חיפוש

אל תאמר הֶאָח בטרם תִצְלַח

מקבילה של שלונסקי לפתגם המקראי: "אל יתהלל חוגר כמפתח"

חידודי לשון נוספים...

אני רוצה בהחלט מן הצד

בין אברהם שלונסקי לס' יזהר

חגית הלפרין
התפרסם בתוך: גג בעריכת ד"ר חיים נגיד, גיל' 25, ינואר 2012, עמ' 161 – 165

בשנות הארבעים והחמישים כינס שלונסקי דור שלם של יוצרים צעירים תחת כנפיו. הוא ניצל את מעמדו המרכזי בספרות כדי להשפיע עליהם, להפוך אותם לבני חבורתו ולכוון את כתיבתם. בספרי "המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי", תיארתי שלושה דגמים עיקריים של מערכות יחסים שנוצרו בין שלונסקי לבין סופרי דור תש"ח: סופרים שכל חייהם זכרו לו את העובדה שהוא היה מי שהכניסם בברית הספרות והמשיכו להעריכו ואף להעריצו הדגם השני, המנוגד לו: סופרים שבראשית דרכם היו קרובים לשלונסקי אך כעבור זמן התרחקו ממנו ונשאו בליבם משקע כבד וטענות קשות נגד אופי חניכתו. בין שני סוגים אלה מצוי הדגם השלישי: סופרים שברבות הימים ביקרו את שלונסקי, אך בה בעת זכרו לו את חסד תמיכתו בהם בראשית צעדיהם והמשיכו לכבד אותו ואת יצירתו.

יזהר אינו שייך לאף אחד משלושת הדגמים שתיארתי והוא מקרה לעצמו. התבוננות במערכת היחסים בין שני הסופרים מגלה כי שלונסקי העריך את כתיבתו של יזהר, כמעט ניתן לומר העריץ אותה, אולם יזהר שמר מרחק ונזהר מלהתקרב לשלונסקי. לאחר אמירה זו אנסה לפרט ולהסביר את הסיבות להתרחקותו זו.

יזהר פרסם את סיפורו הראשון "אפרים חוזר לאספסת" בשנת 1938 בכתב העת "גליונות". אולם הסיפור ,שהדהים את קוראיו בבשלותו וברמתו, לא פורסם תחת חסותו של שלונסקי כמו שעשו רבים מסופרי דור תש"ח, אלא בכתב העת "גליונות" שערך המשורר יצחק למדן. ובהקשר זה חשוב להזכיר כי למדן היה בשנות העשרים ידיד נפש לשלונסקי ובשנות השלושים הפך ליריבו. גם ספרו הראשון של יזהר, הנובלה ב"פאתי נגב" – יצאה בשנת 1945 בהוצאת "עם עובד" ולא בהוצאת ספרית פועלים ששלונסקי היה מראשיה. למרות זאת שלונסקי התלהב מיזהר שפרץ באופן מטאורי לספרות העברית וביקש למשוך את הצעיר המוכשר לחבורתו. בראשית שנות הארבעים חבורתו של שלונסקי הייתה חבורה ספרותית בעלת זיקה פוליטית אידיאולוגית לשומר הצעיר. דוד הנגבי, מנכ"ל ספרית פועלים, אדם אינטליגנטי וחובב ספרות מושבע, התלהב גם הוא מס' יזהר והציע לו להוציא ספר סיפורים. הצעה זו מצאה חן בעיני יזהר, אולם אם ציפו הנגבי ושלונסקי שיזהר יהיה אסיר תודה על עצם ההצעה שיוציא אצלם ספרים – הרי שהתבדו. מהמו"מ שניהל עם ההוצאה לפני חתימת החוזה מתגלה שכבר בראשית דרכו היה יזהר שקול, מכיר בערך עצמו ולא ממהר ליפול למלכודות דבש. הוא ניאות להצעה, אך לא חשב שעליו גם לשלם מחיר עבור ההצעה הנדיבה. חשוב היה לו להמשיך ולשמור על עצמאותו האישית והרעיונית.

אולם לא עברו ימים רבים והוא הופתע לגלות שקטע מסיפורו "החורשה בגבעה", שעמד להתפרסם בהוצאת ספרית פועלים – פורסם בכתב העת "עתים" ( 26.12.1946) שהחל לצאת בעריכתו של שלונסקי.

יזהר לא רק שלא ראה בפרסום בכתב העת שערך שלונסקי כבוד, אלא שהוא ראה בכך עלבון ואפילו חוצפה. הוא לא היסס לכתוב לדוד הנגבי מכתב תוכחה, ביודעו שבוודאי יעביר את דבריו לשלונסקי והביע את כעסו על כך שלא שאלו אותו ולא ביקשו את הסכמתו מראש. על כתב העת "עתים" הביע את דעתו השלילית כמעט במפורש (ארכיון גבעת חביבה, 28.12.1946):1 "האין דעתי על טיב הבמה וערכה חשובה בעיניכם?", כתב. הנגבי ענה לו שלא נכון הוא שלא התייעצו עמו שכן שלונסקי פנה אליו בזמנו ושאל באופן עקרוני אם הוא מוכן לכתוב לכתב העת החדש שהוא עומד להוציא לאור, אולם תשובה זו עוד הוסיפה שמן למדורה והכעיסה את יזהר עוד יותר והוא כתב מכתב נוסף שבו שטח במפורש את דעתו השלילית על "עתים": אז, כשנתתי את הסכמתי העקרונית, טען יזהר, הייתה זו עדיין ביצה שלא נולדה, "עתה לאחר שחזינו מהו 'עתים' ומיהו, קונם עליו שלא הייתי מעצמי שש לשלוח דבר משלי אליהם. ואין כאן המקום להרחיב." (ארכיון גבעת חביבה, 9.1.1947).

ברור ששלונסקי ראה בפרסום סיפורו של יזהר כבוד לכתב העת שלו אך גם לסופר הצעיר. ואילו יזהר ראה בפרסום סיפור ללא רשותו – כניסה ברגל גסה לרשות הפרט שלו, וניסיון למשוך אותו בכוח לכתב עת ספרותי-פוליטי שלא היה לרוחו.

גם לאחר תקרית זו הוסיף יזהר להוציא ספרים נוספים בהוצאת "ספרית פועלים", אולם הוא לא היה נאמן לבית הוצאה זה, כפי שדרשו ראשי ההוצאות מהסופרים בני טיפוחיהן. הוא דילג בין שלוש ההוצאות של מפלגות הפועלים: ספרית פועלים שהייתה קשורה לקיבוץ הארצי השומר הצעיר (1939) הוצאת הקיבוץ המאוחד (1939) שהייתה קשורה למפלגת אחדות העבודה והוצאת עם עובד (1942) שהייתה קשורה למפא"י. ניתן לומר שהוא זגזג בין שלוש ההוצאות. נראה שלא רצה לערב ספרות ופוליטיקה. הוא עמד איתן מול החיבוק הלוחץ והעזרה המסיבית הדורשת בתמורה נאמנות מוחלטת, שהציעו לו דוד הנגבי ואברהם שלונסקי.

למעשה לאורך שנות החמישים חזר יזהר ודחה את ההצעות של הנגבי להתחייב לפרסם את סיפוריו העתידיים בהוצאת "ספרית פועלים" ולראות בה את הוצאת הבית שלו. ב- 28.5.1950 כתב לדוד הנגבי: "איני יודע היכן אדפיס את ספרי הבא, משום שעדיין לא נכתב, ואינו אלא בפרוזדור ארוך של הזיות ודמדומים שונים לקראת פתח פלוני שייפתח לי, אם ייפתח. לחינם חשדת בי שיש לי כוונה כלפיך, או שמא חטאתם בכלום כלפי - להד"ם. ומה שפרסמתי בהוצאת הקיבוץ המאוחד – אינו בגידה ואינו נפילה אל מחנה זר, אלא סתם פרסום בהוצאה אחרת, פעם אחת, או אולי יותר, מי יודע. ויש שמה אנשים טובים וחביבים שטוב לעבוד עמם, ובו בזמן אין זה אומר שאתה ואנשיך עוויתם בכלום. ואם יש בך אבק של קנאה [ר"ל] – נשוב בו והפיחנו לכל רוח."

בשנת 1955 כשכבר היה בעיצומה של עבודה על הרומן רחב היריעה שלו "ימי צקלג" ביקש ממנו הנגבי שיפרסם את ספרו העתידי ב"ספרית פועלים", אך יזהר ענה לו בלשון ברורה ובוטה: "היצירה החדשה עוד לא נסתיימה, וכל עוד לא נסתיימה, אינני מבקש לה עוד אומנות" (6.10.1955). בסופו של דבר לא התרצה יזהר ופרסם את "ימי צקלג" בהוצאת "עם עובד".

בו בזמן שהנגבי הפציר ביזהר לפרסם את ספריו ב"ספרית פועלים" – המשיך שלונסקי להפציר בו לשלוח מפרי עטו לכתב העט "עתים", אולם יזהר לא שלח דבר. כשעמד שלונסקי להוציא את כרכי "אורלוגין" לא וויתר, והוא חזר ופנה לס' יזהר בבקשות חוזרות ונשנות לתת לו מפרי עטו: "לא היה לי מזל אליך בפניותי הקודמות". "אם עתים באו לרמז על הזמן האקטואלי, השוטף במהרה, הרי 'אורלוגין' צריך לסמל את הזמן באורך-נשימה [--] אשמח – וגם אקווה – כי תראה בבמה זו קורת-גג ספרותית שלך ותעשה דירתך בה קבע." (ארכיון שלונסקי, 17.7.1950). שלונסקי חזר וכתב לו פעמים אחדות בקשות שיואיל וישלח לו מפרי עטו, אך יזהר דחה אותו בטענה החוזרת ונשנית שאין סיפורים חדשים באמתחתו. טענה זו לעתים הייתה נכונה, שכן יזהר מיעט לכתוב ועמל רבות על סיפוריו עד שהכשירם לדפוס, אך לעתים הייתה תירוץ נוח להתחמק ממשלוח יצירות לבמה שדרכה הפוליטית לא נראתה לו.

יזהר גם הגיב באופן בלתי צפוי גם על רצונו של שלונסקי ודוד כנעני לכבדו במאמר ביקורת מקיף על יצירתו ולפרסמו ב"אורלוגין". כששלונסקי כתב ליזהר על התוכנית – לא רק שלא שמח כפי שציפה בוודאי שלונסקי, אלא שכתב לו מכתב שבו ביקש ממנו למנוע את פרסומה של הביקורת:

"אם נא מצאתי חן בעיניך, ואם בידך לגמול עמי חסד, חלה פניו של חברנו דוד כנעני, לבל יכתוב עלי ביקורת גדולה, יסודית וממצה. לא משום שאיני מעריך את הכותב, ולא משום סיבה אחרת אלא זו בלבד – שאני מרגיש בי שזה יעצור אותי, ויגביל אותי, וזה מוקדם, מוקדם מדי. אני רק בראשית הדרך. מי שמסכם את כתיבתי כובל אותי. אני רק צומח. תנו לי לגדול בשקט. אינני עדיין אובייקט למחקר. בשם כל יקר – הלא כל הארץ לפניכם – תנו לי להיות מן הצד. די ברצנזיה. די בביקורת לא יסודית ולא ממצה. יש חשש לקטילת העובר מרוב טיפול ממצה בו. [--] אני חושש להיות מסוכם. גמור. מנוסח. ממוצה. אני עוד רוצה להשתנות. לנסות. להתפתל. להעיז. ומותר לי עוד לשגות, ליפול, להיגרר לצדדין. אני רוצה לפלס דרכי מתוך חיפושי שלי. אנא אל תעמידו אותי מול קו מסכם. [--] אינני רוצה להיות מואר. אני טפל כאן. אני רוצה בהחלט מן הצד. לעבוד, ורק לעבוד" (8.8.1951).

דברי יזהר לא עזרו וביקורתו הנרחבת של דוד כנעני התפרסמה ב"אורלוגין" ("בשיירה ובצדה", אורלוגין 5 , 1952). יזהר מצידו לא פרסם דבר ב-13 כרכי "אורלוגין" (1950 – 1957) למרות כל הפצרותיו של שלונסקי.

התרחקותו של יזהר מחסותו של שלונסקי לא גרמה לשלונסקי לשנות את הערכתו כלפיו. כאן מתגלה, לדעתי, שלונסקי במלוא גדולתו: הוא המשיך לכבד ולאהוב את יצירתו של יזהר. שלונסקי, איש הלשון, שכל מכמניה היו פרושים לפניו, התרשם עמוקות מלשונו העשירה של יזהר ומהעובדה שליטש את יצירותיו ולא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן : "אתה ידעת כמה אני מוקיר את יצירתך המחמירה עם עצמה", כתב לו ביום 11.8.1950 , "כי גדולה בעיני החומרא בכתיבה כחומרה בבינים אצל היראים".

נדמה לי ששלונסקי השתמש בכוונת מכוון במילה נדירה: "בינים", שערות, בארמית2, שמעטים אלה שיבינו אותה, ובכך רמז על מידת השיתוף בינו לבין יזהר: לשניהם שפה עשירה ודשנה.

שלונסקי גם לא נתן לחילוקי הדעות הפוליטיים שלהם להשפיע על דעתו עליו. והמקרה הבא יעיד על כך: פעם פרסם המבקר א"ב יפה שערך את המדור הספרותי בעיתון מפ"ם "על המשמר" מאמר של ס' יזהר. בעקבות הפרסום הגיע מכתב למערכת, שבו מחה הכותב על כך שמדפיסים בעיתון מפ"ם מאמר של המפא"יניק יזהר. יפה הראה את המכתב לשלונסקי ובתגובה אמר שלונסקי: "אתה יכול לענות לבעל המכתב כי היינו מאושרים אילו הסכים סופר כיזהר לכתוב אצלנו בקביעות". (על המשמר, 29.6.1984).

האם התרחק יזהר משלונסקי בגלל נקיטת עמדה ספרותית בעד מורשת גנסין-ברנר ונגד החבורה המודרניסטית שבראשה עמד שלונסקי? כפי שכתב דן מירון (ארבע פנים ) או בגלל חילוקי הדעות פוליטיים? נראה ששתי התשובות נכונות. אך הדוגמא האחרונה שאביא תסייע להשלים את התמונה ולחשוף את הסיבה השלישית להתרחקותו של יזהר משלונסקי.

ביובל השישים של שלונסקי, לאחר שלא יכול היה להגיע למסיבה שנערכה לכבודו בצוותא כתב יזהר: "כלום צריך אני להביע צערי על שנבצר ממני לבוא וליתן יקר למשורר ולאיש-ספרות שאני ממכבדיו ומשוחרי דברו?" (7.6.1960 ). בניגוד לציטוטים הקודמים, שהעידו על יחס צונן או כועס של יזהר לשלונסקי, יש כאן כמובן הבעת הערכה רבה למשורר הבכיר. אך בעיני אין בהתבטאות זו כל פליאה. נראה שיזהר כיבד את שלונסקי המשורר והאדם. הסיבה השלישית למרחק ששמר יזהר משלונסקי, בנוסף להבדלים פוליטיים והבדלים שבטעם, היא, רצונו של יזהר לשמור על עצמיותו ועצמאותו. יזהר ביקש לכתוב כשהוא רחוק מרחק בטוח משלונסקי האב הגדול, המאסטרו, הפורש את חסותו על הסופרים הצעירים. הוא ביקש "לגדול בשקט" ולהיות בן חורין לפלס את דרכו שלו בספרות.

  

1 כל המכתבים הם מארכיון ספרית פועלים בגבעת חביבה אלא אם כן נכתב אחרת.

2 מהמילה הארמית "בינתא"- כמשחל בינתא מחלבא - שערה המוצאת מחלב.

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין עמיתת מחקר (בדימוס) באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ספרות ישראלית. ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש החוג לספרות של מכללת סמינר הקיבוצים.
כתבה את הביוגרפיות של המשוררים: אברהם שלונסקי ("המאסטרו") ואלכסנדר פן ("צבע החיים").