד כדי הקאה, ולא תועיל כאן המגפה הספרותית, וגם לשווא נפתח את אשנב ה"רעננות": הרוח לא תזכך את האוויר. – צריך לקפוץ מן החלון – החוצה. לברוח.
וכי איך אפשר עכשיו (הגיעו בעצמכם: עכשיו!) לדבר על רעננות, על "רגעים של קורת רוח ספרותית", על "שלוות שיש" ו"גדול שקט" עכשיו – "ביום פרוץ ללא מחסה".
אלא מה? למר י. ר. [יעקב רבינוביץ] יש פסוק אחד, אשר הוא רואה בו "ביטוי אידיאלי אמנותי נצחי" והוא: "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר, כי ראו, כי גדול הכאב מאד".13
צדקת י. ר.! וכאן באמת הפתרון: רעי איוב שתקו. אליפזים צריכים לשתוק. לאליפזים אסור לדבר. אסור בהחלט! אבל איוב לא שתק. איוב לא יכול היה לשתוק. כי לאיוב "גדול הכאב מאד".
זהו! והמשורר איוב הוא. ודי לחלום על אמן העומד מן הצד, על טוריסטן [תייר] המסתכל בלורניטה [משקפת] של אמנות ומִסְתַקִר עצמו אח"כ מאחורי בד היריעה ומצייר. כי לא את זולתו ישיר המשורר אלא את עצמו, נגעי עצמו. ומי שלא הוכה בשחין בשרו – אינו אמן, באשר אינו האדם, באשר אינו הכואב.
ואין דבר! את המגרדים פצעי אחרים, את התולשים שערותיהם בראש כל חוצות מפני ש"פאה נכרית להם" – מכירים מיד.
גם ביירון צעק, ואיש לא יעיז לומר עליו שאינו אמן, גם דוסטויבסקי צעק. גם בודלר. גם ורהארן.14 וברנר?!
כי יש רוח פרצים. יש מהפכה. וביום פרוץ – אין מחסה לאמן! על כורחו עומד הוא על אם הדרך, מחוץ למחנה, מחוץ לַ"אוהלים החמים" ופותח דלתי נפשו במפולש: – אפפוני, אפפוני סערות! כרכרו, שדים, רוחות – כי פסול נפסלה המזוזה.15
ולחינם "חרה אף אליהוא בן ברכאל הבוסי באיוב על צדקו נפשו מאלוהים". הצדק תמיד עם איוב – ולא עם אליפז, לא עם אלוהים ולא עם תרבות, אמנות וכו' וכו' וכו'...
כי לאיוב – "גדול הכאב מאד"!
