מלים: אברהם שלונסקי
לחן: מאיר אריאל ושלום חנוך

מבואה מאת חגית הלפרין

לשיר זה ניתנו פירושים אחדים: יש שסברו שהוא נכתב על אהבה נכזבת ויש שסברו שהוא הספד על אדם קרוב או שהוא עוסק במעיין היצירה שיבש. אולם נראה לי שהתבוננות בתאריך שבו נכתב השיר מאפשרת לפרש את השיר באופן שונה: השיר "יום אחרון" נכתב כארבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ונדפס לראשונה בעיתון "הארץ" ב-28 באפריל 1939. שלונסקי כלל אותו בספרו "על מלאת".
זהו שיר פסימי, אפשר לומר אפילו שיר אפוקליפטי, הרומז לכך שהעולם עומד להגיע לעידן שבו המבול יכסה שוב את הארץ אך הפעם, שלא כמו בימי נוח, היונה לא תבוא עם עלה טרף בפיה כדי לבשר כי נסתיים המבול ועוד מעט תופיע הקשת בשמים.
השיר מביע חוסר תקווה ופסיביות של קבלת הדין. ממילות השיר נודפים זרות וקור, תחושת שבר, וחוסר אונים. גיבור השיר אינו יודע מה יהיה על יבולו ועל כל האוצרות שאגר. נראה שהכוונה לא רק ליבול חומרי-חקלאי אלא גם – ואולי בעיקר – לאוצרות הרוח שירדו לטמיון. כל התפילות אינן נענות ועל כן ליבולים מגיע יום אחרון. היום האחרון, על פי הפרשנות המקראית המקובלת, הוא יום המוות ואולי גם יום הדין האפוקליפטי. שירו של שלונסקי מתאר עולם שהשפע והיבול שלו נקטעים ונגדעים בגלל אסון העומד להגיע, ולפי התאריך נראה שהכוונה למלחמת העולם העומדת לפרוץ בכל רגע.
השיר עבר גלגול מעניין בזמן הלחנתו. בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 פנתה וועדת החגים של קיבוץ משמרות לאחד מבניה, בחור צעיר ומוכשר בשם מאיר אריאל וביקשה ממנו למצוא שיר למסיבת חג הסוכות. מאיר אריאל מצא את שירו של שלונסקי "יום אחרון" ופנה אל חברו שלום חנוך שילחין אותו. היה זה יומיים לפני המסיבה ושלום חנוך טען שהזמן קצר מדי. לבסוף ישבו השניים ולפי עדותם, בשיחה עם יואב קוטנר, הם הלחינו אותו ביחד מיידית: שורה מאיר אריאל ושורה שלום חנוך, ושוב, שורה אריאל ושורה חנוך והם שרו אותו במסיבה בקיבוץ.
השיר העצוב והפסימי נקשר בעיני מאיר אריאל לחג הסוכות כנראה בגלל המלים מתחום החקלאות השזורות בו ובעיקר בגלל השורה האחרונה: "גם ליבולים מגיע יום אחרון". שורה זו עברה מהפך ומשורה פסימית המתארת את היבול ההולך להיכחד נהפכה לשורה אופטימית כשהצירוף "יום אחרון" מקבל אולי את המשמעות של חג האסיף שבו סיימו האיכרים לאסוף את יבולם מהשדות.
אבל הלחן היפה והנוגה הולם את המשמעות של השיר כשיר של אובדן כיוון ואובדן תקווה.

יום אחרון

גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו.
כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ
כְּשוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה-טָרָף.

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת
וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת
וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט
כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל
כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת
וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּלַיִךְ
מַה לְּהָבֵר שָׂדִי וּמַה לִּזְרוֹת?

שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל מִלֶּכֶד:
חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן.
גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן.