חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

הספר "לא תרצח" הוא פרסום מחודש של חוברת בשם זה מאת המשורר אברהם שלונסקי, שהופיעה בשנת 1933,
ומשקפת את עמדתו האנטי-מלחמתית בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. עריכה ודברי מבוא מאת חגית הלפרין, הוצאת בלימה.

בעשט-סלר

בחגיגות לכבוד הבעש"ט אמר שלונסקי: הבעש"ט הפך לבעשט-סלר

חידודי לשון נוספים...

מוסף לשבתות ולמועדים – או הוספה ספרותית

דבר, שנה א, גיליון קטו, כ"ח בתשרי תרפ"ו, 16.10.25, חתום: א. שלונסקי

 

מאמר זה הוא חלק מהפולמוס שהתנהל מעל דפי העיתון דבר עם ברל כצנלסון (1887–1944), עורך דבר, וממנהיגי תנועת העבודה, על המושג סופר מקצועי - "פרופסיונלי" בלשון התקופה. ברל כצנלסון,, סבר כי לכל אדם המזדהה עם דרכה של תנועת העבודה שמורה הזכות להשתתף במוסף הספרותי של עיתון הפועלים, ואין לעשות הפרדה בין סופרים "פרופסיונליים" לבין "חברים מן השורה".1 כצנלסון טען, כי חשוב שהספרות והעיתונות בארץ ייכתבו על ידי הפועלים עצמם, כי רק כך תשמור ספרות העבודה על ייחודה. "אוי לנו אם דברי חיינו ומעשינו יסופרו ויידונו אך מתוך אשנב המערכת", כתב.

שלונסקי התנגד להשקפתו של ברל כצנלסון ודיבר בזכות הסופר הטוטאלי, המקדיש את כל כולו לספרות. הוא יצא נגד החלטתו של כצנלסון לכנות את המוסף לספרות בשם "מוסף לשבתות ולמועדים", וראה בשינוי הכותרת של המוסף ניסיון של כצנלסון לשוות למוסף הספרותי אופי "פרולטרי" ופחות "אינטליגנטי".

איני חושב את הספקנות למעלה גדולה, בשביל בניין – בוודאי לא. יש בהם בספֵיקות הכרוניות הללו, פקחות יותר מדי, מסוג אותם "החשבונות המדויקים" המראים תמיד, שלא כדאי. ויש גם גרוע מזה – הלא הוא ה"אֶט"2 הידוע עם קצת "נָקוּד על ויחד".3

לנו כאן בוודאי שאין מועיל בספקנות הזו. הבונים, הרוצים בבניין אומרים תמיד: הן!

הרי אתם משערים את עמידתנו כאן. אילו היינו באים בקלקולציה של חכמה ופקחות ממין זה – "חשבון" גדול בוודאי אין בכל העניין הזה – שאנו הלקויים קצת ב"לא חשבון" עונים בו.

ויודע אני: רבים, רבים יבואו אל "המוסף" בספקנות כזו. (אחד בעט כבר – בעיטת-אגב).4

אך יש ספקות ממין אחר. ספקות שאינם ספקות בעצם, שכן אין סופם "תיקו" אלא שבירת הלאו, שכן לא בסימן הקריאה ושלוש נקודות אחריו הם באים אלא ב"ה"א" השאלה והרצון.

ואת הספיקות האלה צריך להשמיע. מצווה להשמיע.

צריך להודות פעם בפרהסיא וטוב שייאמרו הדברים מבפנים:

היחס הזה של מוקצה מחמת "אינטליגנטיות" לספרות, שהוא כגושפנקא של פרינציפ אצלנו – ירושה מברנר היא לנו, וירושה מזיקה.

יצא פעם אֹֹהל (קובץ לספרות).5 ובכן, לכאורה, מן הראוי היה לכתוב: קובץ לספרות, קובץ ספרותי – או איך שהוא בזה הערך, ואולם... הרי יש גושפנקא של מוקצה: הרי כך עושים "מושכי עט פרופסיונליים". ובכן מתחכמים לכתוב: "לדברים שבכתב" – ורק לא ספרות, כאילו יש דברים שבכתב הראויים לדפוס שאינם ספרות או להיפך: כאלו יש ספרות שאינה דברים שבכתב עד שהיא באה בדפוס.

ואין זה סתם, אין זה מקרה כלל וכלל – זוהי שיטה. זהו פרינציפ. זהו כמעט איזה "איזם" חדש שאיני יודע עוד להגות אותו באותיותיו.

נכשל בזה גם א. צ. גרינברג:6 "יותר מיחס והתמסרות שיש לי בתור פייטן לספרות העברית ולאמנות בכלל יש לי בתקופת חיי זו" – כותב הוא ב"לבירור סדן"7 – "אהבה התלהבותית ליצירה הקרקעית בא"י לנכסי הברזל והירק העבריים". (כאלו יש כאן שאלה של פחות ויותר). ואף הוא מנער כפיו: סדן אינו קן לליטרטורה. וחברי בעבודה אינם תופשי העט בא"י אלא אלו ההולכים אחרי הפרדות.

שוב: "פרדות" ו"עט". "יצירה קרקעית" – ו"ליטרטורה". (אגב: "ליטרטורה" היא כידוע, מלה לועזית שמשמעותה בדיוק ספרות, כמו שהמלה רנסנסה שא. צ. ג. [אורי צבי גרינברג] נוהג להשתמש בה דווקא, הרי היא מלה לועזית לתחייה – ביטול אין כאן בוודאי).

אך לא. צ. ג. אשיב בדברי א. צ. ג. (קונטרס, רלג):8 "כאילו מי שהוא חולק ח"ו ואומר: 'לאו!' כאילו יש אדם החרד לרכוש הביטויי של ספרות האומה; שלא יתנוון חלילה מרוב עזובה, ואינו משיג, ח"ו כמה נחוצה לנו חקלאות ומחרשה"...

אדם "שמעמיד על אדמה קדושה את שולחנו לכתיבה" אינו צריך לבטל את ה"ליטרטורה" מכל מקום...

והנה ההוספה הספרותית של דבר: מדור מיוחד, שהיה עד כה בתוך העיתון ועתה נבדל ממנו משום מה. אני יודע משום מה, וכל אחד יודע, המערכת בוודאי ובוודאי יודעת – אך להגיד פשוט ובפירוש אסור. כאילו "מוסף לשבתות ולמועדים" יותר פרולטרי ופחות "אינטליגנטי" ממוסף לספרות או פשוט הוספה ספרותית.

מה הבושה הזאת? – – – רבש"ע! מה הבושה הזאת. נאקנוניה הפרולטקולטי9 כמעט, לא בוש, ואצלנו מתביישים, דווקא.

הנה היא הגושפנקא הזאת, שהרי בעצם לא השם כשהוא לעצמו, לא הצירוף הזה, המעורר אסוציאציה פלונית עיקר, אלא הסימפטום, וסימפטום יש כאן, ומוזר... שהרי בעומקא דלִבָּא אנו אוהבים ספרות – עוד איך אוהבים! וכשראה ד. ז. [דוד זכאי] בדברי פליכס [אשר ברש] (הדים, חוברת אחרונה) פחיתות כבוד ספרותי בש. אש (סופר פרופסיונלי – בוודאי ובוודאי!) חרה לו הדבר מאד. איך כתוב שם: "אנו לא ויתרנו עוד לא על העיירה ולא על הציורים" – בוודאי לא! שהרי גם "יש שמחה בלב, כי ניתן י. ל. פרץ בעברית" ועוד ועוד...10

לא נורא, כנראה, השד כל כך! אך – הגושפנקא! הגושפנקא!

ואולם אין ספק, שיש כאן גם כוונה ידועה, כמעט אידיאה: אין אנו יכולים להסכים לחלוקה זו של עליונים ותחתונים, של שבת וחולין בחיים. (אגב: הרי בפירוש כתוב: "לשבת ולמועדים"). וכי למה רשימה על שביתה או טרקטור, יבול או אינקובטור, שהם עניינים חיוניים אשר אדם חי בהם רוב יומו, לאו שמם ספרות, – ופיוט ורשימת ביקורת וכל כיוצא בזה – ספרות היא?

מה הזכות הזאת? מה הייחוס? מפני שהם פורשים מן החיים, מן האדמה ומפרי האדמה ומרקיעים שחקים? הרק משום קצת ה"קונטרבנדה [סחורה מוברחת] של קורת רוח", כמו שהתבטא פעם (בערך כך) שמטרלינג בהפועל הצעיר,11 שהמה מבריחים לנו?

אך קודם כל: למה לעשות לכתחילה "חלוקת מעמדות" ואח"כ לאסור "מלחמת מעמדות"? וכי מי זה אומר שיש כאן עליונים ותחתונים, ש"מגפיים פחותים משקספיר"? ואשר ל"ארץ ושמים" – הרי כל אדם שאינו צופה למרחוק רואה אותם, את הארץ והשמים, שם – באופק – "נשקי אהדדי". צריך רק... עין צופה למרחוק. באמת צריך.

ולמה זה חברו דווקא על ספרות? למה פסנתר כשר ושיר פסול? ולמה עסקן ציבורי ודווקא פרופסיונלי (שהרי אם לא יהיה פרופסיונלי יהיה בטלן או דילטנט ולא יצלח) – וכי למה עסקן זה הגון וראוי ונחוץ, וסופר פרופסיונלי (הרי אפשר, אם אין הגושפנקא הזאת, להסביר את שם התואר הזה גם אחרת – בהגדרה הנרדפת קצת למתמיד ובעל כשרון) הוא אינו הגון ואינו ראוי ואינו נחוץ? – האם מפני שעסקן ציבורי מתפרנס מעסקנותו וסופר (גם פרופסיונלי!) – להיפך בתכלית ההיפוך, ואעפ"י כן אינו מרפה ומראה מסירות באמת, ובמקום שיש מסירות – ה"פרופסיונליות" בוודאי זוכה למהות וערך אחרים...

ואל תורו לי באצבע על פלוני אלמוני.. וגם שאלת הסופר והאדם אינה עניין לכאן, שלא ממין הטענה כלל...

ובכלל אין האדם שטח שטוח ככף, שעפ"י חכמת היד אתה לומדה בטביעת עין של תלמיד חכם מפלגתי, ולא בפסיכולוגיה אריתמטית תיחקר הנפש.

היה מקרה ונפגע ב. כ. [ברל כצנלסון]. א. בר אדון ברשימה "למה השתיקה"12 (דבר, פד) הלבין את פניו ברבים והעליל עליו ועל חבריו אתו עלילת-סופרים ר"ל[רחמנא לצלן] (במקור: "מושכים בעט". אצלנו זה נהפך כבר לשם נרדף לסופר. נדמה אפילו, שבכינוי "סופר" יש עלבון יותר).

וכאן מתחילה ההתנצלות, נעירת החוצן: סופר – חס ושלום!

  1. "אין חיינו המתייצרים על ידינו ניתנים לכתיבה של סופרים פרופסיונליים".

  2. "ל א ב כ ו ח ה כי ש ר ו ן ה ס פ רו ת י (הפיזור שלי – א. ש.) גברה עיתונותנו עד הנה".

  3. "ברגע זה שמסירת ענייני העבודה והחיים לקוראים תיהפך להיות נחלת יודע-כתוב וחדלה ספרות העבודה להיות את אשר הייתה עד היום".

קשה להבין מדוע "אין חיינו המתייצרים על ידינו ניתנים כלל לכתיבה של סופרים פרופסיונליים". שהרי אם יש קצת אמת בפסוק השני ("לא בכוח הכשרון הספרותי" וכו') הרי זה מסייג אותה. האמת לשעתה (כאמור "עד הנה") שרק המשטב [קנה מידה] של חיי-מצער וצרכי-מצער שומרים עליה ועל טוהרתה. ועם הרחבת הגבולין אתה רואה מיד, כי אמת קטנה הייתה זאת, אינטימית מאד, לבבית מאד – אך קטנה ובת-חלוף. וצר על החמימות והאינטימיות האלה השובקים חיים לכל חי. והרחבת גבולין זו באה – והראיה זה וזה... עיתון פועלי א"י ובאמת הגיע ה"רגע הזה שמסירת ענייני העבודה והחיים (ובייחוד הביטוי האמנותי – א. ש.) לקוראים תיהפך להיות נחלת יודעי כתוב (סופרים! – א. ש.)" באמת "חדלה ספרות העבודה להיות את אשר הייתה עד היום" – כי מעם הגורל והבניין הייתה זאת ועם הרחבת הגבולין נוספו לנו, צריכים שיתווספו, "יודעי כתוב" שהם משלנו, עצם מעצמותינו. וכאילו "עד היום" לא ברנר הוא טבעת הגוף והנפש שלנו.

כאילו לא היה ברנר סופר, סופר עד ציפורני רגליו, ועל כן ודווקא על כן זכה "בכוח כשרונו הספרותי" לתת ניב וביטוי לשכול וכישלון שלנו.

וכאילו לא היה א. ד. גורדון13 אפילו סופר – חבל רק, שלא סופר גדול (מבחינה ספרותית!) כאחד העם,14 למשל. כי אז היינו זוכים לקבל ממנו, כמו שקיבלנו מאחד העם את התורה הגדולה, "מרכז" אחר לעומת ה"מרכז הרוחני", כי דברים כאלו ניתנים "בכוח הכשרון הספרותי", והדורות הבאים אחרינו לא יותן להם כבר להיות מתלהבים ומושפעים מתפארתו האישית הגדולה. והרשו נא לי להטיל ספק גדול באגדה זו שנצטעף בה אחד העם, שאינו סופר ח"ו (הוא בעצמו היה מעיד בו כזאת) אדם שנתן דפוס וצורה למחשבת הדור, אדם שלִמֵד את הסופרים בישראל לכתוב בצורה אנושית – סופר הוא וסופר גדול!

כי זה ברור: הסופר אינו עליון ואינו תחתון – הוא פשוט ה"פֶּה" לאלמי נפש וכל מה שהוא יותר פרופסיונלי (אני בשלי: מתמיד ובעל כשרון!) הרי הוא מעמיק יותר לדלות את הנפש הזו ונותן לא "קונטרבנדה" אלא "פרקמטיה" כשרה בתכלית עם תשלום מכס של דם ואמת –

דם התמצית ואמת לאמיתה!

וכולנו מתפללים, כתפילת ורפל,15 לסופר הגדול אשר יקום מתוכנו ו"בכוח הכשרון הספרותי" הגדול, בכוח החסד העליון שהוא צירוף התפארת שבנפש והגבורה שביצירה, ייתן ביטוי ל"אלמי נפש", שיהא "חרש רעיון הערב" ל"מי אשר בבוקר הוא חרש המחרשה".

ומי שמתפלל תפילה כזאת צריך לדעת, שאת יחס המוקצה הזה "יש להפסיק", באמת יש להפסיק!

ואל יפחד י. ר. [יעקב רבינוביץ]16 אין כאן לשון של גזרה, חלילה, אני אומר את זאת גם לעצמי, כי אודה: גם אני מרגיש לפעמים, בשעת ייאוש עפי"ר [על פי רוב], את טבעת הגושפנקא הזאת בבשרי ודמי. אך אני יודע, כי שעת רפיון היא לי ולפעולות לא תעוררני.

וספק הוא, כי ביחס כזה יצליח גם ה"מוסף" להיות מדור לחיים ספרותיים אינטנסיביים.

שאם לא כך, אם לא חיים אינטנסיביים, אם לא בפירוש הוספה ספרותית, אם לא מאה אחוזים של יחס ורצון – הרי זה יהיה רק "מוסף לשבתות ולמועדים". באמת "קונטרבנדה של קורת רוח". ולשם זה לא כדאי – לכל הדעות.

1 הפולמוס החל במכתב למערכת של א. בר אדון "למה השתיקה" (דבר, 7.8.25). ברל כצנלסון הגיב על רשימה זו ברשימתו "אל השותקים" (שם), שבה הביע את התנגדותו לחלוקת מחנה הפועלים – אנשי תנועת העבודה – לשניים: "חברים סתם", ששותקים ואינם מגיבים על אירועי הזמן וחברים "מושכים בעט", שמגיבים ברשימות ובמאמרים על האירועים. המשכו של הפולמוס במאמרו של בן אדיר "שאלת תם" (דבר, "מוסף לשבתות ולמועדים", כ"ח בתשרי תרפ"ו), שבו הביע דעה זהה לזו של שלונסקי.
2 אֶט – מילת ביטול מקובלת בדיבור היידי.
3 המלה "ויחד" אינה מנוקדת בתורה. הכוונה לניקוד מעל המלה, כדי לסמל דרש, המוציא את הכתוב מידי פשוטו. שלונסקי רומז לדרך שבה דורשים חז"ל את הפסוק המקראי "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל" (שמות יח 9), ולפיה היה יתרו בבחינת "ויחד" כלומר, התרוצצו בלבו רגשות מעורבים (סנהדרין צד). תודתנו לד"ר חיים כהן על סיועו.
4 יתכן כי כוונתו של שלונסקי לדבריו של בר-אדון ברשימתו "למה השתיקה", וראו הערה 2.
5 אהל: לדברים שבכתב, בעריכת מרדכי קושניר, לזכר י. ח. ברנר [ללא תאריך]
6 אורי צבי גרינברג (1896–1981) – מראשי המשוררים המודרניסטים בארץ ישראל, החל דרכו בכתיבת שירים ביידיש והיה ממייסדי הזרם האקספרסיוניסטי היידי. בשנת 1924 עלה ארצה, עבר לכתיבת שירים בעברית, היה מקורב לתנועת העבודה והשתתף בין השאר בדבר. בחודשים הראשונים לשהייתו של גרינברג בארץ ניסה שלונסקי לקרבו לחבורת הסופרים הצעירים המודרניסטים, אך עד מהרה התברר כי רב המפריד על המשותף בין השניים, שכן כל אחד מהם טען לכתר המשורר המרכזי של העלייה השלישית. לאחר מאורעות תרפ"ט, מששינה גרינברג את השקפותיו הפוליטיות והצטרף לתנועה הרביזיוניסטית, עמדו הוא ושלונסקי משני עברי המתרס הפואטי והפוליטי. שלונסקי, שבאותן שנים דרש הפרדה מלאה בין הספרות לבין הפוליטיקה והיה פציפיסט בדעותיו, התקיף במאמריו את גרינברג. וראו גם להלן במאמר "המשורר בימים ההם" (כתובים, 1.8.29).
7 אורי צבי גרינברג, "לבירור דבר סדן", דבר, י"ז באב תרפ"ה, 7.8.1925.
8 שלונסקי מצטט כאן מדברי גרינברג במאמרו "בשעה של פיהוק" (קונטרס, כ"ט באלול תרפ"ה, עמ' 9–12).
9 נאקנוניה – עיתון סובייטי שיצא בפטרוגראד בשנת 1917 ברוח הפרולטקולט – תנועה שפעלה בברית המועצות בשנים 1917-1925 ושמטרתה הייתה לספק את היסודות האידיאולוגיים לכינון תרבות פרולטרית.
10 ז. דוד (דוד זכאי, 1886–1978) – מאנשי העלייה השנייה, סופר ופובליציסט, מעורכי דבר מראשיתו, היה בעל מדור קבוע בעיתון בשם "קצרות". כאן מתייחס שלונסקי לרשימתו של זכאי במדור "קצרות", (י"ט באלול תרפ"ה, 8.9.25) שבה הגיב זכאי על רשימתו של הסופר ב. פליכס (אשר ברש) שהתפרסמה בהדים (כרך ד, חוברת ב, סיוון-תמוז תרפ"ה, במדור "הערות וציונים"). ברשימתו שיבח אשר ברש את יצירת הסופר ש"י עגנון באמצעות השוואה הממעיטה בערך יצירותיהם של הסופר היידים י"ל פרץ ושלום אש. ברשימת תגובתו דחה זכאי את דברי ברש והגן על פרץ ואש.
11 נראה שהכוונה למאמרו של דוד שמטרלינג "בשאלת המחר" (הפועל הצעיר, י"ז בחשוון תרפ"ב, 18.11.21). במאמר זה יצא שמטרלינג נגד "אוחזי המעדר" שהתייחסו בביטול לאנשי הרוח.
12 ראו לעיל הערה 1.
13 אהרן דוד גורדון (1856–1922), ממעצבי דמותה של תנועת העבודה הארץ ישראלית. נולד ברוסיה ועלה ארצה בשנת 1904. גורדון היה מורה דרך לצעירי העלייה השנייה.
14 אחד העם (אשר צבי גינצבורג) (1856–1927), סופר והוגה דעות עברי. בין תלמידיו ומעריציו היה טוביה שלונסקי, אביו של המשורר.
15 הכוונה לשירו של המשורר הצ'כי פרנץ ורפל "האדם הטהור", שתורגם לעברית על ידי יעקב רבינוביץ והתפרסם בהדים (כרך א, חוברת ג), בו נכתב: "כי חרש רעיון הערב יהי / מי אשר בבוקר הוא חרש המחרשה".
16 רבינוביץ במאמרו "רשימות" (דבר, כ"ד באלול תרפ"ה, 13.9.25) יצא נגד מאמרו של נ' ורלינסקי, שעסק ביבסקציה (המחלקה לענייני יהודים במשטר הסובייטי). ורלינסקי טען, ש"יש להפסיק להחזיק בדעה" בה דוגלים רבים וטובים, וביניהם יעקב רבינוביץ עצמו, כאילו יש הבדל בין השלטון הסובייטי לבין היבסקציה. לדעתו אין הבדל בעוינות שהם מגלים כלפי היהודים ("לעזרת הנענים", הפועל הצעיר, י' באב תרפ"ה, 31.7.25). רבינוביץ כתב שסגנונו של ורלינסקי הוא בנוסח "המשטר הצארי הקודם והז'דנובי היום".