חיפוש

אל תאמר הֶאָח בטרם תִצְלַח

מקבילה של שלונסקי לפתגם המקראי: "אל יתהלל חוגר כמפתח"

חידודי לשון נוספים...

רשימות תל אביביות

פגישה עם משורר ועם נכדתו

אברהם בלבן

התפרסם בתוך: הארץ, תרבות וספרות, 20.11.2020

סוף סוף ירד קצת גשם אבל תחזיות מזג האוויר בינתיים נשמעות עד כה בעיקר כ wishful thinking. הגשם חלף הלך לו ושמש הצהריים שוב חמה, חמה מאוד. פניי העוטות מסכה מזיעות פלגים. בפעם האחרונה שהלכתי ברחוב גורדון גיליתי את רחוב ישראל'ס המסתעף ממנו ואת שלט ההנצחה לאברהם חלפי בישראל'ס 10. אני הולך עכשיו בישראל'ס המוצל, מחליף כמה משפטים עם חלפי וחוזר לגורדון.

בצידו המערבי של גורדון 50 בנה לו מישהו חלקת אלוהים קטנה: מדרגות יורדות לחלקת טוף שעליה שני כיסאות קטנים ושולחן, שני עציצים על דוכן ליד הדלת ומדרגות יורדות לגינה מטופחת במפלס נמוך יותר שאליה איני מעז להיכנס. כשאני מסתכל לאחור אל הרחוב, עץ תות ועץ פיקוס, מוותיקי העיר, מסוככים עליי ונותנים תחושה שאני בגן גדול. אני חוזר למדרכה ומגלה שחלפי לא היה המפורסם שבמשוררי השכונה. מאחורי ענפי הפיקוס שבכניסה, מבצבץ שלט הנצחה נוסף: כאן גר ויצר המשורר אברהם שלונסקי, 1900-1973.

שלונסקי? לוקח לי רגע להיזכר שהוא אכן הנציח את הכתובת הזאת בספר שיריו האחרון ("גורדון 50" בתוך "ספר הסולמות"). המשורר הזה, שבמשך עשרות שנים היה דמות מרכזית בחיי הספרות בארץ, טרח רוב ימיו לתאר את חוויותיו האישיות מאחורי שבעה צעיפים. אבל בשנותיו האחרונות תקפה אותו האהבה בעוצמה כזאת שהאיש בן השבעים הרגיש שהוא חייב להזכיר את גורדון 50 שבו מלאו חדרי ביתו וחדרי ליבו אהבה.

אני מוריד לרגע את המסכה מעל פניי ומנגב את הזיעה. קשה לי להתפעל מן הזיעה כמו ששלונסקי התפעל ממנה במחזור השירים שלו "עמל", שהפך במידה רבה להמנונה של העלייה השלישית. "הו זיעה!", אני נזכר, "הו אגלי ברכה היורדים ממצחי הגבוה/ כטל משמיים טהורים". אפשר לשער שגם שלונסקי אהב את הזיעה פחות מכפי שאפשר לשער למקרא השיר הזה. הוא התנדב אמנם לגדוד העבודה אבל שהה עם אנשי הגדוד בעין חרוד חודשים ספורים בלבד לפני ששב לתל אביב. שנים מאוחר יותר, כפי כותבת חגית הלפרין בביוגרפיה המרתקת "המאסטרו – חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי" (ספריית פועלים – הקיבוץ המאוחד, 2011), "השתדל 'למתוח' את התקופה שבה שהה בעין חרוד ולטשטש את העובדות ההיסטוריות." תיאור העבודה והזיעה כחוויה פולחנית נעשה ממרחק, אחרי שהזיעה כבר יבשה.

לפני תקופת גדוד העבודה ולאחריה עבד שלונסקי בתל אביב כפועל בניין. מעניין שהחלוץ המתואר בארבעת שירי "עמל" נתפס בתרבות הישראלית כחלוץ העובד בשדה או בסלילת כבישים בעמק יזרעאל. למעשה, מתארים שירי הסדרה את בניית תל אביב. השיר השלישי, למשל, מצייר תמונה המוכרת היטב מיצירות תל אביביות אחרות של שלונסקי: החולות המסתערים על "הקריה הנבנית" כדי להחריבה, נסוגים מפני המשורר וחבריו המותחים כבישים על פני הדיונות ומקימים עליהן "כאגרופים גדולים [...] בתים בתים בתים".

אבל שלונסקי לא הפך להיות משוררה של תל אביב. הדחף השירי העמוק שלו היה דחף רומנטי, המחפש את הטבע ורואה בעיר בטון קר, חלונות אטומים וניכור. בתחילת שנות השלושים, כשהעיר בשיא תנופת הבנייה שלה, הוא כותב סדרת שירים כמו "סולמות" שבה הוא לועג לבנייה המואצת שכמוה כבניית ארון מתים. רק במקרים ספורים הוא נחלץ להלל את תל אביב, וגם כשהוא עושה זאת, הוא מתרפק בעיר על גבעת חול שכמוה כשָד אימהי.

אני מתקשר בנייד לסיגל אשל, נכדתו של שלונסקי, שאותה פגשתי לא פעם בבית אריאלה. היא נולדה וגדלה בקיבוץ שער הגולן ובביקוריה אצל סבה וסבתה התל אביביים העיר נראתה לה עיר פלאות. האורות המתרוצצים של חלונות הראווה, הים, מצעד הטיפוסים בדיזנגוף, גן החיות. הכול נראה כליל יופי, צופן כל טוב. אחרי הצבא הייתה לה שנת חופש שבסיומה הייתה אמורה לשוב לקיבוץ. ערב החזרה לקיבוץ הלכה לשחות בים, ותוך כדי שחייה החליטה שהיא נשארת בעיר, וחזרה לדירה הארוזה רועדת כולה מהתרגשות.

החיים בעיר הפלאות התבררו כקשים למדי. שנים של טיפול בילדים ובזקנים, של מלצור, של ניקוי בתים. זמן רב עבר לפני שביססה את עצמה כזמרת, כעורכת וכמשוררת. שירים כתבה תמיד, היא מספרת, אבל נדרשו לה שנים ארוכות לפני שחשה שיצאה מצילו הגדול של סבה. לזכותה יש לומר כי השפעתו של שלונסקי אינה ניכרת כלל בשני ספרי השירה שלה ("דם בודד" ו"איפה זה שם"). אדרבא, לעומת משחקי הלשון וההסוואה, לעומת ההכללות וההפשטות של הסבא, שיריה מרשימים דווקא בחשפנות שבהם, בטון הוידויי המתאר יחסי אם ובת כמו גם תהליכים גופניים של התבגרות ושל עור מתרפט.

סיגל מספרת שאברהם חלפי היה חבר קרוב של שלונסקי ושל מירה אשתו וביקר לעתים קרובות בביתם. כשהייתה קטנה, היה מצחיק אותה בתעלולים שונים שעשה עם אוזניו הגדולות ובלהטים של זריזות ידיים. בשנותיו האחרונות של שלונסקי, אחרי פטירת מירה אשתו, היה חלפי בא לגורדון 50 כל ערב. סיגל שמעה מרות אמה לא פעם שסבהּ היה מתאר איך "הבדידות הייתה עוטפת אותו ואת חלפי כמו אדרת". אני די בטוח שהרמיזה הכלולה בדברים לתפקיד חייו של חלפי כאקאקי אקאקייביץ' במחזהו של גוגול "האדרת" איננה מקרית. שלונסקי אשף משחקי הלשון נשאר שלונסקי גם בשיחותיו עם בתו.

סיגל שואלת איך נראה עכשיו הבית בגורדון 50, ואני מתאר באוזניה את הגינה שבחזית, את החול המגורף עד דק, את מעט הצמחייה שמתחת עמודי הכניסה (שיח יטרופית מגדל שפע עלים ללא פרחים בשל היעדר די אור), את שני שיחי הפיטוספורם שבצד שלא שרדו את הקיץ והתייבשו. אני אומר לה שהגינה המגורפת, "הנקייה", מזכירה קצת את האופי ה"יבש", המופשט של רוב שירתו של שלונסקי. יש לה רק מלים טובות להגיד על סבהּ שתחת שולחן עבודתו בילתה כילדה שעות רבות, על האיש שהקדיש לה כשהייתה בת חמש את מחזהו הפופולרי "עוץ לי גוץ לי".

אברהם בלבן

אברהם בלבן

אברהם בלבן הוא חוקר ספרות, סופר, משורר ופרופסור אמריטוס לספרות עברית חדשה באוניברסיטת פלורידה.