חיפוש

כתבי יד

יצא מן הארץ

שלונסקי עבד בעיתון דבר, אח"כ בעיתון הארץ ולבסוף עבר למשמר. כשנכנס למערכת משמר אמר, כי הוא יצא מן הארץ ויעמוד על המשמר לראות איך יפול דבר

חידודי לשון נוספים...

Super User

Super User

Posuere ornare vulputate sit erat ad et quam in. Nonummy dignis sim suspe disse tincidunt diam sit ipsum potenti leo malesuada amet sociis nascetur vestibulum varius. Posuere ornare vulputate sit erat ad et quam in. Nonummy dignis sim suspe disse tincidunt diam sit ipsum potenti leo malesuada amet sociis nascetur vestibulum varius.

שני, 08 אפריל 2019 07:58

רביזור

קומדיה בחמש מערכות

 

מַה יִתְאוֹנֵן אָדָם עַל רְאִי,
וּפָנָיו עַקֻ­­מּוֹת.
פתגם עממי

 

הצגת בכורה – "הבימה" – 23.3.1935
במוי – צ. פרידלנדר
תפאורה – מ. שמיט
המשתתפים

 

אַנְטוֹן אַנְטוֹנוֹבִיץ' סְקבוֹזְנִיק-דְמוּחַנוֹבְסְקִי, שר העיר        י. ברטונוב

אָנָה אַנדְרֶיֶבְנָה, אשתו        ת. רובינס

מַרְיָה אַנְטוֹנוֹבְנָה, בתו        א. גובינסקה

לוּקָא לוּקיץ' חְלוֹפּוֹב, מפקח על בתי הספר        בן-חיים

אִשְׁתּוֹ                ת. יודלביץ

עָמוֹס פְיוֹדוֹרוֹבִיץ' לְיַפְּקִין-טְיַפְּקִין, שופט        ש. ברוק

אַרְתֵּמִי פִילִיפּוֹבִיץ' זֶמְלְיַנִיקָא, הממונה על מוסדות הצדקה        י. אביטל

איוַן קוּזְמִיץ' שְׁפֶּקִין מנהל הדואר        א. ורשבר

פְּיוֹטֶר אִיוַנוֹבִיץ' דוֹבְּצִ'ינְסְקִי} בעלי אחוזה עירוניים        ב. צ'מרינסקי

פְּיוֹטֶר אִיוַנוֹבִיץ' בּוֹבּצִ'ינְסְקִי}        מ. בנימיני

אִיוַן אַלֶכְּסַנְדְרוֹבִיץ' חְליֶסטַקוֹב, פקיד מפטרבורג        ר. קלצ'קין

אוֹסִיפּ, משרתו                מ. גנסין

כְרִיסטִיאַן אִיוַנוֹבִיץ' הִיבְּנֶר, רופא חולים של המחוז        י. רובינשטין

אִיוַן לַזַרֶבִיץ' רַסְטַקוֹבְסְקִי, פקיד שיצא בדימוס, מיקירי קרתא        א. קוטאי

סְטיֶפַּן אִילִיץ' אוּחוֹבְיוֹרְטוֹב, פריסטאב        ח. אמתי

סְוִיסְטוּנוֹב   }

פּוּגוֹבִיצִין    } שוטרים

דֶרְזִ'ימוֹרְדָה}

עַבְּדוּלִין, סוחר                ש. פינקל

פֶבְרוֹנְיָה פֶּטְרוֹבְנָה פּוֹשְׁלְיוֹפְּקִינָא, אשת מסגר        בת-עמי

אֵשֶׁת אוּנְטֶר-אוֹפִיצֶר        ל. הריאל

מִישְׁקָא, משרתו של שר העיר        נ. שיין

מְשָׁרֵת הָאַכְסַנְיָה                א. קוטאי

 

הנפשות

אַנְטוֹן אַנְטוֹנוֹבִיץ' סְקבוֹזְנִיק-דְמוּחַנוֹבְסְקִי, שר העיר

אָנָה אַנדְרֶיֶבְנָה, אשתו

מַרְיָה אַנְטוֹנוֹבְנָה, בתו

לוּקָא לוּקיץ' חְלוֹפּוֹב, מפקח על בתי הספר

אִשְׁתּוֹ

עָמוֹס פְיוֹדוֹרוֹבִיץ' לְיַפְּקִין-טְיַפְּקִין, שופט

אַרְתֵּמִי פִילִיפּוֹבִיץ' זֶמְלְיַנִיקָא, הממונה על מוסדות הצדקה

איוַן קוּזְמִיץ' שְׁפֶּקִין מנהל הדואר

פְּיוֹטֶר אִיוַנוֹבִיץ' דוֹבְּצִ'ינְסְקִי } בעלי אחוזה עירוניים

פְּיוֹטֶר אִיוַנוֹבִיץ' בּוֹבּצִ'ינְסְקִי }

אִיוַן אַלֶכְּסַנְדְרוֹבִיץ' חְליֶסטַקוֹב, פקיד מפטרבורג

אוֹסִיפּ, משרתו

כְרִיסטִיאַן אִיוַנוֹבִיץ' הִיבְּנֶר­­­, רופא חולים של המחוז

פְיוֹדוֹר אַנְדרֶיֶבִיץ' לְיוּלְקוֹב}

אִיוַן לַזַרֶבִיץ' רַסְטַקוֹבְסְקִי } פקידים שיצאו בדימוס, מיקירי קרתא

סְטיֶפַּן אִיוַנוֹבִיץ' קוֹרוֹבְּקִין}

סְטיֶפַּן אִילִיץ' אוּחוֹבְיוֹרְטוֹב, פריסטאב

סְוִיסְטוּנוֹב   }

פּוּגוֹבִיצִין     } שוטרים

דֶרְזִ'ימוֹרְדָה }

עַבְּדוּלִין, סוחר

פֶבְרוֹנְיָה פֶּטְרוֹבְנָה פּוֹשְׁלְיוֹפְּקִינָא, אשת מסגר

אֵשֶׁת אוּנְטֶר-אוֹפִיצֶר

מִישְׁקָא, משרתו של שר העיר

מְשָׁרֵת הָאַכְסַנְיָה

אורחים ואורחות, סוחרים, קרתנים, בעלי בקשות.

 

על האופי והתלבושות: הערות לשחקנים

שר העיר, איש, שהזקין בתוך כהונתו ופיקח מאוד, על פי דרכו.  אומנם, מקבל שוחד, אך נוהג מעשה אדם מהוגן מאוד; רציני למדי, במידת-מה גם "מגיד-מישרים"; מדבר בקול לא רם ולא נמוך, לא הרבה ולא מעט, כל דיבור היוצא מפיו יש בו מן החשיבות.  קוי פניו גסים וקשוחים, כדרך כל אדם, שהחל לשרת בעבודה קשה מן המדרגות הנמוכות.  המעבר מפחד לשמחה, משפלות לגובה-לב מהיר למדי, כדרך כל אדם שתכונות נפשו נתפתחו בגסות.  הוא לבוש, כרגיל, בגדי שרד שלו עם לולאות ונעול מגפים עם דורבנות.  שערו גזוז עם חתימת שיבה.

אנה אנדרייבנה, אשתו, גנדרנית קרתנית, שעדיין לא באה בימים, נתחנכה קצתה על רומאנים ואלבומים, קצתה בַּמְזָוֶה ובחדר-האַמָהוֹת.  סקרנית מאוד, ומתיהרת בשעת הכושר.  מושלת לפעמים בבעלה, רק משום שאין הלה מוצא מניה-וביה מה להשיב לה; אך ממשלתה זו אינה פרושה אלא על דברים של-מה-בכך ומתבטאת בדברי נזיפה ולגלוג.  ארבע פעמים במשך המחזה היא מחליפה את שמלותיה.

חליסטקוב, אברך כבן עשרים ושלוש, דק וצנום; פתי מעט, מאלה שאומרים עליהם הבריות, כי "אין מח בקדקודם", ומאלה, שבמשרדים יכנום בשם ריקים ופוחזים.  אומר ועושה בלי שום שיקול-דעת כלל.  אינו מסוגל לכוון את לבו לאיזו מחשבה שהיא, דיבורו מקוטע, והמלים נפלטות מפיו בפתיעה גמורה.  כל המשחק תפקיד זה ומרבה בתום-לבב ופשטות – הרי זה משובח.  לבושו – לפי המודא.

אוסיפּ, משרת, כמשפט כל המשרתים שבאו קצת בימים, מדבר בכובד-ראש, משפיל משהו את עיניו, "מגיד מישרים" לפי טבעו ואוהב להטיף לעצמו מוסר על אדוניו.  קולו אינו משתנה לעולם, ובשיחה עם אדוניו הוא מקבל ארשת זועפת, מקוטעת, ואפילו גסה משהו.  הוא פיקח מבעליו, ועל כן ממהר ממנו להבין דבר מתוך דבר, אך אינו אוהב לדבר הרבה ורמאי בשתיקה.  לבושו – זיג בלוי, אפור או כחול.

בובצ'נסקי ודובצ'ינסקי, שניהם קטנים, גוצים, סקרנים עד מאוד.  דומים זה לזה להפליא: שניהם בעלי כרס לא גדולה, שניהם מדברים דיבור חטוף ומרבים מאוד להסתייע בז'סטות ובידים.  דובצ'ינסקי רציני וגבוה משהו מבובצ'ינסקי, כנגד זה בובצ'ינסקי זריז ומגיס לבו יותר מדובצ'ינסקי.

ליאפקין-טיאפקין, שופט, אדם שקרא חמישה או שישה ספרים, ועל כן אפיקורס מעט. להוט מאוד אחרי אומד-הדעת, ועל כן שוקל כל דיבור היוצא מפיו.  המשחקו צריך לשווֹת תמיד ארשת של חשיבות לפניו.  הוא מדבר בקול עבה, בהמשכה יתירה, בנחירה ונשיפה, כאורלוגין עתיק-יומין, המשריק תחילה ורק אחר כך מצלצל.

זמליאניקה, ממונה על מוסדות צדקה, אדם שמן מאוד, מסורבל וכבד-תנועות, ואף-על-פי כן רמאי זחלן.  נוח לשרת את הבריות ופחזן גדול.

מנהל הדואר, אדם מפשוטי-הלב עד כדי תמימות.

שאר הפקידים אינם טעונים הסברים מיוחדים: דמויותיהם מצויות לנגד עינינו כמעט בכל עת ובכל שעה.

ביחוד חייבים המשחקים ליתן דעתם על המעמד האחרון.  המלה האחרונה צריכה להמם, כרעם ביום בהיר, את כולם בבת-אחת, לפתע-פתאום.  כל הקבוצה צריכה לשנות את מצבה כהרף-עין.  קריאת הדהימה צריכה לפרוץ מפי כל הנשים בבת-אחת, כמתוך חזה אחד.  הזלזול בהערות הללו עלול להפיג את כל הרושם.

 

 

מערכה ראשונה

חדר בביתו של שר העיר

 

מעמד I

שר העיר, הממונה על מוסדות הצדקה, המפקח על בתי-הספר, השופט, פריסטב, רופא-חולים, שני שוטרי-רובע.

 

שר העיר:        הזמנתיכם, רבותי, כדי לבשרכם בשורה בלתי נעימה מאוד-מאוד: עומד לבוא אלינו רביזור!

עמוס פיודורוביץ':        איך רביזור?

ארתמי פיליפוביץ':        איך רביזור?

שר העיר:        רביזור מפטרבורג, אינקוגניטו!  ועוד פקודות-סתר בידו.

עמוס פיודורוביץ':        הרי לך עניין!

ארתמי פיליפוביץ':        ביקשו בני אדם לישב בשלוה, והנה לך!

לוקא לוקיץ':        ריבון העולם!  ועוד פקודות-סתר בידו!

שר העיר:        וכאילו ניחש לבי: כל הלילה ראיתי בחלומי צמד עכברים משונים, אכן, מעודי לא ראיתי כדוגמתם: שחורים, גדולים שלא כדרך הטבע!  באו, הריחו – ופרשו להם.  והנה אקרא לפניכם איגרת, שקיבלתי מאת אנדריי איוואנוביץ' צ'מיחוב, שאתה, ארתמי פיליפוביץ', מכירו פנים אל פנים.  והנה מה שהלה כותב לי: "רעי ואלופי, סנדקי ואיש-חסדי..." (ממלמל בלחש, בקוראו קריאה חטופה בעיניו) "...להודיעך..." אה!  הנה: "ומעניין לעניין הנני להודיעך, כי בא אלינו פקיד, והוראות בידו לבקר את כל הפלך, וביחוד את מחוזנו.  (מגביה אצבע דרך חשיבות).  שמועה זו שמעתי מפי אנשים מהימנים ביותר, הגם שמשים הוא את עצמו כאחד האזרחים.  ובאשר גלוי וידוע לפני, כי גם אתה, ככל בשר-ודם, קופה של שרצים קטנים תלויה לך מאחוריך, שכן איש פיקח אתה, ולא מדרכך הוא להחמיץ דבר הבא ליד..." (מפסיק) נו, זה משלנו...  "הנה לזאת עצתי לך: ראה, הקדם רפואה למכה, שכן יכול הוא לבוא בכל עת ובכל שעה, אם לא שבָּא כבר ומתאכסן לו במקום מן המקומות אינקוגניטו...  אתמול אני..."  נו, ומכאן ואילך עסקי משפחה: "אחותנו אנה קירילובנה באה אלינו עם בעלה.  איוַן קירילוביץ' השמין מאוד ואינו פוסק מלנגן בכינור..."   וכו' וכו'...  ובכן, כך הוא מצב העניינים!

עמוס פיודורוביץ':        כן, מצב שכזה הוא בלתי רגיל, פשוט בלתי רגיל.  ודאי, דברים בגו.

לוקא לוקיץ':        ומדוע, אנטון אנטונוביץ', ולמה זה?  מדוע דווקא אלינו בא רביזור?

שר העיר:        מדוע!  משמע, כך גזרו מן השמים!  (באנחה) עד כה, תודה לאל עליון, באו כחתף אל שאר הערים; ועכשיו הגיעה שעתה של עירנו.

עמוס פיודורוביץ':        סבור אני אנטון אנטונוביץ', כי הסיבה כאן היא דקה, ובעיקר פוליטית.  רוצה לומר, כך: רוסיה...  כן...  מבקשת לקדש מלחמה, והמיניסטריה, זאת אומרת, הנה משַלַחַת פקיד לראות, שמא יש כאן במקום מן המקומות בגידה.

שר העיר:        אִי, לאן הפליג דבריו!  ועוד איש פיקח!  בעיר המחוז – בגידה!  וכי מערי-הסְפָר היא, או מה?  הרי שלוש שנים תהא דוהר מכאן, ולשום מדינה בעולם לא תגיע.

עמוס פיודורוביץ':        לא, אני אומר לך, אתה לא ככה...  אתה לא...  הממשלה עין דקה מן הדקה יש לה: לא חשוב, כי רחוק המקום, והיא – כַּבְּדֵהו וחשדהו.

שר העיר:        כבדהו או חשדהו, ואני, רבותי, ראו, כי הזהרתיכם.  שימו לב!  אני ברשותי שלי נתתי אילו הוראות, וזאת עצתי גם לכם.  וביחוד אתה, ארתמי פיליפוביץ', אין ספק, כי ראשית-לכול יבקש הפקיד השָלוח לסייר את בתי-החולים אשר תחת פקודתך, ועל כן השתדל נא שהכול יהיה כראוי, שכיפות החולים יהיו נקיות, והחולים לא יֵרָאו כנפחים, כדרכם איש בביתו.

ארתמי41 פיליפוביץ':        נו, אין זה נורא עדיין.  כיפות, נניח, אפשר להחביש להם גם נקיות.

שר העיר:        כך.  וכמו כן מעל לכל מיטה לרשום עלי גיליון בלַטינית או באיזו לשון מן הלשונות – דבר זה הוא כבר ברשותך שלך, כריסטיאן איוואנוביץ', – כל מיני מחלה: מתי חלה פלוני, ובאיזה יום...  לא טוב הדבר, שהחולים אצלך מעשנים טַבַק חריף ביותר, שכל הנכנס מתעטש תמיד.  ומוטב גם שיופחת מספרם, שמא יאמרו: ההשגחה אינה מעולה, או הרופא אינו מומחה.

ארתמי פיליפוביץ':        אה!  בענייני חכמת הרפואה נקטנו עם כריסטיאן איוואנוביץ' שיטה משלנו: כל שהוא קרוב יותר לטבע, הרי זה משובח.  ברפואות יקרות אין אנו משתמשים כלל.  אדם פשוט: אם ימות – בין כה וכה ימות, ואם יַחְלִים – בין כה וכה יחלים.  וגם מאוד היה כריסטיאן איוואנוביץ' מתקשה להידבר עמהם: רוסית אינו שומע אפילו מלה אחת.

כריסטיאן איוואנוביץ':        (מפיק צליל, המשתמע ספק כחיריק, ספק כסגול).

שר העיר:        וגם לך, עמוס פיודורוביץ', הייתי מייעץ, שתתן דעתך על בתי הערכאות.  בפרוזדור אצלך, מקום שהבריות באים בעסקי משפטים שלהם, גידלו להם השוערים אווזי-בית עם ברווזים קטנים, המתלבטים בין הרַגלים.  אמנם, מידה יפה היא לאדם שיהא עוסק במשק-בית, ומדוע לא יעסוק בכך גם השוער?  אך הלא תבין, כי בזה המקום לא יאה הדבר...  גם קודם לכן חפצתי להעירך כל כך, אך תמיד, משום-מה, היה הדבר משתכח מלבי.

עמוס פיודורוביץ':        הנה, עוד היום אצוֶה לאסוף את כולם למטבח!  רצונכם – בואו לסעוד על שולחני.

שר העיר:        וגם זאת רעה היא, שאצלך בין כתלי בית-המשפט פנימה מתייבשים כל מיני סמרטוטים.  ובדיוק מעל לארון התעודות תלוי מַגְלֵב של ציידים.  יודע אני: אוהב-ציד אתה, ואף-על-פי-כן, לזמן-מה מוטב לסלקו, ואחר כך, כשיסע הרביזור, תוכל, אולי, לשוב ולתלותוֹ.  גם הדַיָן שלך...  הוא כמובן, יודע דת ודין, אך צחנה כזאת נודפת ממנו, כאילו זה עכשיו יצא ממשרפות-היין.  וגם זה לא טוב.  משכבר רציתי להעמידך, על כך, אלא, שדבר-מה, איני זוכר מהו, משך את לבי.  ויש תרופה לכך, אם אמנם נכונים דבריו, כי ריח ניחוח זה מבטן ומלידה הוא אצלו: אפשר לייעץ לו, שירבה באכילת שום או בצל או משהו אחר.  בעניין זה יוכל להועיל במיני מדיקמנטים כריסטיאן איוואנוביץ'.

כריסטיאן איוואנוביץ':        (משמיע צליל כנ"ל).

עמוס פיודורוביץ':        לא, ריח זה אי אפשר כבר להָפיג.  אומר הוא, כי בעודו ילד נפל מחיק המינקת ונחבל.  ומאז נודף ממנו מְעַט-קָט ריח יי"ש.

שר העיר:        אני רק כך, הערה סתם העירותי.  ואשר להוראות פנימיות ואותם העניינים, שאנדרי איואנוביץ' במכתבו מכנה אותם בשם "קופה של שרצים קטנים", איני יכול לומר כלום.  כי מה יש לומר כאן?  אין אדם אשר לא יחטא, חטא כל שהוא.  האלהים בכבודו ובעצמו ברא כך את עולמו, ולשווא כופרים בכך הווֹלטריאנים.

עמוס פיודורוביץ':        ומה פירוש "קופת השרצים" אשר אמרת, אנטון אנטונוביץ'?  לא כל השרצים שוים.  אני אומר לכולם בגלוי, כי הנני לוקח שוחד.  אך איזה שוחד?  כלבלבי ציד!  זהו עניין אחר לגמרי.

שר העיר:        נו, כלבלבים או שאר דברים הכול בחזקת שוחד.

עמוס פיודורוביץ':        נא, לא, אנטון אנטונוביץ'!  הנה, דרך-משל, אם פלוני אדרת יש לו, שמחירה חמש מאות רובל, ולאשתו מטפחת משי...

שר העיר:        וכי מה בכך, שאינך לוקח שוחד אלא בכלבי ציד?  כנגד זה אינך מאמין באלהים, לכנסיה אינך הולך; ואני, על-כל-פנים, חזק באמונתי, ובכל ראשון-בשבת הולך לכנסיה.  ואתה...  הה, מכיר אני ויודע אותך: רק תפתח פיך לדבר על בריאת-העולם, פשוט שערותי יִסְמרוּ...

עמוס פיודורוביץ':        הרי מעצמי הגעתי לידי כך, בשכלי שלי!

שר העיר:        נו, לפעמים טוב טיפש גמור מחכם יותר מדי.  אם כי רק בדרך אגב הזכרתי את בית המשפט המחוזי, ולאמיתו של דבר, מסופקני אם יסור לשם מישהו בזמן מן הזמנים.  הרי הוא מקום שראוי להתקנא בו, האל עצמו מפליא חסדו עליו.  והנה אתה, לוקא לוקיץ', כמפקח על בתי-הספר, ראוי לך שתתן דעתך ביחוד על עניין המורים.  אמנם כן, אנשים מלומדים הם והתחנכו בכל מיני אולפנות, אך מאוד משונים נימוסיהם, כדרך כל המוכתרים בתואר המדעים.  אחד מהם, דרך-משל, זה שפניו שמנים...  שכחתי את שמו, – בשום אופן אי אפשר לו בעלותו לקתדרה, שלא לעשות עֲוָיָה, הנה כך (עושה עויה), ואחר-כך פושט ידו מתחת לעניבה ומתחיל לגהץ את זקנו.  כמובן, אם לאחד התלמידים יעשה פרצוף-פנים כזה, אין הצרה גדולה כל כך.  ושמא גם מין הכרח הוא שם.  בעניין זה לא לי לחוות דעת.  אך הַגַע נא בעצמך, אם לאחד האורחים יעשה – הרי זה יכול להיות רע מאוד: האדון הרביזור, או מישהו אחר, יכול לחשוב, כי אליו מכוון הדבר...  והשד יודע, מה יכול לצאת מזה.

לוקא לוקיץ':        וכי מה, באמת, יכול אני לעשות עמו?  כבר חזרתי ואמרתי לו.  הנה גם תמול-שלשום, כשנכנס אל הכיתה הנשיא שלנו, פְּרֵצף לו הלָה מין פרצוף-פנים, שדוגמתו לא ראיתי מעולם.  בעצם, רק מטוב-לבו עשה מה שעשה, – ובי נזפו: מחשבות אפיקורסיות מדוע מכניסים בלבם של בני הנעורים?!

שר העיר:        ועוד עלי להעיר גם על אודות המורה בענייני ההיסטוריה.  הוא – תלמיד-חכם, דבר זה ניכר בו, וגם מילא כרסו מיני לימודים שבעולם, אבל הסברים מסביר הוא בחוֹם כזה, עד שיוצא מן הכלים פשוט.  פעם אחת שמעתי שיעור מפיו: נו, כל זמן שדיבר על האשורים והבבלים, – עוד איך שהוא, אך משהגיע לאלכסנדר מוקדון, הרי אין מלים בפי לומר לך, מה נהיתה לו.  חשבתי: שריפה היא, בחיי!  קפץ מן הקתדרה ובכל כוחו הָך בכסא על הרצפה!  כמובן כמובן, אלכסנדר מוקדון גיבור הוא, אך כסאות למה לשַבֵּר?  הרי נזק הוא לממשלה.

לוקא לוקיץ':        כן, חם-מזג הוא.  כבר כמה פעמים העירותיו על כך...  אומר הוא: "כרצונך, למען המדע לא אחוס אפילו על חיי".

שר העיר:        אכן: סוד ההשגחה העליונה אין חקר: אדם חכם – או שיכור הוא, או מין פרצוף כזה יעשה לך, שרק זכותם של צדיקים תגן עליך...

לוקא לוקיץ':        ישמרני האלהים לשמש במחלקת החינוך.  הכול מפיל אימה, הכול תוקעים חוטמם, כל אחד מבקש להוכיח, כי גם הוא חכם מחוכם!

שר העיר:        לא זוהי הצרה!  – האינקוגניטו הארור!  ופתאום יציץ: "אה, כאן אתם, הנלבבים!  ומי כאן", – יאמר – "השופט?"  – "ליאפקין-טיאפקין!" – "הבו-הבו לי את ליאפקין-טיאפקין!"  –ומי כאן הממונה על מוסדות הצדקה?"  – זמליאניקה!"  – "הבו-הבו לי את זמליאניקה!"  – זוהי הצרה!

 

        מעמד II

        הנ"ל ומנהל הדואר

 

מנהל הדואר:        הסבירו, רבותי, מה, מי הוא זה הפקיד הבא אלינו?

שר העיר:        וכי לא שמעת?

מנהל הדואר:        שמעתי מפי פטר איוואנוביץ' בובצ'ינסקי, בזה הרגע היה אצלי במשרד הדואר.

שר העיר:        נו, מה?  מה דעתך על זה?

מנהל הדואר:        מה דעתי?  מלחמה עם התורקים תהיה.

עמוס פיודורוביץ':        מלה במלה!  גם אני אמרתי כך!

שר העיר:        ושניכם כְּסוּמים בארובות השמים!

מנהל הדואר:        אין ספק, מלחמה עם התורקים!  וכל זה הצרפתי סורח.

שר העיר:        מה עניין מלחמה עם התורקים לכאן?  פשוט, עלינו תבוא הצרה, ולא על התורקים.  וכבר מפורסם הדבר: איגרת יש לי.

מנהל הדואר:        אם כן, לא תהא מלחמה עם התורקים.

שר העיר:        נו, ובכן, איך אתה...  איוואן קוזמיץ'?

מנהל הדואר:        וכי מה אני?  איך אתה, אנטון אנטונוביץ'?

שר העיר:        וכי מה אני?  פחד אין בלבי, ורק ככה, מעט...  הסוחרים והאזרחים גוזלים את מנוחתי.  אומרים הם, כי לצנינים הייתי להם, ואני, חי אלהים, גם אם לקחתי מפלוני, הרי, באמת, בלי שום טינא שבלב.  וחוששני אפילו...  (משלב זרועו בזרועו ומסלקו הצדה) חוששני אפילו, שמא כתב-מלשינות יש כנגדי.  וכי מה טעם, באמת, יבוא פתאום רביזור אלינו?  שמע נא, איוואן קוזמיץ', וכי אי אפשר לך, לתועלתנו המשותפת, כל מכתב, המגיע אליך אל משרד הדואר, היוצא והנכנס, יודע אתה, לפתוח פתחון כלשהו ולעיין בו: שמא תוכו רצוף איזו מלשינות או סתם כך חליפת-דברים.  ואם לאו, הרי אפשר לשוב ולחתום את המכתב; אגב, הרי אפשר למסרו גם כך, פתוח.

מנהל הדואר:        יודע אני, יודע אני, דבר זה אל תלמדני.  דבר זה יותר משאני עושה מתוך זהירות, הריני עושה מתוך סקרנות: מאוד אוהב אני לדעת, מה חידושים מתחדשים בעולם?  ואומר אני לך: מִקְרָא-עֹנג הוא זה!  יש מן המכתבים, שאתה קורא בהם, והם כדשן בעצמותיך – בתפארת המליצה מתוארים שם כל מיני פַּסַז'ים, ואיזה מוסר-השׂכּל!...  הלא טוב הוא מן "הַמְבַשֵּׂר ממוסקבה".

שר העיר:        נו, מה, אמור נא, כלום לא קראת שם כלום על איזה פקיד מפטרבורג?

מנהל הדואר:        לא, על הפטרבורגי אין כלום, ואילו על הסארטוביים והקוסטרומיים מדובר שם הרבה.  חבל, בכל זאת, שאינך קורא מכתבים: יש פסקאות נפלאות!  הנה, לפני זמן-מה: אחד קצין כותב לידידו ומתאר שם נֶשֶף-חֵשֶק בצורה המשעשעת ביותר...  מאוד מאוד יפה: "חיי, מַחמַל נפשי" – אומר הוא – "נוהרים להם בשפריר-עליון: יעלות-חן לרוב, מוסיקה מנגנת, נס מתנוסֵס!"  ברגש, ברגש רב תיאר את הדברים.  בכוונה גנזתי את המכתב אצלי.  רוצה אתה, אקרא לפניך.

שר העיר:        נו, עכשיו אין דעתי פנויה לכך.  ובכן, עשה נא חסד, איוואן קוזמיץ': אם בדרך-מקרה תזדמן לך איזו קובלנא או מלשינות, בלי חשבונות רבים, – עכב!

מנהל הדואר:        בעונג רב!

עמוס פיודורוביץ':        היזהר לך, פן יענישוך סוף סוף על כך!

מנהל הדואר:        אח, אב רחום!

שר העיר:        אין דבר, אין דבר!  אילו עשית מזה פומבי גדול, – אבל הרי זה עניין משפחתי.

עמוס פיודורוביץ':        כן, עסק ביש השתרג עלינו!  ומודני, כי הנה הלכתי אליך, אנטון אנטונוביץ', לכבדך בכלבלבת, אחותו של אותו כלב-זָכָר, שהכרת אותו פנים-אל-פנים.  הרי שמעת בוודאי, כי צ'פטוביץ' ווארחובינסקי, ריב ומשפט להם, ועכשיו – אשרַי וטוב לי: צד אני ארנבות באחוזותיהם גם פה וגם שם.

שר העיר:        ידידי!  לא ללבי עכשיו כלבלבים: אני – אינקוגניטו, ימח שמו, תקוע לי במוחי.  בכל רגע חושש אתה, הנה, תפָּתח פתאום הדלת, וּבַפַּח!

 

מעמד  III

הקודמים, דובצ'ינסקי ובובצ'ינסקי (שניהם נכנסים כל עוד רוחם בם)

 

בובצ'ינסקי:        מאורע יוצא מן הכלל!

דובצ'ינסקי:        שמועה יוצאת מגדר הרגיל!

כולם:        מה, מה קרה?

דובצ'ינסקי:        עניין בלתי-צפוי.  באים אנו לאכסניה...

בובצ'ינסקי:        (משסע אותו) באים אנו עם פטר איוואנוביץ' לאכסניה...

דובצ'ינסקי:        אה, בבקשה, פטר איוואנוביץ', אני אספר...

בובצ'ינסקי:        אה, לא, בבקשה, אני...  בבקשה, בבקשה... הרי גם מערכי-לשון כראוי אין לך...

דובצ'ינסקי:        ואתה תתבלבל ולא תזכור את הכול.

בובצ'ינסקי:        אזכור, חי אלהים אזכור.  אל נא תפריע.  אני אספר, אל תפריע!  הגידו נא, רבותי, עשו נא חסד, הגידו נא לפטר איוואנוביץ', שלא יפריע!

שר העיר:        אבל, בשם אלהים, ספרו, מה קרה?  לבי מפרכס.  שבו, רבותי!  קחו כסאות ושבו!  פטר איוואנוביץ', הנה כיסא בשבילך.  (כולם יושבים מסביב לבובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי) נו, מה קרה?

בובצ'ינסקי:        רגע, רגע!  על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.  משהָיָה לי התענוג לצאת מעל פניך, לאחר שהואלת להתבלבל מן המכתב שקיבלת, כך...  – מיד סרתי...  אח, בבקשה, אל תפסיקני פטר איוואנוביץ'!  את הכול, את הכול, את הכול יודע אני!  ובכן, משמע, סרתי לבית קורובקין, ומאחר שלא מצאתי את קורובקין זה בביתו שמתי פעמי אל ראסטאקובסקי, ולאחר שלא מצאתי את ראסטאקובסקי, נכנסתי אל איוואן קוזמיץ', כדי לבשרו את הבשורה שקיבלת, ובשובי משם נפגשתי עם פטר איוואנוביץ'...

דובצ'ינסקי:        (משסע אותו) ליד הסוכה לממכר התופינים...

בובצ'ינסקי:        ליד הסוכה לממכר התופינים...  כן, פוגש אני את פטר איוואנוביץ' ואומר לו: "השמעת את הידיעה שקיבל אנטון אנטונוביץ' במכתב אשר בא ממקור נאמן?" – ופטר איוואנוביץ' כבר שמע את השמועה מפי סוכנת הבית של אדוני, מפי אבדוטיה, שנשלחה, איני יודע באיזה עניין, אל פיליפ אנטונוביץ' פוצ'יצ'וייב...

דובצ'ינסקי:        (משסע אותו) לקחת חבית ליי"ש צרפתי.

בובצ'ינסקי:        (מסלק את ידי דובצ'ינסקי מעליו) לקחת חבית ליי"ש צרפתי.  והנה, הלכנו עם פטר איוואנוביץ' אל פוצ'יצ'וייב...  לא, לא, ואתה-נא פטר איוואנוביץ'... זאת אומרת...  אל תפסיקני, בבקשה, אל תפסיקני!  הלכנו אל פוצ'יצ'וייב, ולפי דרכנו אומר פטר איוואנוביץ': "נכנס" – אומר הוא – "לאכסניה.  בבני-המעים שלי, כלומר...  למן הבוקר לא אכלתי כלום, ובכן, פִּיק מֵעַיִם יש לי..."  כן, במעיו של פטר איוואנוביץ', זאת אומרת...  "ולבית-המרזח" – אומר הוא – "הביאו עכשיו מְלִיחים מן המין המשובח, ובכן נסעד את לבנו".  עוד אנו נכנסים לאכסניה, ופתאום – אברך צעיר!

דובצ'ינסקי:        (משסע אותו) בחור לא מָאוס, בבגדי אזרחים.

בובצ'ינסקי:        בחור לא מאוס, בבגדים פרטיקולאריים.  מהלך לו מין הילוך כזה על פני החדר, ובפניו – מיני רעיונות שכאלה!...  קלסתר-פנים!...  נימוסי...  וכאן (מסבב יד סמוך למצחו) הרבה, הרבה מכל המינים.  לבי כאילו הגיד לי, ומיד אמרתי לפטר איוואנוביץ': "פה משהו לא חלק".  כן.  ופטר איוואנוביץ' רמז מיד באצבעו וקרא לו לבעל האכסניה – זה בעל-האכסניה וולאס, אשתו ילדה לו לפני שלושה שבועות, והילד מזוֹרז וממולח, עתיד הוא, כאביו, להחזיק אכסניה.  קרא פטר איוואנוביץ' לוולאס, ושאלו בלחש: "מי הוא" – אומר הוא – "צעיר זה?"  וולאס משיב: "זהו" – אומר הוא... אה, אל תפסיקני, פטר איוואנוביץ', בבקשה אל תפסיקני, לא תוכל לספר, חי אלהים, כי לא תוכל לספר: מפשפש אתה בדיבורך, ובפיך, יודע אני, יש לך שן אחת בצפצוף מצפצפת...  "זהו" – אומר הוא – "בחור צעיר, פקיד"...  כן...  "הנוסע מפטרבורג, ושם משפחתו" – אומר הוא – "איוואן אלכסנדרוביץ' חליסטקוב.  ונוסע הוא" – אומר הוא – "לפלך סאראטוב.  ומאוד מוזר בהליכותיו: הנה זה השבוע השני שהוא מתאכסן כאן, מן האכסניה אינו יוצא, לוקח הכול בהקפה, ואפילו פרוטה אחת אינו רוצה לשלם".  אך הוציא מפיו את הדברים הללו, מיד משמים האירו את עיני: "אֶה", אומר אני לפטר איוואנוביץ'...

דובצ'ינסקי:        לא, פטר איוואנוביץ', אני הוא שאמרתי "אֶה"!

בובצ'ינסקי:        תחילה אמרת אתה,ואחר כך גם אני אמרתי.  "אֶה" – אמרנו אני ופטר איוואנוביץ' – "ומה טעם לו לשבת כאן, ומגמת-פניו לפלך סאראטוב?"  – כך.  אכן הוא הוא הפקיד!

שר העיר:        מי, איזה פקיד?

בובצ'ינסקי:        הפקיד, שעליו הואלת לקבל הודעה, – רביזור!

שר העיר:        (בפחד) מה אתה סח, אלהים עמך!  לא הוא.

דובצ'ינסקי:        הוא!  גם כסף אינו משלם, וגם נָסוֹעַ לא יסַע ומי זה, איפוא, אם לא הוא?  וגם תעודת-המסע שלו רשומה לסאראטוב.

בובצ'ינסקי:        הוא, הוא, חי אלהים, הוא...  איזו טביעת עין: הכול בחן בעיניו.  כיוָן שראה שאנחנו עם פטר איוואנוביץ' אוכלים מליחים משובחים, – בעיקר באשר פטר איוואנוביץ' בעסקי בני-מעים שלו...  כן...  – מיד נתן עינו בצלחת שלנו.  ממש צמרמורת עברה בגופי.

שר העיר:        אל אלהים, סלח לנו בעוונותינו!  והיכן הוא מתאכסן שם?

דובצ'ינסקי:        בחדר החמישי, מתחת למדרגות.

בובצ'ינסקי:        הלא הוא החדר, שבו פרצה אשתקד קטטה בין אופיצירים עוברי ארח.

שר העיר:        וימים רבים הוא כאן?

דובצ'ינסקי:        כבר שבועים...  ביום ואסילי המצרי בא.

שר העיר:        שבועים?  (הצדה) רֵעִים, רְחִימָאים!  הושיעו נא, צדיקים, קדושי-עליון!  בשני השבועות האחרונים הלקו את אשתו של האונטר-אופיציר!  לאסירים לא נתנו מזונות!  ברחובות – מהומה, זוהמה!  חרפה!  ביזיון!  (כובש ראשו בכפיו).

ארתמי פיליפוביץ':        ובכן, מה אנטון אנטונוביץ'?  אולי נִסע כולנו בטקס לאכסניה?

עמוס פיודורוביץ':        לא, לא.  בראש יצאו ראש העיר, הכמרים, הסוחרים: גם בספר "שבחי יוהאן הבונה" כתוב לאמור...

שר העיר:        לא, לא.  הניחו ואלך לבדי.  היו גם מקרים קשים בחיי, ויצאתי בשלום, וגם בשַׁלְמֵי-תודה.  אולי יחלצני אלהים גם הפעם.  (לבובצ'ינסקי) ובכן, אומר אתה, איש צעיר הוא?

בובצ'ינסקי:        צעיר.  כבן עשרים ושלוש, או ארבע ומשהו...

שר העיר:        על אחת כמה: אדם צעיר, נקל להריחוֹ.  צרה היא, אם שד זקן הוא, ואדם צעיר – תוכו כְּבָרוֹ.  אתם רבותי, התקינו עצמכם איש איש ברשותו שלו, ואני אלך לי יחידי, או, אולי, עם פטר איוואנוביץ', כך, באורח פרטי, לשם טיול סתם, לראות, אם אין עוברי-אורח מקופחים משהו.  אי, סְוִיסְטוּנוֹב!

סויסטונוב:        לפקודתו!

שר העיר:        רוץ מהר והבהל את הפריסטב.  או לא, אתה נחוץ לי.  אמור שם למישהו שיבהילו אלי חיש-מהר את הפריסטב, ושוב הנה!  (שוטר הרובע רץ בחיפזון).

ארתמי פיליפוביץ':        נלך, נלך, עמוס פיודורוביץ'!  אולי באמת צרה מתרגשת לבוא.

עמוס פיודורוביץ':        מה לך, כי תפחד?  כיפות נקיות לראשם של החולים חבשת, ואתה – את נפשך הצלת.

ארתמי פיליפוביץ':        מה אתה סח, כיפות!  מן הדין הוא לתת לחולים מרק של גריסין, ואצלי בכל הפרוזדורים נודף ריח-כרוב כזה – ששום חוטם לא יוכל לעמוד בו.

עמוס פיודורוביץ':        ואני – לבי סמוך בעניין הזה.  ובאמת, מי זה יסור לבית-הדין המחוזי?  וגם אם יציץ באחת התעודות, – את יומו יקלל.  זה לי חמש עשרה שנה שאני יושב על כס המשפט, ורק אתן עיני בתזכיר בזמן מן הזמנים – אה!  ואסלקהו במנוד-יד.  שלמה המלך בעצמו גם הוא לא יבחין, אי כאן אמת, ומה כאן שקר.  (השופט, הממונה על מוסדות הצדקה, המפקח על בתי-הספר ומנהל הדואר הולכים בפתח ונתקלים בשוטר הרובע החוזר משליחותו).

 

מעמד IV

       שר העיר, בובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי ושוטר הרובע

 

שר העיר:        מה, הכרכרה מוכנה?

שוטר הרובע:        מוכנה.

שר העיר:        לך החוצה...  או, לא, חכה!  לך והבא...  ואיפה השאר?  האמנם אין איש מלבדך?  הרי ציויתי שגם פרוחורוב יבוא הנה.  איפה פרוחורוב?

שוטר הרובע:        פרוחורוב בבית המשטרה, אך אינו יפה לשימוש הפעם.

שר העיר:        איך זה?

שוטר הרובע:        פשוט מאוד: עם בוקר הביאוהו כמו לוֹט.  כבר שתי גיגיות מים שפכו עליו, ועדיין יינו לא פג.

שר העיר:        (כובש ראשו בכפיו) אח, אל-אלהים!  אל-אלהים!  צא מהר אל הרחוב, או לא – רוץ קודם לחדרי – השמעת?!  – והבא משם את החרב ואת המגבעת החדשה.  נו, פטר איוואנוביץ', נִסע!

בובצ'ינסקי:        גם אני, גם אני...  הרשה נא גם לי, אנטון אנטונוביץ'!

שר העיר:        לא, לא, פטר איוואנוביץ', אסור, אסור!  לא נאה הוא!  וגם אין די מקום בכרכרה.

בובצ'ינסקי:        אין דבר, אין דבר, אני לי ככה: כתרנגול, כתרנגול ארוצה לי אחרי הכרכרה.  אני לי רק מעט-קט, בחור המנעול, משמע בסדק, זאת אומרת, לראות, איך אצלו הנימוסין הללו.

שר העיר:        (לוקח את החרב, לשוטר הרובע) רוץ מיד וקח כמה שוטרים, ואיש איש מהם יקח...  אי, חרב זו –שׂרוטה ומשׂורטת כולה.  תגרן ארור עבדולין, – רואה הוא, כי חרב ישנה לו לשר העיר, – וחדשה לא שלח.  אי, דור עקש!  והרי, רמאים שכמותם, בטוח אני, כי כבר מכתבי מלשינות מכינים בסתר...  איש איש מהם יקח בידו רחוב...  לעזאזל, – רחוב – מטאטא!  ויטאטאו את כל הרחוב, המוביל אל האכסניה, היטב יטאטאוהו...  השמעת?  שים לב, אתה!  ידעתיך!  מתרועע אתה שם וגונב כַּפּות-כסף לתוך המגפים – היזהר, אוזן כאפרכסת לי!...  ולסוחר צ'רנייב מה עוללת – אה?  הוא נתן לך לבגד השרד שתי אמות ארג, ואתה את כל החתיכה קנית במשיכה.  היזהר!  לא לפי דרגת-המשרה לוקח אתה!  לך!

 

        מעמד V

        הקודמים והפריסטב

 

שר העיר:        אה, סטיפאן אילאיץ'!  אמור נא, בשם אלהים: היכן נחבאת?  הנשמעה כזאת?!

הפריסטב:        הייתי כאן, בקרבת-מקום, מאחורי השער.

שר העיר:        נו, ובכן, שמע נא סטיפאן אילאיץ'!  פקיד בא אלינו מפטרבורג.  מה סידורים סידרת?

הפריסטב:        כפקודתו כן עשיתי.  את שוטר הרובע פוגוביצין שלחתי בראש השוטרים לטאטא את המדרכה.

שר העיר:        ודיירז'ימורדה איפה?

הפריסטב:        דיירז'ימורדה נסע בעגלת מכבי-האש.

שר העיר:        ופרוחורוב שיכור?

הפריסטב:        שיכור.

שר העיר:        ואתה ראית והחרשת?

הפריסטב:        האלהים יודע איך זה.  אתמול פרצה קטטה בקצוי העיר – נָסַע לשם לעשות סדרים, וחזר שיכור.

שר העיר:        ובכן, שמע נא, אתה כך עשה: שוטר-הרובע פוגוביצין...  הוא גבה-קומה, ובכן, יתייצב נא לתפארת המיליציה על הגשר.  ואת הגדר הישנה, סמוך לסנדלר, להרוס מהר.  וציון-של-קש להציב שם, כדי שיֵרָאֶה הדבר, כאילו רבה כאן התכונה.  שכן כגודל ההרס בעיר כן גודל עלילותיו של שר העיר.  אח, אבי שבשמים, שכחתי לגמרי, כי ליד הגדר ההיא נערמו תלי-תלים של מיני אשפה.  איזו עיר בזויה!  הנה הצבת אנדרטה באחד המקומות, או סתם גדר בעלמא, – ומיד, השד יודע מאין, מביאים הללו כל מיני זוהמה.  (נאנח) ואם ישאל הפקיד השָלוּחַ את אנשי הצבא: "המרוצים אתם?"  – ישיבו: "מרוצים בהחלט, רום מעלתו!"  ואשר יקטרג, קטורגה כזאת אקטרג לו אחר כך, ש...  או, אח, הו, חו-ך!  אָשַמְתי, מאוד אָשַמְתי!  (לוקח נרתיק במקום מגבעת) יהי רצון שאצא בשלום במהרה, אזַי אנדב נר כזה אשר לא נדבו אבותינו.  על כל רוכל נוכל אטיל שלושה פודים לגולגולת.  הה, אל-אלהים, אל-אלהים!  נִסע, פטר איוואנוביץ'.  (במקום מגבעת רוצה לחבוש נרתיק של נייר).

הפריסטב:        אנטון אנטונוביץ', הרי זה נרתיק ולא מגבעת.

שר העיר:        (בהשליכו את הנרתיק) נרתיק, יהא נרתיק.  השד עמו!  ואם ישאל: מדוע לא בנו את הכנסיה ליד מוסד הצדקה, לאחר שלפני חמש שנים הקציבו סכום כסף לבניינה.  – אל ישכח איש לומר, כי כבר התחלנו לבנותה אלא שעלתה באש.  גם ראפורט מסרתי בעניין זה.  שהרי יכול מישהו לשכוח ולומר, לפי טיפשותו, כי לא התחילו כלל בבניינה, ולדיירז'ימורדה אמור, שלא ינהג חירות יתירה באגרופיו, כי למען הסדר נוהג הוא לפַנֵס פַּנָסִים תחת עיניהם של הבריות – ושוב אינו מבחין בין צדיקים לרשעים.  נִסע, נִסע, פטר איוואנוביץ'  (יוצא וחוזר) ואל תניחו לחיילים שיצאו החוצה בחוסר כול: חיל המצב הקלוקל הזה לובש מדים על גבי הכוּתוֹנוֹת, ולמטה – אין כלום.

        (הכול יוצאים)

 

        מעמד VI

        אנה אנדרייבנה ומאריה אנטונובנה (באות לבמה במרוצה)

 

אנה אנדרייבנה:        איפה, איפה הם?  אח, אל-אלהים!  (פותחת את הדלת)  בעלי, אנטושה!  אנטון!  (מדברת מהר) והכול אַת, הכל בגללך!  והלכה לה לפשפש שם: "אני רק סכּה, אני רק סודר!"  (ניגשת במרוצה אל החלון וקוראה) אנטון, לאן?  לאן?  מה? הוא בא?  רביזור?  עם שפם!  עם איזה שפם?

קולו של שר העיר:        אחר-כך, אחר כך זוגתי!

אנה אנדרייבנה:        אחר-כך?  הרי לך חידוש, "אחר-כך".  אינני רוצה "אחר-כך"!  רק מלה אחת: מה הוא, פולקובניק?  אה?  (בזלזול) נִסע!  עוד אזכור לךְ את הדבר!  והכול היא: "אִמְמָא, אִמְמָא, חכי נא, רק אפרוף מאחור את הסודר; אני תיכף".  והרי לך "תיכף"!  והרי לא נודע לנו כלום!  והכול בשל הגנדרנות הארורה: שמוע שמעה, כי מנהל הדואר כאן, ומיד התחילה להתגנדר מול הראי: מזה הצד ומזה הצד ניגשת.  מדַמָה בנפשה, כי כָרוך הוא אחריה, והוא פשוט עושה לך עֲוָיות כשאת פונה ממנו.

מאריה אנטונובנה:        מה יש לעשות, אִמְמָא, בין כה וכה הרי בעוד שעתיים נדע את הכול בפרוטרוט.

אנה אנדרייבנה:        בעוד שעתים!  תודה רבה לךְ.  תשובה מחוכמה!  ואיך זה לא עלה על דעתך לומר, כי בעוד חדשַים אפשר לדעת עוד יותר.  (שוחה אל מעבר לחלון) אי, אבדוטיה!  אה?  מה, אבדוטיה, השמעת, שם בא מישהו?  לא שמעת?  טיפשה שכזאת!  מנענע בידיו?  ינענע לו, ואַת בכל זאת צריכה היית לשאול אותו ולחקור אותו.  לא יכלה להוודע!  הקָדקוד מלא דברים בטלים, רק חתנים תקועים לה במוחה.  אה?  נזדרזו לנסוע!  והרי יכולת לרוץ אחרי הכרכרה.  רוצי, רוצי, תיכף!  השמעת?  רוצי, שאלי, לאן נסעו; וחקרי היטב: מי הוא הבא ואיזה הוא, השמעת?  הציצי בחור המנעול, והוודעי על הכול.  ואיזה עיניים: שחורות, או לא?  ושובי תיכף ומיד, השמעת?  מהר, מהר, מהר, מהר!(קוראה עד שיורד לאט לאט המסך ומכסה את שתיהן, בעמידתן זו ליד החלון).

 

 

 

מערכה שניה

חדר קטן באכסניה.  מיטה, שולחן, מזוָדה, בקבוק ריק, מגפים, מברשת בגדים וכו'...

 

מעמד I

 

אוסיפ:        (שרוע על מיטת בעליו) לעזאזל!  הרעב מֵציק כל כך, ובמעים קיש-קיש-קָרְיָא כזה, כאילו גדוד שלם תוקע בחצוצרות.  הנה לא נגיע הביתה, וחסל.  ומה יש לעשות?  הנה זה החודש השני כבר שיצאנו מפטרבורג!  את כספו מזמז בדרך, בן יקיר שכמותו, ועכשיו יושב לו, זנבו מקופל, ולא אכפת לו.  והרי הספיק, מאוד הספיק הכסף להוצאות הדרך.  אך לא, משמע, צריך אדם בכל עיר להתהדר לו.  (מחקה אותו) "אי, אוסיפ, לך ושכור חדר באכסניה, את המשובח שבהם, וגם ארוחה הזמן, מן המשובחות ביותר: איני יכול לאכול מזונות גרועים.  נחוצה לי סעודה משובחת ביותר!"  לו, לפחות, היה באמת מאן-דהוא הראוי להתכבד, והרי סתם לַבְלָרון, ולא יותר.  מתוודע לו אל עוברי-אורח, ואחר-כך בקלפים משחק, והרי לך קָלוּף וּמקוּלָף!  אח, לזרא היו לי חיים כאלה.  אכן, טוב מזה לאדם, שיהא שרוי בתוך הכפר: אמנם, הפומביות נעדרת, אך כנגד זה גם הדאגה מועטת.  קח לך אשה, ולך שכב כל ימיך על הכיריים ומלא כרסך תופינים.  נו, מי פתי, כמובן, ויכחיש, אם ניתנה האמת להיאמר, כי אין טוב מן החיים בפיטֶר.  לו רק כסף היה, והחיים שם דקים ופוליטיים: תַּטְרָאוֹת, כלבים ירקֵדון, וכל אַוַת נפשך.  שיח ושיג לאדם שם – נימוס נימוּסִים, דק מן הדק תלך לשצ'וקינקא, הסוחרים יקראו אחריך: "אדון נכבד", עם אחד הפקידים תזדמן ברפסודה; בחברותא חָשקה נפשך – כלך-לך אצל חנות המכולת, שם איש-תואר יספר לך על מחנות-צבא ויסביר הַסְבֵּר היטב, מה משפט כל כוכב בשבילֵי הרקיע, ואתה, משמע, כמו על פיסת היד רואה הכול לאֲשוּרוֹ.  אופיצירית זקנה תיכנס; משרתת תזדמן לפעמים, כזאת – פוּ, פוּ, פוּ!  (מגחך ומנענע ראשו) גַלַנְטֶרִיִים, לעזאזל, שם הנימוסין!  דיבור של גסות – הס מלהשמיע, וכל אדם מדבר עמך בלשון נסתר: "הוא".  מאסת להלך ברגל – לך שְׂכוֹר לך כרכרה והִכָּבֵד לשבת כבארִין; ואם אינך רוצה לשלם שׂכרה – בבקשה: בכל בית יש מָבוי מפולש, ואתה ברח, דודי, ושום שד משחת לא ימצא עקבותיך.  רק זו צרה: יום אחד תאכל כהוגן, ויום אחד כמעט יתחתכו מעיך מרעב, כמו זאת הפעם, דרך-משל.  ומי האשם?  הוא!  וכי מה אפשר לעשות עמו?  ישלח לו אבא צרור כסף, והכסף, במקום לחסוך אותו – והנה!  ומיד בבזבוז מבזבז, בכרכרות נוסע, יום יום כרטיס לקיאטר השׂג לו, והנה, כעבור שבוע – שוּר!  השוקה ישלחך למכור את הפראק החדש.  לפעמים עד שרוך נעל יוריד השוקה, ואין נשאר לו בסך הכול אלא סוּרטוֹקוֹן ומעילון...  חי אלהים, אמת.  וגם ארג – שוּפְרָא!  אנגלי...  מאה וחמישים רובל ישלם במחיר הפראק בלבד, ובשוק ימכור בעשרים רובל, והמכנסיים, לא כל שכן – חינם אין כסף.  וכל זה למה?  משום שהולך בטל הוא: במקום לילך למשרה, ילך לטייל בפרשְפֶקט, בקלפים ישחק, אח, אילו נודע הדבר לַבַּרִין הזקן!  היה מצפצף עליך שפקיד אתה, אלא מפשיל את הכותונת ומִרְבָּץ כזה מרביץ לך, עד כי ימים שלושה מגרד היית באותו מקום.  משרה לך, ובכן – שָׁרֵת!  הנה אמר עכשיו בעל האכסניה: לא אתן לכם מזונות, עד אם תשלמו לי את המגיע מכם; נו, ובאם לא נשלם?  (באנחה) אח, אלי שבשמים, אילו איזו חמיצה, לפחות!  נדמה לי, עולם ומלואו הייתי בולע עכשיו.  דופק; ודאי, זה הוא בא.  (קופץ חיש מהמיטה).

 

מעמד II

אוסיפ וחליסטקוב

 

חליסטקוב:        הא לך, קח!  (נותן לו מגבעת ומַטֶה) אה, שוב התגוללת על המִטָה?

אוסיפ:        ומה טעם יש לי להתגולל?  וכי לא ראיתי מיטה מימי, או מה?

חליסטקוב:        שקר!  התגוללת!  הלא רואה אתה, ממועכת כולה!

אוסיפ:        וכי איני יודע, מיטה מהי?  רגלים יש לי, ואעמוד לי.  ומה צורך לי במיטתו?

חליסטקוב:        (מהלך על פני החדר) הבט, שם בקַרטוז, טאבאק אָין?

אוסיפ:        וכי מנין לו, לטאבאק שיהיה?  הרי שלשום עישן את שארית הפליטה.

חליסטקוב:        (מהלך וחושק שפתיו, פעם בכה ופעם בכה; לבסוף, אומר בקול רם ותקיף) שמע נא...  אֵי, אוסיפ!

אוסיפ:        מה חפצו?

חליסטקוב:        (בקול רם, אך לא תקיף כל כך) אתה לך לשם.

אוסיפ:        לאן?

חליסטקוב:        (בקול לגמרי לא תקיף ולא רם, כמעט בתחנונים)  למַטה, אל המזנון...  ואמור שם...  שיתנו לי לאכול.

אוסיפ:        לא, לא, גם ללכת לא ארצה.

חליסטקוב:        איך אתה מעיז, טיפש!

אוסיפ:        ככה...  גם אם אלך, לא יצא מזה כלום.  בעל האכסניה אמר, כי לא יוסף עוד לתת לך ארוחת צהריים.

חליסטקוב:        איך הוא מעיז לא לתת?  שטויות כאלה!

אוסיפ:        "ועוד", אומר הוא "אל שר העיר אלך: זה השבוע השלישי שהבּארין שלך אינו משלם.  אתה, כלומר, עם הבארין שלך", אומר הוא, "רמאים אתם, והבארין שלך – נבל.  אנחנו משמע", אומר הוא, "דַלְפָנִים וְאָרְחֵי-פָרְחֵי כאלה ראינו גם ראינו."

חליסטקוב:        ואתה, חמור, כבר שמח אתה למסור לי את כל הדברים האלה.

אוסיפ:        אומר הוא: "הרי בזה האופן כל אחד יבוא, ימלא כרסו ישקע בחובות,ואחר-כך גם לגרשו אי-אפשר.  אני", אומר הוא, "אינני אוהב הלצות, אלא מיד בקובלנא, כדי ישר למשטרה ומשם לבית-הסוהר".

חליסטקוב:        נו, נו, טיפש, די!  לֵך-לֵך, אמור לו.  בהמה גסה שכזאת!

אוסיפ:        מוטב, שאת בעל האכסניה עצמו אקרא שיבוא אליו.

חליסטקוב:        למה בעל האכסניה?  לך ואמור לו בעצמך.

אוסיפ:        אך, באמת, אדוני,

חליסטקוב:        נו, לך, לכל הרוחות!  קרא לבעל האכסניה.

 

מעמד III

חליסטקוב (לבדו)

 

חליסטקוב:        רעב אני, פשוט נורא!  הנה טיילתי לי מעט, חשבתי, אולי יחלוף התיאבון, – לא, לכל הרוחות, אינו חולף.  כן, לולא נהגתי שם בזבוז בפנזה, כי עתה הספיק לי הכסף להגיע הביתה.  הקפיטן הוציאני חלק!  להפליא, שד משחת, טורף הוא בקלפים.  רק כרבע שעה בסך הכול שיחקנו בקלפים והכול חָמַס לו.  ואף-על-פי-כן, מאוד משתוקק הייתי להתנגח עמו עוד פעם.  אך לא שיחק לי המזל.  איזו עיירה בזויה!  אפילו בחנות הירקות אין נותנים כלום בהקפה!  זוהי כבר, פשוט, שפלות!  (שורק תחילה ניגון מ"רוברט"42, ואחר כך: "אל תתפרי לי, אמא", ולבסוף – לא דא ולא הא) אין איש רוצה לבוא.

 

מעמד IV

חליסטקוב, אוסיפ, משרת האכסניה

 

המשרת:        בעל האכסניה ציוה לשאול מה רצונו?

חליסטקוב:        שלום, אחא!  נו, מה שלומך, בריא?

המשרת:        תודה לאל!

חליסטקוב:        נו מה, מה נשמע אצלכם באכסניה?  העסקים טובים?

המשרת:        כן, תודה לאל, טובים.

חליסטקוב.        רבים האַכְסַנָאִים?

המשרת:        כן, דיינו.

חליסטקוב:        שמע נא, חביבי, הנה עד כה אין מביאים לי משם ארוחת-הצהריים, ובכן, בבקשה ממך, זרז אותם שימהרו – כי הנה, אחרי הסעודה, עלי לעשות משהו.

המשרת:        אך בעל האכסניה אמר, כי לא יוסיף לתת עוד.  וגם רצה, כביכול, ללכת היום להתאונן בפני שר העיר.

חליסטקוב:        ומה יש כאן להתאונן?  הגע בנפשך, חביבי, איך זה?  הרי צריך אני לאכול.  הרי כך יכול אני להרזות לגמרי.  מאוד רוצה אני לאכול: באמת אני אומר לך.

המשרת:        אמנם כך...  הוא אמר: "לא אתן לו ארוחת צהריים, עד אם ישלם לי את המגיע ממנו".  בלשון זה השיב.

חליסטקוב:        ואתה הסבר לו, שדל אותו.

המשרת:        וכי מה יש כאן לומר לו?

חליסטקוב:        אתה הסבר לו, הסבר היטב, כי מוכרח אני לאכול.  הכסף – זה עניין לחוד...  חושב הוא, כי אם הוא, מוז'יק שכמותו, לא אכפת לו, אם לא יאכל יום שלם, ובכן, גם אחרים כך.  שטויות כאלה!

המשרת:        אדרבא, אגיד לו.

 

מעמד V

חליסטקוב (יחידי)

 

חליסטקוב:        ובכן, עסק ביש יהיה, אם לגמרי לא יתן לאכול.  רעב אני, כאשר לא רעבתי מעודי.  אולי משהו מן המלבושים להוריד השוקה?  שמא המכנסיים?  לא, מוטב שארעב מעט, ובלבד שאבוא הביתה בבגדי פטרבורג, חבל שלא השכיר לי יוכים את המרכבה.  והרי טוב היה, לכל הרוחות, לבוא הביתה במרכבה, במין דהרה, כמין שד משחת, אל איזה בעל-אחוזה שָכן, סמוך למרפסת, עם פנסים, ואת אוסיפ, היושב מאחורי, להלביש בגדי שרָד.  ומתאר אני, איך היו נדהמים כולם.  "מי הוא זה?  איזה הוא?"  והמשרת נכנס (מותח קומתו ומתחפש כמשרת): "איוואן אלכסנדרוביץ' חליסטקוב מפטרבורג, התצוו להקביל את פניו?"  והם, הפוחלצים אינם יודעים כלל, מה פירוש "להקביל את פניו".  אליהם אם יבוא איזה אווז בצורת בעל אחוזה, מיד יתפרץ לו, דוב מסורבל שכמותו, ישר אל הטרקלין.  אל אחת הבנות היפהפיות תגש: "גברתי, אני כל כך..." (משפשף כפות ידיו זו בזו, ממולל ברגליו).  טפו!  (רוקק) עד כדי בחילה ממש מציק הרעג.

 

מעמד VI

חליסטקוב, אוסיפ, אחר-כך המשרת

 

חליסטקוב:        ובכן, מה?

אוסיפ:        מביאים ארוחת-צהריים.

חליסטקוב:        (מוחא כפיים ומקפץ כלשהו על כסאו) מביאים!  מביאים!  מביאים!

המשרת:        (בידו צלחת ומפית) בעל הבית נותן בפעם האחרונה.

חליסטקוב:        נו, בעל הבית, בעל הבית...  יורק אני על בעל הבית שלך!  ומה זה שם?

המשרת:        מָרק וְצָלי.

חליסטקוב:        מה?  רק שני מאכלות?!

המשרת:        אך ורק.

חליסטקוב:        הנה שטויות!  אינני מקבל את זה.  לך ואמור לו: מה זה, באמת!...  זה מעט!

המשרת:        לא, בעל הבית אומר, כי גם זה יותר מדַי.

חליסטקוב:        ומדוע אין כאן רוטֶב?

המשרת:        רוטב אַיִן.

חליסטקוב:        ומדוע אַיִן?  בעצמי ראיתי, כשעברתי על פני המטבח, כי בִּשְלו שם הרבה.  ובחדר-האוכל שני אנשים גוצים אכלו שם הבוקר מליחים משובחים ועוד מיני מאכלות רבים...

המשרת:        יש ויש, כלומר, וָאָיִן...

חליסטקוב:        איך זה "אַין"?

המשרת:        אפס ואַיִן!

חליסטקוב:        והמליחים, והדגים והקציצות?

המשרת:        הה, כל אלה ליחסנים גדולים ממנו.

חליסטקוב:        אֶח, אתה, טיפש!

המשרת:        כך!

חליסטקוב:        חזרזיר מזוהם אתה...  איך זה?  הם אוכלים, ואני לא?  ומדוע זה, לעזאזל, אי-אפשר גם לי.  וכי אינם אכסנאים כמוני?

המשרת:        ברור, כי לא כמוהו.

חליסטקוב:        ואיזה הם?

המשרת:        ברור, איזה!  הם, שיבוש ברור מעצמו: הם משלמים כסף.

חליסטקוב:        עמך, טיפש, איני רוצה להתווכח.  (יוצק מרק לצלחתו ואוכל).  איזה מרק הוא זה?  פשוט, מים יצקת לתוך הסיר: אין שום טעם.  ורק מסריח.  איני רוצה מרק כזה, תן לי אחר.

המשרת:        ובכן, נקח בחזרה.  בעל הבית אמר: אם אינו רוצה, אין צורך.

חליסטקוב:        (סוכך בידו על האוכל) נו, נו, נו...  הנח, טיפש!  הורגלת שם לנהוג כך עם אחרים: אני, אחי, לא מאלה!  אתי אינני מייעץ לך...  (אוכל) אל-אלהים, איזה מרק!  (ממשיך לאכול) חושב אני, כי שום אדם בעולם לא אכל מעודו מרק כזה.  איזה נוצות צפות כאן על פני המים, במקום שמן.  אוסיפ, קח לך! (מנתח את העוף) אֵי, אֵי, אֵי!  איזה עוף!  תן את הצָלי!  שם נשאר מעט מרק, אוסיפ, קח לך.  (מנתח את הבשר הצלוי) איזה צָלי הוא זה?  הרי אין זה צָלי כלל!

המשרת:        אלא מה זה?

חליסטקוב:        שד יודע, מה זה, ורק לא צָלי.  זוהי, סוליה, שצָלוּהָ במקום בשר.  (אוכל)  רמאים, נוכלים!  איזה מזונות נותנים הם?  הלסתות תכאבנה אם תאכל נתח אחד כזה.  (מחטט באצבע בין שיניו) מנוולים!  ממש כקליפת עץ – אי-אפשר להוציא כלל...  גם השינים ישחירו מתבשילים כאלה.  רמאים!  (מקנח פיו במפית) ומלבד זה אין כלום?

המשרת:        אַיִן.

חליסטקוב:        נוכלים!  מנוולים!  ולוא גם, לפחות איזה רוטב או עוגה.  בני מנוולים!  רק פושטים את עורם של אכסנאים.

        (המשרת מסלק מן השולחן ונושא עם אוסיפ את הצלחות)

 

מעמד VII

חליסטקוב, ואחר-כך אוסיפ

 

חליסטקוב:        באמת, כאילו לא אכלתי כלל.  רק התיאבון נִתְגָרָה.  אילו פרוטה בכיסי, אפשר היה לשלוח השוקה ולקנות גלוסקא, לפחות.

אוסיפ:        (נכנס) שר העיר בא, משום-מה, שואל וחוקר על אודות אדוני.

חליסטקוב:        (נבהל) הרי לך עניין!  איזה מנוול הוא בעל האכסניה, כבר הספיק להתאונן.  ומה, אם באמת ימשוך אותי לבית-הכלא?  נו, אם בצורה הוגנת, אזי אני...  לא, לא, אינני רוצה.  שם, בעיר, משוטטים להם אופיצירים, וקהל רב, ואני דווקא עכשיו התרברבתי לי וקרצתי עין לבת אחד הסוחרים...  לא, אינני רוצה...  איך זה הוא?  איך הוא מעיז לו, באמת?  וכי סוחר אני בעיניו, או בעל מלאכה?  (מתאושש וזוקף קומתו)ואני אגיד לו בפניו: "איך אתה מעיז...  איך אתה..."  (כף המנעול של הדלת סובבת.  חליסטקוב מחויר ומתכווץ).

 

מעמד VIII

חליסטקוב, שר העיר ודובצ'ינסקי (שר העיר נכנס ועומד.  שניהם מביטים בפחד כמה רגעים איש בפני רעהו, ועיניהם לטושות)

 

שר העיר:        (התאושש מעט ומתח ידיו על שוקי רגליו) ברכת שלום לאדוני!

חליסטקוב:        (מחווה קידה) שלום ויקר!

שר העיר:        יסלח לי

חליסטקוב:        אין דבר...

שר העיר:        חובתי, כשר העיר הזאת, לדאוג לכך, שלא יצערו עוברי-אורח ושאר בני-אדם מהוגנים.

חליסטקוב:        (בתחילה מגמגם מעט, אך לבסוף מדבר בקול רם) ומה אפשר לעשות...  אינני אשם...  אני באמת אשלם... מן הכפר ישלחו לי...  (דובצ'ינסקי מציץ בדלת) הוא אשם יותר: בשר מגיש הוא קשה כבול עץ, והמרק – השד יודע, איזה תשפוכת התיז לשם, הוכרחתי להשליכו החוצה.  הוא מעַנה אותי ברעב ימים שלמים...  התה כל-כך מוזר: סרחון של דגים עולה ממנו ולא ריח תה...  ובעד מה זה אני...  שטויות כאלה!

שר העיר:        (בפחד) יסלח לי, אני , באמת אינני אשם.  הבשר אצלי בשוק תמיד מן המשובח.  מביאים אותו סוחרי חולמוגור, נזירים מיין ומתנהגים כשורה.  איני יודע כלל, היכן הוא משיג בשר כזה, ואם משהו אינו בסדר, אזי...  ירשה לי להציע לו לעקור עמי לדירה אחרת.

חליסטקוב:        לא, אינני רוצה!  יודע אני מה פירוש "דירה אחרת".  כלומר – לבית הסוהר!  באיזו רשות?!  איך הוא מעיז?!  אני תיכף ומיד...  אני עובד בפטרבורג.  (מתאושש) אני, אני...

שר העיר:        (הצדה) הה, אל-אלהים, איזה כעסן!  הכול נודע לו, הכול סיפרו לו הסוחרים הארורים!

חליסטקוב:        (מתאושש) גם אם תבוא הנה עם כל הפמליא שלך – לא אלך.  אני ישר אל המיניסטר!  (דופק באגרופו על השולחן) איך זה?  מה זה?

שר העיר:        (מותח קומתו, וכל גופו רועד) יחוסה נא, אל יורידני שאולה.  אשה, ילדים קטנים...  אל ימיט אסון על אדם...

חליסטקוב:        לא, אינני רוצה.  שטויות כאלה!  מה זה נוגע לי?  וכי משום שאשה לך וילדים, חייב אני ללכת לבית-הסוהר?  נפלא מאוד (בובצ'ינסקי מציץ מן הדלת ומרוב פחד מסתתר) לא, מוחל על הכבוד, אינני רוצה.

שר העיר:        (רועד) מחוסר ניסיון, חי אלהים, מחוסר ניסיון.  מפני הדחקות.  יואיל נא וישפוט בעצמו: המשכורת הממשלתית אינה מספיקה אפילו לתה עם סוכר.  ואם גם היה איזה מיקח שוחד, הרי רק מיעוט שבמיעוט: משהו לשולחן-ערוך ולחליפת בגדים אחת.  ובנוגע לאלמנה האונטר-אופיצירית, העוסקת במסחר, אשר ספגה, כביכול, מלקות בפקודתי, הרי זו עלילה, חי אלהים, עלילה.  דבר זה בדו מלבם הרשעים הללו.  הבריות הללו, הרי גם לשלוח יד בנפשי מוכנים הם.

חליסטקוב:        ובכן, מה?  מה לי ולהם?  (מהרהר) איני יודע, אגב, מפני מה הוא מדבר עמי על רשעים או על איזו אלמנה אונטר-אופיצירית...  האשה האונטר-אופיצירית היא עניין אחר לגמרי, ואותי לא תעיז להלקות, קצרות ידיך!  שטויות כאלה!  איזה גיבור! אשלם, אשלם את הכסף, אבל עכשיו אין לי, הרי משום כך יושב אני כאן, כי אין פרוטה בכיסי.

שר העיר:        (הצדה) הה, ערום כנחש!  אח, לאן הפליג דבריו!  איזה עפר הטיל בעיניים!  ואתה לך, והבן דבר!  אינך יודע כלל מאיזה צד לגשת.  נו, הבה ואנסה, על כל צרה שלא תבוא!  ננסה את מזלנו, ויהי מה.  (בקול רם) אם, באמת, יש לו דוחק בענייני כסף או בשאר עניינים, הרי מוכן אני לשרת אותו תכף ומיד.  חובתי היא לסייע לעוברי-אורח.

חליסטקוב:        יתן לי, יתן לי גמילת-חסד.  תכף ומיד אשלם את חובי לבעל האכסניה, רק מאתיים רובל דרושים לי, ואפילו פחות מזה.

שר העיר:        (מקריב לפניו את שטרי הכסף) בדיוק מאתיים רובל, ואל נא יטריח את עצמו למנות כלל.

חליסטקוב:        (בקחתו את הכסף) תודה מקרב לב...  תכף ומיד אשלח לו מן הכפר...  זה אצלי לפתע...  רואה אני, אדם הגון הוא.  עכשיו הרי זה עניין אחר לגמרי.

שר העיר:        (הצדה) נו, תודה לאל!  את הכסף לקח.  העניין, כפי הנראה, ילך מעכשיו למישרים.  ואני הנה במקום מאתיים ארבע מאות תקעתי לו.

חליסטקוב:        אי, אוסיפ!  (אוסיפ נכנס) קרא הנה את המשרת (לשר העיר ולדובצ'ינסקי) ולמה תעמדו?  עשו חסד, שבו נא.  (לדובצ'ינסקי) ישב נא, בבקשה.

שר העיר:        אין דבר, גם בעמידה ניחא לנו.

חליסטקוב:        עשו חסד.  שבו נא.  עכשיו רואה אני בהחלט את תום לבבכם ורוחכם הנדיבה.  כי מודה אני שכבר חשבתי, כי באתם, כדי אותי...  (לדובצ'ינסקי)ישב נא!  (שר העיר ודובצ'ינסקי יושבים.  בובצ'ינסקי משרבב ראשו בדלת ומקשיב).

שר העיר:        (הצדה) צריך להעיז יותר.  רוצה הוא, כי יחשבוהו לאינקוגניטו.  טוב, נתַּמם גם אנו: נעמיד פנים, כאילו אין אנו יודעים כלל, מי הוא ומה הוא.  (בקול רם) הלכנו לנו לרגל ענייני המשרה, הנה עם פטר איוואנוביץ' דובצ'ינסקי, בעל אחוזה מאנשי המקום, ונכנסנו בכוונה לאכסניה, לראות, אם כשורה נוהגים כאן עם עוברי-אורח, משום שאינני כאותם שרי העיר, שלא אכפת להם כלום; ואני, אני מלבד חובת המשרה, גם מתוך אהבת-אדם נוצרית, רוצה אני, שכל בן-תמותה יהא מתקבל בסבר-פנים יפות – והנה, כאילו בשכר זה, נזדמנה לי הֶכּרות נעימה כזאת.

חליסטקוב:        ובעצמי גם אני שמח מאוד.  כי לולא אתם, מודֶני, הייתי תקוע פה ימים רבים: לא ידעתי כלל, במה אשלם.

שר העיר:        (הצדה) כן, סַפֵּר מעשיות!  לא ידע, במה לשלם!  (בקול רם) ארהיב נא עוז לשאול: אָנָה ולאיזה מקומות מואיל אדוני לנסוע?

חליסטקוב:        נוסע אני לפלך סאראטוב, לכפרי הפרטי.

שר העיר:        (הצדה, בפנים המפיקות לגלוג) "לפלך סאראטוב!"  אה?  ואינו מאדים מבושה כלל.  הה, עמו צריך לנהוג זהירות יתירה.  (בקול רם) מעשה מועיל הוא שעלה על לבו.  כי הנה, למשל, הדרכים: אומרים, מצד אחד, אי-נעימות בנוגע לעיכוב הסוסים, והרי מצד שני מרחיבים הדברים דעתו של אדם.  הרי אדוני, 'פְשָׁר, בעיקר להנאתו הפרטית נוסע?

חליסטקוב:        לא, אבא גוזר עלי שאבוא.  כועס הזקן, כי עד היום לא זכיתי לעלות לגדולה בפטרבורג.  סבור הוא כי רק יבוא אדם לשם, מיד אות-ולאדימיר תוקעים לו בדש בגדו.  לא, הייתי שולח אותו, שבעצמו ידָחק שם במשרד.

שר העיר:        (הצדה) ראו נא, ראו איזה אבק-שריפה מטיל בעיניים! גם את אביו הזקן הטפיל לעניין.  (בקול רם) ולימים רבים מואיל אדוני לנסוע לשם?

חליסטקוב:        באמת, איני יודע.  הרי עקשן הוא אבי וטיפש, תרח זקן, כבול עץ.  בגלוי אגיד לו: כרצונך, ואני איני יכול לחיות בלי פטרבורג.  וכי על מה זה, באמת, צריך אני לאבד את חַיי עם המוז'יקים?  עכשיו נשתנו הצרכים.  נפשי חשקה בהשכלה.

שר העיר:        (הצדה) היטב אורג הוא את המסכת.  משקר, משקר – והחוט לא יינתק.  והרי חדל-אישים כל-כך, עלוב, בציפורן אחת הייתי ממַעֵך אותו!  אך, אין דבר!  עוד תיכשל בלשונך.  עוד אכריח אותך לספר יותר מזה!  (בקול רם) דברים של טעם הואיל אדוני לומר.  וכי מה אפשר לעשות בפינה נידחת?  הנה, דרך-משל, פה: שָׂם אתה לילות כימים, שוקד למען המולדת, לא חס על שום טרחה, והגמול – מי יודע, מתַי יבוא.  (סוקר בעיניו את החדר) כמדומה לי, טחוב מעט-קט החדר הזה?

חליסטקוב:        חדר רע מאוד, ופשפשים כאלה, שדוגמתם לא ראיתי בשום מקום בעולם: ככלבים נושכים.

שר העיר:        הנשמעה כזאת!  אורח משכיל כל כך, וסובל וממי?  מאיזה פשפשים בזויים, שלא כדאי היה להם שיִבָּראו.  וכאילו גם חושך בחדר הזה?

חליסטקוב:        כן, חושך גמור.  מנהג קָבע לו בעל-האכסניה שלא לתת נרות.  לפעמים יש רצון לעשות משהו, לקרוא, או רוח הקודש שורה עלי – אינני יכול: חושך, חושך.

שר העיר:        ארהיב נא עוז לבקש את אדוני...  אך לא, אינני ראוי לכך.

חליסטקוב:        וכי מה?

שר העיר:        לא, לא!  איני ראוי, איני ראוי!

חליסטקוב:        וכי מה הוא הדבר?

שר העיר:        ארהיב עוז... בביתי שלי יש לי חדר מצוין בשבילו, מלא אור ושקט.  אך לא!  בעצמי מרגיש אני, כי קָטֹנְתִי מן הכבוד הזה.  אל נא יכעס עלי – חי אלהים, רק בתום-לבבי הצעתי זאת.

חליסטקוב:        להיפך, בבקשה רבה, אני בעונג רב.  בבית פרטי נעים לי הרבה יותר, מאשר בפונדק הזה.

שר העיר:        ואני שמחה גדולה אשמח.  ואשתי איך תשמח!  כי זה דרכי: הכנסת אורחים עוד מימי ילדותי, וביחוד, אם האורח הוא מן המשכילים.  אל נא יחשוב, כי לשם חנופה בלבד אמרתי זאת.  לא, אין בי מידה מגונה זו, בתום-לבבי מדבר אני.

חליסטקוב:        תודה מקרב לב!  וגם אני כך – אינני אוהב אנשים הפכפכים.  מאוד מוצא חן בעיני גילוי-לבו ונדיבות-רוחו, ואני מודֶני, כי לא הייתי דורש כלום, אלא נהג בי כבוד ומסירות, מסירות וכבוד.

 

מעמד IX

הנ"ל ומשרת האכסניה בלוית אוסיפ (בובצ'ינסקי משרבב ראשו בפתח הדלת)

 

המשרת:        אדוני הואיל לקרוא לי?

חליסטקוב:        כן, תן חשבון!

המשרת:        זה עכשיו נתתי לו חשבון חדש.

חליסטקוב:        אינני זוכר את חשבונותיך הטיפשיים.  אמור: כמה שם?

המשרת:        אדוני הואיל ביום הראשון לבקש ארוחת-צהריים, ולמחרת היום טעם מן המליחים, ואחר-כך התחיל לקחת הכול בהקפה.

חליסטקוב:        טיפש!  עומד ומפָרט.  בסך-הכול כמה מגיע?

שר העיר:        אל נא, אדוני, אל ידאג: הוא יחכה (למשרת) לך מפה, ישלחו לך.

חליסטקוב:        אמנם כן, גם זה נכון.  (טומן את הכסף.  המשרת הולך.  בפתח משרבב בובצ'ינסקי את ראשו).

 

מעמד X

שר העיר, חליסטקוב, דובצ'ינסקי

 

שר העיר:        אולי יואיל אדוני לסייר עכשיו כמה מן המוסדות בעירנו, כגון – מוסדות צדקה ואחרים?

חליסטקוב:        וכי מה יש שם?

שר העיר:        סתם כך, יביט ויראה, איזה מהלך-עניינים אצלנו...  והסדרים מה הם...  בשביל תייר-נוסע...

חליסטקוב:        בחפץ-לב, אני מוכן (בובצ'ינסקי תוקע ראשו בין הדלת והמזוזה).

שר העיר:        ועוד זאת, אם יהיה עם לבבו, משם לבית-הספר המחוזי, לראות את הסדר, שבו מרביצים אצלנו השכל ודעת.

חליסטקוב:        בבקשה, בבקשה.

שר העיר:        ואחר-כך, אם ירצה, נבקר בבית האסורים ובתי-הכלא העירוניים – יראה נא, איך מחזיקים אצלנו את הפושעים.

חליסטקוב:        למה בית סוהר?  מוטב שנסייר את מוסדות הצדקה.

שר העיר:        כרצונו.  איך הוא רוצה, אדוני – במרכבתו הפרטית, או יחד עמי בכרכרה?

חליסטקוב:        מוטב יחד עמו בכרכרה.

שר העיר:        (לדובצ'ינסקי) נו, פטר איוואנוביץ', ועכשיו אין מקום בשבילך.

דובצ'ינסקי:        אין דבר, אני לי ככה.

שר העיר:        (לדובצ'ינסקי בלחש) שמע נא: רוץ, אבל חיש-מהר, כחץ מקשת, ומסור שתי פתקאות: אחת למוסד הצדקה, לזמליאניקה, ואחת לאשתי.  (לחליסטקוב)הראוי לי לבקש רשות ממנו לכתוב במעמדו פסוק אחד לאשתי, שתתכונן לקבל פני אורח חשוב?

חליסטקוב:        לאיזה צורך?  אם כי, הנה הדיו, ורק הנייר – אינני יודע...  אולי על גבי החשבון הזה...

שר העיר:        אני אכתוב פה..  (כותב ומדבר עם נפשו) ועכשיו נראה נא, איך יפול דבר לאחר פת שחרית וקנקן כרסני אחד!  ויש אצלנו יין מאדירה מתוצרת הפלך: פשוט הוא למראה, אך גם את הפיל לארץ יפיל.  ורק צריך אני לברר, מהו, ובאיזו מידה יש להיזהר מפניו.  (בגמרו לכתוב, מוסר את הפתקאות לידי דובצ'ינסקי הניגש אל הדלת, אך ברגע זה נתלשת הדלת ובובצ'ינסקי, שעמד והקשיב מאחוריה, נופל עמה על הבמה.  כולם קוראים קריאה של פחד.  בובצ'ינסקי קם)

חליסטקוב:        מה?  נֶחְבַּטת באיזה מקום?

בובצ'ינסקי:        אין דבר, אין דבר, בלי שום תקלה, ורק מעל לחוטם צלקלקת של מה בכך.  הנה אסור אל כריסטיאן איוואנוביץ': מין אַספלָנית יש לו, וזה, משמע, יעבור...

שר העיר:        (נותן אות-תוכחה לבובצ'ינסקי.  לחליסטקוב) זה לא כלום.  יואיל נא ברוב טובו, בבקשה.  ולמשרתו אומר, שיעביר אלי את המזוודה.  (לאוסיפ) יקירי, העבר נא את הכול אלי, אל שר העיר – כל אדם בעיר יראה לך, היכן זה.  יואיל ברוב טובו!  (נותן לחליסטקוב שיצא ראשון והולך אחריו.  הופך פניו ואומר לבובצ'ינסקי בתוכחה) אי, אתה שכמותך!  לא מצאת לך מקום אחר לפול בו!  והשתרע לך, כמו ה...  שד יודע מה. (יוצא.  אחריו בובצ'ינסקי.  המסך יורד)

 

 

 

מערכה שלישית

החדר שבמערכה הראשונה

 

מעמד I

אנה אנדרייבנה, מאריה אנטונובנה (עומדות ליד החלון כעמידתן קודם)

 

אנה אנדרייבנה:        נו, הנה כבר שעה שלימה שאנו מחכות, והכול בגללךְ, בגלל גנדרנותךְ, הטיפשית: כבר מלובשה כל צרכה, – לא!  עוד צריכה היא לפשפש...  לא צריך היה לשים לה לב, וחסל.  איזו עגמת-נפש!  כמו להכעיס, אף לא נפש חיה!  כאילו מת הכול.

מאריה אנטונובנה:        באמת, אִמְמָא, הרי בעוד שני רגעים נדע את הכול.  עוד מעט צריכה לשוב אבדוטיה; (מסתכלת מבעד לחלון וקוראה פתאום) אח, אִמְמָא, אממא!  מי שהוא הולך, הנה שם, בקצה הרחוב.

אנה אנדרייבנה:        איפה הולך?  תמיד יש לךְ איזה פנטזיות.  נו, כן, הולך.  אבל מי הוא ההולך?  קטן-קומה...  לבוש פראק...  אך מי הוא זה?  אָה?  אַח, זה כל כך מרגיז!  וכי מי זה יכול להיות?

מאריה אנטונובנה:        זהו דובצ'ינסקי, אממא!

אנה אנדרייבנה:        איזה דובצ'ינסקי!  תמיד את רואה פתאום בדמיונך איזה מין דבר כזה...  לגמרי לא דובצ'ינסקי.  (מניפה מטפחת) אֵי, אתה, בוא הנה!  מהר!

מאריה אנטונובנה:        באמת אממא, דובצ'ינסקי.

אנה אנדרייבנה:        נו, הנה, בכוונה, רק כדי לריב.  אומרים לך – לא דובצ'ינסקי.

מאריה אנטונובנה:        ומה?  ומה, אממא?  עכשיו רואה את, כי דובצ'ינסקי.

אנה אנדרייבנה:        נו, כן, דובצ'ינסקי, עכשיו רואה אני – ולמה את מתווכחת?  (קוראה בחלון) מהר, מהר!  אתה הולך לאט-לאט.  נו, מה, איפה הם?  אָה?  נו, דבר כבר משם, אין דבר!  מה?  מאוד קפדן?  אָה?  ובעלי, בעלי? (נסוגה מעט מן החלון, בצער)  טיפש כזה!  עד שייכנס לחדר, לא יספר כלום.

 

מעמד II

הנ"ל ודובצ'ינסקי

 

אנה אנדרייבנה:        נו, הגד בבקשה: וכי אינך מתבייש?  עליך בלבד סמכתי כעל אדם הגון: כולם ברחו פתאום, וגם אתה לשם, אחריהם!  והנה עד עכשיו אין איש, שאוכל להציל מפיו איזה דבר ברור.  ואינך מתבייש?  הרי טבלתי אצלך את וַאניצ'קה ואת ליזַנקה שלך, ואתה – הנה איך התנהגת עמי?

דובצ'ינסקי:        חי אלהים, סַנְדָקית, כל-כך מיהרתי לתת כבוד ויקָר, כמעט רוחי בי.  ברכת שלום לך, מאריה אנטונובנה.

מאריה אנטונובנה:        שלום, פטר איוואנוביץ'.

אנה אנדרייבנה:        נו, מה?  נו, ספר: מה ואיך שם?

דובצ'ינסקי:        אנטון אנטונוביץ' שלח לך פתקא זו.

אנה אנדרייבנה:        נו, ובכן, מיהו?  גיניראל?

דובצ'ינסקי:        לא, לא גיניראל, אבל אינו נופל מגיניראל: השכלה כזאת, וגינונים נכבדים!

אנה אנדרייבנה:        אה!  אם כן, זה הוא שעליו כתבו לבעלי.

דובצ'ינסקי:        הוא, ולא אחר!  אני ראשון גיליתי את הדבר עם פטר איוואנוביץ'.

אנה אנדרייבנה:        נו, ספר: איך ומה?

דובצ'ינסקי:        ובכן, תודה לאל, הכול בסדר.  תחילה קיבל את אנטון אנטונוביץ' בפנים זועפות מעט, כן; כעס, ואמר, כי גם באכסניה הכול רע, וכי לא יסע אליו, וכי אינו רוצה לשבת בגללו בבית-הסוהר; אבל אחר כך, כשנתבררה לו צדקנותו של אנטון אנטונוביץ', ולאחר שגלגל עמו שיחה קלה, מיד שינה את טעמו, ותודה לאל, הכול הלך למישרים.  עכשיו נסעו להם לסייר את מוסדות הצדקה...  ואנטון אנטונוביץ', מודֶני, כבר חשש בלבו, שמא מלשינות בסתר היתה.  גם אני, התחלחלתי מעט.

אנה אנדרייבנה:        וכי מה יש לך לפחד?  הרי אינך פקיד.

דובצ'ינסקי:        אבל כך, משמע, כששר גדול מדבר, נופל עלי הפחד.

אנה אנדרייבנה:        נו, ובכן...  אלה הם, בכל זאת, שטויות.  ספר: מה מראהו?  מה – זקן או צעיר?

דובצ'ינסקי:        צעיר, אברך צעיר, כבן עשרים ושלוש; ומדבר – ממש כזקן ורגיל.  "בבקשה", אומר הוא "אסע לשם.  וגם לשם אסע"...  (מטלטל בידיו) כל זה כל כך נחמד.  "אני", אומר הוא, "גם לכתוב וגם לקרוא אוהב אני; אך לא ניחא הוא, כי בחדר", אומר הוא, "חושך קצת".

אנה אנדרייבנה:        ומה מראהו: ברונט או בלונדין?

דובצ'ינסקי:        לא, יותר שַׁנטרֶט, והעיניים זריזות כל כך, כגורי-חיות, ממש מבוכה מטילות בלב.

אנה אנדרייבנה:        מה הוא כותב לי כאן בפתקא? (קוראה) "... וממהר אני להודיעך, יונתי, כי הייתי בכל רע: אך בעזרת אלהים, בעד שני מלפפונים כבושים ביחוד וחצי מנה ביצי-דגים, רובל אחד ועשרים וחמש קופיקות..." (מפסיקה לקרוא) אינני מבינה כלום: מה עניין מלפפונים כבושים וביצי-דגים לכאן?

דובצ'ינסקי:        אה, זה אנטון אנטונוביץ' על נייר-טיוטָה כתב, בחפזון: שם היה רשום איזה חשבון.

אנה אנדרייבנה:        אה, כן, נכון.  (ממשיכה לקרוא) "אך בעזרת אלהים, נדמה לי, כי הכול יגָמר בכי טוב.  הכיני חיש-מהר חדר לאורח הנכבד, את זה המרופד בטפטין צהובים; להוסיף לארוחה אל תטרחי, מפני שנחטוף סעודה בבית החולים, אצל ארתמי פיליפוביץ' אבל יין צווי להרבות; אמרי לסוחר עבדולין, שישלח מן היין המשובח ביותר; וָלא – את כל מרתפו אהפוך לו על פיהו.  הנני מנשק, יונתי, את ידך, – שלך, אנטון סקבוזניק-דמוחאנובסקי..."  אל אלהים!  הרי צריך, אם כן, למהר.  אי, מי שם, מישקא?

דובצ'ינסקי:        (רץ וקורא בפתח) מישקא!  מישקא!  מישקא!  (מישקא נכנס).

אנה אנדרייבנה:        שמע נא: רוץ מהר אל הסוחר עבדולין...  חכה, אתן לךָ פתקה (יושבת אל השולחן, כותבת פתקה ומדברת תוך כדי כתיבה) את הפתקה הזאת מסור לעגלון סידור, על-מנת שירוץ וימסרנה לסוחר עבדולין ויביא משם יין.  ואתה לך והתקן היטב את החדר הזה לכבוד האורח.  העמד שם מיטה, כיור ושאר דברים.

דובצ'ינסקי:        נו, אנה אנדרייבנה, עכשיו ארוצה-נא מה ואראה, איך הוא מסייר שם סיורים.

אנה אנדרייבנה:        לך, לך!  אינני מעכבת אותך.

 

מעמד III

אנה אנדרייבנה ומאריה אנטונובנה

 

אנה אנדרייבנה:        נו, מאשינקה, עכשיו עלינו לעסוק בטואליטה.  הוא ברנש מן המטרופולין, חלילה לנו, שמא ילעג למשהו.  לךְ יאה ביותר ללבוש את שמלתך התכולה, עם הכְּפָלִים הקטנים.

מאריה אנטונובנה:        פי, אממא, תכולה: אין זה מוצא חן בעיני לגמרי: גם ליאפקינה-טיאפקינה לובשת תכולה.  לא!  מוטב שאלבש את הצבעונית.

אנה אנדרייבנה:        צבעונית!  אכן, רק להכעיס את אומרת זאת.  היא תהלום אותך הרבה יותר, משם שאני רוצה ללבוש צהבהבת, אני מאוד אוהבת צהבהבת.

מאריה אנטונובנה:        אח, אממא, צהבהבת אינה הולמת אותך.

אנה אנדרייבנה:        צהבהבת אינה הולמת אותי?

מאריה אנטונובנה:        אינה הולמת.  אני מוכנה להתערב, כי אינה הולמת: לשם כך נחוץ שצבע העינים יהיה כהה לגמרי.

אנה אנדרייבנה:        יפה אמרת!  וכי צבע עיני אינו כהה?  הכהה ביותר.  דברים בטלים את מדברת!  איך זה לא כהה, אם תמיד מנחשת אני בקלפים על פי "דַמָא טְרֶף"?

מאריה אנטונובנה:        אך, אממא, את יותר דַמָא אדמונית!

אנה אנדרייבנה:        שטויות, שטויות בהחלט.  מעולם לא הייתי דמא אדמונית (יוצאת חיש-מהר עם מאריה אנטונובנה ואומר לה מאחורי הקלעים) מה עולה פתאום על דמיונה!  דמא אדמונית!  אלהים יודע מה. (אחרי צאתן, נפתחת הדלת, ומישקא משליך בה אשפה.  בדלת השניה נכנס אוסיפ, ומזוודה על ראשו).

 

מעמד IV

מישקא ואוסיפ

 

אוסיפ:        להיכן?

מישקא:        הֵנָה, דודי, הֵנָה!

אוסיפ:        חכה, תחילה תן לנוח.  אח, חיי יגון.  על בטן ריקה כל משא הוא לעיֵפה.

מישקא:        ומה, דוד, אמור: במהרה יבוא הגיניראל?

אוסיפ:        איזה גיניראל?

מישקא:        נו, זה הבארין שלך.

אוסיפ:        הבארין?  וכי איזה גיניראל הוא?

מישקא:        וכי לא גיניראל?

אוסיפ:        גיניראל, אבל מלהפך.

מישקא:        וכי מה זה, יותר או פחות מגיניאל אמיתי?

אוסיפ:        יותר.

מישקא:        ככה!  אכן, זהו שֶׁקָמָה בהלה אצלנו

אוסיפ:        שמע נא, יְנוּקא, רואה אני, בחור זריז אתה; לך והכן שם מאכל כלשהו.

מישקא:        בשבילך, דוד, עדיין לא הכינו דבר.  מזונות פשוטים הרי לא תאכל, והנה כשישב הבארין שלך אל השולחן, יפרישו לך מן המאכלות ההם.

אוסיפ:        נו, ומן המאכלות הפשוטים מה יש אצלכם?

מישקא:        חמיצה, דיסה וַחֲלִיטָה.

אוסיפ:        הב אותן, את החמיצה, הדיסה והחליטה!  אין דבר, הכול נאכל.  נו, נישא את המזוודה.  וכי מה, כניסה אחרת יש שם?

מישקא:        יש (שניהם נושאים את המזוודה אל החדר הצדדי).

 

מעמד V

        שוטרי הרובע פותחים את שני חצאי הדלתות.  נכנס חליסטקוב; אחריו, שר העיר, אחר-כך הממונה על מוסדות הצדקה, המפקח על בתי-הספר, דובצ'ינסקי ובובצ'ינסקי ורטיה על חטמו.  שר העיר מראה לשוטרי הרובע פתקה מושלכת על הרצפה – הם ממהרים ומרימים אותה, בדחפם זה את זה מרוב חיפזון.

 

חליסטקוב:        מוסדות נפלאים!  זה מוצא חן בעיני, שנוהגים אצלכם להראות לעוברי-אורח כל מה שיש בעיר, בשאר הערים לא הראו לי כלום.

שר העיר:        בשאר ערים, ארהיב עוז להעיר לאדוני, המושלים והפקידים שוקדים על תועלתם הפרטית בעיקר, זאת אומרת, וכאן אפשר לומר, אין מחשבה אחרת, אלא על ידי שקידה והנהגה כשרה לשאת חן וחסד בעיני הָרָשות.

חליסטקוב:        פת השחרית היתה טובה מאוד; אכלתי וגם זללתי.  וכי מה, בכל יום יש לכם פת-שחרית כזאת?

שר העיר:        באופן מיוחד לאורח נעים כזה.

חליסטקוב:        אוהב אני את האכילה.  הרי לשם כך יחיה האדם, כדי שיקטוף את פרחי התענוגות.  ומה שמו של אותו דג?

ארתמי פיליפוביץ':        (ניגש במרוצה) לאבארדאן.

חליסטקוב:        טעים מאוד.  איפה זה סעדנו?  בית-החולים, כנראה?

ארתמי פיליפוביץ':        כִּדְבָרוֹ, במוסד של צדקה.

חליסטקוב:        זוכר, זוכר אני, מיטות עמדו שם.  והחולים הבריאו?  אין הם מרובים שם, כמדומה לי.

ארתמי פיליפוביץ':        כעשרה אנשים נשארו, לא יותר.  והשאר – כולם הבריאו.  מעשה ידינו הוא, מין סדר הוא אצלנו.  מיום שקיבלתי על עצמי את הנהלת העניינים, – הדבר אולי יֵרָאֶה בעיניו כגוזמא אפילו, – כל החולים כזבובים מבריאים.  עוד לא הספיק החולה להיכנס לבית המרפא, וכבר בריא הוא.  ולא דווקא על-ידי מדיקמנטים, אלא בעיקר על-ידי היושר והסדר.

שר העיר:        וכמה, ארהיב נא עוז להודיע לאדוני, בלבול-מוח יש בתפקידו של שר-העיר!  כל כך מרובים העניינים בנוגע לניקיון, התיקונים, השיפורים בלבד...  בקיצור: גם החכם מכל אדם לא היה מוצא את ידיו ורגליו, אך תודה לאל, הכול הולך לאשורו.  מושל אחר במקומי, כמובן, היה שוקד על תועלתו הפרטית – אך, היאמין לי, גם על משכבי בלילות לא אחדל מלהרהר בלבי: "רבון העולם, מה אעשה ולא עשיתי עוד, שהממשלה תשבע רצון ממני?!"  התגמלני על כך, או לא – הברירה, כמובן, בידה, – אך אני, על כל פנים, את נפשי הצלתי.  כשבעיר סדר בכול, הרחובות נקיים, את האסירים מחזיקים כהלכה, השיכּוֹרים מועטים...  וכי מה לי עוד?  חי אלהים.  שום כיבּוּדים איני רוצה כלל.  אלה הם, כמובן, דברים המושכים את הלב, אך לעומת הצדק והיושר – הכול עפר והבל.

ארתמי פיליפוביץ':        (הצדה) אי, בן-בליעל, איך מסלסל דבריו!  אכן, חנן אלהים כשרון לאדם.

חליסטקוב:        זה נכון מאוד.  מודני, כי בעצמי אוהב אני להעמיק חקר.  לפעמים בפרוזה, ולפעמים גם חרוזים יִפָּלְטוּ.

בובצ'ינסקי:        (לדובצ'ינסקי) אמת, הכול אמת, פטר איוואנוביץ'!  השגות כאלה...  ניכר בו, שלמד מדעים הרבה!

חליסטקוב:        יאמר נא, בבקשה, האין אצלכם כאן איזה שעשועים, חברות, שאפשר שם, למשל, לשחק בקלפים?

שר העיר:        (הצדה) אֶהֶה, ידענו, יקירי, לאיזה שָׂדֶה את האבן תְּיַדֶה.  (בקול רם) ישמרני אלהים!  גם זכר אין כאן מן החברות הללו!  מעודי לא החזקתי קלפים בידי, איני יודע כלל, כיצד משחקים בקלפים הללו.  מעולם לא יכלתי לראות, משמע, איזה "מלך אדום" או כדומה, מיד גועל-נפש כזה תוקף אותי, שפשוט יורק אני.  יום אחד נזדמן לי אי-כָּכָה לשחק עם תינוקות וסוכה של קלפים בניתי להם, ואחר-כך כל הלילה נראו לי ארורים, בחלומי!  אלהים עמהם!  וכי איך זה אפשר לאבד עליהם את הזמן היקר כל-כך.

לוקא לוקיץ':        (הצדה) וממני, מנוּוָל, הקיז אמש מאה רובל!

שר העיר:        הרי מוטב שאוציא את הזמן הזה לטובת הממשלה.

חליסטקוב:        אָח, לא!  לחינם הוא, בכל זאת...  הכול תלוי מאיזה צד רואה אדם את הדברים...  אם, למשל, תשבות בשעה שצריך לשַׁלֵש...  נו, אז, כמובן...  לא, לא, אל יאמר; לפעמים יפה אף נעים הוא לשחק.

 

מעמד VI

הנ"ל, אנה אנדרייבנה, מאריה אנטונובנה

 

שר העיר:        ארהיבה עוז להציג את משפחתי: אשתי ובתי.

חליסטקוב:        (מחווה קידה) מה מאושר אני, גברתי, שיש לי במובן ידוע תענוג לראות את פניה.

אנה אנדרייבנה:        ולנו עוד יותר נעים לראות אישיות כזאת.

חליסטקוב:        (מתגנדר) חלילה, גברתי, ההיפך הגמור: לי נעים עוד יותר.

אנה אנדרייבנה:        איך זה אפשר!  אדוני מואיל בטובו לומר כך לשם מחמאה.  אתכבד לבקש לשבת.

חליסטקוב:        לעמוד על ידה – דבר זה בלבד אושר הוא, אבל אם גברתי דווקא רוצה בזה, כל כך, אזי אשב.  מה מאושר אני, כי סוף סוף הנני יושב על ידה.

אנה אנדרייבנה:        חלילה לי, בשום פנים לא אוכל ליחס לעצמי...  חושבת אני, כי אחרי המטרופולין היה לו הווּאיאזָ'ה מאוד בלתי נעימה.

חליסטקוב:        עד מאוד בלתי נעימה.  לאחר שהורגלתי Comprenez vous, לחיות בין מרומי-ארץ, והנה, פתאום להיטלטל בדרך!  אכסניות מזוהמות, חשכת הבערות...  אלמלא, מוֹדֶני, מקרה זה שנתן לי...  (מעיף עין על אנה אנדרייבנה ומתגנדר לפניה) גמול כזה בעד הכול...

אנה אנדרייבנה:        באמת, מה מאוד לא נעים צריך להיות לו.

חליסטקוב:        אגב, גברתי, ברגע זה נעים לי מאוד.

אנה אנדרייבנה:        זה אי-אפשר!  הוא חולק לי כבוד יותר מדי.  אינני ראויה לכך.

חליסטקוב:        וכי למה זה אין היא ראויה?  גברתי ראויה מאוד.

אנה אנדרייבנה:        אני גרה בכפר...

חליסטקוב:        והרי גם הכפר, בעצם, יש לו גבעות משלו, פלגי מים...  נו, כמובן, מי זה יִשְוֶה לפטרבורג!  אח, פטרבורג!  איזה חיים, באמת!  שמא סבורה את, כי אני רק מלַבְלֵר סתם?  לא מנהל המחלקה הוא ידידי הפרטי.  טופח לי ככה על כתפי: "בוא נא, אחא, לסעוד אצלי".  ואני רק לשני רגעים נכנס לדפרטמנט, רק כדי לומר: הנה זה ככה, וזה ככה...  ושם כבר הפקיד המזכיר עכבר שכמותו, רק בקולמוסו טר... טר... וכותב והולך...  חשבו אפילו לכבד אותי בתואר אסיסור של הקולגיום, אך חושב אני, לאיזה צורך!  והשוער גם כן רץ אחרי במדרגות, ומברשת בידו: "ירשה נא, איוואן אלכסנדרוביץ', הנה", אומר הוא, "אצחצח את מגפיו!"  (לשר העיר) למה תעמדו, רבותי?  בבקשה לשבת.

שר העיר:        דרגת המשרה היא כזאת, שאפשר עדיין לעמוד.

ארתמי פיליפוביץ':}            אנחנו נעמוד

לוקא לוקיץ':        } יחדיו   אל נא יואיל לדאוג

חליסטקוב:        בלי דרגות, בבקשה לשבת.  (שר העיר וכל השאר יושבים) אינני אוהב צרמוניות.  אדרבא, אני גם משתדל, משתדל להתחמק, שלא ישגיחו בי.  אך בשום פנים אי-אפשר להסתתר, בשום פנים אי-אפשר!  רק אצא לאיזה מקום, מיד אומרים הבריות: "הנה", אומרים הם, "איוואן אלכסנדרוביץ' הולך!" ופעם אחת חשבוני אפילו לרמטכ"ל: החיילים קפצו מן המשמר והצדיעו ברובה.  ורק אחר-כך אמר לי אופיצר, שאני מכירו היטב: "נו, אחי, חשבנוך בהחלט לרמטכ"ל".

אנה אנדרייבנה:        יוצא מן הכלל!

חליסטקוב:        אקטריסות יפהפיות מכיר אני, הרי אני גם כל מיני וודיבילים...  סופרים רואה אני לעתים קרובות.  עם פושקין ידיד-נפש.  לעתים קרובות אומר אני לו: "נו, מה, אחא פושקין?"  – "ככה, ידידי", היה עונה לי: "ככה זה הכול"...  אוריגינל גדול!

אנה אנדרייבנה:        ובכן, אדוני גם כותב?  כמה נעים צריך להיות למחבר!  הוא מפרסם בוודאי גם בז'ורנאלים?

חליסטקוב:        כן, גם בז'ורנאלים מפרסם.  משלי, אגב, ישנן יצירות רבות: "נישואיו של פיגארו", "רוברט השׂטן", "נורמא", אפילו את השמות איני זוכר כבר.  וכל זה על פי מקרה: לא חפצתי לכתוב, אך הנהלת התיאטרון מפצירה: "בבקשה ממך, רחימאי, כתוב דבר מה!"  חושב אני בלבי: "רצונך, בבקשה, ידידי, אפשר"...  ומיד בערב אחד, כמדומה לי, כתבתי את הכול, את כולם הדהמתי.  יש לי קלות בלתי רגילה במחשבות.  כל מה שמתפרסם בשם "בארון בראמביאוס", "ספינת התקווה" ו"הטלגרף המוסקבאי", ...  כל זה כתבתי אני.

אנה אנדרייבנה:        באמת!  ובכן, זה הוא היה בראמביאוס43!!

                                                             

חליסטקוב:        כמובן, לכולם אני מתקן את המאמרים.  סמירדין נותן לי בשכר זה ארבעים אלף.

אנה אנדרייבנה:        ובכן, גם "יורי מילוסלבסקי" היא היצירה שלו?

חליסטקוב:        כן, זוהי היצירה שלי.

אנה אנדרייבנה:        תיכף ומיד הבינותי.

מאריה אנטונובנה:        אח, אממא, שם כתוב, כי זוהי יצירתו של אדון זאגוסקין.

אנה אנדרייבנה:        הנה!  ידעתי, כי גם כאן תתווכחי.

חליסטקוב:        אח. כן, זה נכון: זה באמת של זאגוסקין; אך יש "יורי מילוסלבסקי" אחר, ובכן, זה כבר שלי.

אנה אנדרייבנה:        נו, ואני קראתי את שלו.  זה כתוב נפלא!

חליסטקוב:        אני, מוֹדֶני, כל חיי הם הספרות.  ביתי היה הראשון בפטרבורג.  ואכן, זה שמו ברבים: ביתו של איוואן אלכסנדרוביץ'.  (פונה אל כל המסובים) עשו עמי חסד, רבותי, אם תהיו בפטרבורג, אבקש, אבקש לבוא אצלי.  הרי גם נשפים אני עורך.

אנה אנדרייבנה:        משערת אני, באיזה טעם והדר נערכים שם הנשפים?!

חליסטקוב:        פשוט אין מלים.  על השולחן, למשל, אבטיח – שבע מאות רובל מחיר האבטיח.  מרק בקלחת – ישר מפאריס בא באניה.  מסירים את המכסה – קיטור, שדוגמתו אין למצוא בטבע.  הנני בנשפים יום-יום.  נצטרפה אצלנו גם חבורה למשחק ב"ויסט": שר החוץ, הציר הצרפתי, הציר האנגלי, הציר הגרמני ואני.  וכל כך מתייגע אתה מרוב משחק, שפשוט אין לך פנים.  אך תדַדֶה במדרגות לדירתך שבקומה הרביעית – ורק תאמר למבשלת: "קחי, מאוורושקה, את השִינֶל"...  מה אני משקר!  שכחתי לגמרי, כי דר אני בבֶּל-אֶטַז'.  המדרגות בלבד עולות לי...  ומעניין מאוד להציץ בפרוזדור שלי, לפני שאני מקיץ משנתי: גראפים ונסיכים נדחקים ומזמזמים שם, כדבורים, ואי אתה שומע אלא ז'... ז'...  ז'... ולפעמים גם מיניסטר...  (שר העיר ושאר המסובים קמים ממקומם בדחילו ורחימו).  אפילו על גבי המעטפות כותבים אלי: "הוד מעלתו".  ופעם אחת הייתי אפילו מנהל של דפרטמנט.  ומשונה מאוד: המנהל נסע – לא נסע, לא ידוע.  נו, מאליו מובן, התחילו סבָרות: איך, מה, מי ימלא את מקומו?  רבים מן הגיניראלים היו בעלנים למשרה זו, וגם ניסו בדבר, אבל רק התחילו – לא, מסובך העניין!  לכאורה, מלאכה קלה היא למראית-עין, אך תתבונן מקרוב – פשוט, שדים ורוחות!  סוף-סוף רואים הם, כי אין ברירה – ומיד אלי!  וכהרף-עין בראש חוצות קוריירים, קוריירים, קוריירים...  תארו לעצמכם, קוריירים בלבד שלושים וחמשה אלף!  "מה המצב?"  שואל אני, "איוואן אלכסנדרוביץ' ילך נא וינהל את הדפרטמנט!"  אני, מוֹדֶני, נבוכותי מעט, יצאתי בגלימת-לילה; רציתי לסרב, אך חושב אני: אל הצאר יגיע הדבר, נו, ספר-הכהונות גם הן...  "ובכן, רבותי, בבקשה, אני מקבל את המשרה, אני מקבל", אומר אני, "ויהי כן", אומר אני, "אני מקבל, אבל אני, ני, ני, ני!  אזנים כאפרכסת לי!  אני..."  ובאמת: עובר הייתי על פני הדפרטמנט – פשוט רעד-אדמה, הכול רועד ומפרפר כעלה (שר העיר ושאר המסובים רועדים מפחד; חליסטקוב מתלהב ביתר שאת) אה!  אינני אוהב הלצות!  בכולם זרקתי מרה!  המועצה הממלכתית בכבודה ובעצמה מפחדת מפנַי.  ומה באמת?!  כזה אני!  אני לא אשא פנים לאיש...  לכולם אומר אני: "בעצמי יודע אני, מי אני, בעצמי".  אני בכל מקום, בכל מקום!  לארמון המלכות נוסע אני בכל יום.  מחר יעלוני תיכף ומיד למדרגת פלדמרש...  (מחליק וכמעט נופל לארץ, אך הפקידים תומכים בו מתוך יראת הכבוד).

שר העיר:        (ניגש, רועד בכל חלקי גופו, מתחזק לדבר) והו...  הו...  הו...

חליסטקוב:        (בקול רהוט ומקוטע) מה יש?

שר העיר:        (כנ"ל) והוֹ...  הוֹ...  הוֹ...

חליסטקוב:        (כנ"ל) איני מבין כלום, הכול שטויות!

שר העיר:        והו...  הוד...  הוד מעלתו, אולי יואיל לנוח?  והנה גם החדר, ועל כל צרה...

חליסטקוב:        שטויות – לנוח.  בבקשה, אני מוכן לנוח.  פת השחרית שלכם, רבותי, טובה היא...  אני שבע-רצון, אני שבע-רצון (מדקלם) לאבארדאן!  לאברדאן!  (נכנס לחד הצדדי, אחריו – שר העיר).

 

מעמד VII

הנ"ל חוץ מחליסטקוב ושר העיר

 

בובצ'ינסקי:        (לדובצ'ינסקי) אכן, זה הוא, פטר איוואנוביץ' אדם!  הנה, מה פירוש אדם!  מעודי לא הייתי בחברת פֶּרְסוֹנָה חשובה כל-כך, כמעט פרחה נשמתי מפחד.  מה דעתך, פטר איוואנוביץ', מי הוא ואיזה הוא בחֶזְקַת-המִשְׂרָה?

דובצ'ינסקי:        חושב אני, כי הוא כמעט גיניראל.

בובצ'ינסקי:        ואני חושב, כי הגיניראל אינו מגיע אפילו לקרסוליו; ואם גיניראל הוא – הרי הגיניראליסמוס בכבודו ובעצמו.  השמעת: את המועצה הממלכתית היאך לחץ!  נרוצה נא ונספר לעמוס פיודורוביץ', ולקורובקין.  שלום אנה אנדרייבנה.

דובצ'ינסקי:        שלום, סנדקית!  (שניהם יוצאים)

ארתמי פיליפוביץ':        (ללוקא לוקיץ') פשוט, אימה ופחד, ולמה?  בעצמך אינך יודע.  ואנו אפילו את בגדי-השרד לא לבשנו.  נו, ואם יקיץ משנתו ולפטרבורג יָריץ קובלנא.  (יוצאים שקועים בהרהורים יחד עם המפקח על בתי-הספר ואמרים:) שלום גברת!

 

מעמד VIII

אנה אנדרייבנה ומאריה אנטונובנה

 

אנה אנדרייבנה:        אח, כל-כך נחמד!

מאריה אנטונובנה:        אח, מותק!

אנה אנדרייבנה:        אבל איזה נימוס דק מן הדק!  מיד ניכר בו, שברנש מן המטרופולין הוא.  גינונים וכל כיוצא בזה.  אח, מה נפלא!...  מאוד אוהב אני בחורים כאלה.  פשוט, לא אדע נפשי.  ואני, בכל זאת מצאתי חן בעיניו.  שמתי לב: כל הזמן נתן עיניו בי.

מאריה אנטונובנה:        אח, אִמְמא, הוא הביט עלי.

אנה אנדרייבנה:        בבקשה, חדלי לךְ מן הפטפוטים שלך!  אין זה מתאים פה לגמרי.

מאריה אנטונובנה:        לא, אממא, באמת.

אנה אנדרייבנה:        והנה שוב!  אינך יכולה שלא לריב, חלילה!  אי-אפשר לך, וחסל!  מי את, כי יביט עלייך?  וכי לאיזה צורך יביט עלייך?

מאריה אנטונובנה:        באמת, אממא, כל הזמן הביט.  וכשדיבר על ספרות, העיף עין עלי, ואחר-כך, כשסיפר איך שיחק ב"וִיסט" עם צירי הממלכות, גם אז הביט עלי.

אנה אנדרייבנה:        נו, אולי איזו פעם אחת בלבד, וגם אז, סתם-כך, כדי לצאת ידי חובה. "אָה", אומר הוא בנפשו, "הבה ואביט גם עליה".

 

מעמד IX

הנ"ל ושר העיר

 

שר העיר:        (נכנס על בהונות רגליו) טש.. ש..

אנה אנדרייבנה:        מה?

שר העיר:        מתחרט אני, על שהשכרתי אותו.  נו, ומה, אם רק מחצית דבריו אמת?  (מהרהר) וכי איך אפשר שאינם אמת?  אדם, כשהוא בגילופין, את כל מצפוניו יוציא מן השפה ולחוץ.  נכנס יין, יצא סוד.  כמובן, שיקר כלשהו.  אך אין דיבור בעולם שאין בו משהו שקר.  עם מיניסטרים משחק בקלפים.  ואל הארמון נוסע.  ובאמת, כל שתרבה להרהר בדבר...  לעזאזל, אינך יודע כלל, מה זה מתחולל שם בראשך; פשוט: כאילו בְּרוּמוֹ של איזה מגדל עומד אתה, או עולה לגרדום.

אנה אנדרייבנה:        ואני לא חשתי שום מורך-לב כלל.  אני פשוט ראיתי בו אדם משכיל, איש החברה, מאנשי המעלָה, ותוארי-המשׂרה שלו לא אכפת לי כלל.

שר העיר:        אי, אתן – נשים!  זה הכול.  כינוי זה בלבד דיו!  לכן תמיד רק – אוּשְׁכִּי-שׁוּשׁקִי!  פתאום יפליטו להן איזה בוקי-סריקי.  אתכן ילקו – וחסל.  והבעל – היום עודנו ומחר איננו.  את, יונתי, יונתי, נהגת עמו חירות כזאת, כאילו היה איזה דובצ'ינסקי!

אנה אנדרייבנה:        בעניין זה הייתי מייעצת לך שלא תדאג לי.  אנחנו יודעות משהו כזה...  (מעיפה עין על בתה).

שר העיר:        (יחידי) נו, מה יש לדבר אתכן!  אח, מעשה-שטן, באמת!  עד עכשיו איני יכול להתאושש מן הפחד!  (פותח את הדלת ומדבר בעדה): מישקא, קרא לשוטרים סוויסטונוב ודֶרזִ'ימורדה: הם כאן, לא רחוק, אי-שם מאחורי השער.  (לאחר שתיקה קלה) ומשונה הוא עכשיו מנהגו של עולם: אילו לפחות, אנשי-צורה היו הללו, והרי דק וצנום – ואיך תכיר בו, מי הוא?  מילא, בגדי-צבא עוד מראה-פנים יש להם, אך ילבש פְרַקְרַקוֹן – נו, ממש כזבוב קְצוּץ-כנפים.  והרי שעה ארוכה התנכר לפני כן באכסניא, שפת חידות וַחֲמַקְמַקוֹת כאלה הפליא עלי, שנדמה, עד מות לא הייתי עומד על בּוּרין.  והנה, סוף סוף נכנס.  ועוד הפריז לדבר יותר מן המידה.  ניכר בו שאדם צעיר הוא.

 

מעמד X

הנ"ל ואוסיפ (הכול רצים לקראתו, ברמזם לו באצבע)

 

אנה אנדרייבנה:        גש הנה, חביבי!

שר העיר:        טש...  מה?  מה?  ישן?

אוסיפ:        עדיין לא, מתמתח מעט.

אנה אנדרייבנה:        שמע נא, מה שמך?

אוסיפ:        אוסיפ, גברתי!

שר העיר:        (לאשתו ולבתו) די, די לכן!  (לאוסיפ) נו מה, ידידי. האכילוך לשובע?

אוסיפ:        האכילוני, חן-חן; היטב האכילוני.

אנה אנדרייבנה:        נו, מה, אמור: אל הבארין שלך, חושבת אני, באים הרבה מאוד גראפים ונסיכים?

אוסיפ:        (הצדה) ומה להגיד?  אם עכשיו האכילוני היטב, משמע, אחר-כך יאכילוני שבעתיים.  (בקול רם) כן, באים גם גראפים.

מאריה אנטונובנה:        אוסיפ, חביבי, איזה חומד הוא הבארין שלך.

אנה אנדרייבנה:        ומה, אמור בבקשה, אוסיפ, איך הוא...

שר העיר:        חדלו נא, בבקשה!  בדברים בטלים כאלה אתן רק מפריעות לי.  נו, מה, ידידי?

אנה אנדרייבנה:        ואיזה תואר יש לבארין שלך?

אוסיפ:        התואר הרגיל.

שר העיר:        אח, אל-אלהים, שוב אתן בשאלותיכן הטיפשיות.  אינכן מניחות כלל לשוחח מעט על ענייני עסק.  נו, מה, ידידי, איך הוא הבארין שלך?  קפדן?  אוהב ככה... לזרוק מה, או לא?

אוסיפ:        כן, אוהב סדר הוא.  הכול צריך להיות אצלו בסדר הנכון.

שר העיר:        ופניך מוצאים חן בעיני מאוד.  ידידי, ודאי בעל מזג טוב אתה.  נו, מה...

אנה אנדרייבנה:        שמע נא, אוסיפ, ואיך הבארין שלך שם, לבוש בגדי שרד?

שר העיר:        נו, די לכן, סוף-סוף, קשקשניות שכמותכן!  כאן עניין חשוב: חיי אדם תלויים מנגד...  (אל אוסיפ) נו, מה, ידידי, אתה באמת, מוצא חן בעיני מאוד.  אדם בדרך, יודע אתה, כדאי לו שישתה תה יותר מן הרגיל.  הלא קריר עכשיו, ובכן, – הא לך שני רובליקים לתה...

אוסיפ:        (לוקח את הכסף) חן-חן אדוני, מודה בהכנעה!  יתן לך אלהים בריאות הגוף, ואריכות ימים.  אדם מסכן, לעזר היית לו.

שר העיר:        אין דבר, אין דבר, בעצמי שמח אני.  ומה, ידידי...

אנה אנדרייבנה:        שמע נא, אוסיפ, ואיזה עיניים אוהב הבארין שלך ביותר?

מאריה אנטונובנה:        אוסיפ חביבי, איזה אף נחמד יש לו לבארין שלך!

שר העיר:        אח, חדלו נא, הניחו!  (לאוסיפ) ומה, ידידי, אמור בבקשה: על מה בעיקר נותן הבארין שלך את דעתו, כלומר: מה מוצא חן בעיניו יותר מכל, כשהוא בדרך?

אוסיפ:        אוהב הוא, לפי שיקול הדעת, לפי המזדמן.  וביותר אוהב הוא, שיקבלו את פניו היטב, שהכיבוד יהיה טוב.

שר העיר:        טוב?

אוסיפ:        כן, טוב.  הנה גם אני, אף-על-פי שמן המשועבדים אנוכי, בכל זאת משתדל הוא, שגם לי יהיה טוב.  חי-אלהים.  הנה באים היינו לפעמים לאחד המקומות: "מה, אוסיפ, היטב כיבדוך?"  – "רע מאוד, רום מעלתו!"  – "אֶה" – אומר הוא – "בעל בית רע הוא זה.  אתה" – אומר הוא – "הזכר לי את הדבר לכשאשוב".  – "אה" – חושב אני בלבי – (במנוד יד) "האלהים עמו! אני אדם פשוט אני."

שר העיר:        טוב, טוב, דברים של טעם אומר אתה.  זה נתתי לך לתה, והנה עוד תוספת לגלוסקאות.

אוסיפ:        במה זכיתי, רום מעלתו?  (טומן את הכסף) אלא אם כן אשתה בכסף הזה לחייו.

אנה אנדרייבנה:        בוא אוסיפ, אלי, גם ממני תקבל.

מאריה אנטונובנה:        אוסיפ, חביבי, נשק את הבארין שלך!  (מן החדר השני נשמע קול שיעולו של חליסטקוב).

שר העיר:        טש...  (עומד על בהונות רגליו; עד סוף המעמד בלחש) חלילה לכן לרעוש!  לכו לכן!  די לכן, די...

אנה אנדרייבנה:        נלך, מאשינקה!  הנה אספר לך, שראיתי אצל האורח משהו כזה, שרק לשתינו מותר לדעתו.

שר העיר:        הה, וכבר יהיה להן שם פתחון-פה, וחושב אני, אם תבוא ותשמע – שתי אוזניך תסתום אחר-כך.  (אל אוסיפ) נו, ידיד...

 

מעמד XI

הנ"ל, דרז'ימורדה, סויסטונוב

 

שר העיר:        טש...  איזה דובים מסורבּלים – דופקים במגפיים!  פורץ פרץ, כאילו ארבעים פוד משליך מי שהוא מן העגלה!  לאן טלטל אתכם השד?

דרז'ימורדה:        הייתי בפקודתו...

שר העיר:        שש...  (סותם לו את פיו) איך צוֹוֵחַ ככרוכיא?  (מחקה אותו) "הייתי בפקודתו"!  כמתוך חבית ריקה מנהם.  (אל אוסיפ) נו, ידידי, ואתה לך לך והכן כל מה שנחוץ לבארין שלך.  כל מה שיש בבית, דרוֹש!  (אוסיפ יוצא) ואתם – לעמוד על סף הבית ולא לזוז!  ולא לתת לאיש זר דריסת רגל בבית, וביחוד לסוחרים!  אם תכניסו אפילו אחד מהם, אזי...  אך תראו, הולך מישהו עם קובלנא, או גם בלי קובלנא, אלא שדומה לאדם הרוצה לקבול עלי, הדפוהו בעָרפו תיכף ומיד!  הטיחו בו!  כהוגן!  (מראה ברגלו)  שמעתם?  טש... טש...  (יוצא על בהונות רגליו בעקבות שוטרי הרובע).

 

       

מערכה רביעית

החדר הנ"ל בביתו של שר העיר

 

מעמד I

נכנסים בזהירות, כמעט על בהונות רגליהם: עמוס פיודורוביץ', ארתמי פיליפוביץ', מנהל הדואר, לוקא לוקיץ', דובצ'ינסקי, בובצ'ינסקי, בבגדי שרד ובשקט44 גמור.  הדיבורים במשך המעמד – בלחש.

 

עמוס פיודורוביץ':        (מסדר את כולם בחצי-עיגול) בשם אלהים, רבותי מהרו ועמדו במעגל, ושמרו על הסדר!  האלהים עמו!  גם אל ארמון-המלך נוסע וגם במועצה הממלכתית זורק מרה!  עמדו בסדר צבאי!  אתה פטר איוואנוביץ', רוץ ועמוד מזה, ואתה פטר איוואנוביץ' – עמוד מזה. (שני פטר איוואנוביץ' אצים על בהונות רגליהם).

ארתמי פיליפוביץ':        כרצונך, עמוס פיודורוביץ', אבל עלינו לטכס איזו עצה.

עמוס פיודורוביץ':        ומה, למשל?

ארתמי פיליפוביץ':        נו, ברור, מה.

עמוס פיודורוביץ':        מתן בסתר?

ארתמי פיליפוביץ':        נו, כן, ולו גם מתן בסתר.

עמוס פיודורוביץ':        יש סכנה בדבר, לעזאזל: יתקצף: איש ממלכתי הוא!  ושמא בצורת תרומה מטעם האצילים לטובת איזו אנדרטה?

מנהל הדואר:        או: "הנה, כלומר, נתקבל כסף שלוח על-ידי הדואר, ואין לדעת למי שלוח".

ארתמי פיליפוביץ':        היזהר לך, שלא ישלח אותך על-ידי הדואר למרחקים.  שמעו נא: העניינים הללו לא כך נעשים במדינה מתוקנת.  למה נכנסו הנה גדוד שלם?  להתייצב אחד-אחד נחוץ, ופנים אל פנים, ויד אל יד...  כמו שצריך...  – שגם האָזנים לא תשמענה.  הנה כיצד נעשים הדברים בחברה מתוקנת.  נו, הנה אתה, עמוס פיודורוביץ', תהיה המתחיל.

עמוס פיודורוביץ':        הרי מוטב שתתחיל אתה: שכן במוסדך סעד האורח הרם והנישא.

ארתמי פיליפוביץ':         ואם כן, מוטב שיתחיל דווקא לוקא לוקיץ', בתורת מחנכם של בני הנעורים.

לוקא לוקיץ':        איני יכול, איני יכול, רבותי!  אני, מודה ומתוודה אני, חינכוני באופן שרק אם יתחיל לדבר אלי מישהו הגבוה ממני ולוא רק דרגה אחת, מיד בתכלית הפשטות, פורחת נשמתי, ולשוני כאילו משוקעת בבוץ,  לא, רבותי, פטרוני, בשם אלהים, פטרוני!

ארתמי פיליפוביץ':        אבל עמוס פיודורוביץ' מבַּלעדיך אין איש.  אתה כל דיבור שלך, כאילו ציצרו נזרק מפיך.

עמוס פיודורוביץ':        מה אתה סח!  מה אתה סח: ציצרו!  ראו נא, מה עלה על דעתו.  אם לפעמים תתלהב מעט, בדברך על כלבי החצר או על זרזיר המתנים...

כולם:        (משדלים אותו) לא, לא רק על כלבים אתה, אתה גם על דור המבול...  לא, עמוס פיודורוביץ', אל תעזבנו, לאב ולפטרון היה לנו...  לא עמוס פיודורוביץ'.

עמוס פיודורוביץ':        הניחו לי, רבותי!  (בשעה זו נשמע קול צעדים ושיעול בחדרו של חליסטקוב.  הכול חשים אל הדלת בזה אחר זה, מצטופפים ומשתדלים לצאת, מתוך כך נלחץ מישהו פעם בפעם.  נשמעות קריאות בלחש).

קולו של בובצ'ינסקי:        אוי!  פטר איוואנוביץ'!  פטר איוואנוביץ'!  על רגלי דרכו!

קולו של זמליאניקה:        הרפו, רבותי, תנוני, לפחות, לומר וידוי – לחצוני לגמרי!

        (נשמעות כמה קריאות: "אַי!  אַי!  סוף סוף הכול נדחקים ויוצאים, והחדר מתרוקן)

 

מעמד II

 

חליסטקוב:        (יחידי, יוצא ועיניו מנומנמות) נדמה לי, כי חטפתי נחרה הגונה.  ומנין להם כרים וכסתות כאלה?  אפילו הזעתי.  נדמה לי כי אתמול הגניבו לי משהו בשעת פת-שחרית, עד עכשיו הומה עלי ראשי.  כאן, כפי שאני רואה, אפשר לבלות את הזמן בנעימים.  אוהב אני סבר-פנים יפות, ומודני, כי מוצא חן בעיני יותר, כשמשמשים אותי בתום-לבב, ולא מתוך פניות.  ובתו של שר העיר מאוד לא מאוסה, וגם אמה היא עוד כזאת, שעוד אפשר היה...  לא, אמרו מה שתאמרו, אבל חיים כאלה, באמת, מוצאים חן בעיני.

 

מעמד III

חליסטקוב והשופט

 

השופט:        (נכנס ונעצר, לנפשו) אל-אלהים, אל-אלהים!  הוציאני בשלום...  ברכי הנה כושלות לגמרי...  (בקול, במָתחו את קומתו ובהחזיקו בידו את החרב) יש לי הכבוד להתייצב בפניו: שופט בבית-המשפט המחוזי המקומי, אסיסור של הקוליגיום, ליאפקין-טיאפקין.

חליסטקוב:        בבקשה לשבת.  ובכן, הוא השופט כאן?

השופט:        משנת שמונה מאות ושש עשרה נבחרתי למועד שלוש שנים על דעת האצילים, והמשרה נתקיימה בידי עד היום הזה.

חליסטקוב:        אכן, כדאי הוא להיות שופט?

השופט:        משך תשע שנים זכיתי לקבל את אות ולאדימיר מן המדרגה הרביעית – בהמלצת הרָשות.  (הצדה) והכסף באגרוף, והאגרוף – בוער באש כולו.

חליסטקוב:        ולאדימיר מוצא חן בעיני.  הנה אנה מן הדרגה השלישית כבר לא כל כך.

השופט:        (בהושיטו לאט-לאט את אגרופו המקומץ) אל-אלהים!  איני יודע, היכן אני, כאילו על גחלים אני יושב.

חליסטקוב:        ומה זה בידו?

השופט:        (נבוך, שטרי-הכסף נושרים מידו לארץ) לא כלום...

חליסטקוב:        איך זה לא כלום?  רואה אני, כסף נפל.

השופט:        (רעד עובר בכל גופו) לגמרי לא! (הצדה) הה, אל-אלהים!  והנה כבר נתבעתי לדין!  וגם את העגלה כבר הביאו לאסור אותי!

חליסטקוב:        (מרים) כן, זה כסף!

השופט:        (הצדה) נו, הַקֵּץ!  אבוּד!  אבוד!

חליסטקוב:        היודע הוא מה, יַלְוֶה לי את הכסף הזה.

השופט:        (בחפזון) כמובן...  כמובן...  בעונג רב.  (הצדה) נו, ביתר עוז!  ביתר עוז!  הושיעי נא, אמא קדושה!

חליסטקוב:        בדרך, יודע הוא, אזל כספי.  על דא ועל הא...  אגב, מן הכפר אשלח לו את הכסף תכף ומיד...

השופט:        חלילה, איך אפשר!  הרי גם בלעדי זאת, זהו כבוד כזה...  כמובן, בכוחותי הדלים, באמונה ובשקידה על משמרת הממשלה...  אשתדל להפיק רצון...  (קם ממקומו, מותח קומתו, וידו על שוקיו) איני מעיז להטריחו עוד בנוכחותי.  האין בפיו פקודות?

חליסטקוב:        איזה פקודות?

השופט:        כוונתי לומר, אולי יתן איזה פקודות לבית-המשפט המחוזי כאן.

חליסטקוב:        וכי למה?  הרי עכשיו אין לי בו שום צורך.  לא, לא כלום.  אני מודה קרב לב.

השופט:        (מחוה קידה ויוצא.  הצדה) נו, הָבְקעה העיר!

 

מעמד IV

חליסטקוב ומנהל הדואר (נכנס לבוש בבגדי שרד, מותח קומתו, מחזיק חרבו בידו)

 

מנהל הדואר:        יש לי הכבוד להתייצב לפניו: מנהל הדואר, היועץ החצרוני שְׁפֶּקִין.

חליסטקוב:        אה, בבקשה רבה!  מאוד אוהב אני חברה נעימה.  ישב נא.  הרי הוא יושב פה ישיבת קבע?

מנהל הדואר:        כדברו!

חליסטקוב:        העיירה הזאת מוצאת חן בעיני.  כמובן, האוכלוסים אינם מרובים ביותר – נו, ומה בכך?  הלא לא מטרופולין היא, לא כן?   הרי45 לא מטרופולין היא?

מנהל הדואר:        אמת לאמיתה!

חליסטקוב:        הרי רק במטרופולין יש בון-טון, ואין בּוּרבּוּרים פרובינציאליים.  מה דעתו, הלא כן?

מנהל הדואר:        כדברו!  (הצדה) והוא, בכל זאת, אינו מן הגאַוְתנים כלל.  על הכול שואל הוא.

חליסטקוב:        ואף-על-פי-כן, יודה נא, הרי גם בעיירה קטנה אפשר לחיות חיי אושר?

מנהל הדואר:        כדברו!

חליסטקוב:        לדעתי, מה יבקש לו האדם?  אין הוא מבקש אלא שיכבדוהו, שיאהבוהו בלבב שלם – הלא כן?

מנהל הדואר:        נכון בהחלט!

חליסטקוב:        אני, מודֶני, שמח אני, שדעתו כדעתי.  אותי, כמובן, יְכַנוּ בשם אדון מוזר, אבל כך הוא טבעי!  (מביט בעיניו ואומר לנפשו) אנסה נא לבקש הלוואה ממנהל הדואר הזה.  (בקול רם) איזה מקרה מוזר קָרָנִי: בדרך אזל כל כספי.  האין הוא יכול להלוות לי שלוש-מאות רובל?

מנהל הדואר46:        אדרבא!  לכבוד גדול ייחשב לי הדבר.  הנה, יואיל נא.  בכל לבי הנני מוכן ומזומן לשרתו.

חליסטקוב:        תודה רבה, ואני, מודני, עד מוות שונא אני למנוע טוב מעצמי בדרך.  ולשם מה?  הלא כן?

מנהל הדואר:        כדברו! (קם, מתמתח47 ומחזיק בחרבו) איני מעיז להטריחו עוד בנוכחותי...  האין בפיו איזה הוראות בעניין הנהלת הדואר?

חליסטקוב:        לא, לא כלום.  (מנהל הדואר מחוה קידה ויוצא).

חליסטקוב:        (מדליק סיגריה) מנהל הדואר, נדמה לי, גם הוא אדם טוב מאוד.  על כל פנים, נוח לשרת את הבריות.  אוהב אני אנשים כאלה.

 

מעמד V

חליסטקוב ולוקא לוקיץ', הנדחף כמעט בדלת.  מאחוריו נשמעה קריאה בקול רם כמעט: "למה תפחד?"

 

לוקא לוקיץ':        (מותח קומתו ברטט ומחזיק בחרבו) יש לי הכבוד להתייצב לפניו: מפקח על בתי-הספר היועץ הטיטוליארי חלופוב.

חליסטקוב:        אח, בבקשה רבה!  ישב נא, ישב נא!  האין הוא רוצה סיגרה?  (מגיש לו סיגרה)

לוקא לוקיץ':        (לנפשו בהיסוס) הרי לך עניין!  נו, דבר כזה לא שיערתי כלל!  לקחת או לא לקחת?

חליסטקוב:        יקח נא, יקח נא, זוהי סיגָרוֹנֶת משובחת.  כמובן לא כמו בפטרבורג.  שם, דודי, הייתי מעשן לי סִיגַרְגָרוֹת במחיר עשרים וחמישה רובל המאה – פשוט – שפתיים תַּשק לאחר העישון.  הנה אש, יצית בבקשה.  (מקריב לו נר).

לוקא לוקיץ':        (מנסה להצית ורועד כולו).

חליסטקוב:        לא מן הקצה הזה.

לוקא לוקיץ':        (מרוב פחד נשמטת הסיגרה מידו, רוקק, מניד יד ואומר לנפשו) לעזאזל הכול!  הורידני שאולה הפחד הארור.

חליסטקוב:        רואה אני, כי אין הוא להוט ביותר אחרי סיגרות, ואני, מודֶני, זוהי חולשתי.  והנה גם בעניין המין היפה, בשום אופן אינני יוכל להיוותר שְׁוֵה-נפש.  ואיך הוא?  איזו מהן מוצאות חן בעיניו יותר – ברוניטיות, או בלונדיניות?

לוקא לוקיץ':        (נבוך לגמרי ואינו יודע מה להשיב).

חליסטקוב:        לא, יגיד נא בגילוי-לב: ברוניטיות או בלונדינות?

לוקא לוקיץ':        איני מעיז לדעת...

חליסטקוב:        לא, לא, אל יתחמק!  רוצה אני לדעת את טעמו, ויהי מה.

לוקא לוקיץ':        ארהיב להודיע...  (הצדה) נו, בעצמי איני ידוע, מה אני סח.

חליסטקוב:        אַה!  אַה!  אינו רוצה לומר.  ודאי איזו ברוניטית כבר שָׂרטה בלבו צלקת קטנטונת, יודה נא, שָׂרטה?

לוקא לוקיץ':        (שותק).

חליסטקוב:        אה!  אה!  הסמיקו פניו?  רואה הוא!  רואה הוא!  ומדוע אינו אומר?

לוקא לוקיץ':        נפחדתי...  הוד...  כבוד...  רוּם קדושתו...  (הצדה) הכשילתני לשון ארורה, הכשילתני...

חליסטקוב:        הוא נפחד?  ובעיני יש באמת משהו כזה המפיל פחד.  בכל אופן ידוע אני, כי שום אשה אינה יכולה לעמוד בפניהן, הלא כן?

לוקא לוקיץ':        כדברו!

חליסטקוב:        הנה קָרָנִי מקרה מוזר מאוד: בדרך אזל כספי לגמרי...  האין הוא יכול להלוות לי שלוש מאות רובל?

לוקא לוקיץ':        (מפשפש בכיסיו, לנפשו) הרי לך עסק ביש אם אין!  יש!  יש!  (מוציא כסף ומושיטו ברטט).

חליסטקוב:        תודה מקרב לב.

לוקא לוקיץ':        (מותח קומתו ומחזיק בחרבו) איני מעיז להטריחו עוד בנוכחותי.

חליסטקוב:        שלום.

לוקא לוקיץ':        (נחפז לצאת כמעט בריצה ואומר הצדה) נו, תודה לאל!  אולי לא יציץ אל כיתות בית הספר.

 

מעמד VI

חליסטקוב, ארתמי פיליפוביץ', (מתוח-קומה, מחזיק בחרבו).

 

ארתמי פיליפוביץ':        יש לי הכבוד להתייצב לפניו: הממונה על מוסדות הצדקה, היועץ החצרוני זֶמליאניקה.

חליסטקוב:        שלום, בבקשה רבה לשבת.

ארתמי פיליפוביץ':        היה לי הכבוד ללוותו ולהקביל את פניו במוסדות הצדקה אשר הָפקדתי עליהם.

חליסטקוב:        אח, כן!  זוכר אני.  הוא היטיב מאוד לכבדני בפת-שחרית.

ארתמי פיליפוביץ':        מובן ומזומן לשקוד למען המולדת.

חליסטקוב:        אני, מודֶני, זוהי חולשתי, אוהב אני מאכלות טובים.  יאמר נא, בבקשה, נדמה לי כי אתמול היה אדוני קצת יותר נמוך, הלא כן?

ארתמי פיליפוביץ':        ייתכן מאוד.  (לאחר שתיקה) יְכוֹלְנִי לומר, כי איני חס על שום דבר ושוקד על משמרתי באמונה.  (מקריב מעט את כסאו ואומר בלחש) הנה מנהל הדואר המקומי אינו עושה שום דבר בהחלט – בכל העניינים רבה העזובה; המשלוחים נעצרים...  אדרבא, יואל נא בעצמו לחקור בדבר.  וגם השופט, שזה עכשיו היה כאן לפני שנכנסתי, אינו עוסק אלא בצֵיד ארנבות, מגדל כלבים בבית המשפט, והנהגתו, אם להגיד את האמת, – כמובן, לטובת המולדת חייב אני לעשות כך, אף-על-פי שהוא קרובי וידידי – הנהגתו היא מן המגונות ביותר.  יש כאן בעל אחוזה אחד, דובצ'ינסקי שמו, זה שכבודו הואיל לראותו, ובכן, רק יצא דובצ'ינסקי זה מפתח ביתו, מיד יושב לו הלה שם אצל אשתו, הנני מוכן להעיד בשבועה...  ובכוונה יסתכל גם בילדים: גם אחד מהם אינו דומה לדובצ'ינסקי, וכולם, אפילו הילדה הקטנה, ממש השופט, כשתי טיפות מים!

חליסטקוב:        הביטו נא!  ואני לגמרי לא שיערתי דבר זה...

ארתמי פיליפוביץ':        והנה גם המפקח על בתי-הספר המקומיים...  איני מבין, איך יכלה הממשלה להפקיד בידו משרה כזאת: הרי הוא גרוע מן היעקובינים, ומחשבות-בליעל כאלה נוטע בלב בני הנעורים, שאין כלל מלים להביע.  אם על אדוני טוב, אולי אערוך את כל הדברים האלה בכתב?

חליסטקוב:        טוב, ולוּא גם בכתב.  זה ינעם לי מאוד.  אני, ידוע הוא, אוהב, ככה, בשעת שיעמום לקרוא משהו מבדח...  מה שם משפחתו?  אני שוכח כל הזמן...

ארתמי פיליפוביץ':        זימליאניקה.

חליסטקוב:        אה, כן זימליאניקה, ומה, יאמר נא, בבקשה, היש לו ילדים?

ארתמי פיליפוביץ':        כמובן!  חמישה.  שנים מהם כבר מגודלים.

חליסטקוב:        ככה?  מגודלים!  ואיך הם...  איך הם, זאת אומרת...

ארתמי פיליפוביץ':        כלומר, שמא מואיל כבודו לשאול מה שמותיהם?

חליסטקוב:        כן, מה שמותיהם?

ארתמי פיליפוביץ':        ניקולאי, איוואן, יליזאביטה, מאריה ופֶּרֶפּוּטיָה.

חליסטקוב:        זה טוב!

ארתמי פיליפוביץ':        באשר לא יערבני לבי להטריחו בנוכחותי, לגזול את זמנו, אשר נועד למלאכת הקודש...  (מחוה קידה כדי להסתלק).

חליסטקוב:        (בלוותו אותו) לא, אין דבר.  זה מבדח מאוד, כל מה שסיפר לי אדוני...  בפעם אחרת גם כן בבקשה, מאוד אוהב אני דבר זה.  (חוזר ובפתחו את הדלת קורא אחריו) אי, הוא...  מה שמו?  כל הזמן שוכח אני את שמו ושם אביו.

ארתמי פיליפוביץ':        ארתמי פיליפוביץ'.       

חליסטקוב:        יעשה נא חסד עמדי, ארתמי פיליפוביץ', מקרה מוזר קָרָנִי: בדרך אזל כספי לגמרי.  היש לו להלוות לי כסף – כארבע מאות רובל?

ארתמי פיליפוביץ':        יש.

חליסטקוב:        הביטו, איזה מזל!  אני מודה לו מקרב לב.

 

מעמד VII

חליסטקוב, בובצ'ינסקי, דובצ'ינסקי

 

בובצ'ינסקי:        יש לי הכבוד להתייצב לפניו!  תושב העיר הזאת, פטר, בן איוואן, בובצ'ינסקי.

דובצ'ינסקי:        בעל אחוזה פטר, בן איוואן, דובצ'ינסקי.

חליסטקוב:        אה, כבר ראיתי אותו.  הוא, כמדומה לי, נפל אז.  נו, מה שלום חָטמו?

בובצ'ינסקי:        תודה לאל!  אל נא יואיל לדאוג לו: התייבש, עכשיו לגמרי התייבש.

חליסטקוב:        טוב הוא שהתייבש.  אני שמח...  (לפתע פתאום ולמקוטעין) וכסף יש לכם?

דובצ'ינסקי:        כסף?  איך כסף?

חליסטקוב:        הלוָאה, כאלף רובל.

בובצ'ינסקי:        סכום כזה, חי אלהים, אין לי.  ואולי יש לך, פטר איוואנוביץ'?

דובצ'ינסקי:        תחת ידי אין, מפני שכספי, אם יואיל כבודו לדעת, מופקד בידי חברת גמילות-חסדים.

חליסטקוב:        כן, כן, אם אין אלף, ובכן, כמאה רובל.

בובצ'ינסקי:        (מפשפש בכיסיו) אצלך, פטר איוואנוביץ', אין מאה רובל?  אצלי יש רק ארבעים רובל בשטרי כסף.

דובצ'ינסקי:        (בעיינו בתיק הכסף) בסך-הכול עשרים וחמישה רובל.

בובצ'ינסקי:        ואתה, חפש, חפש היטב, פטר איוואנוביץ', אצלך שם, יודע אני, בכיס הימני יש חור, ולתוך החור הזה, בוודאי, נפל איך שהוא.

דובצ'ינסקי:        לא, באמת, גם בחור אין.

חליסטקוב:        נו, אין דבר.  הרי אני סתם ככה.  טוב, יהיו שישים וחמישה רובל...  אין דבר! (לוקח את הכסף).

דובצ'ינסקי:        ארהיב נא עוז להביא לפניו את בקשתי בעניין אחד דק מן הדק.

חליסטקוב:        ומה הוא?

דובצ'ינסקי:        העניין הוא לפי טיבו דק עד מאוד: את בני, בכורי, זאת אומרת, הולדתי עוד לפני הנישואין.

חליסטקוב:        כך?

דובצ'ינסקי:        כלומר, רק לשון של דיבור בעלמא היא והוא נולד אצלי כך, ממש כמו בנישואין, ואת כל זה כראוי השלמתי אחר-כך בברית הקידושין כדת וכדין.  ובכן, כלומר, רוצה אני, שיהא זה עכשיו לגמרי, זאת אומרת, בני החוקי, ויקָרא כמוני בשם: דובצ'ינסקי.

חליסטקוב:        טוב, יִקָרֵא לו, זה אפשר.

דובצ'ינסקי:        לא הייתי מטריח את כבודו, אלא שחבל על אודות הכשרונות.  הבחור הוא...  כזה...  תקוות רבות תולים בו: בעל-פה שירים שונים מספר, ואם יזדמן אי-שם אולר לידו, מיד עושה הוא כִּרְכּרוֹנֶת קטנטונת בְּחָרִיצוּת-כפים, ממש כעושה להטים...  הנה גם פטר איוואנוביץ' יודע...

בובצ'ינסקי:        כן, כשרונות גדולים יש לו.

חליסטקוב:        טוב, טוב!  אני אשתדל בדבר, אני אדבר...  אני מקוה...  כל זה יעשה, כן, כן...  (אל בובצ'ינסקי) היש גם בפיו משהו לומר לי?

בובצ'ינסקי:        כמובן, תחנונים יש להפיל לפניו.

חליסטקוב:        ומה, באיזה עניין?

בובצ'ינסקי:        בכל לשון של הכנעה אבקש את כבודו, כשיסע לפרטבורג יאמר נא לכל השרים שם והרוזנים למיניהם לסינאטורים ולאדמיראלים, כי הנה, הוד-מעלתו, או רוממותו, מתגורר בעיר פלונית פיוֹטר איוואנוביץ' בובצ'ינסקי.  אכן, בזו הלשון יאמר: מתגורר פיוֹטר איוואנוביץ' בובצ'ינסקי.

חליסטקוב:        טוב מאוד.

בובצ'ינסקי:        וגם אם איך-שהוא בפני הצאר יזדמן לו, יאמר נא גם לצאר, כי הנה, משמע, הוד-מלכותו, בעיר פלונית מתגורר פיוטר איוואנוביץ' בובצ'ינסקי.

חליסטקוב:        טוב מאוד.

דובצ'ינסקי:        יסלח נא, כי הטרחנוהו כל-כך בנוכחותנו.

בובצ'ינסקי:        יסלח נא, כי הטרחנוהו כל-כך בנוכחותנו.

חליסטקוב:        אין דבר, אין דבר!  זה נעים לי מאוד!  (מוציא אותם מן החדר).

 

מעמד VIII

 

חליסטקוב:        (יחידי) מרובים כאן הפקידים.  אך נדמה לי , בכל זאת, כי חושבים הם אותי לאיש ממלכתי.  כפי הנראה, הטלתי להם אמש עפר בעיניים.  אי, טיפשים מטופשים!  הנה-נא אכתוב על אודות כל הדברים האלה לפטרבורג אל טריאפיצ'קין.  הוא מושך בשבט סופרים – יזַרזֵר נא בהם כהוגן.  אי, אוסיפ!  הבא לי נייר ודיו! (אוסיפ משרבב ראשו בפתח הדלת ואומר: "תיכף"!) וזה האיש טריאפיצ'קין, אם יעלה מי על קצה לשונו – אוי ואבוי לו!  לתפארת הניב לא יחוס על אביו.  וגם כסף אוהב הוא, אם כי, בעצם, אנשים טובים הם הפקידים הללו; מידה יפה היא בהם, שהלווּ לי כסף.  הבה ואראה נא, כמה כסף יש לי.  זה מהשופט – שלוש מאות; זה ממנהל הדואר – שלוש מאות, שש מאות, שבע מאות, שמונה מאות.  איזה שטר מזוהם, תשע מאות...  אוהו!  למעלה מאלף!  הנה-נא, עכשיו, קאפיטאן, הנה-נא הזדמן לידי עכשיו!  נראה, מי את מי?

 

מעמד IX

חליסטקוב ואוסיפ (ובידו דיו עם נייר)

 

חליסטקוב:        נו, מה?  רואה  אתה, טיפש, איך מכבדים אותי ומקבלים את פני?  (מתחיל לכתוב).

אוסיפ:        כן, תודה לאל.  אך יודע הוא, מה, איוואן אלכסנדרוביץ'?

חליסטקוב:        ומה?

אוסיפ:        יסע מפה!  חי אלהים, כבר הגיעה השעה!

חליסטקוב:        (כותב) שטויות!  למה זה?

אוסיפ:        ככה, אלהים עמהם, עם כולם!  בילינו כאן בנעימים ימים שְנַיִם – נו, ודי!  מה יש להתעסק עמהם זמן רב?  יִירַק עליהם!  אל אפתח פה לשטן: מישהו אחר יבוא פתאום, חי אלהים, איוואן אלכסנדרוביץ', והסוסים כאן מצוינים – כעל כנפי נשרים היינו טסים!

חליסטקוב:        (כותב) לא, עוד יש ברצוני לבלות פה.  נִסַע מחר.

אוסיפ:        למה מחר?  חי אלהים, נִסַע, איוואן אלכסנדרוביץ!  אמנם כבוד גדול הוא לאדוני, ובכל זאת, יודע הוא, מוטב שנזדרז לנסוע מפה.  הרי, באמת, חשבוהו למישהו אחר...  וגם אבא יתקצף, כי התמהמהנו עד כה...  היינו טסים, באמת, כעל כנפי נשרים!  וסוסים היו נותנים פה – אבירים.

חליסטקוב:        (כותב) נו, טוב.  אך קודם מסור את המכתב הזה, ואגב גם את תעודת המסע קח.  אך ראה נא, שהסוסים יהיו טובים!  ולעגלונים אמור, כי רובל לגולגולת אתן להם, בכדי שאת הסוסים ידהירו ובשירים ישירו.  (מוסיף וכותב) מתאר אני, איך טריאפיצ'קין יתפקע מצחוק.

אוסיפ:        אני, אדוני, אשלח את המכתב בידי איש מאנשי המקום, ובעצמי מוטב שאארוז את החפצים, כדי שלא נוציא זמן לבטלה.

חליסטקוב:        (כותב) טוב, ורק הָבֵא לי נר.

אוסיפ:        (יוצא ומדבר מאחורי הקלעים) אי, שמע אחא!  הָבֵא מכתב אל הדואר, ולמנהל הדואר תאמר, שיקבל בלי כסף, ועוד אמור, שישלחו לאדון תיכף ומיד את הרִתְמָה המשולשת המצוינת ביותר, קוריירית; ודמי-נסיעה, אמור, אין האדון משלם: דמי הנסיעה, משמע, אמור, על חשבון הממשלה הם.  ושהכול יעשה חיש-מהר, וָלא, משמע, כועס האדון.  חכה, המכתב אינו מוכן עדיין.

חליסטקוב:        (מוסיף לכתוב) מעניין לדעת, היכן הוא גר עכשיו – ברחוב הפוצ'טאמט או ברחוב גורוכובי?  הרי גם הוא אוהב לעקור את דירתו לעתים קרובות ולא לשלם את כל המגיע ממנו.  אנסה-נא לשלוח לרחוב הפוצ'טאמט.  (מקפל את המכתב ורושם עליו את הכתובת).

אוסיפ:        (מביא נר.  חליסטקוב חותם את המכתב).

קולו של דרז'ימורדה:        לאן נדחף אתה, בעל-זקן?  הרי אומרים לך, ניתנה פקודה לא להכניס איש!

חליסטקוב:        (נותן לאוסיפ את המכתב) הא לך, מסור.

קולם של הסוחרים:        הַכנֵס-נא, אב רחום!  אין לך רשות שלא להכניסנו:  עניין לנו אליו.

קולו של דרז'ימורדה:        לֶך-לך, לך!  אינו מקבל איש.  ישן.  (הרעש גובר)

חליסטקוב:        מה קרה שם, אוסיפ?  לך וראה, מה הרעש שם.

אוסיפ:        (מביט בחלון) איזה סוחרים מבקשים להיכנס, אך השוטר אינו מניח להם.  מנפנפים בניירות שבידיהם: ודאי מבקשים לראות את פני אדוני.

חליסטקוב:        (ניגש אל החלון) ומה לכם, חביבי?

קולם של הסוחרים:        ברחמיך הרבים רחם עלינו.  עשה חסד, אדוננו, את בקשתנו רְצֵה!

חליסטקוב:        הכניסו אותם, הכניסו!  יבואו נא!  אוסיפ, אמור להם, שייכנסו.  (אוסיפ יוצא).

חליסטקוב:        (לוקח מבעד לחלון את מכתבי-הבקשות, פותח אחד מהם, וקורא:) "למעלת כבודיותו, לאדון הפינאנסי מאת הסוחר עבדולין"...  השד יודע, מה זה: אין כלל תואר כזה!

 

מעמד X

חליסטקוב והסוחרים (בידיהם סלי יין ונציבי סוכר)

 

חליסטקוב:        ומה לכם חביבַי?

הסוחרים:        תחנונינו מפילים אנו לפני רום-חסדך!

חליסטקוב:        ומה רצונכם?

הסוחרים:        חוסה נא, אדוננו הָרָם!  כי מושפלים אנו על לא עָוֶל.

חליסטקוב:        בידי מי?

אחד הסוחרים:        והכול בידי שר-העיר המקומי.  מעולם לא היה עוד, אדוננו הרם, שר עיר שכזה!  בזיונות כאלה מְבַזֶה, שאין מלה בלשוני להביע.  בשִכון הצבא יורד עמנו לחיינו, ואין ברירה, אלא לךְ ושים חבל על צווארך.  לא כמעשינו הוא גומל לנו.  תופש בזָקָן ואומר: "אח, טאטארי שכמותך!"  חי אלהים!  אילו, זאת אומרת, לא כפרנו פניו בדבר מן הדברים, והרי אנו שוקדים על הסדר בכל עת תמיד, לצורכי שמלה לפלונית שלו ולבתו שלו – כנגד זה אין לנו כלום.  לא, משמע, מעט לו כל אלה – חי אלהים!  ייכנס לו אל החנות, וכל המזדמן לידו, הכול לוקח.  חתיכת ארג רואה, ומיד אומר: "אה, חביבי, ארג-חמודות הוא זה, הביאהו נא אלי".  נו, ואתה מביא, ובחתיכה, משמע, בלי משהו חמישים אמה.

חליסטקוב:        אמנם?  אח, איזה מין רמאי הוא!

הסוחרים:        חי אלהים!  איש אינו זוכר שר עיר שכמוהו.  רק תראהו מרחוק, מיד תסתיר כל מה שיש בחנותך.  רוצה לומר, לאו דוקא מיני מַעֲדַנִּים, אלא כל זִבּוּרִית לוקח: שזיפים, שכבר שבע שנים גנוזים בחבית ואינם ראויים לאכילת כלב, והוא מלוא חפניים מושך לו משם.  יום הולדתו חל ביומו של אנטוני, ולכאורה, כל דבר-חפץ תביא אל ביתו, דבר לא יֶחְסַר; לא, הב לו עוד!  אומר הוא, גם ביומו של אונופרי חל יום הולדתו.  ומה אפשר לעשות?  גם ביומו של אונופרי תביא.

חליסטקוב:        הרי זה פשוט חמסן!

הסוחרים:        כן, כן!  והעז נא להמרות את פיו, מיד יאכסן בביתך גדוד שלם.  ואם תִפְצֶה פיך, יְצוה לסגור את הדלת על מסגר ובריח.  "אני" – אומר הוא – "לא אָטִיל" – אומר הוא – "עונשי גוף עליך, ולא אעשה בך שפטים; דבר זה" – אומר הוא – "אסור על פי החוק, אך הנה, מחמד נפשי, פת במלח תאכל אצלי".

חליסטקוב:        אח, איזה רמאי!  והרי בעד זה, פשוט – לסיביר!

הסוחרים:        כל מקום שתַגלה אותו בחסדך – הכול ניחא לנו, ובלבד, זאת אומרת, מפה והלאה.  אל תבוז, אב רחום, למנחתנו: נשתחווה אפים לפניך בנציבי סוכר וקנקן של יין!

חליסטקוב:        לא, חלילה לי!  איני לוקח לגמרי שום שוחד.  הנה, למשל, אילו כשלוש מאות רובל הצעתם בתורת הלוואה, – נו, זה עניין אחר לגמרי: הלוואה יכול אני לקחת.

הסוחרים:        אנא, אב רחום!  (מוציא כסף מכיסו) למה שלוש מאות!  מוטב שתקח חמש מאות, ובלבד שתושיע!

חליסטקוב:        בחפץ-לב: הלוואה – לא אכפת לי, אני אקח.

הסוחרים:        (מקריבים לפניו את הכסף על גבי טס כסף) אנא, יקח נא בבת אחת גם את הטַסטַס.

חליסטקוב:        נו, גם את הטסטס אפשר.

הסוחרים:        (בהשתחויה) אם כן, יקח בבת-אחת גם את הסכָּרון.

חליסטקוב:        הו, לא!  שום שוחד אינני לוקח...

אוסיפ:        הוד-רוממותו!  מדוע לא יקח?  יקח!  בדרך כל דבר יצלח!  תן הנה את נציבי הסוכר והשק!  את הכול הָבָה, הכול יצלח.  מה זה שם?  רצעות חבל?  גם את החבל תן, גם החבל אינו הבל: העגלה תּשָבר, או משהו אחר, לקשור אפשר יהיה.

הסוחרים:        אם כן, יעשה נא החסד הזה, הוד-מעלתו!  אם הוא, זאת אומרת, לא יושיענו בחסדו, הרי אין אנו יודעים כלל, מה לעשות: פשוט – שים חבל על צווארך.

חליסטקוב:        ויהי מה, ויהי מה!  אני אשתדל!  (הסוחרים יוצאים).

קול אשה:        לא, לא תעיז לגרשני מפה!  אני אקבול עליך לפניו בכבודו ובעצמו.  אל תדחוף בחָזקה!

חליסטקוב:        מי שם?  (ניגש אל החלון) ומה לָך, אמא?

קולן של שתי נשים:        רחמים מבקשת אני, אב רחום!  עננו, אדוננו!

חליסטקוב:        (בחלון) הכניסוה!

 

מעמד XI

חליסטקוב, אשת המסגר ואשת האונטר-אופיצר

 

אשת המסגר:        (משתחווה אפים ארצה) רחמים מבקשת אני...

אשת האונטר-אופיצר:        רחמים מבקשת אני...

חליסטקוב:        אבל איזה נשים אתן?

אשת האונטר-אופיצר:        אשת אונטר-אופיצר איוואנובנה.

אשת המסגר:        אשת המסגר, מתושבי המקום, פברוניה פיטרובנה פושליופקינה, אב חנון...

חליסטקוב:        רגע! קודם תדבר אחת.  מה רצונך?

אשת המסגר:        רחמים מבקשת אני, תחינתי אפיל לפניך על שר העיר, – יַדְבֵּק בו אלהים כל נגע וכל פגע, ימנע אלהים כל טוב ממנו, הרמאי, ומבניו ומדודיו ומדודותיו מעתה ועד עולם!

חליסטקוב:        ומה קרה?

אשת המסגר:        את בעלי צִוָה לגַלֵח לצבא, וגם תורנו לא הגיע, רמאי שכמותו!  וגם על-פי החוק אסור: נשוי הוא!

חליסטקוב:        ואיך זה יכול היה לעשות את הדבר?

אשת המסגר:        עשה, רמאי, עשה – יַכֵּהו אלהים בעולם הזה והבא גם יחד!  ולוַאי, אם יש לו דודה, שגם על דודתו תבוא הפורענות, וגם אביו, אם עודנו חי, הרי שגם הוא, בליעל, ימות כפגר או ייחנק לעולם ועד, רמאי שכמותו!  צריך היה לגייס את בנו של החייט, הוא גם שיכור היה, אך הוריו נתנו מנחה יקרה, מיד נטפל אל בנה של הסוחרת פאנטילייבה, ופאנטילייבה גם היא שלחה תשורה לאשתו, שלוש חתיכות בד, ואז נטפל אלי.  "לאיזה צורך לך" – אומר הוא – "הבעל?  הוא כבר לא יצלח לך" – ואני היא היודעת – יצלח או לא יצלח; זהו עסקי, רמאי שכמותו!  "הוא" – אומר הוא "גנב, ואם כי לא גנב עכשיו, היינו הך" – אומר הוא "הרי סופו לגנוב.  בין כה וכה יגייסו אותו בשנה הבאה".  ואני אָנָה אני באה בלי בעל, רמאי שכמותו!  אני אשה חלשה אני, מנוּול שכמותך!  לואי שכל קרוביך לא יזכו לראות אור עולם!  ואם חותנת יש, הרי גם לחותנת...

חליסטקוב:        טוב, טוב.  נו, ואת?  (מוציא את הזקנה מן החדר).

אשת המסגר:        (בלכתה) אל תשכח, אב רחום!  עשה חסד!

אשת האונטר-אופיצר:        על אודות שר העיר, אב רחום, באתי...

חליסטקוב:        נו, ומה, למה?  ספרי בקיצור נמרץ.

האשה:        הִלְקַני, אב רחום.

חליסטקוב:        איך זה?

האשה:        על פי טעות, אב חנון.  הנשים שלנו התקוטטו בשוק, והמשטרה אחרה לבוא.  והנה תפשו אותי, ומִרְבָּץ כזה הרביצו: שני ימים לא יכולתי לשבת.

חליסטקוב:        ובכן, מה לעשות עכשיו?

האשה:        לעשות, כמובן, אי-אפשר, אך בעד הטעות – צו עליו שישלם קנס.  כי למה אֲותר על מזלי, והכסף היה מאוד מועיל לי עכשיו.

חליסטקוב:        טוב, טוב!  לכי!  לכי!  אני אתן פקודה.  (בחלון משתרבבות ידים המושיטות מכתבי בקשה) ומי שם עוד?  (ניגש אל החלון) איני רוצה, איני רוצה!  לא נחוץ!  לא נחוץ!  (מסתלק) נמאסו, לכל הרוחות!  אל תתן להיכנס, אוסיפ!

אוסיפ:        (קורא בחלון) סורו, סורו!  לא עת עכשיו, מחר תבואו!  (הדלת נפתחת, משתרבבת איזו דמות אדם הלבוש סגין של אטון גס, בלתי מגולח, שפתו נפוחה ולחיו חבושה.  מאחוריו נראות בפרספקטיבה עוד כמה דמויות).

אוסיפ:        כלך-לך!  כלך-לך!  למה נדחף אתה?  (תוקע שתי ידו בכרסו של הראשון ודוחק עצמו יחד עמו אל הפרוזדור, בסגרו אחריו את הדלת.)

 

מעמד XII

חליסטקוב ומאריה אנטונובנה

 

מאריה אנטונובנה:        אָח!

חליסטקוב:        מדוע נבהלת כל כך, גברתי?

מאריה אנטונובנה:        לא, לא נבהלתי.

חליסטקוב:        (מתגנדר) אנא, גברתי, נעים לי מאוד, כי היא חשבה אותי לאדם, אשר...  ארשה לעצמי לשאול אותה: לאן נתכוונה ללכת?

מאריה אנטונובנה:        באמת לא הלכתי לשום מקום.

חליסטקוב:        ומדוע, למשל, לא הלכה לשום מקום?

מאריה אנטונובנה:        חשבתי, אולי אִמְמָא...  כאן...

חליסטקוב:        לא, רוצה הייתי לדעת, מדוע זה לא הלכה לשום מקום?

מאריה אנטונובנה:        אני הפרעתי לו.  הוא עסק בעניינים חשובים.

חליסטקוב:        (מתגנדר) ועיניה טובות מעניינים חשובים...  אין היא יכולה בשום פנים להפריעני, בשום אופן אין היא יכולה, אדרבא, היא יכולה לתת לי תענוג.

מאריה אנטונובנה:        הוא מדבר כמו במטרופולין.

חליסטקוב:        בשביל גברת נהדרת כמוה, הרשאי אני להיות מאושר ולהציע לה כסא לשבת?  אך לא, לא סתם כסא ראוי לה, אלא כסא מלכות.

מאריה אנטונובנה:        באמת אינני יודעת...  אני כל–כך מיהרתי ללכת...  (יושבת).

חליסטקוב:        איזו מטפחת נפלאה יש לה!

מאריה אנטונובנה:        לַגְלְגָנִים אתם, רק לצון תחמדו על הפרובינציאלים.

חליסטקוב:        מה מאוד חפצתי, גברתי, להיות המטפחת שלה, כדי לחבק את צווארה הלבן כחבצלת.

מאריה אנטונובנה:        אינני מבינה כלל, על מה הוא מדבר: איזו מטפחת...  איזה מזג-אויר משונה היום!

חליסטקוב:        ושפתותיה, גברתי, טובות מכל מזג-אויר.

מאריה אנטונובנה:        הוא מדבר מיני דברים כאלה...  הייתי מבקשת אותו: מוטב שיכתוב לי למזכרת איזה שירים באלבום.  הוא ודאי יודע הרבה מהם.

חליסטקוב:        בשבילה, גברתי, עד חצי המלכות.  תדרוש נא, איזה שירים היא רוצה?

מאריה אנטונובנה:        איזה שירים שהם, כאלה – טובים, חדשים.

חליסטקוב:        ומה לי שירים!  אני יודע הרבה מהם!

מאריה אנטונובנה:        נו, יאמר נא, איזה שירים יכתוב לי?

חליסטקוב:        ולשם מה לומר?  גם בלעדי זאת אני יודע אותם.

מאריה אנטונובנה:        אני מאוד אוהבת אותם...

חליסטקוב:        ולי יש מהם הרבה מכל המינים.  נו, למשל, מעין זה:

        'הָהּ, בֶּן אָדָם, בְּמַר לִבֵּךָ –

        לַשָׁוְא תָּלִין עַל אֱלֹהִים!'

        נו, וגם אחרים...  עכשיו איני יכול לזכור...  אגב, כל זה לא כלום...  מוטב שבמקום זה אציע לפניה את אהבתי, שממבט עיניה...  (מקריב את הכיסא).

מאריה אנטונובנה:        אהבה!  אינני מבינה אהבה...  אני גם לא ידעתי מעודי, איזו אהבה...  (מרחיקה את הכיסא).

חליסטקוב:        מדוע היא מרחיקה את הכיסא שלה?  מוטב לנו שנשב מקרוב.

מאריה אנטונובנה:        (מרחיקה את הכיסא) ולמה מקרוב?  אפשר גם מרחוק.

חליסטקוב:        (מקרב את הכיסא) ולמה מרחוק?  אפשר גם מקרוב.

מאריה אנטונובנה:        (מרחיקה את הכיסא) אבל לאיזה צורך?

חליסטקוב:        (מקרב את הכיסא) והרי רק נדמה לה, כי זה קרוב, והנה תתאר בנפשה, כי זה רחוק.  מה מאושר הייתי, גברתי, אילו יכולתי לאמץ אותה בין זרועותי.

מאריה אנטונובנה:        (מביטה בחלון) מה זה שם, כאילו משהו עף?  עורב או איזו ציפור אחרת?

חליסטקוב:        (מנשקה בכתפה ומביט בחלון) זה עורב.

מאריה אנטונובנה:        (קמה בכעס) לא, זה כבר יותר מדי...  חוצפה כזאת!

חליסטקוב:        סליחה, גברתי: עשיתי זאת מאהבה, באמת מאהבה.

מאריה אנטונובנה:        הוא מתייחס אלי כאל איזו פרובינציאלית...  (מתאמצת ללכת).

חליסטקוב:        (מוסיף לעכבה) מאהבה, אני רק ככה, בהלצה.  מאריה אנטונובנה, אל נא תכעס עלי.  הנני מוכן לכרוע ברך לפניה ולבקש את סליחתה.  (כורע ברך)תסלח נא, תסלח נא!  הלא רואה היא, אני כורע ברך.

 

מעמד XIII

הנ"ל ואנה אנדרייבנה

 

אנה אנדרייבנה:        (למראה חליסטקוב הכורע ברך) אח, איזה פאסאז'!

חליסטקוב:        (בקומו) אח, לעזאזל!

אנה אנדרייבנה:        (לבתה) מה הדבר הזה, גברתי?  איזה נימוסים הם אלה?

מאריה אנטונובנה:        אני, אִמְמָא...

אנה אנדרייבנה:        לכי מהר!  השמעת!  מהר, מהר!  ואל תעיזי להַרְאוֹת את פניךְ (מאריה אנטונובנה יוצאת, ודמעות בעיניה) יסלח לי, מודה אני, כי כל-כך נדהמתי...

חליסטקוב:        (הצדה) והיא גם היא מעוררת תיאבון.  לגמרי לא רעה.  (כורע ברך) גברת, היא רואה, אני נשרף מאהבה.

אנה אנדרייבנה:        מה?  הוא כורע ברך?  אח, יקום נא, יקום נא!  הרצפה כאן לגמרי לא נקיה.

חליסטקוב:        לא, על הברכים, דווקא על הברכים, רוצה אני לדעת, מה הודיע לי גורלי: חיים או מוות?

אנה אנדרייבנה:        אך יסלח לי, אינני מבינה עדיין את פירוש המלים כל צורכן.  אם אינני טועה, הרי הוא מדבר נכבדות בבתי.

חליסטקוב:        לא, כי בה, גברתי, התאהבתי.  חיי תלויים בשערה.  אם לא תאיר פניה לאהבתי הבלתי פוסקת, הרי אינני ראוי לחיות עלי אדמות.  מעומק הלב הבוער באש הנני מבקש את ידה.

אנה אנדרייבנה:        אך ירשה לי להעיר לו, כי הנני במידה ידועה...  בלתי-פנויה...

חליסטקוב:        זה לא-כלום!  באהבה אין הבדל.  גם קאראמזין אמר: "הַחוֹק מַרְשִיעַ" בצל פלגי מים נָלִינָה...  את ידה, את ידה מבקש אני...

 

מעמד XIV

הנ"ל ומאריה אנטונובנה (פורצת פתאום)

 

מאריה אנטונובנה:        אִמְמָא, אבא אמר, כי עליךְ...  (רואה את חליסטקוב הכורע ברך וקוראה) אח, איזה פּאסאז'!

אנה אנדרייבנה:        נו, מה לך?  מדוע?  ולמה?  איזו קלות ראש!  פתאום התפרצה, כחתול מטורף.  נו, מה פלא ראית פה!  נו, מה זה עלה על דעתך?  באמת, איזו מין תינוקת.  אי-אפשר, אי-אפשר, בשום אופן אי-אפשר לומר, כי היא כבר בת שמונה עשרה.  איני יודעת כלל, מתי תשכילי סוף-סוף, מתי כבר תתנהגי כראוי לנערה מנומסת!  מתי תדעי סוף-סוף, מהי דרך-ארץ והגינות הנימוסים.

מאריה אנטונובנה:        (בדמעות) אני באמת, אממא, לא ידעתי...

אנה אנדרייבנה:        תמיד איזו רוח-רָצִים משוטטת בקדקדך.  הולכת לה בדרכי הבנות של ליאפקין-טיאפקין.  מה יש לך ללמוד מהן?  אין את צריכה ללמוד מהן.  יש לך אנשים אחרים הראויים לשמש לך מופת – לפניךְ אמא שלך.  הנה היא הדוגמה, שממנה את צריכה ללמוד.

חליסטקוב:        (תופס את ידה של הבת) אנה אנדרייבנה!  אל תשיב ריקם את אָשרנו, תתן נא את ברכתה לאהבת הנצחים שלנו!

אנה אנדרייבנה:        (נדהמת) ובכן, הוא בה?...

חליסטקוב:        תחרוץ נא משפט: חיים או מוות?

אנה אנדרייבנה:        נו, הנה רואה את, טיפשה, נו, הנה רואה את: בגללך, פסֹלֶת שכמותך48, הואיל האורח לכרוע ברך, ואַת פָּרצת פתאום כמטורפת.  נו, הנה, באמת ראוי היה שאשיב את פניו ריקם, בכוונה: אינך ראויה לאושר כזה!

מאריה אנטונובנה:        לא אוסיף עוד, אממא...  באמת, לא אוסיף עוד...

 

מעמד XV

הנ"ל ושר העיר (בחיפזון)

 

שר העיר:        הוד-מעלתו!  יחוסה נא, אל יורידני שאולה!

חליסטקוב:        מה היה לו?

שר העיר:        שם הסוחרים קָבלו עלי לפני הוד-מעלתו.  בהן-צדקי, נשבע אני, גם החצי מכל מה שאמרו אינו אמת.  הם בעצמם מרמים ועושקים את הבריות.  האונטר-אופיצרית שיקרה לו, כי הלקיתי אותה, כביכול.  היא משקרת.  חי אלהים, משקרת.  בעצמה הלקתה את עצמה.

חליסטקוב:        לכל הרוחות האונטר-אופיצרית!  אין היא מעניינת אותי עכשיו.

שר העיר:        אל יאמין, אל יאמין: הללו שקרנים כאלה הם...  גם תינוק בן-יומו לא יאמין להם.  הרי בכל העיר כבר נתפרסם שמם כשקרנים.  ובנוגע לרמאות, ארהיב עוז להודיע לו: רמאים כאלה הם, שלא היו מעולם דוגמתם.

אנה אנדרייבנה:        היודע אתה, איזה כבוד עושה לנו איוואן אלכסנדרוביץ'?  הוא מבקש את ידה של בתנו.

שר העיר:        לאן?  לאן?  מה את סחה!  השתגעת, יונתי!  אל נא יקצוף הוד-מעלתו: ליקוי-חכמה יש לה לפעמים במוחה.  כך היתה גם אמא שלה.

חליסטקוב:        כן, אני, באמת, מבקש את ידה.  התאהבתי.

שר העיר:        איני יכול להאמין, הוד-מעלתו!

אנה אנדרייבנה:        הרי אומרים לך!

חליסטקוב:        לא בהלצה אני אומר לו...  מרוב אהבה יכול אני להטלטל מדעתי.

שר העיר:         איני מעיז להאמין, קטונתי מן הכבוד הזה.

חליסטקוב:        אם לא יסכים לתת לי את ידה של מאריה אנטונובנה, הריני מוכן השד יודע מה...

שר העיר:        איני יכול להאמין: הוא מואיל להתלוצץ, הוד-מעלתו.

אנה אנדרייבנה:        אח, איזה גולם, באמת!  הרי תוקעים לך במוח!

שר העיר:        איני יכול להאמין!

חליסטקוב:        יתן לי!  יתן לי!  הנני אדם נורא!  אני לא אֵרָתַע מפני שום דבר: ואם אאבד עצמי לדעת, ימסרוהו לדין.

שר העיר:        אח, אל-אלהים!  אני, חי ראשי, איני אשם, לא בגוף ולא בנפש.  אל נא יקצוף!  יואיל נא, הוד-מעלתו, לעשות כטוב בעיניו.  ראשי עלי, באמת...  איני יודע כלל, מה מתרחש בי...  מעולם לא הייתי טיפש כמו עכשיו...

אנה אנדרייבנה:        נו, תן ברכתך!

חליסטקוב:        (ניגש עם מאריה אנטונובנה)

שר העיר:        יברככם האלהים!  ואני איני אשם.  (חליסטקוב מתנשק עם מאריה אנטונובנה.  שר העיר מסתכל בהם)  לכל הרוחות!  הרי זה באמת!  (משפשף את עיניו)מתנשקים!  אח, רבון העולם, מתנשקים!  ממש חתן!  (קורא בקפצו משמחה) אי, אנטון!  אי, אנטושה!  אי, שר העיר!  הנה נא, היאך נתגלגלו הדברים.

 

מעמד XVI

הנ"ל ואוסיפ

 

אוסיפ:        הסוסים מוכנים.

חליסטקוב:        אה, טוב...  אני תיכף...

שר העיר:        איך זה?  כבודו מואיל לנסוע?

חליסטקוב:        כן, אני נוסע.

שר עיר:        ומתי, זאת אומרת, הרי בכבודו ובעצמו הואיל לרמז, כמדומה לי, בעניין החתונה?

חליסטקוב:        אח, כך...  לרגע קט, ליום אחד, אל דודי – זקן עשיר.  ומחר אשוב.

שר העיר:        חלילה לנו לעכבו, בתקווה לשיבָה טובה ומוצלחת.

חליסטקוב:        כמובן, כמובן, אני פתאום, שלום, אהובת לבבי!  לא, פשוט אין מלים בפי!  שלום, יונתי!  (מנשק את ידה).

שר העיר:        ואולי יש לו איזו הצטרכות לדרך?  הרי כבודו הואיל להיות זקוק לכסף?

חליסטקוב:        הו, לא!  למה זה?  (אחרי הרהור קל) אם כי אפשר.

שר העיר:        כמה דרוש לו?

חליסטקוב:        הנה בפעם ההיא נתן מאתיים, כלומר, לא מאתיים, אלא ארבע מאות – חלילה לי להשתמש בטעותו – ואם כן, גם עכשיו כסכום הזה, כדי שיהיו בדיוק שמונה מאות.

שר העיר:        תיכף ומיד!  (מוציא מן התיק) והנה, כמו בכוונה, שטרי-הכסף החדשים ביותר.

חליסטקוב:        אה, כן!  (לוקח ובודק את שטרי הכסף) זה טוב!  הרי זה, כפי שאומרים הבריות, סימן למזל חדש כששטרי הכסף הם חדשים!

שר העיר:        כדברו!

חליסטקוב:        שלום, אנטון אנטונוביץ'!  הנני אסיר-תודה על הכנסת האורחים שנהגתם בי.  מעומק לבי מודה אני,  בשום מקום לא היתה לי קבלת-פנים נפלאה שכזאת.  שלום, אנה אנדרייבנה!  שלום, בָּבַת-עיני, מאריה אנטונובנה!  (יוצאים).

 

מאחורי הקלעים:

קולו של חליסטקוב:        שלום, מלאך נפשי, מאריה אנטונובנה.

קולו של שר העיר:        איך זה הוא?  פשוט, כך בעגלה פשוטה נוסע?

קולו של חליסטקוב:        כבר הורגלתי בכך, הנני חש בראשי מן הקפיצים...

העגלון:        טפר...

קולו של שר העיר:        לכל הפחות, לרפד במשהו, לפחות באיזה שטיח קטן.  אם על אדוני טוב, אצוה להביא שטיח קטן?

קולו של חליסטקוב:        לא, למה?  שטויות!  אם כי, אולי טוב שיתנו שטיח.

קולו של שר העיר:        אי, אבדוטיה!  לכי אל הַמְזָוֶה, קחי שטיח, את המשובח ביותר – בעל הרקע הכחול, הפרסי, מהר!

קולו של העגלון:        טפר...

קולו של שר העיר:        ומתי יצווה לחכות לשובו?

קולו של חליסטקוב:        מחר או מחרתיים.

קולו של אוסיפ:        אה, שטיח?  הבי הנה, שימי אותו כך!  ועכשיו, הבי תֶבֶן מצד זה.

קולו של העגלון:        טפר...

קולו של אוסיפ:        הנה, מצד זה!  הנה!  עוד!  ככה נחמד יהיה!  (טופח בידו על השטיח) ועכשיו, ישב נא, הוד-מעלתו!

קולו של חליסטקוב:        שלום, אנטון אנטונוביץ'!

קולו של שר העיר:        שלום, הוד-רוממותו!

קולות הנשים:        שלום, איוואן אלכסנדרוביץ'!

קולו של חליסטקוב:        שלום, אִמְמָא!

קולו של העגלון:        הייא, הייא, נשרי השמים!  (הפעמונים מצלצלים.  המסך יורד).

 

 

 

מערכה חמישית

החדר הנ"ל

 

מעמד I

שר העיר, אנה אנדרייבנה ומאריה אנטונובנה

 

שר העיר:        מה, אנה אנדרייבנה?  אה?  העלה על דעתך דבר כזה?  איזה שלל רב, בכור שטן! נו, אמרי בגלוי, הרי גם בחלום לא פיללת: פשוט, מסתם אשתו של מושל-עיר, ולפתע פתאום...  פוי, בכור שטן!  עם איזה אשמדאי השתדכת!

אנה אנדרייבנה:        לגמרי לא!  ידעתי זאת מכבר.  רק בעיניך מופלא הדבר, שכן מגסי הרוח אתה, ומימיך לא ראית בני-אדם מהוגנים.

שר העיר:        אני בעצמי, יונתי, אדם מהוגן אני.  ובכל זאת, באמת, כשהנך מהרהר בדבר, אנה אנדרייבנה, איזה ציפורי כנף נהיינו עכשיו!  אה, אנה אנדרייבנה?  עופות השמים, לעזאזל!  חכי נא, הנה עכשיו אפלפל להם פלפל לכל הבעלנים הללו לקבול ולהלשין.  אי, מי שם?  (נכנס שוטר הרובע)אה, אתה הוא, איוואן קארפוביץ'!  לך, אחא, וקרא הנה את הסוחרים.  הנה אתן להם, בני בליעל!  ובכן, להתאונן עלי!  אי, יהודאים ארורים!  חכו נא, יקירים!  תחילה יסרתיכם בשוטים, ועכשיו בעקרבים אֲיַסֶּרְכֶם.  רשום את כל אלה שבאו לקבול עלי, וביותר – את אלה הכתבנים, שסלסלו להם את מכתבי הבקשות.  ולך והודיע לכלום, למען ידעו: כי הנה, משמע, איזו זכות גלגל אלהים לשר העיר, כי את בתו הוא משיא – לא סתם ככה לאיש פשוט, אלא לאיש כזה, שלא קם כמוהו בעולם, שיש לאל-ידו לעשות הכול.  הכול, הכול!  לכולם הודיע נא, למען ידעו כולם!  הזעק את כל העם, הך בפעמונים, לעזאזל!  אם שמחה, הרי ששון ושמחה!  (שוטר הרובע יוצא)  ובכן, ככה זה, אנה אנדרייבנה, הא?  ואיך זה אנו עכשיו, איפה נגור?  כאן או בפיטר?

אנה אנדרייבנה:        כמובן, בפטרבורג.  וכי איך אפשר לנו שנוסיף לשבת פה?

שר העיר:        נו, בפיטר, יהא בפיטר!  אם כי טוב היה גם כאן.  ומה, חושבני, משרת שר העיר לכל הרוחות עכשיו, אה, אנה אנדרייבנה?

אנה אנדרייבנה:        ברור, איזה שר-עיר?

שר העיר:        ומה דעתך, אנה אנדרייבנה, הרי עכשיו אפשר משרה גבוהה להרביץ.  שכן ידיד נפש עם כל המיניסטרים ואל ארמון המלך נוסע, ולפיכך, יכול תרומה כזאת להרימני, שבמרוצת הימים גם עד מעלת הגיניראלים נפרוץ.  מה דעתך אנה אנדרייבנה: למעלת הגיניראלים אפשר לפרוץ?

אנה אנדרייבנה:        מה השאלה!  כמובן, אפשר!

שר העיר:        אה, שד משחת!  טוב הוא להיות גיניראל!  קאוואלריה יענדו לך על החזה, ואיזו קאוואלריה טובה יותר, אנה אנדרייבנה, האדומה או התכולה?

אנה אנדרייבנה:        בלי ספק, התכולה טובה יותר.

שר העיר:        אה?  ראו, איזה חשק יש לה!  האדומה גם זו לטובה!  וכי מדוע יתאווה אדם להיות גיניראל?  משום שהנה יזדמן לך לנסוע פעם לאחד המקומות – ורצים ושָלישים יֵחָפזו לפניך בכל מקום: "הבו סוסים!"  ושם בתחנות לא יתנום לאיש.  הכול מחכים: כל הטיטוליארים, הקאפיטאנים, שרי העיר, ואתה – לא אכפת לך כלום.  סועד אתה באחד המקומות על שולחנו של הגוברנאטור, ושם – עמוד, שר העיר!  חה, חה, חה!  (מתמוגג ומתפקע מצחוק) זה הוא, שדים ורוחות, המושך את הלב!

אנה אנדרייבנה:        רק מיני דברים גסים מוצאים חן בעיניך...  עליך לזכור, כי את החיים עלינו לשנות תכלית שינוי, כי מכיריך יהיו מעתה לא, חלילה, איזה שופט בעל כלבים, שאתה נוסע עמו לצוד ארנבות, או זמליאניקה.  להיפך, מכיריך יהיו בעלי הנימוסים הדקים ביותר: גראפים וכל רמי-היחשׂ...  אבל אני, באמת, חוששת לך: אתה לפעמים מלה שכזאת מפליט מפיך, שבחברה מהוגנת לא תשמענה לעולם.

שר העיר:        ומה בכך?  הרי מלה אינה חַבָּלה.

אנה אנדרייבנה:        מילא, כשהיית שר-עיר; והרי שם החיים אחרים לגמרי.

שר העיר:        כן, שם, אומרים, יש שני מיני דגים: אלתית וסלתנית, כאלה שהריר יזוב מפיך כשרק תטעם מהם.

אנה אנדרייבנה:        לבו רק לדגים!  ואני רוצה, ויהי מה, שביתנו יהיה הבית הראשון במטרופולין, ושבחדרי יהיה ריח אַמְבְּרֶה כזה, שאי אפשר יהיה להיכנס, ונחוץ יהיה רק לעצום ככה את העיניים.  (עוצמת את עיניה ומריחה)  אח, מה נחמד!

 

מעמד II

הנ"ל והסוחרים

 

שר העיר:        אה!  שלום עליכם, נלבבים!

הסוחרים:        (בהשתחוויָה) עליך השלום, אב רחום!

שר העיר:        נו, מחמדים, מה שלומכם?  סחורתכם איך הולכת?  מה, קוּמְקוּמָנִים, פְּרַקְמַטוּטִים, להתאונן?  אַרְכִילִיסְטִים, נִבְזֵידוֹנִים, אבי-אבות החמסנים,להתאונן?  מה, הרבה הצלחתם?  הנה, חושבים בלבם, הנה ישליכוהו אל בור-כלא!  והיודעים אתם, שבעה שדים ולילית אחת לתוך פיכם, כי...

אנה אנדרייבנה:        אה, אל-אלהים!  איזה מלים, אנטושה, אתה מוציא מפיך!

שר העיר:        (במורת-רוח) אה, אין דעתי למלים עכשיו!  היודעים אתם, כי אותו פקיד שהתאוננתם לפניו, עומד עכשיו להתחתן עם בתי?  מה?  אה?  ועכשיו מה תאמרו?  עכשיו אני אתכם!...  את הבריות מרמים אתם!  תקבל קבולת מאת הממשלה – במאה אלף רובל תרמה אותה בהספקת ארג רקוב, ואחר כך תנדב עשרים אמה, ועוד פרס לתת לך בעבור זה?!  אילו נתגלה הדבר, כי עתה...  וכרֵסו לפניו יהלך: הוא סוחר, בו אל תגע!  "אנחנו", אומר הוא, "גם מן האצילים לא נופלים אנו".  והרי האציל...  אח, פרצוף פנים שכמותך!  האציל לומד השכל ודעת!  הוא, אף-על-פי שמלקים אותו בבית-הספר, הרי לא לחינם, למען יקנה לימודים שהם תועלת לבעליהם, ואתה מה?  – מראשיתך – מִרְמָה, בעל-הבית מכה אותך על שאינך יודע לרמות.  עודך ילד, "אבינו שבשמים" אינך יודע, וכבר מעַוֵל במידות, וכשכרסך בין שיניך, וכיסיך מלאים מיד תזוח עליך דעתך.  פו, לא בא כבושם הזה!  מפני שתריסר סאמובָרים אתה בולע ביום, על כן יש לך יחסנות כזאת?  ואני, יורק אני על ראשך ועל כל היחסנות שלך!

הסוחרים:        (בהשתחוויָה) אשמנו, אנטון אנטונוביץ'.

שר העיר:        להתאונן?  ומי עזר לך לעשות במרמה, כשבנית את הגשר ורשמת עצים על עשרים אלף רובל בשעה שגם על מאה רובל לא היו?  אני הוא שעזרתי לך, זקנו של תיש!  שכחת את הדבר?  אני, אילו העידותי נגדך בעניין הזה, כי עתה יכולתי אפילו להגלותך לסיביר – מה תגיד?  אה?

אחד הסוחרים:        חטאנו לאלהים, אנטון אנטונוביץ'!  השטן הדיח!  קונם עלינו, אם נתאונן עוד!  כל פיצוי ניתן לך, ובלבד שלא תקצוף עלינו.

שר העיר:        "לא תקצוף"!  הנה עכשיו מתאבק אתה בעפר רגלי.  ומדוע?  מפני שידי על העליונה.  ולו רק מעט גברה ידך, כי עתה, שרץ שכמותך, היית רומסני בבוץ, ועוד בקרש דוחק עלי.

הסוחרים:        (משתחווים אפים ארצה) – חוסה נא, אנטון אנטונוביץ'!

שר העיר:        "חוסה נא!"  עכשיו "חוסה נא!"  – וקודם מה?  הייתי אתכם...  (במנוד יד) נו, יסלח לכם אלהים!  די!  אינני נוקם ונוטר; אבל עכשיו – ראה!  שים אוזנך כאפרכסת!  לא לסתם אציל פשוט משיא אני את בתי.  שתהא לי ברכת חג!  הבינות?  ולא, חלילה, להשתמט באיזה לָכִיס או בנציב סוכר...  נו, לך-לך לשלום.  (הסוחרים יוצאים).

 

מעמד III

הנ"ל, עמוס פיודורוביץ', ארתמי פיליפוביץ' ואחר-כך ראסטאקובסקי

 

עמוס פיודורוביץ':        (בעודו על סף הדלת) הנכונה השמועה, אנטון אנטונוביץ'?  אושר בלתי מצוי נפל בחלקך.

ארתמי פיליפוביץ':        יש לי הכבוד לברכך על האושר הבלתי מצוי.  שמחתי בלב ונפש כששמעתי את הבשורה.  (קרב אל ידה של אנה אנדרייבנה) אנה אנדרייבנה!(בקרבו אל ידה של מאריה אנטונובנה) מאריה אנטונובנה!

ראסטאקובסקי:        (נכנס) ברכותי לאנטון אנטונוביץ'!  יאריך אלהים את ימיך ואת ימי החתן והכלה, ויתן לך בנים ובני בנים, שִׁלֵשִׁים וְרִבֵּעִים.  אנה אנדרייבנה!  (קרב אל ידה של אנה אנדרייבנה) מאריה אנטונובנה! (קרב אל ידה של מאריה אנטונובנה).

 

מעמד IV

הנ"ל, קורובקין ואשתו, ליוליוקוב

 

קורובקין:        יש לי הכבוד לברך את אנטון אנטונוביץ'!  אנה אנדרייבנה!  (קרב אל ידה של אנה אנדרייבנה) מאריה אנטונובנה! (קרב אל ידה של מאריה אנטונובנה).

אשת קורובקין:        הנני מברכת אותָךְ, מקרב לב, אנה אנדרייבנה, במזל טוב!

ליוליוקוב:        יש לי הכבוד לברכך, אנה אנדרייבנה!  (קרב אל ידה, ואחר כך, בפנותו אל הקהל, פוצח בלשונו, דרך בן-חיל) מאריה אנטונובנה!  יש לי הכבוד לברכֵךְ!  (קרב אל ידה ופונה אל הקהל, כנ"ל).

 

מעמד V

אורחים רבים לבושי סיורטוקים ופראקים קרבים תחילה אל ידה של אנה אנדרייבנה ואומרים "אנה אנדרייבנה!"  אחר כך אל מאריה אנטונובנה ואומרים "מאריה אנטונובנה!" בובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי (נדחקים)

 

בובצ'ינסקי:        יש לי הכבוד לברכך!

דובצ'ינסקי:        אנטון אנטונוביץ'!  יש לי הכבוד לברכך!

בובצ'ינסקי:        במזל טוב ומבורך!

דובצ'ינסקי:        אנה אנדרייבנה!

בובצ'ינסקי:        אנה אנדרייבנה!  (שניהם קרבים בבת-אחת וניגפים במצחיהם).

דובצ'ינסקי:        מאריה אנטונובנה (קרב אל ידה) יש לי הכבוד לברךְ אותךְ, את תהיי מאושרת, מאושרת מאוד!  שמלת זהב תלבשי ומיני מרק דליקטיים תאכלי, בשעשועים רבים תבלי את זמנך.

בובצ'ינסקי:        (משסעו) מאריה אנטונובנה, יש לי הכבוד לברך אותךְ, יתן לך האלהים עושר וכל טוב, כסף ובן קטן כזה, הנה שכזה!  (מורה ביד) שאפשר יהיה להושיבו על פיסת היד, כן!  והילד יצריח בלי הרף: אואה!  אואה!  אואה!

 

מעמד VI

עוד כמה אורחים, הקרבים אל האם והבת. לוקא לוקיץ' ואשתו

 

לוקא לוקיץ':        יש לי הכבוד...

אשת לוקא לוקיץ':        (רצה קדימה) הנני מברכת אותךְ, אנה אנדרייבנה.  (מתנשקות) ואני באמת כל-כך שמחתי.  אומרים לי: "אנה אנדרייבנה משיאה את בתה!"  – "אח, אל אלהים!" חושבת אני, וכל-כך שמחתי, שאמרתי לבעלי: "שמע נא לוקאנצ'יק: הנה איזה אושר נפל בחלקה של אנה אנדרייבנה!"  – נו, חושבת אני בלבי, תודה לאל!  ואומרת לו: "אני כל-כך נלהבת, עד שהנני נשרפת כולי מקוצר-רוח לבוא ולהביע פנים אל פנים לאנה אנדרייבנה..." "אח, אל-אלהים" – חושבת אני בלבי: "הרי אנה אנדרייבנה נשאה נפשה דווקא לשידוך הגון לבתה, והנה עכשיו גורל כזה: קרה בדיוק כרצונה".  וכל-כך, באמת, שמחתי, שלא יכולתי להוציא הגה מפי.  בוכה אני, בוכה, פשוט מתייפחת.  וכבר לוקא לוקיץ' אומר לי: "למה זה, נאסטינקה, תבכי?"  – "לוקאנצ'יק", אומרת אני, "בעצמי איני יודעת, הדמעות ניגרות מאליהן כפלגי מים".

שר העיר:        הִכָּבְדו לשבת, רבותי!  אי, מישקא, לך והבא לכאן כסאות רבים ככל האפשר!  (האורחים יושבים).

 

מעמד VII

הנ"ל, פריסטאב ושוטרי הרובע

 

הפריסטאב:        יש לי הכבוד לברך את כבוד-מעלתו ולאחל כל טוב לאורך ימים.

שר העיר:        תודה, תודה!  בבקשה לשבת, רבותי!  (האורחים יושבים)

עמוס פיודורוביץ':        אך אמור נא, בבקשה, אנטון אנטונוביץ', באיזה אופן התחיל כל זה, כל ההשתלשלות, זאת אומרת, של העניינים?

שר העיר:        השתלשלות עניינים בלתי רגילה: הואיל בכבודו ובעצמו לדבר נכבדות.

אנה אנדרייבנה:        בדרכי כבוד ובאופן הדק ביותר.  את הכול דיבר על הצד היותר טוב.  אומר הוא: "אני, אנה אנדרייבנה, רק מפני רגש הכבוד אל סגולותיךְ!" ואיזה אדם נפלא, מחונך, בעל נימוסים האציליים ביותר!  "נשבעתי לךְ אנה אנדרייבנה, החיים בעיני – כקליפת השום!  אני אך ורק מפני שמכבד אני את תכונותיךְ היקרות".

מאריה אנטונובנה:        אח, אממא, הרי את הדברים האלה אמר לי.

אנה אנדרייבנה:        חדלי, אינך מבינה כלום ואל תתערבי בעניין שאינו נוגע לך.  "אני, אנה אנדרייבנה, נדהם אני!" – בדברי מחמאות כאלה השתַפֵּךְ...  וכשחפצתי לומר: "בשום פנים אין אנו מעיזים לקוות לכבוד כזה" – כרע לפתע פתאום על ברכיו וכך, באופן האצילי ביותר: "אנה אנדרייבנה!  אל נא תעשה אותי לאדם האומלל ביותר.  תסכים נא להשיב לי אהבה, שאם לא כן – אני במוות אגמור את חיי".

מאריה אנטונובנה:        באמת, אממא, הוא עלי דיבר את כל הדברים האלה.

אנה אנדרייבנה:        כן כמובן...  גם עליִךְ היה, אינני מכחישה כלל את הדבר הזה...

שר העיר:        ואפילו הפחיד אותנו: אמר כי יאבד עצמו לדעת.  "אתאבד!  אתאבד!"  אמר.

רבים מן האורחים:        לא יאומן באמת!

עמוס פיודורוביץ':        הביטו!

לוקא לוקיץ'!        אמנם כן, אצבע הגורל היא.

ארתמי פיליפוביץ':        לא הגורל, ידידי; הגורל – הוא עורב פורח.  זכות מעשיו היא שעמדה לו.  (הצדה) מזל של חזיר!

עמוס פיודורוביץ':        אני, אם כן, אנטון אנטונוביץ', אמכור לך את הכלבלב שעמדת על מקחו.

שר העיר:        לא, אין דעתי עכשיו לכלבלבים.

עמוס פיודורוביץ':        נו, אם אינך רוצה, על אודות כלב אחר נבוא לעמק השוה.

אשת קורובקין:        אח, אנה אנדרייבנה, אני כל-כך שמחה לאושרךְ!  אינך יכולה לתאר כלל!

קורובקין:        ואיפה הוא עכשיו, הרשו נא לשאול, האורח המהולל?  שמעתי, כי נסע משום מה.

שר העיר:        כן, הוא נסע ליום אחד, בעניין חשוב עד מאוד.

אנה אנדרייבנה:        אל דודו, כדי לקבל את ברכתו.

שר העיר:        לקבל את ברכתו; אך מחר...  (מתעטש, הברכות מתמזגות לנהימה אחת) רב תודות!  אך מחר ישוב מיד...  (מתעטש; נהימת ברכה; נשמעים ביותר קולותיהם של):

הפריסטאב:        לחיים ולשלום, הוד-מעלתו!

בובצ'ינסקי:        מאה ועשרים שנה וצרור כסף!

דובצ'ינסקי:        יאריך אלהים את ימיך עד תרפ"ט שנים.

ארתמי פיליפוביץ':        אבדון עליך!

אשת קורובקין:        יקחך השד!

שר העיר:        תודה מקרב לב!  גם אתם!

אנה אנדרייבנה:        אנו חושבים לחיות עכשיו בפטרבורג, וכאן, עלי לומר...  אויר כזה... יותר מדי כפרי!  הנני מודה, אי נעימות רבה!  הנה גם בעלי...  הוא יקבל שם תואר של גיניראל.

שר העיר:        כן, הנני מודה, רבותי, כי מאוד רוצה אני, לכל הרוחות, להיות גיניראל...

לוקא לוקיץ':        ויהי רצון שתזכה לך.

ראסטאקובסקי:        יד אדם תקצר, ומאלהים לא יִפָּלֵא דבר.

עמוס פיודורוביץ':        לפי הקברניט – הספינה.

ארתמי פיליפוביץ':        לפי זכותו של אדם – כבודו!

עמוס פיודורוביץ':        (הצדה) הנה יחמוד לצון, אם באמת יהיה גיניראל.  הנה האיש שתואר הגיניראל יאה לו, כמֵרדעת לפרה אדומה.  נו, לא!  עוד ארוכה הדרך!  יש כאן יחסנים גדולים ממך, וגם הם עדיין אינם גיניראלים.

ארתמי פיליפוביץ':        (הצדה) אח, שד משחת, להיות גיניראל כבר משרְבֵּב עצמו!  ואולי, אל אפתח פה לשטן, עוד יהיה גיניראל?  הרי הדרת-פנים, השד לא יִקָחֵהו, יש לו די והותר.  (פונה אליו) אזי, אנטון אנטונוביץ', זָכרנו לטובה.

עמוס פיודורוביץ':        ואם יקרה משהו, למשל, איזו הצטרכות לרגל העניינים, אל נא תמנע חסדך!

קורובקין:        בשנה הבאה עתיד אני להביא את בני אל המטרופולין לתועלת הממלכה, ובכן, עשה נא חסד, המלץ עליו לטובה, במקום אב היה לו ליתום.

שר העיר:        אני, מצדי מוכן, מוכן להשתדל.

אנה אנדרייבנה:        אתה, אנטושה, תמיד אתה מוכן להבטיח.  ראשית, לא יהיה לך פנאי לחשוב על כך.  ואיך אפשר, ומדוע זה יטריח אדם את עצמו בהבטחות שכאלה?

שר העיר:        וכי מדוע לא, יונתי?   לפעמים אפשר.

אנה אנדרייבנה:        אפשר, כמובן, אך הרי לא על נחות-דרגא חייב אתה לפרוש את כנפי חסותך.

אשת קורובקין:        השמעתם איך היא מתייחסת אלינו!

אורחת:        כן, היא תמיד היתה כזאת.  אני מכירה אותה: הושב את המוז'יק ליד השולחן, ומיד יפשוט טלפיו על גבי השולחן...

 

מעמד VIII

הנ"ל ומנהל-הדואר (בחיפזון, ובידו מכתב פתוח)

 

מנהל הדואר:        דבר מוזר, רבותי!  הַפָּקִיד, שחשבנוהו לרביזור, היה לא רביזור!

כולם:        איך לא רביזור?

מנהל הדואר:        לגמרי לא רביזור, – הדבר נודע לי מתוך המכתב.

שר העיר:        איך זה?  איך זה?  מאיזה מכתב?

מנהל הדואר:        מכתב, שכתב בעצם ידו.  מביאים אלי מכתב אל הדואר.  מעיין אני בכתובת – ורואה: "לרחוב הפוצ'טאמט", מיד פרחה נשמתי.  "נו", חושב אני בלבי, "ודאי מצא רשלנות בענייני הדואר, והנה מודיע לרָשות".  לקחתי, ופתחתי.

שר העיר:        ואיך זה אתה?

מנהל הדואר:        בעצמי איני יודע!  כאילו כְּפָאַני שד.  כבר קראתי לקורייר כדי לשלחו על ידי פַּרְוַנְקָא, אך סקרנות כזאת תקפתני, שכמותה לא הרגשתי מעודי.  אינני יכול, אינני יכול, מרגיש אני, כי אינני יכול!  מושך אותי, משוך גם מושך!  באוזן אחת שומע אני: "אי, אל תפתח!  תלך למיתה, כתרנגול!"  – ובשניה כאילו איזה שד מלחש: "פתח, פתח, פתח!"  משלחצתי על  החומר-חותם – אֵש בעורקי!  וכשפתחתי – קור וכפור, חי אלהים, ידי רועדות וכל חושי נתבלבלו.

שר העיר:        ואיך זה העזת לפתוח מכתב של אישיות רשמית כזאת?

מנהל הדואר:        הרי זהו כל העניין, שאיננו לא אישיות ולא רשמית.

שר העיר:        וכי מה הוא, לדעתך?

מנהל הדואר:        לא דא, ולא הא, אלא השד יודע מה.

שר העיר:        (בחמת-קצף) איך זה לא דא ולא הא?  איך אתה מעיז לכנותו בשם "לא דא ולא הא". ועוד "שד יודע, מה"?  אני אשים עליך מאסר...

מנהל הדואר:        מי?  אתה?

שר העיר:        כן, אני!

מנהל הדואר:        קצרות ידיך!

שר העיר:        היודע אתה, כי הוא מתחתן עם בתי, וכי גם אני אהיה שר גדול, כי לירכתי סיביר אטלטל אותך?

מנהל הדואר:        אח, אנטון אנטונוביץ'!  מה סיביר?  רחוקה סיביר!  הנה מוטב שאקרא לפניך.  רבותי, התרשו לי לקרוא את המכתב?

כולם:        קרא!  קרא!

מנהל הדואר:        (קורא) "הנני ממהר להודיעך, יקירי טריאפיצ'קין, את הנפלאות אשר קרוני.  בדרך הציגני ככלי ריק קאפיטאן אחד, וכבר ביקש בעל האכסניה להושיבֵני בבית-הסוהר: ופתאום, על-פי קלסתר פני הפטרבורגיים, ועל-פי בגדי, חשבוני בני העיר לגיניראל-גוברנאטור, ועכשיו מתאכסן אני בביתו של שר-העיר, מבלה בנעימים, כרוך עד בלי די אחרי אשתו ובתו; אלא שלא החלטתי עדיין, במי משתיהן להתחיל.  חושב אני: אתחיל באמא, מפני שנדמה לי, כי מוכנה היא לכל חסד תיכף ומיד.  הזוכר אתה, איך חיינו שנינו בדוחק גדול, אכלנו בחֶסרון-כיס, ואיך פעם אחת תפסני הקונדיטור בעָרפי בשל העוגות שאכלתי על חשבון פדיונו של המלך האנגלי?  עכשיו נהפך עלי הגלגל לגמרי.  הכול נותים לי הלוואות כאות נפשי.  אוריגינאלים גדולים: היית מתפקע מצחוק.  אתה, יודע אני, תופש-עט, שים נא אותם בספרות שלך.  ראשית-כול: שר-העיר – טיפש, כסוס סָרִיס..."

שר העיר:        זה אי-אפשר!  שם אין דבר כזה!

מנהל הדואר:        (מראה את המכתב) קרא בעצמך.

שר העיר:        (קורא) "כסוס סריס..."  זה אי-אפשר!  בעצמך כתבת דבר זה!

מהכל הדואר:        איך זה יכולתי לכתוב?

ארתמי פיליפוביץ':        קרָא!

לוקא לוקיץ':        קרָא!

מנהל הדואר:        (ממשיך לקרוא) "שר העיר – טיפש כסוס סריס..."

שר העיר:        הה, לעזאזל!  צריך עוד לחזור ולקרוא!  כאילו אין זה כתוב שם גם בלעדי זאת.

מנהל הדואר:        (ממשיך לקרוא) "חמ... חמ... חמ... חמ... סוס סריס... מנהל הדואר גם כן איש טוב לב..." (מפסיק) נו, כאן הוא מדבר גם עלי בלשון בלתי נקיה.

שר העיר:        לא, קרא!

מנהל הדואר:        לאיזה צורך?

שר העיר:        לא, לכל הרוחות, אם לקרוא, הרי לקרוא!  קרא הכול!

ארתמי פיליפוביץ':        תן לי ואקרא אני.  (נותן משקפיים על חוטמו וקורא) "מנהל הדואר דומה בדיוק לשוער הדפרטמנט מיכייב, גם הוא, מנוּול, אוהב, כנראה, את הטִפָּה המָרָה".

מנהל הדואר:        (אל הקהל) נו, תינוק שסרח, חייב מלקות, ולא יותר.

ארתמי פיליפוביץ':        "הממונה על מוסדות הצד... דָ...דָ..." (מגמגם).

קורובקין:        ומדוע הפסקת?

ארתמי פיליפוביץ':        הכתב אינו ברור...  אגב, ניכר בו כי מנוּול הוא.

קורובקין:        תן לי!  אצלי, חושב אני, העיניים טובות יותר.  (מבקש לקחת את המכתב)

ארתמי פיליפוביץ':        (אינו נותן את המכתב) לא, על המקום הזה אפשר לדלוג, ושם הלאה, הכתב כבר ברור יותר.

קורובקין:        אין דבר, אני יכול!

ארתמי פיליפוביץ':        בעצמי אוּכַל לקרוא: הלאה, באמת, הכול ברור.

מנהל הדואר:        לא, קרא את הכול!  הרי קודם קראו את הכול!

כולם:        תן, ארתמי פיליפוביץ', תן את המכתב!  (לקורובקין) קרא!

ארתמי פיליפוביץ':        תיכף.  (נותן את המכתב) הנה, פה, בבקשה...  (מכסה באצבעו) הנה, מכאן קרא...  (כולם צובאים עליו).

מנהל הדואר:        קרא!  קרא!  שטויות, קרא הכול!

קורובקין:        (קורא) "הממונה על המוסדות הצדקה זמליאניקה – ממש חזיר ביארמולקה!

ארתמי פיליפוביץ':        (אל הקהל) ואין בזה שום חכמה!  חזיר ביארמולקה!  וכי איפה ראיתם חזיר ביארמולקה!

קורובקין:        (מוסיף וקורא) "המפקח על בתי-הספר מעוּפָּש כולו מבָּצל".

לוקא לוקיץ':        (אל הקהל) חי אלהים, מעולם לא טעמתי אפילו טעם של בצל.

עמוס פיודורוביץ':        (הצדה) תודה לאל, כי לפחות עלי אין כלום.

קורובקין:        "השופט..."

עמוס פיודורוביץ':        הרי לך עניין!  (בקול) רבותי, חושב אני, כי המכתב הוא ארוך יותר מדי.  ומה חשיבות יש לו, לכל הרוחות: זוהמה כזאת לקרוא.

לוקא לוקיץ':        לא!

מנהל הדואר:        לא, קרא!

ארתמי פיליפוביץ':        לא, קרא, בבקשה!

קורובקין:        (ממשיך) "השופט ליאפקין-טיאפקין הוא המדרגה השפלה ביותר של מובֶטון...  (מפסיק) כנראה, מלה צרפתית.

עמוס פיודורוביץ':        והשד יודע, מה פירושה!  גם זו לטובה, אם רק רמאי, והרי אפשר, כי גם גרוע מזה.

קורובקין:        (ממשיך לקרוא) "אם כי אנשים מכניסי-אורחים הם ובעלי מזג טוב.  שלום לך, יקירי טריאפיצ'קין.  גם אני רוצה ללכת בדרכך ולהתחיל לעסוק בספרות.  משעמם, אחא, לחיות ככה, סוף סוף רוצה אתה במזון לנפשך.  רואה אני, באמת, כי צריך להתחיל לעסוק במשהו נשגב.  כתוב אלי לפלך סאראטוב, ומשם לכפר פודקאטילובה. (הופך את המכתב וקורא את הכתובת) "לכבוד מעלתו, לאדון הנכבד, איוואן וואיסלייביץ' טריאפיצ'קין, בסאנקט-פטרבורג, ברחוב הפוצ'טאמט, בבית מספר 97, בחצר פנימה, בקומה השלישית מצד ימין."

אחת הגבירות:        איזה רֶפְּרִימֶנְד בלתי צפוי מראש!

שר העיר:        הנה שחט בלי סכין!  הָרוּג, הרוג, הרוג לגמרי!  איני רואה כלום; רואה אני איזה פרצופי חזירים במקום פנים, ולא יותר...  להחזיר, להחזיר אותו!  (מנפנף בחרבו).

מנהל הדואר:        איך להחזיר!  כמו להכעיס, ציויתי למשגיח, שיתן את השלישיה המצוינת ביותר, השטן הסיתני לתת תעודת מסע מראש.

אשת קורובקין:        הנה זה, באמת, הנה זו קונפוזיה שאין דוגמתה!

עמוס פיודורוביץ':        לעזאזל, רבותי!  הוא לָוָה אצלי שלוש מאות רובל.

ארתמי פיליפוביץ':        גם אצלי שלוש מאות רובל.

מנהל הדואר:        (נאנח) אוך, גם אצלי שלוש מאות רובל.

בובצ'ינסקי:        ואצלנו, עם פטר איוואנוביץ' שישים וחמישה בשטרי כסף, כך.

עמוס פיודורוביץ':        (מפשק ידיו דרך תימהון) ואיך זה רבותי?  איך זה נכשלנו כך?

שר העיר:        (טופח על מצחו) איך זה אני – לא, איך זה אני, שוטה זקן שכמוני!  נסרחה חכמתך, תיש טיפש!  שלושים שנה מכהן אני במשרתי: שום סוחר, שום קבלן בעולם לא הצליח להוליכני שולל.  רמאים על גבי רמאים רימיתי, נוכלים וערומים, המוכנים ללַסְטֵם את כל העולם כולו העליתי בחכה, שלושה גוברנאטורים רימיתי.  מה גוברנאטורים!  (במנוד יד) למותר הוא לדבר על גוברנאטרים...

אנה אנדרייבנה:        אבל זה לא יתכן, אנטושה!  הוא התארס עם מאשינקה!

שר העיר:        (בחרון אף) התארס!  אצבע משולשת בשמן זית– הרי לך אירוסין!  תוקעת עצמה באירוסין שלה!  (בהשתוללות) הנה, הביטו, הביטו, כל באי עולם, כל שלומי-אמוני-הנצרות, כולכם הביטו וראו, היאך היה ללעג שר העיר!  כך יאה לך וכך נאה לך, טיפש, מנוּול זקן (מאיים באגרוף על עצמו) אי לך, בְּלוּמָף שכמותך!  דרדק כזה סמרטוט הֶחְשַׁבְתָּ לאיש נכבד!  הנה הוא משתפך שם על-פני הדרך כולה בצלצלי פעמונים!  על-פני העולם כולו יפיץ את השמועה, והמעט לך כי ללעג ולקלס – עוד ימָצא זַרְזִיר-עט, מְטַנֵף-ניָר, ולתוך קומדיה יכניס אותך.  זה הוא המעליב!  על התואר ועל המשרה לא יחוס, וכל פה יחרץ לשון, וכל ידיים ימחאו כף.  מה הצחוק הזה לכם!  לעצמכם צוחקים אתם!  אי, אתם!  (רוקע מכעס ברגליו) את כל הטַנְפָנִים הללו הייתי...!  אי, זרזירֵי-עט, ליבראלים ארורים!  זֶרע השטן!  בצרור אחד הייתי צורר את כולכם, לעפר ואפר הייתי טוחן אתכם, ולבין שיניו של השטן!  לתוך תוכה של הגרגרת פנימה: (לש באגרופו ודש בעקביו את הרצפה.  לאחר הפסקה קצרה) עד עכשיו לא אוכל להרָגַע.  אכן, זהו שאומרים הבריות "אין אלהים מביא עונש על אדם, אלא אם כן נוטל שכלו תחילה".  נו, מה היה בו, באורח-פורח זה מן הרביזור.  שום דבר לא היה!  הנה, פשוט גם כקצה הציפורן לא היה בו – ופתאום כולם: רביזור, רביזור.  נו, מי הראשון שהפיץ את השמועה, כי רביזור הוא?  ענו!

ארתמי פיליפוביץ':        (מפשק ידיו) איך קרה הדבר, הרגני נא הרוג, ולא אוכל להבין, כאילו השטן הדיח.

עמוס פיודורוביץ':        ומי הפיץ את השמועה – הנה מי הפיץ: בחורי חֶמֶד אלה!  (מראה על דובצ'ינסקי ובובצ'ינסקי).

בובצ'ינסקי:        חי אלהים, לא אני!  גם לא עלתה על דעתי...

דובצ'ינסקי:        אני לא כלום, לגמרי לא כלום..

ארתמי פיליפוביץ':        כמובן, אתם...

לוקא לוקיץ':        כמובן.  באו דחופים כמטורפים מן האכסניה: "הוא בא, וכסף אינו משלם"...  מצאו תַכשִיט כזה!

שר העיר:        כמובן, אתם!  פושׂקי-שפתיים, שקרנים ארורים!

ארתמי פיליפוביץ':        יקחכם השד עם הרביזור שלכם וסיפוריכם גם יחד!

שר העיר:        רק משוטטים בעיר ומסכסכים את הבריות, קשקשנים ארורים!  הולכים רכיל, עורבים קצוצי זנב!

עמוס פיודורוביץ':        טַנְפָנִים ארורים!

לוקא לוקיץ':        פּוזמָקִים!

ארתמי פיליפוביץ':        שְמַרְקָעִים כַּרְסְתָנִים!  (הכול צרים עליהם).

בובצ'ינסקי:        חי אלהים, לא אני, זה פטר איוואנוביץ'.

דובצ'ינסקי:        אה, לא, פטר איוואנוביץ', הרי אתה היית ראשון.

בובצ'ינסקי:        לגמרי לא...  הראשון הנה אתה היית.

 

מעמד אחרון

הנ"ל וז'אנדארם

 

ז'אנדארם:        הפקיד, שבא מטעם המלכות בפטרבורג, דורש, שאדוני יבוא אליו תיכף ומיד.  הוא מתאכסן בבית המלון.

        (הדברים שנאמרו מהממים את כולם כרעם משמים.  קריאת תמהון פורצת בבת-אחת מפיותיהן של כל הנשים.  כל הקבוצה משנה פתאום את מצבה, קופאת כאבן דומם).

 

תמונה אילמת:

        שר העיר באמצע בדמות עמוד, ידיו פשוטות וראשו מופשל לאחוריו, מימינו – אשתו ובתו, בהטית כל גופן אליו.  מאחוריהן – מנהל הדואר, שנהפך לסימן שאלה, המכוון כלפי הקהל, אחריו לוקא לוקיץ' שנבוך לפי תומו.  אחריו, סמוך לקצה הבמה, שלוש נשים, אורחות, שנשענו זו על זו בארשת סאטירית ביותר, המכוּונת כלפי משפחתו של שר העיר.  משמאלו של שר העיר: זֶמליאניקה, שהטָה ראשו הַטָיָה כל שהיא הצדה, כמקשיב לדבר מה.  אחריו השופט בפישוק-ידיים, שופף ארצה כמעט, ותנועת שפתיו – כאילו ביקש לשרוק או לומר: "הרי לך עסק ביש..."  אחריו קורובקין, הפונה כלפי הקהל בצמצום עין וברמיזה עוקצנית כלפי שר העיר.  אחריו, בקצה, דובצ'ינסקי ובובצ'ינסקי, שידיהם פשוטות זה אל זה, פיותיהם פעורים, ועיניהם לטושות איש בפני רעהו.  שאר האורחים – כבולי עץ סתם.  כמעט רגע וחצי עומדת הקבוצה הקפואה כאבן דומם במצב זה.  המסך יורד.

 

 

               

 

1  מחניכי התיאטרון
2  היינו: פקיד הממונה על משק המשרד
3  "ימי הבשר" – "מיאסוייד", תקופת הביניים בין שני צומות שהם ארבעה:
הצום הגדול – 7 שבועות עד פסח;
צום פטר ופוול – בשבוע התשיעי לאחר הפסח ועד ה-29 ביוני;
צום אוספנסקי – מ-1 עד 15 באוגוסט;
וצום חג המולד מן ה-15 בנובמבר עד ה-25 בדצמבר.
בימי הצום אסורים הנישואין (כמו אצל היהודים בימי ספירת-העומר, למשל).
4  "ראפינאט" – סוכר מזוקק בגבישים.
5  "כפתן" – בגד ארוך ורחב שוליים.
6  "אדמילנטירה" – סירוס המלה "אדמירליות" (משרד לענייני הצי).
7  "שֶׁקֶרִיטַר" – סירוס המלה "סֶקרֵיטַר" (המזכיר).
8 "מאדירה" – שם של יין.
9 "רינויין" – שם של יין.
10 "אתך" במקור המודפס, צ"ל: אותך – הערת פב"י.
11  "שְׁמַרְכַּל" – סירוס המילה אֲמַרכל.
12  "סנאחטור" – סירוס המלה סינאטור.
13  "גוברנאחטור" – סירוס המלה גוברנאטור. (שר הפלך)
14  הקיסר הרוסי, בן פטר ה-3 ויקטרינה השניה (נולד ב-1754, מת ב-1801).
15  ז'בָאקִין פוסק כאן פסוקים איטלקים לא צרפתיים.
16  במקור המודפס סימן השאלה מיותר – הערת פב"י.
17  פארק, ובו ארמון, בעיבורה של פטרבורג.  בכל אחד במאי נוהגים היו לערוך בו חגיגה עממית.
18  "עתה" במקור המודפס, צ"ל: אתה – הערת פב"י.
19  "פודקוליסן" במקור המודפס, צ"ל: פודקוליסין – הערת פב"י.
20  "תשטתה" במקור המודפס, צ"ל: תשתטה – הערת פב"י.
21  "אם" במקור המודפס, צ"ל: אתם – הערת פב"י.
22  האם מוכר לך שם שכזה, אקאקי?
23  "אקאקיייבץ'" במקור המודפס, צ"ל: אקאקייביץ' – הערת פב"י.
24  לעולם לא
25  "את" מיותר במקור המודפס – הערת פב"י.
26  סליחה, הרשי נא...
27  "נשף" במקור המודפס, צ"ל: נשק – הערת פב"י.
28  מקסים
29  "Immaginez" במקור המודפס, צ"ל: Imaginez – הערת פב"י.
30  שער בנפשך
31  "לוקחות" במקור המודפס, צ"ל: לוקחת – הערת פב"י.
32  "Immaginez" במקור המודפס, צ"ל: Imaginez – הערת פב"י.
33  "Immaginez" במקור המודפס, צ"ל: Imaginez – הערת פב"י.
34  "בצאווריהם" במקור המודפס, צ"ל: בצוואריהם – הערת פב"י.
35  נטלי היפה – אשתו של פושקין.
36  להקת בלט
37  אבל אתה יכול לבוא לעזרתו של המסכן הזה.  איך אפשר להיות כה אכזר כלפיו?  זהו יצור כה אומלל!
38  איני יודע מה שאת עושה.  ברנשים אלה, ברגע שמפנקים אותם, מתמלאים הם, אלהים יודע אילו פרטנזיות!  ולבסוף אלה עסקי מדינה.  במדינה צריך משמעת, אגרוף קמוץ, סדר.  שידע עם מי יש לו עסק.
39  "תתיחצב" במקור המודפס, צ"ל: תתיצב – הערת פב"י.
40  ראה "פטרבורג" מתוך המבוא ל"פרש הנחושת" מאת א.ס. פושקין.; א. שלונסקי, כתבים, ספרית פועלים ומפעלי ניר חדרה, 1971, פושקין ב'.
41  "ארתי" במקור המודפס, צ"ל: ארתמי – הערת פב"י.
42  "רוברט-דיאבולו" – אופרה של הקומפוזיטור הצרפתי מאיירבר (1831).
43  "במראמביאוס" במקור המודפס, צ"ל: בראמביאוס – הערת פב"י.
44  ,בטקס" במקור המודפס, צ"ל: בשקט – הערת פב"י.
45  "ההרי" במקור המודפס, צ"ל: הרי – הערת פב"י.
46  "הדוהדואר" במקור המודפס, צ"ל: הדואר – הערת פב"י.
47  "מתחמת" במקור המודפס, צ"ל: מתמתח – הערת פב"י.
48  "שכמתוך" במקור המודפס, צ"ל: שכמותך – הערת פב"י.
שני, 08 אפריל 2019 07:51

האדרת

מחזה בשלוש מערכות
עיבוד לתיאטרון – יוליאן טובים

 

הצגת בכורה – "הקאמרי" – 4.4.56
בימוי – שמואל בונים
תפאורה – אריה נבון

 

המשתתפים
אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ בּאַשׁמאַצ'קִין        אברהם חלפי
פְּיוֹטֶר, שמש        ניסן יתיר
ראַסטוֹפִּירְקִין  }        גרשון לביא
קאַנדִילאַבּרוֹב }  פקידים        אלברט בן-צבי
אפרוֹדִיטוֹב     }        מרדכי בן זאב
קוֹזוֹדוֹיֶיב, מנהל        חנן סמטאי
גנרל גרוֹמוֹטרוּבּוֹב        מיכאל גור
שלישוֹ        יעקב ארקין
פֶּטרוֹבִיץ' החייט        אברהם בן יוסף
שוטר        שמעון ישראלי
בעלת הבית        שושנה ברנע
חלֶיסטַקוֹב        שמעון בר
נאַטאַשָׁה        אביבה גור
וויֶירה        טלילה בן זכאי
קלאַוודיָה        זהרירה חריפאי
רִיז'וב, קצין        יעקב בן-סירא
פּוֹפּרִישׁצִ'ין        גדעון זינגר
מִילוּשׁקִין        צבי בורודובסקי
           גנבים        מתתיהו זק
        יעקב ארקין
שומר לילה        מיכאל מסינגר
קאַרוֹלִינָה        רחל מרכוס
          קבצנים        גדעון זינגר
        שמעון בר

הנפשות

 

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ בּאַשׁמאַצ'קִין       

פְּיוֹטֶר, שמש       

ראַסטוֹפִּירְקִין  }       

קאַנדִילאַבּרוֹב }  פקידים       

אפרוֹדִיטוֹב     }

מִילוּשׁקִין          }

קוֹזוֹדוֹיֶיב, מנהל       

גנרל גרוֹמוֹטרוּבּוֹב       

שלישוֹ       

פֶּטרוֹבִיץ' החייט       

שוטר       

בעלת הבית       

חלֶיסטַקוֹב       

נאַטאַשָה       

וויֶירה       

קלאַוודיָה       

רִיז'וֹב, קצין       

פּוֹפּרִישׁצִ'ין       

גנב

שומר לילה       

קאַרוֹלִינָה       

שוטרים (א', ב', ג', ד')

קצין הרובע

קצין המחוז

הפּוֹליצמייסטר

 

מערכה ראשונה

 

מעמד א'

פרולוג

 

השוטר:        (על רקע שדרות נבסקי) צופה אני ומביט, ועינַי לא תשבענה מראות הדר תפארת ההִילוך שמהלכת סאנקט-פטרבורג, סאנקט-פטרבורג הבירה, קריַת מלך רב, עיר בתי-חומה, אבן שחם כולה, במאמר המלך פיוטר ופקודתו מבִּצות פינלאנד עמדה על תלהּ.  פה עלה הרצון מלפניו לכונן עיר-מלוכה לממשלתו באין-מְצרִים.  אמר ועשה.  והנה נכונה העיר על אדמת הבִּצה תאווה לעיניים.  רבים רחובותיה, ומגרשיה אין מספר, – ראש וראשון לכולם נֵבסקִי פרוספקט.  אין לך נאה הימנו, ומשובח הימנו אַיִן.  בדוּ להם בני-אשכנז מלבם פאריזים ולונדוֹנים – אך רחוב אשר כזה תקצר ידם מלהעלות על לבם.  לא רחוב הוא זה, אלא ממש, פאנטאסמגוֹריה!  מהלכים אנשי סאנקט-פטרבורג גם בשאר רחובות – בליטֵיינאַיָה, במורסקאיה בגוֹרוֹחוֹבאַיָה, – אך בשום אחד מהם אין הילוכם הילוך של נוֹי כהילוכם שבנֵבסקִי-פרוספקט.  בן-אדם כיוון שדרכה רגלו בנֵבסקי-פרוספקט – מיד נפשו מתבסמת עליו.  וגם אני, שהשלטון בידי, משׂושׂ נפשי וגאוותי הוא יום עָמדי על המשמר בנבסקי-פרוספקט.  מהי ארצנו ומולדתנו, בני-רוסיה?  ארצנו ומולדתנו הלא היא סך הכולל של ערי-פלך, וערי-מחוז, ושאר כל ערים ועיירות, כפרים וישובים ומיני מקומות אשר בהם שוקדים על משמרתם משרדי הרשות האדמיניסטראציה למיניהם.  ואיה, איפה, אחַי בני רוסיה, שלומי-אמוני הפראבוסלביה, מקום כבודם של משרדי המלכות ההדורים והנודעים לתהילה, הערכאות, – המיניסטריות, לשכות השרים והמושלים – אם לא בסאנקט-פטרבורג?  מכאן הוֹדהּ, מכאן תפארתה.  היא עצמה – טבור כל המשרדים והלשכות אשר למלכותנו הגדולה – סאנקט-פטרבורג.  וטבורה שלה – הלא הוא הפרוספקט הכלול בהדרו.  בעמדי כאן – הריני חש עצמי בכל מאודי, – את רוח השלטון חש אני בכל רמח אברי!  ואת מי תמצא ואת מי לא תמצא כאן?  כאן הסוחר בכפתן רחב-ידיים ומרופד במוך, כאן המוּז'יק בפרווה של הדיוטות, גם מטרוֹנית ערמוּמִית, שאדונים קצינים מציצים בפניה מתחת לשולי מגבעתה ההדורה, מקשקשים בחרבות ובדָרבונות מסלסלים בשׂפמם המשוּח בשמן, והמטרונית מעגבת לה בפוזמק וברגליים מטופפות – שוּר-שוּר, אילו רגלים!  תביט, והנה גוברנאַנְטיוֹת נכריות, גוּברנֶרִים לועזים, המוליכים לטיול את חניכיהם, שצווארונים להם של באַטִיסטה.  בהדרת-כבוד מהלכים ג'וֹנסִים אנגלים, קוֹקים צרפתיים, מיסות חוורות פנים ומדמוּאַזֶלוֹת ורוּדוֹת לחיים, המלמדות לתינוקות לְשון "גוּד בַּי" – מהו, וּלְשון "בּוֹנז'וּר" – מהו.  מהלך לו על פני הפרוספקט אחד בעל-בעמיו, וזרועו בזרוע אשתו, עומד הלה ליד חלון ראווה ההדור באוֹרוֹתיו ושוקל בדעתו: מה קנייה תשׂיג ידו לקנות כאן, אם יזכה ויקבל הענקה?  נאנחת אשתו הגבירה: "אח, מגבעת זו...  ממש מפאריז..."  אימה ופחד: אפילו גיניראל בכבודו ובעצמו עובר במו רגליו על-פני הפרוספקטים כבשר-ודם פשוט.  כולו אומר כבוד ותקיפות, נושם ונושף, מחליק זקנו בזחיחות-הדעת, מחייך בסבר-פנים.  וברחוב אחר לא יסביר פניו.  רק פה!  שעל-פי הרוב מהלכים בנבסקי פרוספקט אנשים פקידים ממקום כהונתם, ואפילו יאריכו דרכם בכך.  כי לא יכבוש פקיד את יצרו – ובנבסקי יעבור בעקיפין.  בתכלית הפשטות: להתכונן, לתלות עין במי שראוי לכך, להראות לבריות את בגד-שרדו החדש, או את אדרתו, להסתכל סתם בעלמא בחלונות-הראווה.  מהלכים להם יועצים טִיטוּלאַריים, יועצים חצרוניים, רגיסטראַטוּרים קוֹלֵיגִיאַליים, לבלרי הגוּבֶּרניָה, אחד חיש-מהרה, ואחד מתון-מתון, צעירים, שפניהם מחמדים, כביכול לא ישבו כלל שש שעות רצופות במשרדם, זקנים נשואי-פנים, שארכיון בָּלום להם בראשם, – וכך, מבוקר עד ערב, הומה ורועש נֵבסקי-פרוספקט.  הי, רבותי, הצִדה, שימו לב, גיניראל נוסע, פנוּ דרך, פנו דרך!  ואתה, מה לך בוהה כאן באמצע הרחוב?  פזר רגליך, לא ידעת סדרים?  הנה אלמדך, כיצד מתקהלים בראש-חוצות.  תעודות!  מי?  אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ' באַשׁמאַצ'קִין?  פקיד?  אל המשרד?  אהא, סליחה, עבוֹר, עבוֹר, ובפעם הבאה שִׂימָה לב: גיניראל יכול היה לדרוס אותך, – והיה מצטער על כך...

 

מעמד ב'

במשרד

(כמה שולחנות, ארון, ובו תיקים.  דיוקנו של ניקולאי הראשון.  השַמש ממרק את ידיות הדלת.  השעון מקיש 8 פעמים.  באותה שעה נכנס אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ', אץ אל התנור, מחמם ידיו, ממולל ברגליו.  השַׁמש מתעלם מכניסתו)

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        כשלא היה – לא היה.  וכשתקף, אז...  הו.  עד העצמות.  שלום פּיוֹטֶר.

השמש:        שלום.  מי תקף?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        הכפור.

השמש:        נו, הגיעה שעתו.  בקיץ לא יתקוף שלא שעתו היא.  והחורף – שעתו שלו זהו ש...

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        כן, כן, אבל מוטב, שלא בבת-אחת...  ככה...  בחָזקה...  שהידיים צוֹפדוֹת... ולכתוב...  ככה...  לא כל-כך...

השמש:        והוא – מה לו ולכתיבתך שלך?...  שהרי כפוֹר הוא, ולא לבלר של משרדים.  הוא בשלו...  שומה עליו שיהא חורף...  ובקיץ – שום עניין אין לי בו.  זהו ש...

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        (משפשף ידיו, יושב אל השולחן) כן, בקיץ לא...  אך בחורף...  לפעמים עד מאוד...  מה הברק הזה, פיוֹטר?

השמש:        בשביל הברק.

אקאקי אקאקייביץ':        א...  לשם מה?

השמש:        מוכרח שיהיה...  זהו ש...  שביקור עתיד להיות.  גיניראל לביקורת.  בחמישית היה, והיום, מן הסתם, אלינו...  ועל כך, נחוץ ברק.  זהו ש...

אקאקי אקאקייביץ':        (כותב) נו כן, צדקת, אם גיניראל, הרי באמת.  כמובן ובהחלט.  זה, פיוטר, איך שהוא מאליו: אם גיניראל, הרי ברק.  יביט אדם, והנה אורדנים, כותפות, אקסלבנטים, אפּוֹלֶטִים, הכול אפילו העיניים – ברק.

השמש:        הדר-כבוד-הרוממוּת, השופע ובא מעצם השלטון, הכלל – העוז והמשׂרה!  וממנו, במחילת-כבודו, אדוני היועץ, לא שום ברק.  יואיל נא לעצום עיניו ולהרהר בדבר: יועץ-הסתרים בפועל.  ומה רואות עיניו?  כוכבים, כוכבי-שביט, זיקין ומיטאורים, זיקוקי-זיקוקין של תעצומות-עוז.  ויועץ טיטוּלארי כמוֹהוּ?  הנה עצמתי עינַי, ומה אני רואה?  נצנצוץ כלשהו: אור של נר שווה-פרוטה.  וכל כך למה?  זהו ש...  (יוצא)

אקאקי אקאקייביץ':        (ממלמל.  כותב.)  אכן, אמת הדבר...  כי באשר לזה, הרי בעצם...  לא ייתכן כלל...  כי זה באמת...  ככה... (החדרה נכנס במרוצה ראסַטוֹפּירקין, פקיד טרזני ועסקני)

ראסטוֹפירקין:        שמעת?  שמעת?  ובעצם, גם אילו שמעת, הרי ממילא לא היית תופס כלום.  (יוצא)

אקאקי אקאקייביץ':        (מוסיף להעתיק במרץ)

        (נכנס במרוצה קאַנדילאַבּרוֹב)

קאנדילאברוֹב:        (בעודו בפתח, לפיוטר) בדין היה להודיע מראש, פיוטר יקירי.  בפירוש בדין היה להודיע מראש.  הייתכן הדבר?  (נכנס פנימה)  שמעת?  (מנפח בידיו כאומר: "מה יש לדבר עם גולם זה באשמאצ'קין?")

        (נכנס אפרודיטוב, שפניו מפיקות תמיד תמיהה ומבוכה).

אפרודיטוב:        שמעת?  בדין היה להודיע מראש.

קאנדילאברוב:        הוא שאמרתי: בדין היה להודיע מראש.

אפרודיטוב:        אינך יודע, הוא יבדוק את התיקים?

קאנדילאברוב:        אני משער.  שאלמלא כן, מה טעם לבואו?

אפרודיטוב:        אל-אלהים, אל-אלהים!

ראסטופירקין:        (חוזר) שמעתם?  קיבלתי אינפורמציה.  קובאַלֶנְקו אומר, כי הוא איום ונורא.  ומדקדק כחוט השַׂערה בבגדי-השׂרד.  איך הפראק שלי?  אתה חש בריח-בושם?  "ז'אנט", סבור אתה, שירגיש בכך?  ובעצם, האם אסור?

אקאקי אקאקייביץ':        (כותב בשקט).

        (נכנסים עוד שני פקידים ושוקדים שקידה יתירה לסדר את הניירות על שולחנותיהם.  פיוטר נכנס ויוצא וחוזר חלילה.  מתחילה מרוצה קדחתנית של פקידים, שמשים, לבלרים, וכיו"ב.  גוברת הרגשת האימה מפני הרשות ופחדים מפחדים שונים בלב הפקידים.  לבסוף נכנס מנהל-הלשכה קוֹזוֹדוֹיֶיב, המתנשף בכבדות).

קוזודוייב:        רבותי, שמעתם?  נוּ, מילא, מה לעשות?  וכי רציתי בכך?  וכי ידעתי זאת?  פתאום-לפתע באים ללשכתי ואומרים לי, כי בכל רגע...

ראסטופירקין:        כפי הנראה, קפדן גדול ונורא...

אפרודיטוב:        הו, אל-אלהים, אל-אלהים!

קאנדילאברוב:        כבוד ויקר לך, אדוני המנהל, אלא שדין היה להודיע מראש.

קוזודוייב:        אך כייון שלא הודיעו, הרי זה קשה מאוד...  אחרנו את המועד.  שקט, רבותי, שקט.  כפתורים, רבותי.  (סוקר את הפקידים מכף רגל ועד ראש)  והיכן זה...  מה שמו...  באשאמאצ'קין?

אקאקי אקאקייביץ':        (קם)

קוזודוייב:        איזה מראה יש לך!  הזהו מראה פקיד של הדפרטמנט הרביעי?  פיוטר, לצחצח אותו!  שכבתָ בדיר, או ברפת?  בשם אלהים, לסלק מן הפרוזדור את המעילון שלו, את המחלָץ הארור.  אין אנו חסרים אלא שיבוא הגיניראל ויראה את הסחבה הזאת, שהוצאה מפיו של איזה כלב מצורע.

אפרודיטוב:        אל-אלהים, אל-אלהים.

קוזודוייב:        פיוטר, פיוטר.

פיוטר:        (נכנס במרוצה) אדוני המנהל, הנני להודיע, שבכבודו ובעצמו בא...  זהו ש...

קוזודוייב:        רבותי, לשבת ולא לעשות כלום...  כלומר: לעבוד...  כאילו, מעולם לא...  שקט, שקט.  כפתוֹרים!  (מבט אחרון מלא שנאה כלפי אקאקי אקאקייביץ') אי, אתה...  (נכנס הוד-מעלתו הגיניראל יריחוֹן יריחונוֹביץ' גרומוֹטרוּבוב.  שפעה רבה של אותות-כבוד, סרטים, נַצנָצות, וצללים.  פנים זועפות, הדר ועוז.  אחריו הולך שלישו הטרזני, הפקידים עומדים עמידת חיילים.  הקרוב ביותר לקדמת הבמה – אקאקי אַקאַקיֶיבִיץ' והאחרון – המנהל קוזודוייב).

גרומוטרובוב:        (סוקר את הפקידים בפנים זועפות, מכעכע, מפטיר: "כך, כך" – שגרת-לשון היא לו, שהוא משלבה בדבריו פעם בפעם, לבסוף פונה אל הפקידים ואומר):

        ברכותי!  מנהל הלשכה בבקשה.

קוזודוייב:        איוואן אגאפונוביץ' קוזודוייב, אסיסור קוליגיאלי בדרגת מאיור, אביר המיסדר על שם סטאניסלאב הקדוש בדרגה גימל באות החרב, ראש המחלקה הרביעית של הדפרטמנט השישי, הנני מתכבד להודיע בהכנעה להוד-מעלתו, כי בלשכה הנתונה לפקודתי מתנהלת העבודה לפי ספר-התקנות לכל פרטיו ודקדוקיו.

        (השליש מרמז בידו לקוזודוייב, שהוא עומד בקרבה יתירה לגיניראל.  קוזודוייב נרתע לאחוריו).

גרומוטרובוב:        כך, כך, רבותי הפקידים.

קוזודוייב:        אתכבד להציג בהכנעה לפני הוד-מעלתו...  מזכיר הקוליגיאום ראסטוֹפּירקִין, מזכיר הפלך אפרוֹדיטוב, רגיסטראטור הקוליגיאום קאנדילאבּרוֹב, והיועץ הטיטוליאַרי באשמאצ'קין.

גרומוטרובוב:        (מביט מעל לראשי הפקידים ואינו רואה אותם).  וכך, בדרך-כלל מרוצים, רבותי?

הפקידים:        (במקהלה) מרוצים הוד-מעלתו.

גרומוטרובוב:        ועוולות יש כאן?

הפקידים:        אין עוולות, הוד מעלתו.

גרומוטרובוב:        יפה מאוד.  כך כך, שביעות רצון זו...  היא הרגשה שברכה בה.  ולא עוד אלא שיפה לבריאות היא.  והיפוכה – חומצות במעיים, ואפילו עצירוּת חא-חא-חא-חא-חא.

הפקידים:        חא-חא-חא-חא-חא.

השליש:        (בתנועת יד כנ"ל מרמז לפקידים שלא יפריזו בצחוק.  הבחור אינו פוסק מבדיקת ציפורניו וצחצוחן בשרווּל בגד השרד שלו).

גרומוטרובוב:        ועכשיו...  הם...  כך-כך...  רצוני לומר לכם כמה דברים.  אולי דברים נמרצים, אך ממשיים... ואפילו אבהיים.  לפי שלא זו בלבד רבותי, שהנני הממונה עליכם, אלא במידת-מה גם אביכם, המשתוקק לחנך את בניו בדרך הישר.  בפנים זועפות אך ביושר לבב.  בחומרא: אלא שחומרא זו יש בה אידיאה.  כוונה פדגוגית, כמי שהופקד מטעם המלך וממשלתו לתפקיד זה, משתוקק אני להכיר את הכפופים לי, להודיעכם את תכלית מעשי בתחום הגיגאנטי של הפעולה הממלכתית.  כך-כך.  להווי ידוע לכם, רבותי, אתם21אינכם אלא בחינת ברגים, או לכשתרצו, גלגלים, מנגנון הממלכה הקולוסאלי, הפועל למען התכלית הנשגבה, תכלית אשר תקצר בינתכם להשיגה.  כללו של דבר: לאותו אידיאל, שהוא כליל-השלימות, ויש בכוחו להפעיל ביד חרוצים את המנגנון הממשלתי האדיר והקולוסאלי.  מהו בורג, רבותי?  הבורג הוא משהו שמבורג, משהו שמחזק.  כך-כך.  ומהו גלגל?  הגלגל הוא משהו שמתגלגל ואפילו קטון הברגים של המכונה הכבירה אינו מוברג כהלכה, ואפילו קטון-הגלגלים מגלגל גלגוליו שלא כשורה, הרי כל האפאראטוּרה הגאונית, האיומה בהוד-המסתורין שבה, – סופה כיליון.  כך-כך.  אשר על כן, רבותי, באתי להסב את תשומת-לבכם המדוקדקת ביותר, שיהא כל אחד ואחד מרגיש בלבו, כי בהיותו חלק מיקרוסקופי ממעשה-המרכבה הגיגאנטי של המוֹטוֹר האסטרונומי הזה, הריהו נושא באחריות פעולתו שתהא עשויה בלי דופי, בלי הפסק ובתכלית הדיוק.  כי אך ישתבש הקטנקן שבקטנטני הגלגלים וייתקל בזולתו, מיד יניע לא סתם גלגלון שכמותו, אלא גלגל גדול ממנו, ומיד גלגל זה כבר מגלגל גלגל הגדול גם ממנו, וכך, מגלגל לגלגל, - אל גלגל הגלגלים, הוא גלגל התנופה-הכביר של כל המכונה הנשגבה-מלהבין, האיומה והנוראה, שכוח עליון, כוח טמיר ונעלם משדד מערכותיה.  איך יושג הרגש הזה?  בכוח הצייתנות, המשמעת, הדיסציפלינה.  שמעתם, רבותי?  בדיסציפלינה, במשמעת, בצייתנוּת!  אשר על כן, רבותי, עלַי להזהירכם, כי בתקנותי, שכל עיקרן, כך-כך אינו אלא להאדיר כוחה ועוּזה של מלכות בית רוסיה, ועם זאת להרים את קרן השושלת המעטירה, אשר בחסדי האלהים היא המולכת עלינו – נהוג אנהג בחומרה, בחומרה, ותמיד-בחומרה.  ייראַרכִיָה של גלגלים.  ייראַרְכִיָה של ברגים.  המבינים אתם, רבותי?  לא אשא כל עבירה קלה, לא ארשה כל מיני דא והא וכיוצא בהם.  ואם יש בכם הסבור, כי אנהג לפנים משורת-הדין בכל מיני דא והא וכיוצא בהם. – הרי שאין אתם מכירים אותי, רבותי!  אין בי המידה הזאת.  יכולני להיות גם איום ונורא.  כך-כך.  וכן עלי להזהירכם, כי אעקור מן השורש כל מיני ליבראליזמים שדרכם להזיק, כל פאנטאסטיקה של רעיונות וכל שאר תסיסות וריגושים, המעבירים בזמן האחרון את בני-הנוער על דעתם.  את כל הרעיונות הפריבוליים הללו לגרש לכל הרוּחוֹת!  הבינותם, רבותי?  (אתנחתא.  ביתר נועם) ואם יש בלב אחד מכם ספק כלשהו הצריך עיון, בעיה כלשהי הצריכה תיקון, יפנה נא אלַי כבן אל אביו.  פשוּט, יביא לפני מנהל לשכתי כתב בקשה לרֵאיוֹן, מנהל הלשכה יביאנה לפני ממלא-מקום השליש, ממלא-מקום-השליש – לשליש, הלה למזכירי הפרטי, וזה – יביאנה לפני.  לסיום דברי עלי לשוב ולהזכירכם כי המנגנון הממשלתי, הקולוסאלי, הגיגאנטי, האסטרונומי בממדיו, המנג...

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        (משהק בקול רם)

גרומוטרובוב:        מה?

השליש:        (במנוד-יד).

הפקידים:        (נדהמים)       

גרומוטרובוב:        מה זה?  מי העיז?  מה זה היה?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        הוד מעל...  סליחה...  אני... כסלנציה...  הוד-מעלתו...  הה... על כורחי...  כּרוּ... כּ...  כּרוּב...

גרומוטרובוב:        (נדהם, כאילו נפל מן הירח).  מי?  כרוּב?  איזה כרוּב?  איפה כרוּב?

קוזודוייב:        (מיואש)

הפקידים:        (כובשים בקושי את צחוקם)

השליש:        (לוחש על אוזנו של הוד-מעלתו).

גרומוטרובוב:        איני מבין כלום.  מה?  פיזיולוגיה?  אינני יודע...  לא ארשה...  (לאַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ') זה אתה?  איך העזת?  היודע אתה לפני מי אתה עומד?  האם תופס אתה?  אני אראה לך כּרוּב!...  מי אתה?

קוזודוייב:        הוד-מעלתו...

השליש:        (משסעו.  מרמז לו בניד-יד, שלא יתערב)

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        (ניטלה לשונו.  מגמגם) אַקאַ...  קא... קא... קא... קא...  קא...

גרומוטרובוב:        ובכן?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        יועץ טיטוליארי, אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ' באשמאצ'קין.

גרומוטרובוב:        איך זה?  אקאקי?  מה ענין אקאקי לכאן?  ואיפה הכּרוּב?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        הכרוב...  בעצם...  אתמול...  זאת-אומרת...  אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ'...

גרומוטרובוב:        איזה אקאקי?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        אקאקי בן אקאקי באשמאצ'קין, יועץ טוּלי...  ליטוּ... טוּלוּלאַרי...

גרומוטרובוב:        (לשלישו) 22Est-ce Que tu connais un nom pareil Akaki? (לאקאקי) יש שם כזה?  (בנחת) מנין, בשם אלהים, פשפשת לך את השם אקאקי?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        כבוד-הגיניראליציו...  אכסלנציו...  אני...  כלומר... פקיד קאנצליארי דרגה 11...  33 שנות שירות...  חלילה לי לבקש...  לסלוח... ש... (משהק) מתוך אימה...

גרומוטרובוב:        תיכף, תיכף...  לתת לו כוס מים.  כך-כך...  ובכן...  כבר הבינותי.  אלא שרוצה הייתי לדעת מדוע אקאקי?  ידעתי שמות שונים ומשונים, ולא שמעתי, שיש אחד אקאקי...  היש קדוש כזה בלוח הימים?  באיזה יום נולדת?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        הרהבתי עוז...  כלומר...  בעל-כורחי...  אור ליום 22 במארס.

גרומוטרובוב:        נו, ובכן?

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        אמי, מנוחתה-עדן, עדיין שוכבת במיטתה היתה...  מימינה – איוואן איוואנוביץ' יארושקין, פקיד בלשכת הסינאט.  ומשמאלה – אשת קצין-הרובע אירינה סמיונובנה ביילובריושקובה...  אשה...  כלומר...  בעלת-חסדים...  מקרובי אמי...  גם בבית הספר צחקו...

גרומוטרובוב:        אך על שום מה אקאקי?  מנין אקאקי?  חה-חה-חה.

הפקידים:        (צוחקים לפי אות שנתן להם השליש).

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        בעצם, כלומר, אמרו לה לאמא שתפתח את "הלוח", כפי מה שיעלה המזל...  כדי ש..  ובכן, נשמתה עדן פתחה...  ומצאה שלושה שמות: מוקיא, סוסיא, והקדוש חורדאראט.  אמרה אמי: "לא... מיני-שכאלה...  אינם בגדר שמות כלל..."  פתחו דף אחר ב"לוח"...  ושוב עלו: טרפילי, דולא וואראחאסי...  שוב לא נחה דעתה של אמי...  מיני שמות שאינם א...  זאת אומרת... אילו, על כל פנים, ואראדאט, או וואז'יך...  אך מיד ואראחאסי...  אחר-כך פאבזיקאחי וואכטיסי...  עד שהחלה אמי לבכות במיטתה...  "רואה אני, איזה מזל נכון לילדי שלי,,,  אין מה...  מוטב שייקרא בשם אביו...  אבא היה אקאקי, יהא גם הבן אקאקי"...  ואז...  על-כן...  אבקש סליחתו בהכנעה...

גרומוטרובוב:        המ..  המ...  כך-כך.  אך עדיין לא נתחוור לי, מנין זה אקאקי?  נו טוב (בקפידה) ופעם הבאה אבקש לשמור על המידה.  מזלך הוא, שרוחי טובה עלי היום.

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        (מבקש לומר עוד משהו, אך השליש מניף ידו לרמוז לו, שדי בכך).

גרומוטרובוב:        ובכן, איפה עמדתי?

קוזודוייב:        (שהעיף כל הזמן מבטים זועפים כלפי אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ'23) הוד-מעלתו הואיל לציין, כי הממדים האסטרונומיים...

גרומוטרובוב:        אח, כך.  נו, בעצם... אשר על כן, אבקש לשקוד על המלאכה.  היו שלום!  (בצאתו עם שלישו):  אקאקי Jamais de la vie…24

אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ':        (מיד לאחר צאת הוד מעלתו אץ אל שולחנו ובהנאה יתרה – כדברי גוגול, עד שאפשר היה לקרוא בפניו כל אות ואות – שוקד על מלאכת ההעתקה, כאילו לא קרה דבר, כאילו לא היה כלל ביקור-אימים זה, וכאילו לא אירעה כלל תקלה זו של שיהוק, וכך ישב לו בשקט וברוח נמוכה, עד שיתגלגלו הדברים להלן, ויקפוץ לפתע מכסאו בקריאה "הרפו ממני")

        (הפקידים מתווכחים בלהט על הביקור.  נתוספו עוד פקידים משאר המחלקות, לברר "איך היה" והכול הומה ומהמה כבכוורת).

קוזודוייב:        (פורץ אל אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ') מה זה היה, אדון באשמאצ'קין?  איך העזת, תרח זקן!  בלי שום בושה.  ביקור, אפשר לומר, היסטורי, והלה בא בכרוב.  אך אני אלמדך לקח.  עוד אראך ותראה אצלי, בְּרַגְרָגוֹן שכזה, גלגלון שכזה, קָדקוד בלי מוח, ומרהיב עוז...

ראסטופּירקין:        מה אפשר לעשות, אדוני המנהל – קונקוקציה, – המעיים.

קוזודוייב:        אני אלמדנו קונקוקציה.  מעיו יתהפכו אצלי.  כל-כך להבאיש את המשרד.

אפרודיטוב:        חשבתי, שאפול, שלא אוכל לשאת...  אל-אלהים, אל-אלהים.  איזה כוח אדירים, צמרמורת בגב, כפור בלב, פיק-ברכיים, מין חולשה, ש...

קאנדילאברוב:        הרי לכם!  אמרו על באראבאנוב, כי מחמיר גדול הוא.  והרי באראבאנוב כבשה תמה לעומתו.

ראסטופירקין:        מזלנו שלא הציץ בתיקים.

אפרודיטוב:        אל-אלהים, אל-אלהים, איזו פיגורררה.

קוזודוייב:        פחד-אלהים, הלא השם בלבד מפיל אימה ופחד: יריחון יריחונוביץ' גרומוטרובוב.  והפיגוררה, אומרים כזאת, שבכלל לא היתה עוד כמוהו, מיני סמכויות, בגלוי ובסתר, שלטון גאסטרונומי...

קאנדילאברוב:        אסטרונומי...

קוזודוייב:        כן, אסטרונומי בהחלט.

ראסטופירקין:        משהו מתרגש-לבוא...  מיני ימים באים עלינו.

אפרודיטוב:        אל-אלהים, אל-אלהים.

ראסטופירקין:        נו, היועצון שלנו הצטיין הפעם.  מה זה היה?  היועצון, לעתיד לבוא הווי נוהג זהירות בתבשילים של כרוב.  תודה לאל, שלא היתה זו אפונה.

קאנדילאברוב:        רבותי, רגע אחד.  כשהחל לחוקרו בעניין השם, היה לו, ליועצון שלנו, מיץ פרצוף, שרק בקושי התאפק השליש ולא התפקע מצחוק "איזה אקאקי?"

        (צחוק)

ראסטופירקין:        נו, אולי יפתח כבוד היועצון הסמרטיטוליארי את פיו ויחווה לנו את דעתו המחכימה בעניין השליט החדש?

קאנדילאברוב:        לא, לא, מוטב שיספר, מה כינוי של חיבה היתה אמו מכנה אותו בילדותו: אקאקון, אקאקונצ'יק, או אקאקוּסִיה?  ואיך היה היועץ דנן מדבר על עצמו, כשהיה, למשל, בן שלוש?  "אמא'לה, אקאקוּסיה רוצה פוּסיה-פוּסיה?"

אפרודיטוב:        אח, בן-אדם וכי היה זה פעם בן שלוש?  האמן לי, כי מבטן אמו יצא במוּנדיר אדמוני כזה ובקרחת.

קוזודוייב:        בושה וחרפה, ולא יותר.  והרי אני לטובתו נתכוונתי, אך אין עצה לשוטים.  וכך היה הדבר, חושב אני בלבי: יושב לו זקן שלושים ושלוש שנה במקום אחד, אל שולחן כתיבה אחד, ואינו אלא מעתיק ומעתיק.  אתן לו, חושב אני בלבי, איזו מלאכה מעניינית מזו.  נו, נותן אני לו, זאת אומרת, כתב-בקשה פשוט ביותר ואומר לו כי יש לשנותו קצת, כי יש לצרפו לדו"ח.  כלומר: לשנות את הכותרת, ובכל מקום שהכתוב מדבר בגוף ראשון, לכתוב בגוף שלישי.  למשל: במקום "אני פניתי אל הסינאט"  – לכתוב: "הוא פנה אל הסינאט".  – שלשה ימים ישב, התייגע, הזיע, ולבסוף בא אלי ואומר: "איני יכול.  להעתיק – בעונג רב.  אך לשנות – זה לא..."

ראסטופּירקין:        ואני יודע, מדוע אינו יכול, – מפני שראשו מטופל בעניינים אחרים.  כך-כך, יודעים אנו מה רחש רוחש בעשב-השדה, בלונדינית...  היתה בלונדינית...  ועכשיו בעלת-שיבה...  כבת שבעים...  עקרת בית, לא כן?  קשרי-אהבים סוג אלף!  יום יום פרחים, תיבת-סוכריות, וכפי הנראה, כל הפנסיה מתבזבזת והולכת.

קאנדילאברוב:        ובכן, נזכה בקרוב לשמחה.  חופה וקידושין וטבילת הרך הנולד...  ואקאקיון חדש...  כאָביו, אבי-אביו, ואבי-אבי-אביו.  ישב לו על-יד אבא במוּנדיר, בקרחת, במשקפיים – ויעתיק לו.

אפרודיטוב:        והנכון הדבר, אדוני היועץ שבחירת לבו מקנאה אותו קנאה קשה כשאול ומכה אותו מכות-רצח?

קוזודוייב:        במחבט, במחבט של זבובים.

ראסטופירקין:        (משליך פיסות נייר על ראשו של אַקאַקי אַקאַקיֶיבִיץ') שלג, שלג, עשה לך פאה נָכרית, אדוני היועץ, שקל מאוד להצטנן.

קאנדילאברוב:        ואני סבור, שאדוננו היועץ צריך, בכלל, להלך תמיד במטריה, כי תמיד הוא בא למשרד מעופר ומזוהם במיני פסולת, שבבים, כתמי סיד, ואתמול הלך ברחוב, ועל כובעו קליפות של תפוחי-אדמה, שהושלכו מבעד לחלון על-ידי איזו טבחית.  וכי יש לכך פנים, אדון באשמאצ'קין?  יועץ טיטוליארי חייב לשקוד על מראהו החיצוני.  רפ-ר-זנ-ט-ציה.

קוזודוייב:        וגם לכלה לא נעים, כשחתנה נראה כמין מטלית שהוצאה מפח אשפה.

אפרודיטוב:        אדון באשאמצ'קין, בורג קטן של מכונת-אדירים אסור לו שייראה בצורה בלתי מבורגת כל-כך.  אדרבא, הסתכל במראה (מקרב לחוטמו מראה של כיס) – הזה מראהו של פקיד מרמי-המעלה?

ראסטופירקין:        מכל שכן פקיד עליון, המכהן בקדושת הקאליגרפיה.  (מביט מעל לכתפו וקורא) "אשר על כן, על סמך החלטת הסינאט מן ה-27 בספטמבר 1829, סעיף 8, פסקה ב',..."  אח, איזה 7, לא שבע, אלא שבעים ושבע!  אף את הסמך שבספטמבר, קוליגה נכבד, פספסת: לא עגול, ולא סגלגול.  לא מספר, ולא עיטור.

קאנדילאברוב:        (שיצא לרגע וחזר והביא אתו את אדרתו של אקאקי) כיוון שהגענו לעיטורים – הרי לכם.  (מראה את האדרת) אָפנה פריזאית נוסח אחרון.

הפקידים:        (צוחקים)

קוזודוייב:        בהחלט.  הוא שאמרתי פקיד ממשלתי, המופיע בראש חוצות במין מחלץ פוחלץ שכזה, מבייש את מעמדו, את תור מעלתו.  הרי זה בגד-שרד שיש לנהוג בו כבוד, אדון באשמאצ'קין.

אפרודיטוב:        ואניה, זרוק הנה, הופ?

קאנדילאברוב:        (זורק את האדרת.  אפרודיטוב קולטה וזורקה לראסטופירקין .  משחק זה של זריקה מיד ליד נמשך כמה רגעים.  לבסוף נופלת האדרת על ראשו של אקאקי אקאקייביץ')

אקאקי אקאקייביץ':        (פורץ ממקומו) הרפו ממני.  חדלו.  למה אתם מציקים לי?  הרי לא עשיתי לכם כלום.

        (וכאן – לחש נוקב ויורד כבת-קול: "הלא אחיכם הוא, רעכם, בן-אדם".  לחש אי-ראציונאלי זה צריך ליהות מובע הבעה מקסימאלית.  דומית מוות מבוכה בין הפקידים)

ראסטופירקין:        מה?  האמרת משהו, אדוני המנהל?

קוזודוייב:        לא, לא אמרתי כלום, וכי מה?

ראסטופירקין:        משהו כאילו...  אך לא...

        (יושבים איש אל שולחנו.  אקאקי מנקה בשרווּלו את אדרתו המקומטת, אינו יודע מה לעשות בה, איפה להניחה).

קאנדילאברוב:        זהו, אסור להפריז.

ראסטופירקין:        ומי התחיל?  מי הביא?

אפרודיטוב:        ממש כמו תינוקות.

קוזודוייב:        ובכלל, רבותי, צריך לעבוד, ולא ל...

אקאקי אקאקייביץ':        (יושב נרגע, מניח אדרתו על ברכיו, כותב)

אפרודיטוב:        תן, אדון באשמאצ'קין, אני...  אני אקח, אני אתלה...

אקאקי אקאקייביץ':        לא...  אני...  כאן...  כלומר...  תודה...

אפרודיטוב:        (בחרטה.  בארשת-פניו ובתנועת-ידו מרמז לחבריו, שהפריזו על המידה).

קוזודוייב:        אם ישאל עלי מישהו, הרי אני כאן, ממול.  תיכף אשוב.

קאנדילאברוב:        אם ירשה לי, אדוני המנהל, הרי גם אני...  הבוקר לקינוח-סעודה יש שם חליטה של דגים...  שפתיים יִשָק...  ראסטופירקין, תצטרף גם אתה?

ראסטופירקין:        נו, אם ילך אפרודיטוב...  אדוני המנהל ירשה?

קוזודוייב:        והעבודה, רבותי, והעבודה?

ראסטופירקין:        נו, איכשהו שם... במקום... נשוחח...

אפרודיטוב:        (לאקאקי).  אולי ילך עמנו גם האדון היועץ?  אני מזמין...  חליטת דגים חמה...  טובלת בשמן...  וכוסית קטנה לתגבורת הנפש...

אקאקי אקאקייביץ':        אני לא...  אני כאן...  אולי בפעם אחרת...  בעונג רב...  אך לא...

קוזודוייב:        (מרמז לחדול.  יוצאים).

אקאקי אקאקייביץ':        (יחידי.  ממשיך לכתוב, ובת-צחוק של שלווה על פניו.  אלא שדבר מה טורד מנוחתו.  קם.  לוקח את אדרתו.  בודקה מכל עבריה.  לאחר כמה רגעים מתחיל למלמל כדרכו בגמגומים) אמנם באמת...  כלומר...  על-כל-פנים...  לאמיתו של דבר, הרי... זה... שהרי אי-אפשר ש...  ככה...  ובכלל... (וכו' וכו')

פיוטר        (נכנס) יחידי?  ואיפה האדונים האדמיניסטרציה?

אקאקי אקאקייביץ':        היה להם משהו...  כלומר, צריכים היו...

פיוטר:        אהא, זהו!  הפיל אימה עליהם, והנה, כדי להתואשש מעט, מן הראוי לסעוד את הלב.  הוא עצמו אינו טוב מהם.  פשוט, בצאתו מכאן ציווה להסיעו לרסטוראן.  מנהג המדינה הוא.  זהו ש...  וחושב אני, במחילת כבודך היועץ הטיטוליארי, שאילו גם הם הלווייתנים הגדולים, וגיניראלים, וגם אלה דגי הרקק, הפקידונים, היו מרבים בישיבת רסטוראנים, אפשר היו גם הסדרים במדינתנו משתבחים.  שעל-ידי ריבוי שתייתם מתרבה הרווח לאוצר המלכות.  ואילו על-ידי ריבוי ישיבתם במשרדים וכתיבתם במיני תיקים מתרבה ההפסד.  זהו ש...

אקאקי אקאקייביץ':        (מגרד באולר כתם של דיו).

פיוטר:        והסבור אתה, אדוני היועץ, שנתן דעתו על כף-המנעול?  אף לא הרף-עין.  מה צורך היה, איפוא, למרק?  ומה מירוקים ממרק אדוני היועץ הטיטוליארי, כתם?

אקאקי אקאקייביץ':        מפני ש...  התחילו פה קודם...  השליכו...  ובכן, רעדה היד...  והרי אסור שעל גליון-התעודה...  לפי שהתעודה חשובה...  כתובת...  הנה: "להדר-כבוד-מעלת האדון מפקח קופת המחוז בצאַרֶיֶיוְקוֹקְשַייסק" כתובונת נהדרת...  מה?

פיוטר:        כתובת ככל כתובת.  שהיא קצרה והדרך ארוכה, זהו ש...

אקאקי אקאקייביץ':        אך לא...  דבר זה, פיוטר, אינך מבין...  זוהי כתובת מאוד ככה...  אפילו תעודה שלימה העתקתי...  באורח פרטי...  לעצמי...

פיוטר:        ולשם מה?

אקאקי אקאקייביץ':        לא כל-כך לשם-מה...  או על-שום-מה...  אלא כך...   מפני הכבוד...  ובשביל ההנאה...  ביום של חג, כשהאדם בן חורין...  אפשר לעיין...  כבר מגירה שלימה יש לי מכל מיני כאלה...  ישר, מצוחצח...  תענוג לעיניים..  והם – כתם...  אבל, כבר... (גורד את מקום הכתם בציפורן)

פיוטר:        (מכשכש בראשו, ואחר כך בטיפשות – אבל כמתוך שיקול פילוסופי פוסק פסוק של חכמה בזה הלשון) כן-כן...  כאן ברק, שם כתם, – כך הם החיים.  זהו...  אם כן, אלך גם אני לתהות על הקנקן ולשתות מה שיש בו.  אפשר שייכנס יין ויצא סוד... (פונה אל הדלת).

אקאקי אקאקייביץ':        פיוטר...  אנא, פיוטר...

פיוטר:        מה?

אקאקי אקאקייביץ':        (לוקח את האדרת, מראה לו).  הנכון שעוד אפשר...

פיוטר:        מה?

אקאקי אקאקייביץ':        שעוד היא...  (תנועות שמשמעותן: "שעודנה טובה, יפה ללבישה")  אנא פיוטר, התבונן...

פיוטר:        שמא איני מכירה, או מה?  האגיד אמת לאמיתה? אני לא הייתי מוסיף ללבשהּ.  זהו ש...  (יוצא)

        (אקאקי נשאר יחידי, ובידו אדרתו, שאין לה תקנה.)

מסך

 

        מעמד ג'

        (החייט פטרוביץ' יושב ישיבת-ישמעאלים.  על כיסא יושב שוטר, ובידו עיתון שהוא מסיים את קריאתו.)

השוטר:        של שטורמאר, של דיטמאר, של אודנבורג וכו' וכו', וכו',...

פטרוביץ':        אי-אי-אי.  ממש סחרחורת הראש.  חזור נא.  (מתייגע לשווא להשחיל חוט במחט) אינו נכנס, מנוּול.

השוטר:        נו, מצא חן, הא?...  והיודע אתה, דודי כל-כך למה?  על-שום העוצמה והפרספקטיבה...

פטרוביץ':        חזור נא, חזור.  (פונה אל החוט והמחט) תיכנס, זרע-הכלבים, או לא?

השוטר:        נו, ובכן, שים-לב.  (קורא בהתמוגגות) אנחנו, קיסר בחסד האלהים, המושל ברצונו במלכות רוסיה, בגלילות מוסקבה, קיוב ולאדימיר, נובוגורוד, מלך פולניה, שליט קאזאן, שליט אסטראחאן, שליט סיביריה, שליט חרסון-טאבריה, מושל פסקוב, והדוכס הגדול של סמולנסק, ליטא, ווהלין, פודוליה ופינלאנד, נסיך אסטוניה, לאפלאנד, קורלאנד, טוור, יוּגוֹר, פּרם, בולגריה, מלכהּ ודוכסהּ הגדול של ארץ השפלה, של צ'רניגוב, ריאז'אן, פולוצק, רוסטוב, יארוסלב, ביילואוזרסק, אוּדר, קונדיסק, ויטבסק, מושל על כל גלילות ארץ הצפון, מלך ארץ איוורסק, קארטוולין, קאבארדין, ארמניה, צ'רקסיה, ונגיד דוכסי חבל ההרים, מושל טורקסטן, ארכידוכס של שלזויג-הולשטיין, של שטורמאר, דיטמאר, אולדנבורג, וכו' וכו' וכו' הו.

פטרוביץ':        (נפעם) אי-אי-אי.  מוזיקה, עליית הנשמה.  היודע אתה, דודי?  אני למשמע-אוזן אשר כזה, או למקרא דברים אשר כאלה – כביכול לגימת-יי"ש היא לי, דשן בעצמות.  מיד כמין עשן-הקטורת מדמדם לי בראשי.  (מכבדו בטבק הרחה).  בבקשה דודי.  תערובת משובחת.  של ברזין וארפּה.  (מריח מן הטבק).  כן, סגולה מצויינת יש לזה, שמבקש הוא קצת לחלוחית של מצווה.  נו, עוד לגימה אחת.  (מוזג כוס).

השוטר:        אפשר עוד לגימה.

פטרוביץ':        עד שתכנס הזקנה.  לפי שהיא, יקחנה בכור-השטן, שונאת את הלגימה.  אשה משונה (משתדל להשחיל למחט את החוט ואינו מצליח).  מתעקש, ממזר-הכלבים.  היא, אף-על-פי שמוולגדה היא, זוגתי שלי. מכל מקום טבע יש לה כאחת הנָכריות.  אשה טרקלינית וגרמניה.  בלי קורטוב של עליית-נשמה.  ומשקה זה – כולו רוחניות, משלומי-האמונים, ממעיינות הישועה, לשובב את הנפש החוטאת.  תחילה לא היה משמשני אלא תשמיש של קדושה, בימי חג ומועד; לאחר זמן – גם בחוּלוֹ של מועד; ולבסוף – בכל שני וחמישי.

השוטר:        והיום, למען האמת, לא שני הוא, ולא חמישי.

פטרוביץ':        נו, מילא, הרי זה עד-לחשבון (שותים).  טעם גן-עדן.  (מורה באצבע על הצלוחית) אֵם-כל-חי – אין שנייה לה בעולם כולו: ילדים לה אין מספר, ולכולם תעניק מִטובה.  גם של מוסקבה היא, גם של סיביר, וגם של צ'רניגוב, ושל קאבארדין, וכו' וכו'...  (אל החוט)מתעקש, אי דרדר שכמותך, (מניח את המחט).  אי, דודי, הרי איש-שׂררה אתה, צו-נא לחוט וייכנס.

השוטר:        סרבן הוא ולא יציית.  ראשית דבר באשר הוא מזרע החוטים – הרי שפת-אנוש לא ישמע.  והשנית – לא הרובע שלי הוא.  ואילו הוא מן הרובע שלי, בדין היה שיציית לי וייכנס.  שאין מסרבין לשלטון.

פטרוביץ':        היודע אתה, דודי,...  אוּמנותי שלי אומנות של חייטים היא ומביאה לידי פילוסופיה.  כי הנה מחיֵט אדם ומחיֵט, תופר ומכליב – והרהורים עולים בלבו, ובעיקרו של דבר – בענייני רוחניות ושלטון.  כי מהו שלטון?  השלטון, – נו – מהו?  הרי הוא כמין ספר, ספר הפקודים ותור-המעלות.  יועץ-סתרים בפועל: אחר-כך שלא בפועל, אלא יועץ-סתרים סתם; מתחת לו – יועץ הממלכה בפועל, ושוב שלא-בפועל.  וכו' דהיינו, יועץ הממלכה סתם – קצת למטה מזה; אחריו – יועץ קוליגיאלי, יועץ חצרוני, אסיסור קולֵגִיאלי וכו'.  וכן – מדיוטה לדיוטה, עד שאנו מגדיעים לדרגות השונות מדרגות המשרה והפקידות.  ובין דרגא לדרגא אימה ופחד.

השוטר:        והוא הדין אצלנו במשטרה. תור המעלות!  מעלי קצין-הרובע, מעליו קצין-המחוז, מעל קצין-המחוז – פריסטאב ומעל הפריסטאב – פוליצמייסטר.  וכן בצבא.  ובצי.  וסובר אני: גם בעליונים.

פטרוביץ':        והעליון שבעליונים?

השוטר:        והרי קראתי לפניך: בחסד האלהים וכו' וכו'.

פטרוביץ':        והאימה מנין?

השוטר:        סבורני, מגביהי-מרומים.  מקדמות העולם.  מששת ימי-בראשית.

פטרוביץ':        משמע: סולם הוא המוצב על הארץ וראשו מגיע השמימה, וכל שלב ושלב – תור המעלה.

השוטר:        זהו-זהו.

פטרוביץ':        פילוסופיה היא וצריכה לימוד, ובלי יי"ש לא תשיגנה.  עוד אחת!  לכבוד תור-המעלות אשר לספר הפקודים.

השוטר:        בהחלט (שותים)

        (נכנס אקאקי)

השוטר:        נו, דודי, אני לרגל המשרה, ואתם – הנה אורח בא אליך.  היה שלום.

פטרוביץ':        שלום גם לך, חן-חן, שיחת חולין של איש משכיל – תענוג גדול הוא.  כל טוב!

השוטר:        (יוצא)

אקאקי אקאקייביץ'        (נכנס) שלום, פטרוביץ'.

פטרוביץ':        עבדך הנאמן אדוני היועץ.

אקאקי אקאקייביץ':        ומה שלומך...  ובכלל...

פטרוביץ':        חן-חן.  השבח לאל, בבקשה לשבת.  ימים רבים לא ראיתי את פני אדוני היועץ.

אקאקי אקאקייביץ':        כך...  מפני ש....  דא והא...  ולפעמים ובכלל...  זאת אומרת...

פטרוביץ':        פה מפיק מרגליות.  דברים של טעם...  מלה בסלע!

אקאקי אקאקייביץ':        כה וכה, והנה שוב חורף עז...  ואפילו ...  הו מאוד...

פטרוביץ':        תוקף והולך, אלא שהחורף אווירו יפה לבריאות.  בעיקר משום שצריך חימום.

אקאקי אקאקייביץ':        זהו...  אני בעניין זה...  כדי ש...  ככה...

פטרוביץ':        ובקיץ שוב להפיג צינה...  אולי יתכבד אדוני היועץ בכוס קטנה?

אקאקי אקאקייביץ'"        לא...  תודה רבה...  אינני...  ככה...  אני, רואה אתה...  בעניין ש...  על כל צרה....  בעצמך תבין...  מפני שבמקום זה צובט...  נו, אם ידיים, או רגליים, איך-שהוא...  אך בחוט-השדרה, הרי בשום אופן...  וכמובן צריך ש...

פטרוביץ':        (סוקר בשוויון נפש של בקי ורגיל את אדרתו של אקאקי, מבין היטב את כוונת הדברים, אך מעמיד פנים) מה רצונך?

אקאקי אקאקייביץ':        בעצם...  לא כלום...  איך...  מי יודע...  אבל...  אילו...  משהו כזה...  אז...  כלומר...  הו... אדרת... (מסיר את אדרתו).  הבד בכל מקום ובשאר מקומות עדיין לגמרי...  (מראה בתנועות כי הוא חזק, סולידי) נכון?  אבל מעופר...  והצבע מעט...  מפני ש...  מחמת יושן...  אף-על-פי שלא כל-כך ישן...  בעצם חדש...  אך פה....  איך שהוא...  מתחיל...  וגם פה...  וכך, בכל מקום, חזק...  נכון?  רק בגב קצת-קצת שחוק...  וזה הכול...  הרואה אתה?  אך גם הצוואר...  כי הזוכר אתה...  פעם אחת תיקנו...  על-כן קצר הוא...  אך בכלל עודנו (תנועות) ככה...  וגם המלאכה מעטה.  משמע...  כדי... כדי לתקן.  (נועץ בחייט מבט של תחנונים.  הלז שוטח את האדרת על-גבי השולחן, סוקרה, מנענע בראשו.  לוקח קופסת-הטאבאק, מריח, לוגם כוסית יי"ש, בודק את האדרת כנגד האור, שוב מנענע בראשו).  ובכן, אה?

פטרוביץ':        (מחזיר את האדרת לאקאקי) לא, אי-אפשר לתקן.  גאַרדרוֹב קלוש.

אקאקי אקאקייביץ':        (מלעלע, מדבר בלחש, כתינוק שנבהל).  מדוע, יקירי...  מדוע אי-אפשר?  מדוע זה ככה...  קלוש?  הלא רק מעט, פה, במקום הזה...  וכאן, סוף-סוף, מעט קט...  הו, גם כאן, והשאר, ראה, חזק...  הו, הנה משכתי אולי תמצא אילו מטליות, כדי...

פטרוביץ':        מטליות, אמנם, אמצא, אך לא אטליאן, לפי שאין להן אחיזה...  נתמקמק הכול...  גם כאן, גם כאן, והנה כאן...  וכו' וכו'...  אך אגע במחט, ומיד מתפרט מאליו.  שאכלו העש לאריג זה, לא עלינו...

אקאקי אקאקייביץ':        יתרפט לו, ואתה מיד – טלאי.

פטרוביץ':        אך, אדוני היועץ, אין כאן מקום לטלאי, לתקן אי-אפשר אדרדרת זו – כמוה כקוּרי-עכביש של גרמנים.  יפח בה הרוח – ותתעופף.

אקאקי אקאקייביץ':        פטרוביץ' יקירי, הלא שנים רבות כל-כך מיודעים אנחנו...  ויודע אתה...  שבלבי עליך...  תמיד רק...  אם כן, אולי, איך-שהוא...  נסה –מטלנית כלשהי...  הרי עיניך הרואות, ואתה היודע...

פטרוביץ':        רואות עיני גם רואות, ואם אי-אפשר – אי-אפשר, אתה, אדוני היועץ בקי בניירותיך, ואני – באומנותי שלי.

אקאקי אקאקייביץ':        למה תכעס?  לא אמרתי אלא...  ככה... תנסה...  הרי אומן מופלג אתה, ואם תבחר מטלית כלשהי, הרי היא...  זאת אומרת...  תחזיק מעמד.  אלא שיש להזדרז, ומיד בחוט – ככה...  ו...  במקומו עומד.  נסה, ידידי...

פטרוביץ':        לא אנסה כלל, מעשה-קבצנות, האחרון בשלבים שבאותו ...  סולם המעלות.  לא אדרת, אלא השד יודע מה.  בשום ספר-פקודים אי אתה מוצא כלל תור-מעלה שכזה.

אקאקי אקאקייביץ':        והרי תוכל למצוא עצה, כדי...  סוף-סוף...  אך משום ש...  איך זה?

פטרוביץ':        זאת עצתי לך: לגזור לגזרים ולעשות לפיפיות לרגלים, שהפוזמק אין בו כדי לחמם.  (מתחיל לגהץ) הפוזמקים – מעשה של גרמנים הוא, לאחז רגליהם של הבריות ולהקיז דמים מכיסיהם.  ובאשר לאדרת – הרי קיצורו של דבר: יש לעשות חדשה.

אקאקי אקאקייביץ':        איך זה "חדשה"?

פטרוביץ':        ככה זה, חדשה, מאריג חדש.

אקאקי אקאקייביץ':        מיני דיבורים מדבר אתה, שבאמת, איני יודע...  שאם חדשה, הרי נחוץ כסף.

פטרוביץ':        נחוץ, באין כסף אין אדרת.

אקאקי אקאקייביץ':        אמנם כן.  הה?  כסף?  וכי מנין?

פטרוביץ':        נו, בעניין הזה לך המשפט.   ענייני שלי הוא התפירה...  (שתיקה ממושכת).

אקאקי אקאקייביץ':        שמעני נא...  ואם...  אבל...  נאמר...  הרי עדיין לא אמרתי דבר מפורש...  ורק בכלל: אם...  אם.... חדשה אז...  מה?  כמה?

פטרוביץ':        מה "כמה"?

אקאקי אקאקייביץ':        כמה...  זה...

פטרוביץ':        כמה זה יעלה?

אקאקי אקאקייביץ':        נו, נאמר, נו...  דרך-משל...  אם...  אילו, זאת אומרת...

פטרוביץ':        (אוהב אפקטים עזים ועד שינקוב את הסכום, יענה את אקאקי אקאקייביץ' באי-ידיעה) המ...  כ-ך.  מה?  כמה?  פחות או יותר...  שלא להמעיט ולא להרבות...  בדרך-כלל ובחשבון-צדק...  בסך-הכולל...  כלומר: בסך-הכול...  נו, סבור אני שבערך...  נו, לכל הפחות (כמטיל פצצה) כמאה וחמישים רובל!

אקאקי אקאקייביץ':        מאה וח...  כמה?  מישים רובל?

פטרוביץ':        מחיר שבהכרח.  ואם צווארון של נמיה, ולברדס – בטנה של משי, ולרכיסה – קרסים של כסף מחופה מעשה-אפליקה, – הרי מאתיים.

אקאקי אקאקייביץ':        (בתחנונים.  אינו שומע ואינו רוצה לשמוע את ה"אפקטים" של פטרוביץ').  חוסה נא...  איך זה...  אין לדבר בכלל...  בשום עניין ואופן...  לא מאתיים, ולא מאה וחמישים...  הרי כל משכורתי – ארבע מאות לשנה...  עשה איך שהוא חסד, ובשם ישו פה ושם שימה נא טלאים...  ראה...  מפה קיחה, משם משיכה – והכול כשורה.  הרי מוכרח אני ללבוש...  ראה, כמה היא חזקה עדיין...  הו...  אני מושך... (נקרע קרע באדרת)

פטרוביץ':        זהו.  למותר הוא לדבר אפילו –  ...  פוחלץ, כמובן, אפשר עוד לעשות מאדרת זו, אך גם הוא צריך מלאכה מרובה.  אם רצונך לשאת אשפה זו על גבך, – אדרבא, רצונו של אדם כבודו.  אך לתקן – לא.  גם לפי שאי-אפשר, גם מפני כבוד המקצוע.  הגרמני אפשר שיתקן – שכבוד אין בלבו.  ואני – חלילה לי.  הגארדרוב אינו אלא למראית עין בלבד.  פונדאמֶנט אין לו.

אקאקי אקאקייביץ':        (שקוע בהרהורים) פוּנ-דאַ-מֶנט...  הם... ואפילו לא מאתיים, ולא מאה וחמישים, ורק שמונים בלבד, גם כן איני יודע...  כי איך זה?

פטרוביץ':        צווארון של פרווה?  ברדס של משי?  קרסים של כסף מעשה-אפליקה?  בשמונים רובל?  אין לדבר כלל על כך!

אקאקי אקאקייביץ':        אח...  אולי תעשה, הרי קר.  איך זה אוכל...  הרי לך עשר קופיקות ללגימה, ושב אל המלאכה.

פטרוביץ':        חן-חן לך, אדוני היועץ, אך סוף-פסוק הוא לי (אתנחתא) ואדרְדֶרֶת חדשה – היינו עושים, פלאי-פלאים: רחבת-ידיים, שופעת חוֹם, בצמר-גפן...  צווארון של פרווה...  אדרת תפארת.  רוממוּת.  וכיוצא בזה.  בנֶבְסקי יהיו הבריות זוקפים עיניהם.  בתכלית-הפשטות, אדרת גיניראלים, מראש רואה אני, מה מראה יהיה לך באדרת זו, איש אחר, ומיד – הדרת-כבוד, וכביכול עילוּי-בדרגה...  השוטר – אפילו הוא אפשר שיטעה לפעמים ויצדיע.  ומטרונית עוברת על פניך-וסוקרת בעיניה...  והחוֹם, והחוֹם, כבתוך קן מרופד במוֹך.

אקאקי אקאקייביץ':        (לבש בינתיים את אדרתו הישנה: דברי החייט הביאוהו לידי הזיות.  מפלבל בעיניו, מתלקק) אמנם כן...  אמנם כן...  זאת אומרת...  אבל...  אבל... (משהו מעין חיוך) הה...  הה... בנבסקי, אמרת?  ואפילו השוטר?  ומטרונית, סבור אתה?  מעשה-אפליקה...  אבל...  איך זה?  מנין?  חבל.  מה?  הלא עינַי הרואות: פוחלץ.  אך אם אי-אפשר, הרי...  (אגב יציאה) איני משער, איני, משער, אפשר יהיה...  אבל...  אבל...  מי יודע...  אולי, אילו...  זאת אומר...  אז מי יודע...  אך, בעצם, מנין?  איך?  אהרהר בדבר, אך איני משער ש...  אכנס בעוד כמה ימים...  מעשה-אפליקה. אמרת?

פטרוביץ':        אפליקה

אקאקי אקאקייביץ':        (יוצא)

פטרוביץ':        אמת, אמת הוא עניין סולם-המעלות.  שלבלב שכזה במחלָץ של פוחלץ – בשפל המדרגה.  ואלו בעליונים – רק צווארוני ביבר.  ולא קרסים של כסף, אלא של זהב מעשה-אפליקה...  עכשיו לחיזוק-הנפש נקיים נא מצווה של פטְרִיוֹטִים.  (יושב אל השולחן, מוזג כוס, מתחיל לקרוא): "אנחנו, הקיסר בחסד-האלהים, (לוגם), מלך קאזאן, (לוגם), אסטאחאן (לוגם), סיביריה (לוגם), חרסון-טאבריה"...  לא, אין מערבבין שמחה בשמחה, וכדי לקדש את שם האלהים ולרומם תפארת עוּזה של מלכות רוסיה, נפריד בין הדבקים: חרסוןלחוד (לוגם), טאבריה לחוד (לוגם).

סוף מערכה א'

 

        מערכה שניה

 

        מעמד א'

אקאקי אקאקייביץ':        (בחלוק ישן, יושב ליד השולחן ומעתיק.  אור קלוש של נר חלב.  לאחר זמן-מה מקשיב, דומיה, חוזר ומעתיק.  לאחר מכן – קם, מביט דרך החלון החוצה.  מעיין בשעון.  חוזר ומעתיק.  אך משהו טורד מנוחתו.  לבו מלא חרדה וצפייה: הערב בשעה שבע עתיד פטרוביץ' להביא לו את אדרתו החדשה!  אקאקי אקאקייביץ' חלוץ-נעליים, מחשש שמא ישתחקו).

בעלת הבית:        (אשה כבת שבעים, נכנסת ונר בידה).  הלא אפלה היא לאורו של נר אחד.  עיניו סופן שתימקנה מלכלוך-נייר זה בחשכה, מסכני שלי.

אקאקי אקאקייביץ':        לא נורא.  סבתא, לא נורא, הורגלתי.  שהרי עוד נר בערב – עוד פרוטה ביום.  ובמשך חודש – שלושים פרוטה.  ובמשך שלושה חודשים – כמעט רובל.  הכפתורים בלבד עלו רובל ועשרים.  לפי שבחרנו מן המשובחים שבהם: בולטים ביותר, עם קרסים של מתכת מתחת.  הפשוטים, הנתפרים, זולים יותר, אך אם...  אז...

בעלת הבית:        ממעט באכילה, ממעט בשתייה, אפרוחי שלי.  וכל ימיך – אך אדרת ואדרת.  ולוואי וניתנה לך, סוף סוף, ובאת אל המנוחה.

אקאקי אקאקייביץ':        הנה היום בהחלט.  לפני שבוע, אמר, יביא.  סרתי אליו לפני שעה קלה, והיא כמעט-כמעט...  כבר קיצץ בשיניו את התפרים.  לשם חיזוק.  שופרא-דשופרא, סבתא.  הכול בתפר כפול.  והבטנה – אמנם אינה של משי, אלא סאטין, – אך אדרבא, זה משובח יותר.  יתר חוזק לאדרת ויתר ברק לעיניים.  הסוחרים, סבתא, גנבים גדולים הם, פחד אלהים.  לקניית בטנה בלבד – בחמש-עשרה חנויות היינו.  וכל אחד יקר מחברו עד שמצאנו בארבעים ושלוש קופיקות האמה.  אף-על-פי שהיו בהם שגם ארבעים-וחמש, ארבעים-ושמונה דרשו (מעיין בשעון) אך כבר עת שיבוא פטרוביץ', שכבר השעה שבע חסר שלושה רגעים.  מה דעתך, סבתא: יביא או לא יביא?  אולי שוב נשתכר?

בעלת-הבית:        יביא, גוזלי שלי, יביא.  מוטב שתאכל משהו, הלא רעב אתה.  כבר ארבעה חודשים לא בא קורטוב של בשר אל פיך.  בפת חרבה אתה סועד לבך.  ותה בלא סוכר אתה שותה.  חטא הוא זה לאיש פראבוסלבי לשתות תה בלי סוכר.

אקאקי אקאקייביץ':        בזכות המאורע הגדול יכפר לי האלהים.  כשאסלק את כל חובי לפטרוביץ' גם סוכר אקנה, גם מן הבשר אטעם.  כאן חייב אדם לכבוש את יצרו.  אגרע מן הסוכר, ובשכר זה כיס קטן יתוֹסף לאדרת, או סרטון כלשהו.  אחסוך בשר מפי, – ובגארדרוב החדש ברדס מרופד משי יתוֹסף.  נעלַי שלי, כמובן, דולפות מעט, וחלוץ-נעליים מהלך אני בבית, שלא להשחיתן, ובשכר זה – קרסים של כסף מעשה-אפליקה.  המזונות, סבתא, סוכר, בשר, ואפילו תופין כלשהו, – כל אלה דברים של מה בכך הם.  וכן – תכלית נעלה לנגד עיני.

בעלת-הבית:        הבן היטב מבינה אני, יקירי שלי, פברואר בחוץ.  כפור אכזרי, קופא מקור אתה.

אקאקי אקאקייביץ':        זהו.  זאת ועוד אחרת, שאין הפה יכול לדבר.  אך דבר אשר כזה הרי מכל הבחינות את האדם הוא...  זאת אומרת...  מעורר...  הכול עשוי להיות אחרת...  ואפילו הזדמנות כלשהי יכולה לבוא...  דבר של תכלית.  לפי שלעולם אין אדם יודע, והכול צפוי.  והמזל עצמו, כביכול, מאיר לי פנים...  תחילה מאה וחמישים רובל הטיח לי בפני, שכך דרכו להפחיד ואני – יום-יום לשאת-ולתת באתי אצלו.  ומקץ שלושה שבועות הוסכם בינינו על שמונים.

בעלת-הבית:         הון-תועפות, הון כזה, עלובי שלי.

אקאקי אקאקייביץ':        אבל לערך ארבעים היו לי, לפי שמכל רובל-כסף שאני מוציא – פרוטה של נחושת לתוך הסדק של קופסת החיסכון...  וכך, במשך עשרים שנה. נצטבר.  חשבתי, ליום שכולו רע, – ונמצא ליום שכולו טוב.  חשבתי: על כל צרה שלא תבוא, יהא זה לרפואה, או לקבורה, והנה – מה טעם אמות, והחיים, סבתא, יכולים להיות נפלאים כל-כך.  אילו מכל רובל לא פרוטה חסכתי, אלא אגורה, – הו-הו.  כי עתה צווארון של נמיה היה לי.  וכך – של חתולים סתם.  אך מרחוק אין להכיר: הברק, ובכלל.  בעניין הצווארון הזה יגיעות הרבה היו והרהורים הרבה.  יום אחד היה מעשה, שממש בוש אני לספר.  יושב אני במשרד ומעתיק, ולא עוד אלא שהתעודה נכבדה מאוד, – שהספרות מרובות, ואת הספרות הללו חיבה יתירה מחבב אני; ממש באתי לידי הזיות, או מה, בעצמי לא אדע, ומיני חיות-של-פרווה מרקדות לנגד עינַי.  גם ביברים היו.  תפסתי לו לביבר אחד – והדיותה הפכתי; לראשונה בחיי מכשלה כזאת.  בזיון.

בעלת-הבית:        ובבגד-השרד שלך יש כתמים עד היום.  מנקה אני ומנקה, ולנקות לא אוכל.  אתה, רחימאי שלי, גם בגד-שרד חדש לא יזיק לך.

אקאף        יהיה, סבתא, יהיה, אסלק את דמי האדרת, וממילא גם בגד-שרד...  בכלל, רבים הדברים בעולם.  54 רובל כבר קיבל.  והיום 6.  בסך-הכול – 60.  נשאר חוב של 20.  במזונות פברואר ומארס אחסוך עוד שנים-עשר רובל.  ולא יישאר אלא חוב של 8.  והשארית מן ההענקה...  איך שהוא נמצא עצה.  ואולי גם תוספת-שכר יתנו.  כי גארדרוב אשר כזה יש בו...  ככה...  כדי לחזק מעמדו של אדם.  הנה יאמר בלבו המנהל: "היועץ הטיטוליארי אקאקי אקאקייביץ' באשמאצ'קין עילוי רב נתעלה בהדרת-פנים באדרתו החדשה, – יש להגביהו בסולם-המעלות של משכורת הפקידים".  ואז...  מי יודע...  מה?  מה דעתך?

בעלת-הבית:        בענין מה, מלאכי שלי?

אקאקי אקאקייביץ':        והרי שוב איני זקן כל-כך.  אולי, אפשר, משהו ממין נקבה...  כדי, בשעת הכושר, לבוא לידי נישואין...  ומין...  זאטוט שכזה...  יורש-עצר...  שיהא מצייץ: "אבא, אבא", (נבהל מעוז רוחו, מפסיק פתאום ומביט בפחד אל בעלת-הבית).

בעלת-הבית:        נו, חדל לך, עז-פנים שכמותך, דיבור שכזה.  (קול דפיקה על הדלת).

אקאקי אקאקייביץ':        או!  (אץ אל הדלת, פותח)

פטרוביץ':        (נכנס, ובידו האדרת, מעוטפת במטפחת).

אקאקי אקאקייביץ':        הנה, הנה.

פטרוביץ':        (בפנים אומרים חשיבות) הבטחתי, ובכן ברור, עמדתי בדיבורי.  הנה הנה.  וכי מה אני, גרמני?

אקאקי אקאקייביץ':        ובכן...  תן...  איפה?  (לבעלת הבית) הנה, סבתא, הביא.  (לפטרוביץ') נו, הראה.

פטרוביץ':        תיכף, תיכף, לאט-לאט.  הדוחק את הקץ – הקץ דוחקו.  עדי במרומים, כמה יגיעות יגעתי.  (מניח את הצרור על השולחן).

אקאקי אקאקייביץ':        (רועד מקוצר-רוח, מבולבל).

פטרוביץ':        (מוציא לאטו את קופסת-הטאבאק מכיסו, מקיש עליה, פותחה, מכבד את אקאקי אקאקייביץ') בבקשה.  היואיל כבוד מעלתו?  "ראפה" ריח-ניחוח דליקאטס.

אקאקי אקאקייביץ':        לא...  הלא ידעת...  ודווקא עכשיו אתה צריך...  יכולת קודם...  (לבעלת-הבית) מין איש כזה, שבאמת, איני יודע...  מצפים לו ימים רבים, והוא...

פטרוביץ':        (מריח טאבאק, מתעטש) לחייך, תבלה ותתחדש!  היא, הגארדרובה הזאת, כל זמן ששקדו עליה במלאכה, ככלה בבית אביה היתה, ועכשיו – אשת-איש כדת וכדין.  יהי רצון שתהא עזר-כנגדך.  ראויה היא לאהבה, צעירה לימים, יפת-תואר, רעננה.  נו אם כן...  (מתחיל להתיר את הצרור)

אקאקי אקאקייביץ':        אני אעזור...  מפני שהצרור, הצרור,,,  אולי סכין.  הנה, הנה, הו, סבתא, בבקשה לשים לב.

פטרוביץ':        (מוציא את האדרת ומציגה לראווה).

בעלת-הבית:        אה, אה, איזה יופי.

פטרוביץ':        מה?  באמת?  הלא אמרתי, כי עתידה האדרת להיות כליל-תפארת, שכיית-חמדה.  ולא עוד אלא – קלות, רומאנס, ועם זאת חמה מאוד.  בנבסקי, אדרת שכזאת, הלא במחיר המלאכה בלבד היו נוטלים שבעים וחמישה רובל.

אקאקי אקאקייביץ':        (מכרכר מסביב לאדרת, חוטפה בידיו) ועכשיו למדוד, ללבוש...  אבל...

פטרוביץ':        חלילה, לא על גבי החלוק...  איפה המונדיר של אדוני המנהל?

אקאקי אקאקייביץ':        כן, המונדיר, סבתא, המונדיר.

בעלת-הבית:        כולו כתמים, הלא ניקיתי אותו.

אקאקי אקאקייביץ':        לא חשוב, מהר.

בעלת-הבית:        (יוצאת במרוצה אל חדר-המטבח, מביאה את המונדיר)

אקאקי אקאקייביץ':        (לובש את המונדיר, אך עומד בפוזמקאותיו, ואין איש משגיח בכך).

פטרוביץ':        (בפנים אומרות הדרת-חג, מכתף עליו את האדרת).

אקאקי אקאקייביץ':        (כולו רועד מהתרגשות).

בעלת-הבית:        אל תרעד ככה, יקירי שלי, איזו יפהפיה...  טס... .. טס...  טס...

פטרוביץ:        ואיפה אקאקי אקאקייביץ'?  לפני רגע היה כאן – ואיננו עוד (סוקר על סביבותיו.  בחיוך של לגלוג).  ובמקומו, לפתע-פתאום, איזה ארכי-דוכס או גיניראל.  לא ראית, סבתא, את היועץ באשמאצ'קין?  להיכן נעלם?

בעלת-הבית:        (צוחקת) בהן-צדקי, גיניראל.  מלך בגדוד!

אקאקי אקאקייביץ':        אולי ראי...

פטרוביץ':        יש ראי, סבתא?

בעלת-הבית:        וכי מנין לנו ראי?  הסתכל במיחם.

אקאקי אקאקייביץ':        (מסתכל במיחם) לא רע, אי אפשר.  חבל, שאין ראי.

פטרוביץ':        נו, ובכן מחר.  בעיר.  עכשיו אבקש להתהלך מעט.

אקאקי אקאקייביץ':        (מתהלך ומשתדל לפסוע פסיעות של חשיבות) איך הצווארון?  והקרסים נראים לעין?  סבתא, קרסים של כסף, מעשה-אפליקה.  או.

בעלת-הבית:        כמו חיים.

אקאקי אקאקייביץ':        והכפתורים נוצצים?

בעלת-הבית:        ככוכבים.

פטרוביץ':        מה יש כאן להאריך בדברים?  מין פאסון, מין דמונסטרציה – שמרוב זיו והדר מסתמאות העיניים.  (סוקר את החדר, מסיר את האדרת הישנה מעל הקולב) ועכשיו אבקש להשוות.

אקאקי אקאקייביץ':        (מסתכל באדרת הישנה, כמעט בזלזול) פוחלץ.  צדקת: פוחלץ.  סמרטוט.  אשפה.  איך יכולתי בכלל...  אפילו להביט איני רוצה.  הסתירי, השליכי.  היתה ואיננה עוד.  די.  עכשיו אדרת חדשה.  ו...  חיים חדשים.  חן-חן לך, פטרוביץ'.  תודה רבה.  אינך יכול לשער כלל, כמה טובה אני מחזיק לך ששידלתני בדברים.  הרי לך 6 רובל ובחמישה-עשר – עוד שלושה.

פטרוביץ':        תודה רבה, אך עלי לשוב הביתה.

אקאקי אקאקייביץ':        חלילה, אל תלך.  עלינו לדבר עוד, אולי אשמע מפיך כמה הוראות...  יש לבדוק את הכול בדיקה מדוקדקת, אם אין מקום לתיקון כלשהו.  סבתא, בבקשה לשפות מיחם.  אולי משהו לקינוח...  סבתא, יש להביא משהו מן העיר.

פטרוביץ':        אי-אפשר...  סליחה, אדוני המנהל, ידידי מחכה לי שם בחוץ, קופא מקור, משמע...

אקאקי אקאקייביץ':        ובכן, יבוא גם הידיד.  חג אשר כזה, משמע, בהחלט...

פטרוביץ':        אם-נא יואיל כבוד טיטוליאריותו ברוב-חסדו, אדרבא...  (פותח את החלון וקורא), הי, ידיד, היכבד נא ועלה לכאן להתחמם מעט.  קומה רביעית.  מן המסדרון שמאלה, אחר-כך ימינה, דלת שניה.  חיש-מהר.

בעלת-הבית:        (טורחת ליד המיחם)

אקאקי אקאקייביץ':        סבתא, בעצמי אלך לקנות לקינוח...  יהי מה.  ואפילו יעלה לי הדבר בעשרים קופיקות, מאורע נכבד כל-כך, שהיינו-הך לי...  היפה, אם אפשר לומר, בכל ימי חיי.

פטרוביץ':        חלילה, אדוני המנהל, חבל על הטרחה.  ארוצה נא אני.

אקאקי אקאקייביץ':        לא, לא, רוצה אני החוצה...  שם, בקרן-הרחוב, בפונדק, ישנו ראי...  וברחוב רוצה אני...  סבתא, המגבעת.

בעלת-הבית:        (מושיטה לו את המגבעת.  אקאקי אקאקייביץ', בזקיפת ראש גאיונית, שם פניו אל הדלת)  רחימאי, הלא חלוץ-נעלים אתה.

אקאקי אקאקייביץ':        היינו הך.

        (נכנס שוטר)

השוטר:        (למראה אקאקי אקאקייביץ' מתמתח ומצדיע) גיניראל...  כבוד ויקר, הוד-רוממותו!

אקאקי אקאקייביץ':        (נדהם ומדושן-עונג) משמע, באמת?

פטרוביץ':        (קורץ עין ערמומית, לרמוז שהדבר נעשה בהסכמה מראש).

 

        מעמד ב'

        (נשפיה לכבוד האדרת החדשה.  המקום: דירתו של אפרודיטוב.  משתתפים: אפרודיטוב, ראסטופירקין, מילושקין, פופרישצ'ין, ריז'וב, קצין צעיר, חליסטקוב, נאטאשה, קלאוודיה, וויירה, – לאחר מכן קאנדילאברוב, אקאקי; לבסוף – קוזודוייב.  כולם מקיפים את חליסטקוב ובעיניים בוהות מקשיבים לדבריו).

חליסטקוב:        ...  ואז אני מסתער עליו: לא, אינני רוצה!  יודע אני מה פירוש "דירה אחרת", שהוא מציע לי, כלומר – לבית-הסוהר!  באיזו רשות?!  איך הוא מעיז?  היודע אדוני לפני מי הוא עומד?  עפר ואפר אני עושה ממך!  באדמה אני תוקע אותך.  ואפילו את רגליך לא אקציע.

אפרודיטוב:        כך אמרת?  אתה – לראש המשטרה?  אל-אלהים!

חליסטקוב:        נו כן, משהו מעין פוליצמייסטר, שם הוא מכונה שר-העיר.  גם אם תבוא הנה עם כל הפמליא שלך – אמרתי לו – לא אלך!  אני ישר אל המיניסטר!  אני...  אותך...  והוא: "יחוסה נא, אל יורידני שאולה, אשה, ילדים קטנים.  אל ימיט אסון על אדם".  מה לי ולאשתך ולילדיך?  – אומר אני, – וכי משום שאשה לך וילדים, חייב אני ללכת לבית-הסוהר?  ומיד הוא מספר לי מעשה באיזה אלמנה של אונטר-אופיצר: כי עלילה היא, שגזר, כביכול להלקותה, כי היא עצמה הלקתה את עצמה.  ועניין מקח-השוחד – גם הוא עלילה, אומר הוא, הסוחרים הארורים, אומר הוא.  הלשינו עליו.  מתנצל, מצטדק, – ואני אינני מבין כלום...  ועל כל צרה שלא תבוא מבקש ממנו...

ראסטופירקין:        ...  גמילות-חסד.

        (כולם צוחקים).

חליסטקוב:        זו מנין לך?

ראסטופירקין:        וכי מתמול-שלשום מכיר אני את25 איוואן אלכסנדרוביץ' חליסטקוב?

חליסטקוב:        וכך, משמע, החל העניין.  וההמשך הלא ידעתם.  קבלת-פנים, כיבודים, האם והבת – בשגעונן יצאו שתיהן לדוקרב בגללי.

ריז'וב:        מה?  האם והבת?

חליסטקוב:        ממש כך.  באקדחים.

אפרודיטוב:        נו ואניה, כאן אתה משקר קצת.

חליסטקוב:        אח, אין זה חשוב.  משהו כזה היה, כנראה.  ופת-השחרית, והסעודות – גן-עדן!  כל אצילי המחוז באו לחלוק כבוד.  גראף בובצ'ינסקי, גראף דובצ'ינסקי, הנסיך ליאפקין-טיאפקין, הגיניראל שיצא בדימוס, זימלאיניקה.

ראסטופירקין:        גראפים.  גיניראלים באו.

חליסטקוב:        ומה הפלא?  רביזור מפטרבורג!  מפקד חיל-המצב שבעיר הסמוכה ערך לכבודי פאראדה צבאית.  בכבודי ובעצמי סקרתי את המפקד.  כמה עשרות גדודים של חיל הפרשים בלבד.  וכולם על סוסים לבנים.

מילושקין:        והמזונות היו משובחים?

חליסטקוב:        בשצף-קצף.  כשהקריבו את הדג – פורור, אכסטאז!  שמו היה – לאבארדאן.  "הוד-מעלתו", – אומר אחד הגראפים, – "בבקשה לטעום.  בכוונה תחילה לכבודו הוד-מעלתו צדוהו.  אחת למאה שנה עולה כמוהו בחכה."

נאטאשה:        ובתו של מושל-העיר יפה היתה?

חליסטקוב:        אח, חבצלת השרון ואילת השחר.  יום-יום – במרכבה לטיולים.  מאחור – האידאמאקים, מפנים – האידאמאקים, חמישים האידאמאקים.  ואני לה: אלזווירה, pardon permetez26 לנשק את צוואר הברבורים הזה.

וויירה:        והאם?

חליסטקוב:        גם האם, עלי להודות, מוכנה לכל דבר.  אך מה הן השתיים לעומת עיניך?  (נגש בכיווני-חן אל וויירה, פורש עמה  הצדה וממשיך לתנות אהבים).

מילושקין:        זהו בר-מזל, הא?

פופרישצ'ין:        ואתה מאמין לו?

מילושקין:        מתוך יראה מפני רום-המעלה הכול ייתכן.  כל תג נוסף בכותפת מפיל אימה.  ולמחשבה כי רביזור מפטרבורג הוא, עלול אדם לבוא לידי טשטוש-המוח ממש.  אב לפני בנו יעמוד בדחילו ורחימו.

ראסטופירקין:        מכל שכן בערי השדה.  ככל שיעצם כוח השלטון בערי הבירה, כן תגדל הסכלות בשלטון שבערי-השדה.

מילושקין:        לאבארדאן, האידאמאקים, אלזווירה...  אח, אילו זכיתי לכך פעם אחת בחיי!  אני, חבריא, אם נמשך לבי אחרי מסתרי הטרקלינים, הרי זה רק מתוך הסקרנות.  רוצה הייתי לראות במו עיני את כל האקוויוקים של אנשי החצר – איך ומה.  כל האמברים והקאנדילאברים ומיני ז'יראנדולים וכן, שיחות חולין שלהם.

פופרישצ'ין:        או שער נא בנפשך – בבודואר של איזו מטרונית, אשת סינאטור.  גן-עדן.  ריחות בשמים, צנצנות, פודריות.  נוצות היענה.  קלות וריח-ניחוח!  לא כסרחון שבחלל המשרדים שלנו.  פעם אחת זכיתי לראות זאת מקרוב.  המנהל ציווני לבוא ולחדד נוצות-אווז, קולמוס לבתו.  לדירתו הפרטית הכניסני.  בפרוזדור הושיבני.  ובעד זגוגיות הדלת ראיתי בטרקלין קאמר-יונקר המכבד בסוכריות מתוך בונבוניירה של קטיפה.

קלאוודיה:        (לריז'וב) גבר מעניין הוא חליסטקוב.  נשמה של משורר.

ריז'וב:        כמובן.  בחור בעל פאנטאזיה.  בעצם, שאלני לפני חצי-שעה, אולי אוכל לתת לו בגמילות חסד שלושה רובל.  בכלל, גברתי הנכבדה, איש ציבילי לא יוכל להגיע למרומים של ממש.  הפואזיה האמיתית של החיים לא תיתכן אלא בצבא בלבד...  נחזור, אם כן, לענייננו.  ובכן, כשמפקד הבאטאליון עורך את הפלוגה הרביעית בדמות קארה, שורה שלישית באלכסון, ואגף שמאלי אחורנית.  הרינו מכריז: "פלוגה רביעית, דום!  אחורה שמאלה פנה!  ישר לצעוד!  השמאל, סגן-הקצין, עמוד!  כתף שמאלית קדימה!  קדימה צעוד, צעוד, צעוד!"  מעניין, לא כן?

קלאוודיה:        אח, באמת, לא הייתי משערת כלל.

ריז'וב:        עדיין אין זה ולא כלום.  העיקר יבוא עכשיו.  הנה, אספר, איך הופכים רבוע שנערך בין הפלוגות הרביעית והחמישית לטור ארוך מימין לשמאל, אנו מכריזים: ערוך טור מימין!  פלוגה ב' עיניים שמאלה!  פלוגה א' – ימינה!  כתף ימנית – קדימה צעוד!

קלאוודיה:        סליחה, רגע אחד.  (בורחת.  ניגשת אל חליסטקוב ואל וויירה.  ריז'וב עומד נדהם יחידי).

חליסטקוב:        גם פושקין ידיד-נפש.  לעתים קרובות מזדמנים אנו.  "נו, מה, אחא פושקין, כותבים.  ומה כותבים?", "ככה, – אומר הוא – ידידי, ככה זה הכול"...  אוריגינאל גדול.

וויירה:        גם אדוני כותב?

חליסטקוב"        הו, גברתי – הכול.  טראגדיות, אימפרוביזציות, וודבילים, "בלווי", כמובן.

נאטאשה:        (למילושקין) הלא צריך היית לנצח על הריקודים.  מדוע אין רוקדים?

מילושקין:        אנו מחכים לקאנדילאברוב.

נאטאשה:        זהו!  היכן קאנדילאברוב?

אפרודיטוב:        הלך להביא את חתן-המסיבה.

נאטאשה:        אה, את הזקן הזה, בעל האדרת?  הנכון הדבר ששמו אקאקי?  ומדוע הם מאחרים לבוא?

ריז'וב:        גברתי, שומע אני, היתה רוצה לרקוד קצת?  אך לא פה.  אין כאן מקום כלל.  ריקודים של ממש אפשר לרקוד רק בנשף-הגדוד.  הריקוד בלי תזמורת צבאית – כגוף בלי נשמה.  לפני זמן-מה אירע מעשה מופלא בגדוד הרגלים ה-29.  הלויטנאנט אוחוויירטוב טעה, ובמקום לערוך קאדריל, ערך מפגן צבאי.  ועל הגברת לדעת, כי לשון הפקודה כאן היא זאת: "פלוגה, נשק27 כתף!  כיתות ימינה פנה!"  ותשער נא גברתי בנפשה ש...

נאטאשה:        (בורחת.  ושוב עומד ריז'וב יחידי).

פופרישצ'ין:        (לראסטופירקין) לא, ידידי, בלי צנזורה אי-אפשר.  ראשית, אלמלא הצנזורה, היכן אני עובד?  והשנית: בעצמי קראתי ב"הכוורת", כי...  איך זה היה?  אהא...  "יסודי האמונה מתמוטטים, הסדרים מתפרעים, ושמה הקודש של הקיסרות הרוסית נישא לשווא".

ראסטופירקין:        והרי זה שם-האלהים.

פופרישצ'ין:        אחת היא, איזה שם.  כתוב: "לא תשא", – משמע, "לא תשא", ומה הכוונה, ומה העניין – דבר זה הוא מסמכותה של הרשות העליונה.  אך ישנם פסוקים בכתבי-הקודש, שהמנהל שלי משרטטם בעיפרון אדום ומסמנם בסימן-השאלה.  המיניסטר – לו לבדו הסמכות להכשיר, או לפסול.  פסוק שכזה: "תבוא מלכותך..." פקפק בדבר והלך לשאול: ומלכות של זרים מהי – מותרת, או אסורה?  לבסוף בא המנהל בכבודו ובעצמו ואמר לנו: "אלמלא שהיתה הברית-החדשה ספר מפורסם כל-כך, כלום הייתי נותן לה הכשר?"  והוא הדין בעניין שסיפרתי לך.  הפטריות הן ממאכלי התענית.  דין מדיני הצומות.  משמע, אם תמצא כתוב שישנן פטריות של רעל, הרי זו כפירה בעיקר.  (הולכים.)

        (קאנדילאברוב מכניס את אקאקי אקאקייביץ', הנבוך והנכלם.  הוא פוסח על הסעיפים, ממצמץ בעיניו מגודל האור, נדהם מקול ההמולה ומריבוי האנשים).

קאנדילאברוב:        אומץ-רוח, אדוני היועץ, אומץ רוח!  אנשי-שלומנו כולם.  אפרודיטוב, הצג נא את האורח היקר.  עניינים שהיו לי עמו, אני אומר לך, – סירב ללכת.  בקושי הוצאתיו מחדרו.  וברחוב – ממש קומדיה.  הרי שנים רצופות לא יצא בערב החוצה.  ועכשיו טפל בו כמעשה בעל-בית.

אפרודיטוב:        (לאקאקי אקאקייביץ') אח, איזה אורח.  ברוך הבא.  כולנו מצפים לך.  בבקשה, רבותי.  (כולם מקיפים את אקאקי אקאקייביץ' שלפניו עומד אפרודיטוב, ונושא נאום של ברכה).

אפרודיטוב:        כבוד גדול הוא לי, שנפל בחלקי לקדם בברכה בצל-קורת-ביתי, ועל דעת כל הקהל, את חברנו היקר, אדוננו הנכבד, אקאקי אקאקייביץ' בשאמאצ'קין.  בואו ונחזיק לו טובה על המסיבה הנחמדה הזאת, לפי שכל עיקרה הוא מאורע חשוב, אשר כולנו זכינו להתבשר עליו.  יחי אקאקי אקאקייביץ' ואדרתו!  הידד, הידד!

כולם:        יחי!  הידד!  (אחד יושב על הפסנתר ומנגן "טוש).

ראסטופירקין:        (מביא מן הפרוזדור את האדרת) אבקש!  וכי לא נהדרת היא?

כולם:        הידד, האדרת!  הידד, היועץ אקאקי!  בבקשה, ללבוש.  בבקשה להופיע.  (ראסטופירקין מכתף את האדרת על גבו של אקאקי).

חליסטקוב:        Charmant28, הדר-קומתו – תפארת של אפלוֹמב מתוספת לו.

מילושקין:        ואיזה צווארון מפואר.

קלאוודיה:        ואיזה קרסי-כסף נהדרים לצווארון!

אקאקי אקאקייביץ':                מעשה אפליקה.

וויירה:        הירשה לי, אדון באשמאצ'קין, לבשם מעט את דשי אדרתו בבושמי שלי?  למזכרת נצח.  ויולט ד'אמור.

ריז'וב:        (לנאטאשה) אדרת-הפקידים אין לה, בעצם, ממידת התפארת שאתה מוצא במדי-הצבא.

נאטאשה:        כמה חמוד הוא מסכן זה.  מסיה באשמאצ'קין, המותר לי ללטף את ראשו?  (מלטפת, כולם צוחקים בעליצות).

        (יש לציין שכל גילויי החיבה ל אקאקי אקאקייביץ' הינם כנים בהחלט, ואין בהם שמץ של העמדת פנים או אבק לגלוג).

אפרודיטוב:        בטרם תגיע שעת ניסוך-היין על האדרת...

אקאקי אקאקייביץ':        מה, יין על האדרת?  לא, לא.

אפרודיטוב:        אין זה אלא לתפארת המליצה, אדוני היועץ היקר.  ובכן, בטרם נלגום לגימה של ברכה לכבוד הקניין החדש, יש עם לבי לומר כמה מלים לבעליו.  קוליגה וידיד יקר!  אשמנו לפניך...  לפעמים, מתוך בדיחות-הדעת וקונדסות אווילית היה פלוני אלמוני מבני החבורה נוהג עמך שלא כשורה...  ואולי גם בקנטור.  ובכן, אנו מבקשים את סליחתך ומבטיחים לך, שלעולם לא יישנה הדבר, ותמיד נאהב ונכבד אותך.  (טוש.  כולם ניגשים אל אקאקי אקאקייביץ', לוחצים את ידו).

קאנדילאברוב:        (לאקאקי) עליך לומר מלים אחדות.

אקאקי אקאקייביץ':        איך זה?

קאנדילאברוב:        נו, מן הדין היה שתודה על הברכה.

אקאקי אקאקייביץ':        אה...  איך זה, בעצם?  מנין לי...  מעולם לא...

קאנדילאברוב:        כמובן, כמובן, כולנו מצפים.

קולות:        רשות הדיבור לחתן המסיבה!  שקט, שקט!  כולנו אוזן.

אקאקי אקאקייביץ':        (בלי האדרת – היא הוצאה לפרוזדור.  סוקר את סביבותיו בחרדה, מביט חדל אונים אל קאנדילאברוב, הממריצו לנאום) אני..  מאוד... באמת...  בנוגע ל...  ומשתוקק, שבאמת הכול...  בלי ספק...  בלי כל מיני...  באמת...  מעומק הלב... (זוקף עין בקאנדילאברוב)איפה האדרת?

קאנדילאברוב:        בפרוזדור, אל תפחד.

אקאקי אקאקייביץ':        מעומק הלב...  כל מה שאוכל...  ו...  ו... מודה מאוד...  (לקאנדילאברוב) כבר.  יפה?

קאנדילאברוב:        נפלא.  די והותר.

כולם:        הידד!  יחי!  הורא!

אקאקי אקאקייביץ':        (מצדד מבט כלפי הפרוזדור, מחייך, אינו יודע מה לעשות בידיו, ובכלל, אינו יודע כלום.  יודע הוא רק זאת, שהאדרת תלוייה בפרוזדור, ומישהו יכול לגנוב אותה).

אפרודיטוב:        אולי ישחק האדון היועץ ב"ויסט"?

אקאקי אקאקייביץ':        הו, לא, תודה...  אני לא...  אני מעולם לא...

נאטאשה:        אולי תטעם משהו?

אקאקי אקאקייביץ':        הו, כן, אם יש – בחפץ-לב...

נאטאשה:        (יוצאת במרוצה לחדר השני, אל המזנון).

אפרודיטוב:        בבקשה לשבת.

אקאקי אקאקייביץ':        אני...  בעוד רגע... (פורץ כחץ מקשת, אל הפרוזדור, חוזר נרגע, יושב)  בסדר...

נאטאשה:        (חוזרת מן המזנון, ובידיה צלחת מלאה בשר קר וכוס יין).  בבקשה, לאכול את הכול.  ולשתות יין.  הבאתי אדום.  ואולי רצונך בלבן?

אקאקי אקאקייביץ':        תודה רבה, רבה מאוד.  אדום או לבן: אני בכלל, מעט מאוד...  (מתחיל לאכול בחיפזון ובתאווה)

העלמות:        (מביטות זו בזו וצוחקות)

        (ראסטופירקין, קאנדילאברוב, מילושקין ופורישצ'ין יושבים לשחק בקלפים בחדר הסמוך).

חליסטקוב:        (לאפרודיטוב) אולי תלווה לי שלושה רובל, עד מחר.  בהן-צדק.

אפרודיטוב:        מנין לי?  אין לי.

חליסטקוב:        גם זו חבורה, אין איש, שיש לו פרוטה בכיסו.  התביישו, רבותי.

ריז'וב:        (יושב על יד העלמות ואקאקי אקאקייביץ')

וויירה:        מֶסְיֶה חליסטקוב, בבקשה אלינו.

חליסטקוב:        הו, בהתלהבות, אין קץ, מַאדמוּאזל.  אין קץ, מאדמואזל, לאָשרי.  (חליסטקוב וריז'וב מעיפים זה בזה מבטי גאווה).

אפרודיטוב:        (מתרוצץ, מעשה בעל-בית, משולחן לשולחן, לבסוף יושב ליד המשחקים בקלפים).

קלאוודיה:        מכירים, רבותי?  אדון חליסטקוב, אדון בשמאצ'קין.

חליסטקוב:        היה לי העונג.  אדוני יושב ישיבת-קבע בפטרבורג?  עיר שכולה קסמים, לא כן?

אקאקי אקאקייביץ':        כן, כן.  רחבת ידיים, לטייל אפשר.

חליסטקוב:        ואיזה חיים Immaginez29 vous30, שלשום בקבלת-פנים בביתו של מנהל לשכת הסינאט...

אקאקי אקאקייביץ':        (לוטש עיניים).

חליסטקוב?        הכרתי ספרדיה אחת...  כפי הנראה, מארקיזה.  אבל התקוטטה עם משפחתה.  דולורס, או חרס, – איני זוכר.  התידדנו מאוד.  הזמינה אותי לאסקוריאל, שיש לה שם וילה פרטית.  אך לא אסע. בוחר אני לשבת בפטרבורג.  אינך סבור כך?

אקאקי אקאקייביץ':        (מעיף עין כלפי הפרוזדור) אני..  תיכף ומיד.  (יוצא במרוצה לראות את האדרת).

ריזו'ב:        (לוויירה) נא, ספרד רחוקה.  תבוא נא הגברת ביום הראשון אל המפגן.  מעניין מאוד.  אעמוד בראש המחלקה השנייה של הפלוגה השלישית.  הגברת תראה שם מצעד של שדרה שנתפרסה.

חליסטקוב:        (למראה אקאקי אקאקייביץ' שחזר) פארדון, במקרה חסר אני מעט כסף...  האוכל לבקש אצל אדוני בגמילות-חסד שלושה רובל?

אקאקי אקאקייביץ':        שלושה רובל?  הו, לא...  כשיצאתי מביתי לקחתי עמי רק 4 קופיקות.  על כל צרה...

חליסטקוב:        אם כן, אולי תרשה לי, לסור אליך מחר?

נאטאשה:        אדון חליסטקוב, בבקשה לא לגזול מאיתנו את האורח היקר.  האדון באשמאצ'קין הוא שלנו.  בבקשה, יישב נא פה, על ידי.

אקאקי אקאקייביץ':        (יושב.  העלמות צוחקות).

נאטאשה:        אל תצחקו, הוא מסכן.  הוא נחמד.

חליסטקוב:        (מנפח בידו, יושב אל שולחן הקלפים).

קלאוודיה:        אך מצחיק מאוד, כל-כך מהר אכל את הכול.

וויירה:        ועכשיו מעט יין.  ויהי מה!  לחיי הגברות.

אקאקי אקאקייביץ':        (בהיסוס.  לבסוף מקריב את הכוס אל פיו.  מדבר ברפיון)  ויהי מה...  (לוגם מעט).

נאטאשה:        ולחיי – לגימה לחוד.

קלאוודיה:        גם לחיי.

וויירה:        גם לחיי, כמובן.  ומי זה זילף עליך בשמים, אחא?

נאטאשה:        ובכן, שלוש לגימות.  ובכן: לחיי נאטאשה, לחיי קלאוודיה ולחיי וויירה!

אקאקי אקאקייביץ':        אולי זה יותר מדי...  לא הורגלתי...  (לוגם)...  לחיי נאטאשה, לחיי מה שמה?

קלאוודיה:        קלאוודיה.

אקאקי אקאקייביץ':        לחיי קלאוודיה...  ולחיי וויירה...  (כל גופו אומר התמוגגות).  אח, יין משובח...  זה כבר, זה כבר לא שתיתי...  בערך...  בערך...  הרבה זמן...  נמצא שמשקה טעים הוא...  הה...  הה... הה... (פתאום) ואיפה אדון קאנדילאברוב?

נאטאשה:        משחק בקלפים.  וכי מה רצונו?  אולי אני במקומו?

אקאקי אקאקייביץ':        לא...  סתם-כך...  (מעיף מבט כלפי הפרוזדור)  רציתי...  (העלמות כובשות את צחוקן משוחחות בלחש).

וויירה:        קראי, נטאשה, לקאנדילאברוב...  אולי נחוץ לו...  הלא זקן הוא.

נאטאשה:        (רצה להביא את קאנדילאברוב).

קאנדילאברוב:        אדוני היועץ בין עלמות!  איזה בר-מזל?!   ואנו מוכרחים לשחק בקלפים.

קלאוודיה:        הו...  כמובן, "מוכרחים".

אקאקי אקאקייביץ':        (מלחש לקאנדילאברוב) אולי אפשר להעביר את האדרת הנה...  לחדר?

קאנדילאברוב:        הרי אין שום סכנה, אך אם רצונך בכך, תיכף ומיד.  (יוצא לפרוזדור, מביא את האדרת, תולה אותה על מסמר בחדר וחוזר אל שולחן הקלפים).

אקאקי אקאקייביץ':        (נושם לרווחה).

נאטאשה:        שלוש יעלות-חן מסביב, ואדוני מתגעגע על האדרת.  סוף-סוף ניעלב (לוויירה) הביטי כמה נחמד הוא. מתבייש.

אקאקי אקאקייביץ':        לא...  חלילה...  ורק חשבתי, אולי צר המקום שם, בפרוזדור...  תופסת מקום...  וכאן – מרחב, סליחה, מה היה שמו של זה, שעם בשר-העגל?

נאטאשה:        ויניגרט.

אקאקי אקאקייביץ':        גם כן ביין?

נאטאשה:        בחומץ.

אקאקי אקאקייביץ':        אבל משובח.  משתפך, ככה, בחמימות בתוך הראש.

וויירה:        זה מן היין.

נאטאשה:        ובכן, אביא עוד, ועכשיו לבן, – טוב?

אקאקי אקאקייביץ':        למה...  אפשר לנסות.

נאטאשה:        (הולכת אל המזנון וחוזרת).

אקאקי אקאקייביץ':        (אוכל ושותה.  עוזו מתגבר עליו)

קלאוודיה:        שמעתי, כי יש לאדוני כתב-יד נפלא.

אקאקי אקאקייביץ':        איני יודע, אם נפלא הוא.  ישר...  והאותיות, אמנם, קצת באלכסון, אך לעולם אין עגלגלותן נפסדת.  (תנועות המדגימות את מלאכת הכתיבה).

וויירה:        יכתוב נא לנו את שמותינו (לוקחת31 עפרון מעל השולחן, דיו, פיסת-נייר).

אקאקי אקאקייביץ':        בחפץ-לב.  (יושב אל השולחן, מבקש לכתוב, אך אין הדבר עולה בידו).

וויירה:        אדוני שכח את שמותינו?

אקאקי אקאקייביץ':        לא, לעולם לא אשכח עוד, אלא ש...  (מראה בתנועות, שעליו לראות שמות כתובים)  להעתיק.  אולי תואילי בטובך לכתוב על גבי הנייר: נאטאשה, ווירה, קלאוודיה.

וויירה:        (כותבת.  מושיטה לו את הנייר)

אקאקי אקאקייביץ':        (מעתיק)  מוכן.

נאטאשה:        אח, איזו קאליגרפיה!  נזדמן לאדוני לכתוב מכתבי-אהבה?

אקאקי אקאקייביץ':        (בפרכוסי גנדרנות קלים) עדיין לא, אך אולי אתחיל...

וויירה:        ואיך היה אדוני פותח מכתב לאהובתו?

אקאקי אקאקייביץ':        ההה...  לאהוב-תי?  נו...  איך-שהוא הייתי פותח שם...  סנקט פטרבורג, יום כך וכך.  לחודש – כך וכך...  שנת...  כך וכך.  בתשובה על מכתבה מס' ...  מיום...  וכו'... (לוגם.  מתאזר עוז יותר ויותר.  מתנועותיו ומנעימת-קולו ניכר שהוא משתדל לחקות את חליסטקוב).  פעם אחת אפילו רזולוציה של הסינאט השגתי להעתקה...  בהן צדקי Immaginez32 vous.  בזמן האחרון, כבר יומיים, עורך טיולים, בעיקר על פני הנבסקי, פטרבורג!...  איזה חיים נהדרים!  אפילו עכשיו, בדרכי לכאן, איזו צרפתיה, בעצמי איני יודע למה, נתרשרשה לי מן הצד, ואיך-שהוא בעיניים...  הההה...  הצרפתיות הללו – באמת, כיוון שגמרו אומר בלבן, הרי בהחלט...  ואשר למכתב – ובכן, אין שום ספק...  תוכניות רבות בלבי (מעיף מבט כלפי האדרת) לאחר זמן אולי נצליח, גם צווארון של נמיה אמיתית...  סוף-סוף, מרחוק בין כה וכה אין מכירים.  (לנאטאשה) ועיניך נוצצות כל-כך, וגם שלכן...

וויירה:        משום ששמחות אנחנו.

קלאודיה:        משום שנעימה לנו חברתו.

אקאקי אקאקייביץ':        (מלחש לנאטאשה) אבל עיניִךְ הן הכי...  (מניח כף ידו ומוליך את היד לצד אדרתו).

קלאוודיה ווירה:        (רצות אל שולחן הקלפים ומביאות עמהן את המשחקים).

אקאקי אקאקייביץ':        (מלטף את אדרתו) הבה-נא, געי בה.

נאטאשה:        חלקה, רכה, נעימה.

אקאקי אקאקייביץ':        (מחליק על כתפה.  מביט על סביבותיו, רואה שמסתכלים בו; יושב נכלם על כיסא ליד האדרת.  פני אפרודיטוב אומרות חדווה של בגילופין.  אחד פותח בנגינה.  הצעירים בחבורה מזמינים את העלמות לריקוד.  העלמות עוברות מיד ליד.  מרקדות ושרות.  השמחה והשאון גוברים.  אקאקי אקאקייביץ', שפניו זורחות, יושב ליד האדרת.  ברגע מסויים נחלצת נאטאשה מבין זרועות בן-זוגה-בריקוד וקרבה במרוצה אל אקאקי).

נאטאשה:        ועכשיו, אדוני, איתי.

אקאקי אקאקייביץ':        הו, לא.  לא!  איני יודע.  איני יכול.  מעולם לא...  לא...

כולם:        כמובן, כמובן, אל תרפי ממנו נאטאשה.

נאטאשה:        אני אלמדנו!  (יוצאת עמו בריקוד.  כל הניצבים צוחקים בעליצות.  מוחאים כפיים, מפזמים.  המוזיקה נפסקת פתאום.  מבוכה.).

אקאקי אקאקייביץ' ונאטאשה: (בטבורו של האולם).

אפרודיטוב:        האדון המנהל הואיל...

קוזודוייב:        באמת אורח בלתי-קרוא...

אפרודיטוב:        אדוני המנהל, מי פילל, מי היה מעיז לחשוב...

קוזודוייב:        אך עברתי בדרך מקרה, וכיוון שידעתי על המסיבה הזאת, החלטתי לסור הנה, ומיד – מחזה מרהיב כזה!  אני מאחל לאדון היועץ...  אני באמת שמח מאוד (מקריבים לו כיסא, הוא יושב, כולם עומדים עמידת פקידים לפני מנהלם, מחייכים ונכלמים).  רואה אני, שהאדון היועץ פותח דף חדש בחייו.  נפלא, נפלא מאוד...  אך אקווה, שהדבר לא ישפיע לרעה על עבודתו במשרד, ההה...  אבקשכם, שלא תשביתו את שמחתכם...  מדוע אינכם רוקדים?  (דומיית מוות)  רק בין כותלי המשרד אני דורש כובד-ראש.  אבל כאן...  אדרבא.  המשרד לחוד והבית לחוד, שם אני דורש סדר, משמעת, דיסציפלינה.  כובד-ראש, כובד-ראש, כובד-ראש.  זהו!  היירארכיה.  אך מחוץ לכותלי המשרד – אחד גלגל ואחד גלגלון, אחד בורג ואחד בְּרַגְרָגוֹן, אין הבדל, באמת אין הבדל.  אני, רבותי, בשבילכם, – זאת אומרת, – כאב לבניו, ואתם רבותי, מסרבים לרקוד.  מדוע כל-כך מבוהל אדון באשמאצ'קין?

אקאקי אקאקייביץ':        אדוני המנהל...  אדוני המ...  המ...  המ... מנהל...  אני מתחנן לפניו, אל נא יספר לגיניראל גרומוטרובוב, מפני שהוא יספר למיניסטר, ומיניסטר, להוד-רוממותו, ואז...  (האור משתנה.  פני הניצבים לובשים ארשת של בובות-פאנופטיקום.  התזמורת מתחילה לנגן: מחול הפקידים).

 

        שיר המעלות

אפרודיטוב:         אֲדוֹנֵנוּ, כְּבוֹד הַשָׂר

        דּוֹ"חַ מוֹסֵר לְהַקֵּיסָר.

        הַקֵּיסָר – גָּפְרִית וָמֶלַח!

        וְהַשָּׂר: "חֵן-חֵן, הַמֶּלֶךְ!"

קאנדילאברוב:        בָּא הַשָׂר זָעֵף וָסָר

        וְנוֹזֵף בְּתַת-הַשָּר

        וְגוֹעֵר בּוֹ: גֹּלֶם!  תֶּרַח!

        וְהַתַּת: כַּפְתּוֹר וָפֶרַח"...

        פזמון: כִּי מִצְוָה הִיא זֹאת: לִשְׁמֹעַ

                גְּעָרָה מִפִּי גָּבוֹהַּ;

                הַתַּחְתּוֹן מִפִּי עֶלְיוֹן –

                זֶהוּ סוֹד הַמַּנְגָּנוֹן!

ראסטופירקין:        כָּאן מַגִּיעַ תּוֹר הַתַּת

        לְגַדֵּף גַּם הוּא כַּדָּת

        וְלִשְׁבֹּר אֶת הַמַּפְרֶקֶת

        לִסְגָנוֹ, זֶה רֹאשׁ מַחְלֶקֶת.

חליסטקוב:        זֶה רֹאשֵׁנוּ, כַּמּוּבָן,

        גַּם מִתַּחַת לוֹ יֵשׁ סְגָן,

        וְזַכַּאי גַּם הוּא מִמַּעַל

        לְגַדְּפֶנּוּ: בֶּן בְּלִיַעַל!"

        פזמון: כנ"ל

מילושקין:        וְהַסְּגָן – אֶת מַזְכִּירוֹ.

פופרישצ'ין:        הַמַּזְכִּיר אֶת לַבְלָרוֹ.

אפרודיטוב:        הַלַּבְלָר אֶת...  וְכָךְ הָלְאָה...

אקאקי אקאקייביץ':        זֶה לְמַטָּה, זֶה לְמַעֲלָה

        – סוֹבְבִים בְּבִטָּחוֹן,

        גַּלְגַּלֵּי הַמַּנְגָּנוֹן.

        פזמון כנ"ל

        (ריקוד-הפקידים – משהו מעין קונטראדנס)

 

        מעמד ג'

        (אקאקי אקאקייביץ' חוזר מן הנשפיה ברחובות השוממים של פטרבורג.  אין הוא שיכור, אבל – קצת בגילופין. אגב הליכה מפזם ואלס.)

אקאקי אקאקייביץ':        יין לבן ויין אדום...  וביחוד יין כחול.  עיניים כחולות.  "ואיך היית פותח את מכתב-האהבה?"  נו, איכשהו הייתי פותח...  וגם אכתוב.  באמת אכתוב.  הכתובת – באופן פאנטאסטי.  בעיטורים.  מיני סלסולים אסלסל, מיני ציוצים...  בקולמוס הקשה ביותר.  והמכתב עצמו – פנינים דקות מן הדקות – באותיות דפוס, לשם החידוש.  נאטאשה...  נון – אלף – טית...  נאטאשה...  נאטאשינקה...  משהו כזה, שבאמת אפשר לומר שככה...  הלא היו גם הרבה אחרים, והיא – אלי: "ועכשיו תרקוד אתה עמי".  משמע, משהו משך את לבה...  משיכת הלב.  ואם לרקוד, הרי בשילוב הזרוע...  כל-כך גמיש, כל-כך חם...  וחלקלק... כסכין.  אמנם, אפשר היה ממשי, אך גם הסאטין יעשה את שלו. (מפזם) אבקש, שביום הראשון בהשכמת הבוקר, תצא עמי לטיול.  על-פני הנבסקי.  ומדוע תסרב?  בצד השמש...  המון אנשים, מעיפים אין...  "מי זאת?  מי זאת?  איזה יופי!  ומי הוא?  איוואן אלקסנדרוביץ' באשמאצ'קין".  אח.  חבל מאוד שלא איוואן אלקסנדרוביץ', אלא אקאקי אקאקייביץ'.  אבל קשה.  אין לשנות.  "איזו אדרת נפלאה!  אכן, באמת נפלאה!"  נאטאשה, יש רגעים בחיי האדם, כאשר...  כאשר... Immaginez33 vous.  הלב אינו עוצר כוח...  באמת, חפצתי להתוודות לפניך, כי בתשובה על מכתבה, מיום כך וכך...  מס' כך וכך יש לי הכבוד לאהוב אותה – לאהוב –  –  –  לאהוב –  –  –   ומיד היא שולבת זרוע בזרועי, ומכאן ואילך – ביחד –  –  –  כל כך טוב...  מעניין לדעת, מה יתנו מחר להעתיק?  ואולי יקראני המנהל ויאמר, ש...  אוואנס?  הכול ייתכן...  קוזודוייב, כמדומני, רמז.  האדרת, אמר, הצליחה להפליא...  אתה נראה בה, – ממש לא יאמן.  היודע אתה: כבודו של אדם – אדרתו.  כך אמר.  משמע, ייתכן...  אפילו השַמש שינה את טעמו.  והשוטר, מה?  הצדיע.  "התחתון מפי עליון, – זהו סוד המנגנון".  איפה אני?  שממה.  עוד רחוק הבית.  צריךמחר להיכנס אל פטרוביץ' ולספר את הכול.  איש טוב.  ידיד נאמן.  אלמלא שידלני אז בדברים, – מה הייתי עושה עכשיו?  לא כלום, פחד אלהים:  בפוחלץ ההוא עם נאטאשה, שלוב זרוע?  לא היתה הולכת עמי.  ועכשיו בהחלט.  ובכן, אפתח כך: "בזה הנני מתכבד להודיע בהכנעה ש...  ש...  מאתמול היית למלאך חיי, ובקשר לאמור לעיל הוחלט להתייצב"...  לא, לא טוב...  אך בוא יבוא.  עוד הלילה אכתוב בקולמוס-ראשון...  טיוטה...  ומחר – אעתיק.  אילו קיבלתי תואר אסיסור קוליגיאלי, אזי בהחלט...  בת כמה היא, בערך?  עשרים ושלוש, וארבע...  ואני – עסק ביש, 54.  אך אין דבר.  וכי השנים עיקר?  העיקר הוא צעירות הלב וקלסתר-הפנים.  והרי עכשיו – קלסתר, הדרת-הפנים, לגמרי דבר אחר.  וההילוך קל כל-כך.  הו, מה נעים!  כל-כך טוב!  (פתאום, כצצים מתוך האדמה, ניצבות לפניו שתי דמויות).

דמות א':        האדרת שלי!  (מושך את האדרת מעל אקאקי).

אקאקי אקאקייביץ':        (צועק צעקת תדהמה).

דמות ב':        הנה אראה לך צעקות (תוקע אגרוף מול חטמו ובועט באחוריו).

אקאקי אקאקייביץ':        (נופל).

הדמויות:        (נעלמות).

אקאקי אקאקייביץ':        (שוכב בתוך השממה הבהירה של ליל הירח: לאחר כמה רגעים מגביה ראשו, תומך ידיו בקרקע, מנסה לקום).  או... או...  או... ("או" זה מתאיים והולך, עד שנהפך לזעקת-אימים).  החזר, החזר, החזר, הצילו!  אנשים!  הושיעו!  גנבו!  רדפו!  הצי-לו!  (נופל ארצה בבכי גדול).

שומר לילה:        (נכנס לאטו, בידו רומח, כולו אומר אדישות) מה הצווחות?  אינך יכול בשקט?  שמא הרגוך, שנצטווחת כל-כך?  להירדם אינו מניח לבריות.  מה קרה?

אקאקי אקאקייביץ':        האדרת...  לקחו...  שדדו...  ואתה במקום לשמור – נרדם.  גם-כן שומר לילה!  היכן המשטרה?

השומר:        המשטרה ישנה.  לילה הוא, והכול ישנים.  ואתה גוזל את שנתם של הבריות.  אילו ישנת, לא היה איש גונב ממך דבר.

אקאקי אקאקייביץ':        אל תרבה דברים.  אמור מה לעשות, הבהל, הזעק, תן עצה.  איני יכול!  איני יכול!

השומר:        אין איש יכול, ולא אתה לבדך.  למה ארדוף אחריהם והם ברחו.  ואם ברחו, משמע ברחו.  ולא תשיגם.  וזאת עצתי לך: קום לך לביתך, שכב לישון, לפני השינה שתה לך כוס תה, שהתה יפה לבריאות.  ולמחר קום לך אל קצין-הרובע ומסור הודעה, שכך וכך, לכל פרטיו ודקדוקיו, כתב-בקשה כתוב לך...  עם בולי חותם-המלכות...  ושב בנחת והמתן.  ובדרך הזה יהיו הדברים מתגלגלים והולכים.  קצין-הרובע ישלח בקשתך לתעודתה, ושם יחרצו משפט.  יחקרו, מי אתה ומה אתה, ומה טעם משוטט אתה לך בלילות, – וישלחו להלן.  זוהי דרך הישר.  כל רע לא יאונה לך שם.  תשב לך בתפיסה לערך שבוע ימים, – והכול על מקומו יבוא בשלום.

אקאקי אקאקייביץ':        וימצאו את האדרת?

השומר:        האדרת?

אקאקי אקאקייביץ':        הרי אדרת גנבו ממני!

השומר:        איזו?

אקאקי אקאקייביץ':        "איזו"!  אילו ידעת איזו – חדשה, חדשה.

השומר:        ימצאו?  – לאו דווקא.  שאילו היו מוצאים, לא היו הגנבים גונבים.  על כל פנים, יהא לבך סמוך ובטוח, שהרשות דואגת לך.  ובאשר לאדרת, לך אל חייט, ידידי, ותפור לך חדשה.  נו, ליל מנוחות!  (יוצא).

אקאקי אקאקייביץ':        (לבדו, סוקר את השממה על סביבותיו.  נושא עיניו השמימה.  דומייה.  לבסוף זוקף צווארונו, וגבו אל הקהל, והולך כנגד פניו כמו צ'אפלין).

 

 

 

        מערכה שלישית

 

        מעמד א'

        (חדר בביתו של גרומוטרובוב.  קארולינה, אשה צעירה לימים ויפת-תואר, יושבת ליד הפסנתר ושרה שיר-רועים צרפתי.  גרומוטרובוב בגלימת לילה.  כתום השיר).

גרומוטרובוב:        שירתך, קארולינה, משובבת את נפשי כאפרסמון.  אני עוצם את עינַי וצולל בנחל-עדנים.  באידיליה סנטימנטלית.  לנגד עיני היגעות נגוֹל עולם של חלומות.  הנה, למשל, עכשיו רואה אני אחו קטן וירקרק, ורועים בו כבשים לבנים, עוטי צמר, ורחלים.  בצוואריהם34 מצלצלים פעמוני-כסף.  צפריר קל מרפרף בעשב, ובחורש הקרוב רועה-צאן מחלל בחליל שיר נכאים ובהמיַת הנפש קורא אל אהובת-לבו.  ושמה: אמאריליס.

קארולינה:        מי פילל, כי איש רם-המעלה כמוך, ידבר בשפת המשוררים.

גרומוטרובוב:        אכן, זוהי כל הטראגדיה שלי, הלב מלא שעשועי עדנים, המחשבות – מגביהות עוּף בעולם הדמיונות הנלבבים ומראות-הנוף הרומאנטיים, ואילו החיים, החולין האפורים, דורשים יד חזקה, אגרוף נטוי, שאצבעותי מכוצות אותי ביגיעה רבה כל-כך.  אפשר שלא נבראה היד הזאת אלא לפרוט על-פי הנבל, או לאחוז מכחול ולצייר מחזות מרהיבים שבנקיקי הסלעים לאור הירח.  וכאן לפניך מציאות אכזרית על כל הפרוזה המנוולת שלה.  מי יודע, קארולינה, אם לא אקום ואצא בדימוס, אזי נשכון בבית קטן ונחמד, בשוויצריה, שם אחבר שירים לכבוד הדר טבע האביב, ואת תשירי לפני משיריך...

קארולינה:        איזה חלומות, קוקו.  אני לא אסע מפטרבורג.  אני בלי פטרבורג אין לי חיים.  כאן טוב כל-כך, שמח כל-כך, – ואתה נפשך לשווייצריה.  לעזוב את פטרבורג הרי זה סוף הקאריירה ואתה עוד עליות גדולות נכונו לך.  גדולות ורמות יותר מהרי שווייצריה.  מה לעשות, אשה אני, ונעים לי להיות אהובה...  אולי אהובתו של שר המשטרה שבעיר הבירה, אולי של איזה סינאטור, ואות ולאדימיר דרגה א' על צווארו...  והאופרה, ונשפי הארמון, והכול!  קוקו!  עודני צעירה ואתה...  דיבורים שכאלה.

גרומוטרובוב:        אך לא תיכף ומיד, אל תפחדי.  אני סתם כך, להלכה, לפי שעה...  ושר-משטרה – אפשר מאד; סינאטור – לא מן הנמע.  בשעת הסעודה בבית נסלרודה כבר רמז על כך קנקרין.  נראה, נראה...  נסלרודה, סעודותיו משובחות קארולינקה...  טבחיו אינם סתם קצבים.  הגישו פירמידה של גלידת אננס – מונומנטאלית.  מלאכת-מחשבת.  ארמון קפוא – ובתוכו שלהבות תכלת של גרוג, כעין השריפה.  ומכבי-אש מקרם ומגלידת קצפת עם פירות מסוכרים.

קארולינה:        זהו, ואתה עוד רוצה לנסוע מפה.

גרומוטרובוב:        ממכבי-האש בלבד אכלתי עשיריה שלמה.  והמחשבות – הרחק הרחק מזה...

קארולינה:        בשווייצריה?

גרומוטרובוב:        הרחק מזה.  דיברנו על סיכויים שונים.  סיכויים, באמת קולוסאליים.  מה דעתך, גיניראל-גורבנאטור ביאפאן – זה לא רע, מה?  או שר-משטרה בבומביי?  גם זה לא רע בעיני.  יש להם שם מיני פאגודות, בתי תה – כלומר: לשבת שם, לשתות תה, ולטוות חוטי חלומות...  ולהודו היית נוסעת עמי, מה?  הה-הה-הה-הה.  לא, לא, לא, אל תפחדי, תישארי כאן, בפטרבורג היקרה שלך.

קארולינה:        ומה נעשה הערב?

גרומוטרובוב:        אולי רוצה את ללכת לאופירה?  אחר-כך אסיעך הביתה, ובעצמי אצטרך ללכת לצירות האוסטרית.

קארולינה:        אני מבינה.  דולי פיקלמון מושכת את לב הוד-מעלתו?

גרומוטרובוב:        מושכת, או לא מושכת, אך יש להודות, שאשת הציר אשה יפה היא.

קארולינה:        נו, וגם זו, השניה, תהיה שם...

גרומוטרובוב:        איזו שניה?

קארולינה:        אשתו של זה שכותב שירים.

גרומוטרובוב:        אה, La belle Natalie35.  תהיה, כמובן תהיה.  קארולינקה מקנאה, לא כן?  הה, הה.

קארולינה:        מיד "מקנאה"...  שכחתי את שם המשפחה.  מה שמו של זה, המשורר שלה?

גרומוטרובוב:        פושקין.  בחור מוכשר, אך אני הייתי חובש אותו בבית-הכלא לזמן-מה.  יעקוביני מובהק.  ובעצם, יעשה לו כאוות נפשו.  באמת, היינו-הך לי.

        (מפזם את הבית החוזר מן השיר ששרה קארולינה.  באותה שעה נשמע קול תזמורת צבאית מעבר לחלון).

קארולינה:        (אצה אל החלון)  צבא.  הבט, קוקו, גרינאדירים.

גרומוטרובוב:        (עומד על ידה, מחבקה).  צועדים, באמת, למופת.  הביטי.  אחד אחד.  איזו הדרת קומה.  איזה מצעד.  סדרי צבא – הרי זה הדבר היחידי שאותו אידיוט מבין.

קארולינה:        מי הוא האידיוט?

גרומוטרובוב:        נו, הצאר, הרי זה מטומטם גמור.  שתי מלים אי אפשר לדבר עמו.  אולי רק על מסדרים ומפגנים ומונדירים וטקסים צבאיים.  צירוף של נירון וסרדיוט פרוסי.  שוב אין זה צבא כלל, אלא מין Corps de Balle36 צבאי.

קארולינה:        קוקו, שקט.

גרומוטרובוב:        איש לא ישמע.  הרי התזמורת מנגנת (מושכה מן החלון ורוצה לנשקה) בואי, אמאריליס, אל חיק רועה-צאנך.

קארולינה:        אין איש בבית?

גרומוטרובוב:        שלחתי את כל המשרתים.  אין איש מלבדנו.  (יושבים על הספה, הוא מניח ראשו על ברכיה).  כך אוהב אני.  פנקיני נא, נשקיני נא.

קארולינה:        של מי העיניים הנחמדות?

גרומוטרובוב:        של קוקו.

קארולינה:        והחוטם הנחמד?

גרומוטרובוב:        של קוקו.

קארולינה:        ואיך עושה הגדי?

גרומוטרובוב:        בה-ה-ה-ה...

קארולינה:        וכלב?

גרומוטרובוב:        האו-האו-האו.

קארולינה:        קוקו, גנבים באים, רוצים לגנוב את הגברת.

גרומוטרובוב:        (מדדה על ארבעותיו ככלב) האו-האו-האו.

קארולינה:        (צוחקת בעליצות) אך קוקו לא יתן לגנוב את הגברת.

גרומוטרובוב:        האו-האו-האו.

אקאקי אקאקייביץ':        (באדרתו הישנה.  נכנס.  עומד כתקוע.  נועץ עיניו בגרומוטרובוב הנובח).

גרומוטרובוב:        (משתתק.  מוסיף לעמוד על ארבעותיו.  תולה עיניים קפואות באקאקי אקאקייביץ', בוחן כמה שניות את עצמו.  האשה, שהיתה שטופה בצחוק, נדהמה וקפאה תחתיה.  גרומוטרובוב מביט אליה, אח"כ – שוב אל אקאקי, ופתאום – משמיע קול שאגה).

אקאקי אקאקייביץ':        (מתחלחל וקופץ לאחוריו)

קארולינה:        (גועה בצחוק) קוקו, מה זה?  (מורה על אקאקי) שניכם כל-כך מצחיקים.  מה אתה עושה פה?  מנין הופעת?

אקאקי אקאקייביץ':        הו...  הו..הודמ...

גרומוטרובוב:        (קם, מנער את האבק מגלימתו).

אקאקי אקאקייביץ':        הוד מ... הוד מ... עלתו.

גרומוטרובוב:        (עודו נדהם) מי זה?  מה זה?  למה זה?

אקאקי אקאקייביץ':        ארהיב עוז להזכיר להוד-מעלתו: היועץ הטיטולארי אקאקי אקאקייביץ' באשמאצ'קין.  סליחה ש...  שזאת אומרת...  לא ידעתי, ש...  בעצם...

גרומוטרובוב:        (כמנומנם) אקאקי?  אקאקי?  איני מבין כלום.  (נזכר)  אה, אקאקי, זה אתה, אז, בשעת סיורי בדפרטמנט...  (בקולו גואה ועולה הכעס) איך אתה מעיז...  איך אתה?  אתה?  (יוצא במרוצה לחדר הסמוך).

קארולינה:        אדוני בא אל הגיניראל לרגל איזה עניין פרטי?  בענייני המשרד?  ולמה דווקא למעונו הפרטי?  הרי לשם כך יש משרד...  יש שעות-קבלה.

אקאקי אקאקייביץ':        לא יכולתי...  רציתי...  אין מניחים...  אני...  אני...

קארולינה:        ומי הניח לך להיכנס הנה?

אקאקי אקאקייביץ':        שער הגן היה פתוח... למטה אין איש...  לא יכולתי לדעת...

גרומוטרובוב:        (חוזר במדי גיניראל.  בשקט מהלך-אימים יושב, מצית סיגר; בקול אדיש, בלי הבט אל אקאקי אקאקייביץ') היועץ הטיטוליארי באשמאצ'קין, באיזה עניין?

אקאקי אקאקייביץ':        אדוני הגיניראל, הוד-מעלתו, יודע אני, שעשיתי...  שלא עשיתי...  שלא הייתי צריך...  אבל ...  מה אוכל לעשות?  רציתי...  אין מניחים... אפילו להיכנס אל המזכיר אין מניחים...  ובכן, יעצו לי: לך אל דירתו...  השתחווה לפניו...  וכשיאמר, כשיצווה, – ימצאו...  ובכן, אני...  זאת אומרת...

גרומוטרובוב:        (פולט טבעות עשן, מביט אל התקרה.  עודנו שקט) יסביר נא היועץ הטיטוליארי את העניין בדברים ברורים יותר, מפני שאיני מבין כלום.  כך, כך.  בקיצור נמרץ, במלים ספורות. (מתופף באצבעותיו בקצב התופים קודם לכן).

אקאקי אקאקייביץ':        הוד-מעלתו, 33 שנים במשרה אחת...  על כיסא אחד...  מעולם שום דבר רע לשום אדם...  והרשות מרוצה...  לא דמי-קדימה, ולא שום דבר בכלל...  פוחלץ ורק פוחלץ, ורק העתקות...  והנה – כפור...  זאת אומרת...  בגב...  וצוחקים...  ולתקן אי-אפשר, כי שחוקה...  אין פונדאמנט...  הטלאים אין להם אחיזה...  ובכן, אומר החייט: כמובן, נחוצה חדשה.  ובכן, שלושה חודשים חסכתי סוכר מן התה, פת במלח אכלתי...  אך אין דבר...  ובלבד שתהא אדרת חדשה...  וסוף סוף היתה...  ואפילו הברדס בבטנה של משי...  ועור-החתולים ממש כעור הנמיה...  וקרסים של כסף מעשה-אפליקה.

גרומוטרובוב:        (תולה עין נדהמת בקארולינה, המקשיבה לאקאקי רב קשב)

אקאקי אקאקייביץ':        ומיד, ביום השלישי, התנפלו בלילה ושדדו.

גרומוטרובוב:        מה שדדו?

אקאקי אקאקייביץ':        את האדרת, האדרת החדשה.

גרומוטרובוב:        ובכן, גנבו ממך את האדרת החדשה?  התנפלו ברחוב ושדדו, לא כן?

אקאקי אקאקייביץ':        כן.

גרומוטרובוב:        היורשה לי לשאול שאלה של נימוס: מה לעניין הזה ולביקורך הפתאומי בביתי שלי?  (מתופף בקול גובר והולך).

אקאקי אקאקייביץ':        חפצתי לבקש בהכנעה, שימצאו... שתהיה לי האדרת שלי.

גרומוטרובוב:        ובכן, עלי ללכת ולחפש את האדרת שלך?

אקאקי אקאקייביץ':        חלילה.  חס ושלום...  מי יעיז?  אך אם יצווה הוד-מעלתו...  אז...  יטפלו בעניין.  שהרי לסמוך על המשטרה אי-אפשר.

גרומוטרובוב:        מה?  נו-נו...  היועץ הטיטוליארי באשמאצ'קין, פקיד משרד סוג י"א, סבור, שעל משטרת הקיסרות הרוסית אין לסמוך?  הביטו נא, הביטו...  ואני סברתי, שאפשר לסמוך.  אך כפי הנראה איני בקי בדבר, לא כן?

אקאקי אקאקייביץ':        ככה זה...  כלומר: ל...  מפני ש...  אני...

גרומוטרובוב:        (קם) ומה הליבראליזמים האלה במוחותיהם של בני-הנעורים, אה?  איזה ווֹלטריאַניזם?  ואתה מעיז להתפרץ לדירתי הפרטית, כשאני לאחר עמלי הרב בכהונתי הממשלתית, משחק עם ילדי, נאמר, עם בתי...  זהו...  ואתה מבלבל לי את המוח בעניין איזו אדרת?  איך אתה מעיז!  המבין אתה, אל מי אתה מדבר?  היודע אתה, מי עומד לפניך, כלומר לפי מי אתה עומד?  אתה עומד לפני איש רם-המעלה, שהוד-מלכותו, מלכנו וקיסרנו רב-החסד, זיכהו בעמל ישרים לתועלת הממלכה האדירה.  בנת?  היודע אתה, מה היא ממלכה?  זהו מנגנון אדירים, שכל בורג מברגיו וכל גלגל מגלגליו, ואפילו הוא קטן שבקטנים, משמש לתכלית הנעלה, לתכלית הנשגבה, הנבצרת מבינת אנוש.  המדובר הוא בעניינים כבירים, מונומנטאליים, מיסטיים, העומדים הכן לדורי דורות.  בנת?  המדובר הוא...  שומע אתה?  (קול תזמורת צבאית בחוץ) בצעדי-עוז פועם הקצב של ההסיטוריה.  זהו.  ואתה, מפר חוק וסדר ומתפרץ אלי בתחנונים, כי הנה מישהו, איפהשהו, איכשהו, מישהו גנב איזו-שהיא אדרת...  ובכן, אני...  אני!  חייב...

אקאקי אקאקייביץ':        לא, הוד-מעלתו...  בשבילי...  האדרת...  שלי...  אני רק...  ככה...  אני...

גרומוטרובוב:        מה?  ובכן אתה הוא "אני"?  אני אַראה לך, מי אתה ומה אתה, האדון היועץ הטיטוליארי.  אני אלמדך, איך לפרוץ את גדר היירארכיה הקבועה-ועומדת מדורי דורות, כפי הנראה, עדיין אינך מכיר אותי.  אני מסוגל להיות איום ונורא.  אני...  מלבד זאת, האם לא ידעת איך לבקש ראיון עמי?  בקשה בכתב למשרד, משם למזכיר, המזכיר לממלא-מקומו של השליש, הממלא-מקום – לשליש עצמו, והוא – לי.  ואילו אתה מרהיב עוז לבוא לביתי.  מה יש בקָדקדך – קש או תבן?  איזו פסיכולוגיה, מה?

אקאקי אקאקייביץ':        שם פסיכולוגיה, הוד מעלתו.  שדדו את האדרת – ואיננה עוד.

קארולינה:        Mais tu pourrais venir en aide à ce pauvre homme.  Comment peut-on être si cruel avec lui?  C’est un être tellement malheureux!37

גרומוטרובוב:        Je sais ce que tu fais.  Ces gens-la, si on les gâte trop. ils se mettent à avoir?  Dieu sait quelles prétentions!  Enfin, ce sont des affaires d’état.  Dans un état, il faut de la descipline, de la poigne, de l’ordre.  Qu’il sache à qui il a affaire!38

קארולינה:        (לנפשה)  בהמה גסה.  (כובשת עיניה בכפיה).

גרומוטרובוב:        בבקשה להסתלק.  מחר תתיצב39 בפני מנהל הלשכה.  (בלחש) ואם תוציא הגה ותספר מה שראית כאן, – לסיביר!  (דוחפו מן החדר).

גרומוטרובוב:        (יוצא לחדר הסמוך.  חוזר לבוש גלימה, עובר על פני החדר ויושב אל הפסנתר).  ענייני הממלכה עניינים מופלאים הם.  ענייני הממלכה צריכים שאגת-אריה.  בעצם, אין זה כל-כך מטבעי; ולאמיתו של דבר, אני נוהג עם הכפופים לי בחומרה יתרה, בלי שיהא בלבי ביטחון בצדקתי.  קארולינה, חבקי את ראשי.

קארולינה:        (ניגשת אל החלון.  שותקת).

גרומוטרובוב:        אינך רוצה קוקו מבקש, נו?  מה את רואה שם בחלון?  את פטרבורג שלך החביבה, הנהדרת.  היפה בייחוד לעת חורף, בכפור; אכן, גם אותו משורר יעקוביני הפליא מאוד לתארה.  (לוקח מחברת.  פותח וקורא).

        אָהַבְתִּי אֶת אַכְזַר כְּפוֹרַיִךְ

        וַאֲוִירֵךְ לֹא זָע לֹא נָע

        מֶרְחַב נְיֶבָה בְּטוּשׁ גְּרָרַיִךְ

        וּפְנֵי רִיבוֹת כַּשּׁוֹשַׁנָּה

        בְּזִיו וּסְאוֹן נִשְׁפֵי הַלַּהַט

        וּלְעֵת מִשְׁתֵּה הַבַּחוּרִים.

        מִרְתַּח הַקֶּצֶף בַּקֻּבַּעַת

        וְאֵשׁ הַפּוּנְשׁ בִּתְכוֹל אוּרִים...40

        (התזמורת מנגנת כבר ליד החלונות ומחרישה את המשך דיקלומו הפאטיתי; קארולינה עומדת בלי נוע נועצת בגרומוטרובוב עיניים נפלאות ומזרות-אימים, שדמעות נושרות מהן).

 

        מעמד ב'

        (חדרו של אקאקי אקאקייביץ' המוטל מת על המטה).

פטרוביץ':        אל נא, סבתא, אל תבכי.  כך הוא מהלך החיים, כך היא הגזירה.  דרך כל בשר, חוק ולא יעבור.  דין תולעת כדין מלך, ולבלר-במשרד כאריה במדבר – אחד הקץ ואין מפלט, כל בריה בעולם סופה לשים לדרך הזאת פעמיה.  הנה נקבור את המנוח, נזכיר נשמתו כדת וכדין, ואיש איש לענייניו יפנה.

בעלת-הבית:        עלובי שלי, מחמלי שלי, גוזלי האומלל.  הרי גם לזבוב לא הרע מעודו...  הרי הוא כיונת-אלם זו, כל ימיו...

פטרוביץ':        היינו-הך, סבתא.  סעיף הוא בסעיפי החוקים ואין לעבור.  ואפילו לא לזבוב בלבד, אלא גם לפיל לא הרע מעודו.  ואפילו נשר בשמים ולא יונת-אלם בלבד, – לא יימלט מן הסוף הזה, אם יקדים ואם יאחר.  יסודו מעפר וסופו לעפר.  והרי הוא תמיד משול היה כעפר.  כי זאת לדעת: זה הסולם, ואלה השלבים.  ושלַבּו שלו עד עפר הגיע.

בעלת-הבית:        אילו ידעת, אדוני האומן, כמה מאושר היה בימים מעטים אלה.  איזה אור קרנו עיניו.  וזמר חרישי על שפתיו.  ופעם אחת אפילו מִמקומו קפץ מרוב שמחה, כשהתקין עצמו ללכת לאותה מסיבת-רעים.  ימים ושנים הכרתיו – וכזה לא ראיתיו.  והנה אסון שכזה, גזל שכזה, חמס.  כשחזר אז הביתה עם שחר, בלי האדרת, לא הכרתיו: קרוע, מרופש, רועד מכפור.  והיה ממלמל: "צרה גדולה, סבתא, גנבו".  והיה מנחר והולך, כאדם שמילאו פיו חול.  ומיד נשא רגליו אל המשטרה.

פטרוביץ':        יודע אני, יודע.  גם אצלי היה, גם בביתי בכה.  אודה ולא אבוש, לבי נקרע לגזרים.  שהרי גם מלאכתי עלתה בתוהו; וגם צר על בן-אדם.  אבל גם העודף הלך לאיבוד, שהרי מי ישלם לי?  ומה עזבון הניח אחריו?  בגד-שרד שהצהיב, פוחלץ ישן ומעט גליונות נייר מן המשרד.

בעלת-הבית:        וכשחזר מאותו גיניראל, או אדמיראל, – הרי ממש בר-מינן היה, צמרמורת אחזתהו.  וכאשר שכב – שכב ולא קם עוד.  ומדמדם היה, מדמדם בלי סוף  ודברי-בלע כאלה הוציא מפיו, שפחד אלהים הוא לזוכרם.  גנבים, צועק היה, גנבים בכל אשר תפנה.  סבתא, צעק, מתחת למיטה הסתתרו.  ובשמך קרא: "פטרוביץ'", צעק, "התתפור לי אדרת חדשה?  אך עם מלכודת לגנבים".  אחר-כך על איזו עלמה, מאשה, או נאטאשה...  ושמכתב מוכרח הוא לכתוב – למלכה, לנסיכה, לאשת הגיניראל, הפוליצמייסטר...  בעצמי איני יודעת מה צעקות צעק.  ואפילו דברים של דופי אמר, שאין הפה יכול לדבר...  "אני אתכם", אומר הוא, "ערוות אמכם, לעילוי-בדרגה ואחר-כך לתוך האדרת ובפריפות של כסף לבית-המשפט.  אל הגרדום.  אל האפליקה".  כך צועק היה.

פטרוביץ':        נו, לעולם-האמת הלך, לבית-דין-של-מעלה – ובשפתם דיבר.

בעלת-הבית:        וסמוך לקץ נרגע...  שוב זכר אותה נאטאשה, או מאשה, לבסוף לכאורה נתיישבה עליו דעתו, תלה עיניו בעיני ושאל: "מדוע?"

פטרוביץ':        המ...  מדוע?  מן הסתם רצה לדעת.  ובאמת מדוע?

בעלת-הבית:        וכאן יצאה נשמתו.  הרופא אמר מיד, שפסה כל תקווה...  "את, סבתא, אל תוסיפי עוד לשים לו אספלניות, כי ברכה לבטלה היא.  אלא מיד הזמיני ארון לקבורה – של עץ אורן, כי לעץ אלון אולי לא יספיק הכסף".

פטרוביץ':        (במהורהר) אלון – קשה יותר, ומשום כך יקר יותר.  והאורן – רך יותר.  זה נכון.  (מריח טאבאק).  עץ עץ וכוחו, ובכוח זה הוא קיים.  אלון, אלמון, אורן, לבנה, צפצפה, – אילן אילן וייחוסו, ומכאן יקר-חשיבותו.  והוא הדין בטאבאק.  "פאלמרסטון" של מעלה ו"פאלמרסטון" של מטה.  "פרימקא" עדית ו"פרימקא" בינונית, "ראפה", "ברזינה", מאחורקה, – ו"המבורג" מארץ-אשכנז זיבורית שבזיבורית.  הכול לפי תור-המעלות.

פיוטר:        (נכנס) היועץ הטיטוליארי באשמאצ'קין אקאקי גר פה?

פטרוביץ:        וכי מה?

פיוטר:        שאלה מן המשרד: על-סמך מה, ובאיזה נימוק המניח את הדעת, אינו בא לשמש בתפקידו?  זהו.  לבד מזאת הוצרך להתייצב לפני המנהל ולתת את הדין על עבירה שעבר ב-9 לח. ז. כתב-אשמה מס' 1174.

פטרוביץ':        לא יוכל להתייצב לא לפי מספר זה ולא לפי מספר גדול ממנו.

פיוטר:        לא יתכן שלא יוכל, שהרי הכתב בא מן הדפרטמנט, וסימנו "דחוף", משמע, מוכרח הוא.  ואם חולה הוא, יגיש תעודת-רופא חתומה בחותמת.  זהו.  ואתה אל תנפנף בידך, וענה דברים של ממש, כי העניין עניין של משרד הוא, ואין כאן מקום לנפנופי-ידיים.

פטרוביץ':        (אוחז בידו ומובילו אל המטה.  מורה אל אקאקי).

פיוטר:        (נדהם, מביט פעם על פטרוביץ'.  פעם על המת).

בעלת-הבית:        (מסירה מעל הקולב את האדרת הישנה, מכסה בה את גופת המת).

פטרוביץ':        ועכשיו יודע אתה, מדוע?

פיוטר:        מפני ש...

 

        מעמד ג'

        (עוד לפני עליית המסך נשמע קול מצעד של מגפיים מפורזלים וקשקושים של דרבנות עם כל פקודה: "שמאל.  ימין.  שמאל. ימין.  חת. שתיים.  חת..  שתיים.  עמוד."  "שורה ראשונה קדימה!"  "איש לעמדתו, מרש!".  המסך עולה.  כיכר שוממת.  ליל חורף.  רוח-סופה.  ארבעה שוטרים ניצבים על המשמר בארבע פינות הרחוב.  מאחורי הבמה עולה קול צעדים עמומים של פלוגת שוטרים.  מתרחקים.  רגע של דממה.  אחר כך קול מצילות של מזחלת).

שוטר א':        (אל אחורי הקלעים).  לחזור.  לחזור.  רחוב חסום.

קול מאחורי הקלעים:טפר...  טפר...  עמוד!  עמוד!  מדוע, אדוני השררה, חסום?

שוטר א':        לא עניינך הוא "מדוע".  אומרים לך לחזור – חזור וסוף פסוק!

הקול:        ולאן אסע, וכאן הדרך ישרה לפני.  טפרר...

שוטר א':        עניינך הוא לאן.  ואפילו דרך קאמצ'אטקה תסע, וכאן לא תעבור.  נו, שמעת, או לא?

הקול:        שמעתי, שמעתי, מזל ביש.  בסופה כזאת להאריך את הדרך.  הי, אדמוני, סע רגליך.  (מצילות).

שוטר ב':        (לאחורי הקלעים) אומרים לך: אסור – ובכן אסור.  ובלי טענות-ומענות.

קול עובר-אורח:        הרי אני שוכן פה.  תן לעבור, אדוני השוטר.

שוטר ב':        היזהר פן במשכן אחר אשכינך.  ניכר אתה שימים רבים לא ישבת בבית-הסוהר.  נו, חיש-מהר.

שוטר ג':        אי, עבדקן, לאן?  אינך רואה שהדרך חסומה, מה?  אסור.  חזור.  ואל תאנפף לי שם מיני פילוסופיה, פן תתחרש.  אתה אומר להם – ואינם מבינים.  עולם-גולם.

שוטר ד':        נו, יבבה.  הלילית עושה חופה וקידושין עם השטן.  מה השעה?

שוטר א':        עוד מעט חצות.

שוטר ד':        ישמרנו אלהים מפגע רע.  הו, בעוונותינו הרבים...

שוטר ב':        ואתה, מפני מה אתה מפחד?

שוטר ד':        תמיד יש לאדם מפני מה לפחד.  שעה חצופה היא, והנקל הוא להיכשל.

שוטר א':        כאחת הנשים אתה.  מתחת לכסת שכב לך, ואל תעמוד על משמר השומרים.

שוטר ב':        וכי מה סבור אתה?  הכסת מקום-מבטחים הוא?

שוטר ג':        השטן גם לשם יגיע (מאחורי הקלעים קול מצילות שאינו פוסק, שריקות, אותות, קולות: "אסור".  "חזור".  וכד'...).

שוטר א':        על כל מיני בריות כבר ערכנו מצוד, אך על שד-משחית כזה – פעם ראשונה.

שוטר ב':        לא על שד המצוד, כי אם על רוח.

שוטר א':        כולם כאחד מזרע השטן, – השד והרוח, ייכנס בהם הרוח, – ורק השמות אחרים.

שוטר ב':        והמאמין אתה בשדים ורוחות?

שוטר א':        ואיך לא אאמין...  ופקודה היא מטעם הרשות?  לא שמעת את הפקודה?  "רוח רפאים של הנ"ל כיוון שיזדמן לתופסו חיים, לאסור באזיקים ולהביא לתחנת המשטרה הסמוכה".

קצין-הרובע:        (נכנס) ברובע שלכם אין חדש?

שוטר א':        אין, כבוד-מעלתו.

קצין-הרובע:        לשים לב, לשים לב.  (יוצא).

שוטר ד':        הביטו, הביטו, שם, הו.

השוטרים:        איפה?  איפה?

שוטר ד':        ליד הקיר, הנה, מתנועע.

שוטר ב':        אי, כלך-לך, הרי צלך שלך הוא.  (צוחקים).

קצין-הרובע:        (חוזר עם קצין-המחוז בהצדיעו לפניו, גם השוטרים מצדיעים).

קצין-המחוז:        לא, לא, שם המשמרות הוצבו היטב.  אך ליד הגשר יש להגביר את השמירה.  כמה שם?  שישה-עשר?  הצב שם 24.  ועל-יד הכנסיה די באחד.  לפי שהכנסיה בכוח עצמה היא מטבע הדברים בחזקת מבצר.  (יוצאים).

שוטר ב':        שמעתם?

שוטרים:        מה?

שוטר א':        מכל צד ועבר נוהרים.  כל המשטרה עומדת על רגליה; שוטרי-השרד, שוטרי-החרש, אפילו משמר שוטרי העיר.

        (קול המצילות מתקרב והולך).

        (קול הצעדים גובר.  קצין-המחוז וקצין-הרובע באים במרוצה).

קצין-הרובע:        שים-לב, האדון הפוליצמייסטר והוד-מעלתו הגיניראל, עמוד דום.

        (כל הניצבים מתמתחים.  נכנסים הפוליצמייסטר וגרומוטרובוב.  קצין-הרובע מוסר דו"ח לפוליצמייסטר בלשון רהוטה, ובשאגה קצובה).

הפוליצמייסטר:        תודה (לגרומוטרובוב) כפי שהואיל הוד-מעלתו ברוב חסדו לראות בעליל, נקטתי בכל האמצעים, נתתי הוראות חמורות ביותר, כדי שהמצוד יתן תוצאות של ממש.

גרומוטרובוב:        נו, אני מקווה, אדוני הפוליצמייסטר.  הרי זו שערוריה, הרי לא נשמעה כזאת.  כך, כך.  שבמטרופולין, בעיר המלוכה והשלטון, יקום ויהיה דבר שכזה.  היום בא אחד מעולם האמת – יצור ערטילאי, וגונב אדרת, ומחר יקום ויחולל מהפכה.  היום הוא קונה במשיכה פרווה, ומחר מוכן למרוד במלכות על דרך המגונה ביותר.  לבד מזאת – דימוראליזציה.  אם יהא כל אחד נוהג בשרירות לבו, ובמקום לשבת במשרד יעלה הרצון מלפניו להיות לרוח-רפאים, לכל הרוחות, או מחוץ לגדר הטבע, ובדרך הזה לפרנס את עצמו בעולם האמת, – ובכן, לאן אנו באים?

הפוליצמייסטר:        יהא הוד-מעלתו סמוך ובטוח, שהמשטרה הסאנקט-פטרבורגית הנמרצת הכפופה למרותי, תעמוד במבחן, ותחסל את המרד הפאנטאסטי הזה.  ואין לי אלא לשוב ולבקש את סליחת הוד-מעלתו על שהטרחתיו, אך יש בכך משום טובת הכלל.

גרומוטרובוב:        אני מבין, זה לא נורא.  כך, כך.  הנה אתמול, ובדיוק במקום הזה, – כמו עכשיו, בין השמשות חוזר הייתי לביתי מבית הגראף כרוסטוב...  אנו מזדמנים עמו לעתים קרוובת, קוראים משירי-הרועים.  הגראף עצמו, משורר, ובכן, חוזר אני, כאמור, לביתי – כפור עז, רוח צורבת, – מצמצם ראשי לתוך הצווארון, ומהרהר, פתאום רוגשים הסוסים.  מה קרה?  – שואל אני את הרכב.  – מתפחדים משום-מה, אומר הוא.  – המתן, אומר אני, הנה אצא וארגיעם.  – ועליך לדעת, כי נוסע הייתי בצמד סוסי האפורים.  קיבלתי אותם מידי הנסיך קוראקין, בעד בתולה אחת מאחוזתי ומפוחית מצוינת המשמיעה מיני זמר.  יוצא מן המזחלת – ומיד הסוסים פורצים בדהרה, אני נשאר לבדי, רוצה לרוץ אחר המזחלת, קורא, צועק, וכאן תפסני מישהו בגרוני, ועיני רואות פנים ירקרקות, איומות, שהטיחו בפני משב-רוח של בית-עלמין.  הכרתיו.  היה זה פקיד קטן ועלוב מאיזה משרד.  בדרך מקרה זכרתיו.  גערתי בו: "איך אתה מעיז?  היודע אתה לפני מי אתה עומד?  היודע אתה"...  והוא בתנופת יד אחת משך מעלי את אדרת הביבר המפוארת ולחש: "סוף סוף, הגעתיך".

הפוליצמייסטר:        התחצף ודיבר בלשון "אתה"?

גרומוטרובוב:        כך,כך.  "אדרתך נחוצה לי, בעצם, לא רצית לעזור לי כשגנבו ממני, ולא זו בלבד, אלא שהשלכתני החוצה.  אם כן, הבה-לי את הביבר שלך."  ונעלם.  אך לא אבוא לספר לך על מצבי בשובי הביתה.  מיד, כמובן, רופא, קוניאק, מאסאז'.  אך למזלי איש בריא אני, כי אילו למשל...  (נושבת רוח.  מופיע אקאקי אקאקייביץ') הו, שוב, שוב הוא, הנה!  לרדוף!  לתפוס!

הפוליצמייסטר:        איפה?  איפה?

        (על הבמה ומאחורי הקלעים קמה מהומה גדולה.  רעש.  התרוצצות,  שריקות.  קריאות מבוכה).

קריאות:        הצילו!  שוד!

        (כל השוטרים בורחים.  גרומוטרובוב בלי אדרת, מנקש בשיניו).

אקאקי אקאקייביץ':        (באורח פארודיסטי ואף-על-פי-כן אי-ראציונאלי)  מי אתה?

גרומוטרובוב:        היועץ הממלכתי-בפועל, יריחון יריחונוביץ' גרומוטרובוב.

אקאקי אקאקייביץ':        מה? יריחון?  לא שמעתי שם כזה.  מנין גרפת מין שם שכזה – יריחון.  כך, כך.  מה?  מי?  הה?  איני מבין כלום.  והיודע אתה לפני מי אתה עומד?  הנותן אתה דין וחשבון לעצמך?  אני אותך...  לעולם האמת, אל האין-סוף, לעולם הבא.  כך, כך.  כפי הנראה עוד לא הכרתני, יכול אני להיות איום ונורא.  אני...  אני...  אני...  (מתחיל לצחוק צחוק חרישי ולבבי) ובכן, טיפש, נעים לך, מה?

גרומוטרובוב:        טיפש?

אקאקי אקאקייביץ':        והרי טיפש אתה.  שוטה. גולם.  וכי אינך יודע זאת בעצמך?  הנחוץ לך שיבוא רוח-רפאים ויוכיח לך זאת?  אינך רע-לב כלל, ורק טיפש.  הבינות?  השלטון העבירך על דעתך, ואתה מפטפט.

גרומוטרובוב:        אדוני היועץ הטיטוליארי בחזקת...  עליו השלום... אם אמרת אדוני, זכרונו לברכה, להתנקם, אדרבא.  אך למה יתעלל?  הכוחות אינם שווים.  יש לאדוני המנוח כל היתרונות של רוח ערטלאית, אין שום פקודה חלה עליו, ולא שום סעיף, ולא שום תור-המעלות.  לפניו, אדוני יועץ הסתרים מעולם האמת, לפניו מפיל תחנוניו בשר-ודם אחוז פחד ואימה, רחמים אני מבקש.

אקאקי אקאקייביץ':        (צוחק כנ"ל) הביטו נא, הביטו, גיניראליסמוס מבקש רחמים.  גיניראליסמוס רועד מקור וממשב רוחו של זבול עליון, רחוק ולא-ארצי.  שא מרום עיניך.  רואה אתה?  ברגים של זהב, גלגלי זהב של מנגנון אדירים.  וכשאני מסתכל בחזה שלך, נדמה לי, כי שמי-כוכבים אני רואה, גלגלים ומזלות: כל-כך הרבה נצנצות עליו, אותות-הצטיינות, צלצלים וכוכבים, – כל-כך הרבה, שיכול אני לתלוש מהם, אפילו את מכנסיךָ, יכול אני לגרור מעליךָ, – והוד-מעלתו יכרע ברך תחת שמי-הכוכבים במדי תחתונים בלבד.  אל תפחד, לא אעשה זאת.  אפילו את אדרתך אחזיר לך, פן תקפא מקור.  גם גיניראלים קופאים מקור...

גרומוטרובוב:        מה אתה זומם, פקיד-רפאים אדיר ונורא דרגא יוד-אלף?

אקאקי אקאקייביץ':        כל מה שאמרתי אין לו אלא כוונה אחת, שתעמיק, שתבין: בן-אדם.  בן-אדם.  אחיך.  רעךָ כמוך.  המבין אתה?  הרי יכולת לעזור לי בדיבור אחד של חיבה, ואתה בזבזת דבריך כדי להוריד את האדם שאולה.

גרומוטרובוב:        עליך להבין...  לא יכולתי...  שלטון, דיסציפלינה...  ענייני הממלכה וענייניו הקטנים של פלוני ואלמוני – ענייני הממלכה עדיפים.  אם יבוא כל אדם ויתחיל לעמוד על ענייניו הפרטיים...

אקאקי אקאקייביץ':        ואתה מנין לך, מה עדיף ומה חשוב בעיני האלהים: מנגנון-האדירים שלך, או היגון הקטן שלי?  אדרת-המלכות, או אדרתי העלובה?  מנין לך, אני שואל, אדוני הגיניראל, מה חשוב יותר?

גרומוטרובוב:        עלי אדמות אדרת-המלכות.  אצלכם, שם, אולי, בלואי-הסחבות של העניים.  בעצם, על איזה אלהים אתה מדבר.  הרי כל יום-ראשון אנו מתפללים בכנסיה לקדושת האמונה, לשלום המלכות והמולדת.

אקאקי אקאקייביץ':        ואני מדבר על אלהי האנשים שלא רק ביום-ראשון, אלא בכל ששת ימי המעשה, שומעים בלבם את דברי הנצחי: "אשרי ענווי-הארץ, כי להם מלכות השמים.  אשרי האבלים, כי הם ינוחמו.  אשרי בעלי-הרחמים, כי הם ירוחמו.  אשרי ברי-הלבב, כי הם יחזו שדי.  אשרי הנרדפים על האמת, כי להם מלכות השמים".

גרומוטרובוב:        מה הדברים האלה?  אין הם כתובים כלל בשום ספר מספרי החוקים והמשפטים.  ואפילו יותן להם תוקף של סעיפי-חובה בספר התקנות, – התדע מה, צל רפאים שלי?  – שום ממלכה בעולם לא תעמוד על תלה אפילו יום אחד; אם תנהג לפי ההוראות הללו, סופה אבדון.

אקאקי אקאקייביץ':        אם כן, תלך לאבדון.  תהא זו, על כל פנים, מיתה יפה ונשגבה.  היום בא אבדון על העולם מפני הרשע, מפני הבצע, מפני תאוות הדמים והשלטון, – מפני הגאווה.  ועכשיו –לך.  התעטף באדרת, אדם עלוב, כי עז הכפור בחוץ,  לא אוסיף להיראות לפניך.  וחדל לך מלערוך מצוד עלי, הלוא אמרתי לך, כי אין לסמוך על המשטרה.  ואתה, טיפש, התגוללת עלי בחימה שפוכה.  נו, ומחר, כשתזדמן עם הפוליצמייסטרים שלך, הגוברנאטורים, הודי-המעלות, כל הכנופיה הזאת של זאבים עוטי מדים, סרדיוטות, אנשי-צורה ואנשי-סגולה, – זכור תזכור את אשר דיברנו ותראה ותבין, כי כולם הלכו שולל אחרי מלים מפוצצות: שלטון, שררה, מונארכיה, מנגנון-אדירים, תור-המעלות, וכל המליצות האלה של תוכים וקופים, שאין מאחוריהן אלא ההבל וריק, באין אהבת-אדם.  אהבת אדם...  ואם באחד הימים יזדמן לך איש כמוני, עלוב ונדכה כיועץ הטיטוליארי אקאקי אקאקייביץ' באשמאצ'קין, זכור: ראה ללבו, מדוד אותו במידה אחרת ולא במידת המרחב העצום של ממלכתך ואלפי שנות עלילותיה.  ואפילו הן עלילות פאר.  מדוד אותו במידת האמת הנאמנה: במידת הרחמים.  עזרהו, נחמהו, ויהיו מצוותיהם ופקודותיהם של כל אדירי-השלטון הדום לרגלי המצווה האחת ואהבת לרעך כמוך.  היה שלום, אדוני הגיניראל, אני חוזר למנוחתי עדן.

 

שני, 08 אפריל 2019 07:18

שידוכין

שידוכין

מעשה שלא יאומן, בשתי מערכות

 

הצגת בכורה – "הבימה" – 15.7.1945

 

בימוי – יהושע ברטונוב

תפאורה – ג'ניה ברגר

 

המשתתפים

 

אֲגַפִיָה טִיכוֹנוֹבְנָה, בת סוחרים, כלת-חתנים בת-עמי

נ. שיין

אֲרִינָה פַּנְטֶלֵימוֹנוֹבְנָה, דודתה פ. ליוביץ

ח. יודלביץ

פְיוֹקְלָה אִיוַנוֹבְנָה, שדכנית ת. רובינס

ח. יודילביץ

פּוֹדְקוֹלְיֶסִין, פקיד א. ברץ

ב. צ'מרינסקי

קוצ'קריוֹב, ידידו ר. קלצ'קין

בֵּיצִיָהפקיד בבית משפט ש. ברוק

אָנוּצְ'קִין, קצין חיל-הרגלים שיצא בדימוס י. רובינשטין

זֶ'בָקִין, ימאי א. ורשבר

ב. צ'מרינסקי

דוּנְיַשְׁקָה, נערה משרתת בבית ע. טרייבמן1

סְטיֶפַּן, משרתו של פודקוליסין נ. בוכמן

 

 

 

שידוכין:מעשה שלא יאומן, בשתי מערכות

 

הנפשות

 

אֲגַפִיָה טִיכוֹנוֹבְנָה, בת סוחרים, כַּלַת-חתנים

אֲרִינָה פַּנְטֶלֵימוֹנוֹבְנָה, דודתה

פְיוֹקְלָה אִיוַנוֹבְנָה, שדכנית

פּוֹדְקוֹלְיֶסִין, פקיד, יועץ חצרוני

קוצ'קָריוֹב, ידידו

בֵּיצִיָה, אמרכל2

אָנוּצְ'קִין, קצין חיל-הרגלים שיצא בדימוס

זֶ'בָקִין, ימאי

דוּנְיַשְׁקָה, נערה משרתת בבית

סְטָרִיקוֹב, סוחר

סְטיֶפַּן, משרתו של פודקוליסין

 

מערכה ראשונה

 

חדרו של רוָק

פודקוליסין לבדו שוכב על הספה, ובפיו מקטרת

 

פודקוליסין: הנה אך תתן, ככה, דעתך ביחידות לעת פנאי להרהר הרהורים, ונתחוֵר לך, כי אמנם בדין הוא, סוף-סוף, לשאת אשה. וכי מה זה, באמת? חַי אתה, חַי, ותועבה כזאת, סוף-סוף תוקפת אותך. שוב החמצתי את ימי הבשר!!3והרי לכאורה, הכל מוכן ומזומן, וגם השדכנית הנה יוצאת ונכנסת כבר שלושה חודשים. באמת, גם לי גופי כבר לא ניחא איכשהו. אי, סטיפאן

 

מעמד ב':פודקוליסין וסטיפאן

 

פודקוליסין: לא היתה כאן השדכנית?

סטיפאן: לחלוטין לא!

פודקוליסין: ואצל החייט היית?

סטיפאן: הייתי.

פודקוליסין: ומה, תופר הוא את הפראק?

סטיפאן: תופר.

פודקוליסין: וכבר הרבה לתפור?

סטיפאן: כן, הרבה למדי. כבר החל להכליב את הלולאות.

פודקוליסין: מה אמרת?

סטיפאן: אמרתי: כבר החל להכליב את הלולאות.

פודקוליסין: ולא שאל, מה טעם, משמע, מתבקש פראק לאדוניך?

סטיפאן: לא, לא שאל.

פודקוליסין: ולא אמר: האין אדוניך עומד לשאת אשה?

סטיפאן: לא, לא אמר כלום.

פודקוליסין: והרי ראית אצלו גם פראקים אחרים. הרי גם לאחרים תופר הוא?

סטיפאן: כן, פראקים רבים תלויים אצלו.

פודקוליסין: ואולם אריגם שלהם, ודאי, גרוע משלי?

סטיפאן: כן, הלז, של הפראק של אדוני, נחמד למראה יותר.

פודקוליסין: מה אמרת?

סטיפאן: אמרתי: הלז, של הפראק של אדוני, נחמד-למראה יותר.

פודקוליסין: יפה. נו, ולא שאל: מה טעם, משמע, תופר אדוניך פראק לעצמו מאריג דק שכזה?

סטיפאן: לא.

פודקוליסין: ולא אמר כלום בעניין זה, שמא ואולי מבקש הוא, היינו, לשאת אשה?

סטיפאן: לא, בעניין זה לא הסיח כלל.

פודקוליסין: ואולם הרי הגדת, מהי הדרגה שלי, ואיה מקום כהונתי?

סטיפאן: הגדתי.

פודקוליסין: ומה אמר על כך?

סטיפאן: אמר: אשתדל.

פודקוליסין: יפה. עכשיו לֵך.

(סטיפאן יוצא)

 

מעמד ג':פודקוליסין לבדו

 

פודקוליסין: לפי עניות-דעתי, פראק שחור הוא, איכשהו, סולידי יותר. הצבעוניים יאים יותר למזכירים, ליועצים טיטוּלַאריים ושאר דגי-רקק, משהו פרחחי. הללו, שדרגתם רמה יותר, מצוּוים להדר, כפי שאומרים, בזה... הנה שכחתי את המלה. מלה משובחת, ואני שכחתיה. אכן, רחימַאי, הפוך בה והפוך בה. ואילו היועץ החצרוני כמוהו כשר-גדוד לכל דבר, פרט, אולי, לעניין המונדיר, שבלי כוֹתָפוֹת הוא. אֶי, סטיפאן!

 

מעמד ד':פודקוליסין וסטיפאן

 

פודקוליסין: ומשחה-לנעליים קנית?

סטיפאן: קניתי.

פודקוליסין: היכן קנית? בחנות זו שאמרתי לך, זו שבשדרות ווזנסנסקי?

סטיפאן: אכן, בזו ממש.

פודקוליסין: ומה, טובה המשחה?

סטיפאן: טובה.

פודקוליסין: ניסית לצחצח בה את המגפיים?

סטיפאן: ניסיתי.

פודקוליסין: ומה, מבריקה?

סטיפאן: הַבְרֵק היטב מבריקה היא.

פודקוליסין: וכשנתן לך את המשחה, לא שאל, מה טעם, משמע, מתבקשת משחה כזאת לאדוניך?

סטיפאן: לא.

פודקוליסין: שמא אמר: האין אדוניך, היינו, מתכוון לשאת אשה?

סטיפאן: לא, לא אמר כלום.

פודקוליסין: נו, יפה, לך-לך.

 

מעמד ה':פודקוליסין לבדו

 

פודקוליסין: לכאורה, דברים בטלים הם המגפיים, והרי אף-על-פי-כן, אם תפירתם רעה, ומשחתם אדמונית, הנה בחברה מהוגנת שוב אִי אתה נוחל כבוד-ויקר כזה, הכול, איכשהו, שלא כשורה... וגם זו צרה, אם יַבָּלוֹת לך. מוכן אני לעמוד בכל היסורים שבעולם, ובלבד שלא יהיו לי יבלות. אֶי, סטיפאן!

 

מעמד ו':פודקוליסין וסטיפאן

 

סטיפאן: מה רצונו?

פודקוליסין: אמרת לסנדלר, שלא יהיו יבלות?

סטיפאן: אמרתי.

פודקוליסין: ומה אומר הוא?

סטיפאן: הוא אומר: טוב.

(יוצא)

 

מעמד ז':פודקוליסין, אחר-כך סטיפאן

 

פודקוליסין: אכן, טרחני, לעזאזל, הוא עניין הנישואין! דָא והָא וכיוצא בזה! שיהיו דא והא כסדרם – לא, לעזאזל, אין זו מלאכה קלה, כפי שאומרים הבריות. אי, סטיפאן!

(סטיפאן נכנס). עוד זאת חפצתי להגיד לך...

סטיפאן: הזקֵנה באה.

פודקוליסין: אה, באה, קְרָאֶנה לכאן(סטיפאן יוצא). כן, זהו עניין... עניין... לא כל-כך... עניין קשה.

 

מעמד ח':פודקוליסין, פיוקלה

 

פודקוליסין: אַה, שלום, שלום עליךְ, פיוֹקלָה איבנובה! נו, מה? איך? קחי כיסא, שבי וספרי. נו, ובכן, איך זה, איך? מה, איפוא, שְׁמָה של זו: מלאַניָה?

פיוקלה: אֲגַפְיָה טִיכוֹנוֹבְנָה.

פודקוליסין: כן, כן, אֲגַפְיָה טיכונובנה. ובוודאי, איזו בתולה כבת-ארבעים?

פיוקלה: לאו-דווקא, אדרבא. היינו, משתשאנה לך לאשה, תהא מודֶה ומשבח יום-יום.

פודקוליסין: משקרת את, פיוקלה איבנובנה.

פיוקלה: זקנתי מלשקר, רחימאי שלי. כלבים דרכם לשקר.

פודקוליסין: והנדוניה, משמע, הנדוניה? חזרי-נא וספרי.

פיוקלה: והנדוניה: בית-אבן ברובע המוסקבאי, בן שתי הֶדיוטות, ורוחיו מרובים כל-כך, שממש דֶשֶׁן בעצמות. סוחר-התבואה לבדו משלם שבע מאות בשכר חנותו. מרתף-השֵׁכר גם הוא מקהיל אוכלוסיה גדולה. שני אגפים של עץ: אגף אחד כולו של עץ, השני – מַסָד של אבן לו, כל אחד מביא רווחים כשיעור ארבע מאות רובל. גם גן-ירקות יש בצד ויבורג: לפני שלוש שנים חֲכָרוֹ סוחר פלוני לגידול כרוב, והסוחר ממש נזיר-מיין, טיפה מרה לא יתן אל פיו, ושלושה בנים לו: שניים מהם כבר השיא, "והשלישי", אומר הוא, "עודנו רך-בשנים, ישב נא עוד בחנות, כדי שיקל לכלכל את עסקי-המסחר. אני", אומר הוא, "כבר זקנתי, ישב נא, איפוא, בני בחנות, ויהיו עסקי-המסחר קלים יותר".

פודקוליסין: אך מראֶיה, מראיה מהו?

פיוקלה: ממש ראפינאט!4לבנה, חכלילית, דם בחלב, כולה ממתקים, ממש אין לשון לספר. שבע-רצון תהיה עד כאן(מראה על צוָארה), היינו: לידידיך ולשׂונאיך תאמר: "אשת-חיל פיוקלה איבנובנה, חן-חן לה!".

פודקוליסין: על-כל פנים, לא בתו של שטאב-אופיצר היא?

פיוקלה: בתו של סוחר מן הגילדה השלישית. וכל-כך משובחת, שלא תבייש אפילו גנראל. על איש-סוחר גם לשמוע אינה רוצה. "אני", אומרת היא, "כל בעל יֵרָצֶה לי, יהיה אשר יהיה, אפילו מראהו עלוב, ובלבד שיהא מן האצילים. כן, גָדוֹלִיקָטֶס כזה! ובאחד-בשבת אך תלבש שמלה של משי – מיד, חי ישו, ברשרוש מרשרשת. ממש דוכסית.

פודקוליסין: והרי זהו ששאלתיך, לפי שיועץ חצרוני אנוכי, ובכן בשבילי, מבינה את...

פיוקלה: והרי זה בדרך-הטבע. ואיך לא אבין? גם יועץ חצרוני היה אצלנו, והשיבונו פניו ריקם: לא נשא חן. מין טבע משונה היה לו: כל דיבור שיוצא מפיו, דיבור של שקר הוא, ולמראית-עין אדם-של-צורה כל-כך. מה לעשות, מאת האלהים היא לו. בעצמו יֵצַר לבו על כך, אך פטור בלא שקר אי-אפשר לו. מן השמים היא.

פודקוליסין: נו, ומלבד זאת, אחרות אין שם לגמרי?

פיוקלה: וכי איזו עוד נחוצה לך? הרי זו משובחה שבכולן.

פודקוליסין: וכי באמת משובחה שבכולן היא?

פיוקלה: אפילו אתה חוזר מסוף העולם ועד סופו, כמוה לא תמצא.

פודקוליסין: נחשוב, נחשוב בדבר, רחימאית שלי. בואי נא מחרתיים. אני ואת, הלא ידעת, שוב הִנֵה ככה: אני אשכב לי, ואת תספרי...

פיוקלה: הייתכן, רחימאי שלי: זה לי החודש השלישי אני באה אצלך, ותכלית אף לא כהוא זה: יושב לו כל ימיו בחלוקו ומִקְטֶרֶת, ראו נא, מְקַטֵר לו.

פודקוליסין: ואת, מן הסתם, סבורה, כי הנישואין הנם, כביכול: "אֶי, סטיפאן, הב לי מגפיים!" נעלת, ושא רגליך? יש להִמָלֵך, לעיין בדבר.

פיוקלה: נו, אדרבא? אם לעַין אמרת, צא ועיֵן. הרי על-כן סחורה היא שיעיינו בה. הנה צו-נא ויובא לך הכַּפְתָּן5, ובזה הרגע, – מה טוב ששעה של שחרית היא, – קום, סע!

פודקוליסין: עכשיו? והלא רואה את, איזה יום מעונן? אצא, ופתאום-לפתע יפרוץ הגשם.

פיוקלה: והיא לרעתך! הרי שֵׂעָר של שֵׂיבה כבר מבצבץ בראשך, בקרוב לא תצלח לגמרי למעשים שבינו לבינה. יחוּס גדול, שיועץ חצרוני הוא! ואנו מיני חתנים כאלה נקבץ לנו, שלא נוסיף כלל לשים עין עליך.

פודקוליסין: איזה פטפוט מפטפטת את? מה זאת פתאום עלתה על דעתך לומר, כי שער של שיבה יש לי? וכי היכן כאן שער-של-שיבה?(ממשמש בשערותיו).

פיוקלה: וכי אפשר שלא יהא שיער של שיבה, הרי על-כן חי האדם. הביטו נא! בזו לא תפיק רצונו, ובזו לא תפיק רצונו. הנה נתתי דעתי על קפיטן כזה, שמשכמו ומעלה גבוה הוא ממך, ודיבורו כתקיעה של שופר, באַדְמִילַנְטֶרִיָה6משמש הוא.

פודקוליסין: שקר בפיךְ, הנה אביט במראָה ואראה, היכן בדית מלבך שער של שיבה. אי, סטיפאן, הבה לי מראָה! או לא, המתן, בעצמי אלך. הרי לך עניין, ישמרני האל, הרי זה גרוע מאבעבועות. (יוצא לחדר הסמוך).

 

מעמד ט':פיוקלה וקוצ'קריוב, שנכנס במרוצה

 

קוצ'קריוב: מה פודקוליסין?... (בראותו את פיוקלה)איך זה באת הנה? אי אַת!... נו, שמעי, למה זה שידכת לי אשה, לכל הרוחות?

פיוקלה: וכי מה בדבר? קיימתָּ מצווה.

קוצ'קריוב: קיימתי מצווה! מציאה גדולה – אשה! וכי בלעדיה לא יכולתי להסתפק?

פיוקלה: והרי בעצמך נטפלת אלַי: אשה השיאי לי, סבתא, וחסל.

קוצ'קריוב: אי אַת, עְכֶּבֶרת זקנה שכמותך!... נו, ולכאן למה באת? אמנם רוצה פודקוליסין...

פיוקלה: אלא מאי? מזל-ברכה זימנו לו מן השמים.

קוצ'קריוב: האמנם? מנוּול שכמותו, ולי הס מלהזכיר על כך, תכשיט שכמותו! במחילה מכבודך: בחשאי, אה?

 

מעמד י':הנ"ל ופודקוליסין

 

פודקוליסין: (בידו מראָה, שהוא מעיין בה עַין היטב)ואי כאן שׂער של שׂיבה? למה את משקרת? אין כאן שום שער של שיבה.

קוצ'קריוב: (מתגנב מאחוריו, מפחידו)פוף!

פודקוליסין: (פולט צעקה, והמראה נשמטת מידו)מטורף! נו, למה, למה... נו, מה השטויות האלה! הפחדתני, באמת, כל-כך, שלבי מפרכס לצאת.

קוצ'קריוב: נו, לא כלום, התלוצצתי!

פודקוליסין: מיני הלצות שעלו על דעתך! עד עכשיו לא אוכל להתאושש מן הפחד. ואת המראָה הנה שָברתי. והרי לא דבר-של-מתנה הוא: בחנות האנגלית קניתיה.

קוצ'קריוב: נו, די, די: אמצא לך מראה אחרת.

פודקוליסין: כן, תמצא. יודע אני את המראות האחרות הללו. כדי עָשׂור שלם יזקינו את מראֶיך, והפרצוף נוטה באלכסון.

קוצ'קריוב: שמע-נא, והרי לי יתר צדקה לכעוס עליך. ממני, שידידך אני, אתה מסתיר את הכול. הרי לשאת אשה זממת?

פודקוליסין: דברים בטלים: ולא עלתה בדעתי כלל.

קוצ'קריוב: והראיה הנה היא לפניך! (מורה על פיוקלה)והרי גלוי ומפורסם הוא עוף-כנף זה שעומד בכאן. נו, מילא, אין בכך כלום, אין בכך כלום. אין כאן שום דבר מיוחד. מעשה כשר-למהדרין, ואפילו הכרח למולדת. אדרבא, אדרבא: הנני מקבל על עצמי את כל הענינים. (לפיוקלה)נו, סַפרי: איך, מה, וכיוצא בזה. בת-אצילים, בת-פקידים, או שמא ממעמד הסוחרים, ומה שמה?

פיוקלה: אֲגַפְיה טיכונוֹבְנָה.

קוצ'קריוב: אגפיה טיכונובנה בראַנדאַחְלִיסטוֹבָה?

פיוקלה: לאו דווקא, – קוּפֶּרְדיַאגִינה.

קוצ'קריוב: ברחוב שֶסְטִילאַבוֹצְ'נַאיָה מתגוררת היא, לא כן?

פיוקלה: לאו דווקא; סמוך יותר לפּיֶסְקִי, בסִמְטת מִילְנִי.

קוצ'קריוב: נו כן, בסמטת מִילְנִי, מיד אחרי החנות – בית של עץ?

פיוקלה: ולא אחרי החנות, אלא אחרי מרתף-השֵׁכר.

קוצ'קריוב: איך זה אחרי מרתף-השכר – והנה דבר זה לא ידעתי.

פיוקלה: והנה אך תפנה לסמטה, מיד סוכה לפניך; ואך תחלוף על-פני הסוכה, סורה נא שמאלה, והרי ישר כנגד עיניך, היינו בפועל-ממש ישר כנגד עיניך, בית של עץ, שבו שוכנת התופרת, שהיתה קודם פילגשו של הַשֶׁקֶרִיטַר7הראשי של הסינאט. אל התופרת, משמע, אל תיכנס, אלא מיד אחריה יש בית שני, של אבן – ואכן הוא-הוא ביתה שלה, שבו, היינו, שוכנת היא, אגפיה טיכונובנה זו, הכלה.

קוצ'קריוב: יפה, יפה: עכשיו אסדר את כל העניינים הללו, ואת לכי לך – בךְ אין צורך עוד.

פיוקלה: איך זה! האמנם רוצה אתה בעצמך לסדר את החתונה?

קוצ'קריוב: בעצמי, בעצמי: ורק אל-נא תתערבי אַת בדבר.

פיוקלה: אַח, מצח נחושה שכמוך! והרי אין זה מעשה-גברים. אסוף ידיך, רחימאי שלי, באמת.

קוצ'קריוב: לכי, לכי; את אינך מבינה כלום, אל תתערבי, כל עוף למינהו ידע מקומֵהו – הסתלקי!

פיוקלה: רק להכרית לחם מפי הבריות, רשע שכמוך! מכניס ראשו לתוך בוץ שכזה. אילו ידעתי, לא הייתי מגידה כלום. (יוצאת בעוגמת נפש).

 

מעמד יא':פודקוליסין וקוצ'קריוב

 

קוצ'קריוב: נו, אחי שלי, דבר זה אסור להחמיץ – נִסע.

פודקוליסין: והרי אני עדיין לא-כלום. רק סתם הרהור הרהרתי לי...

קוצ'קריוב: הבלים, הבלים! רק אל תתבייש: הנה אסדר לך נישואין שכאלה, שלא תחוש כלל. בזה הרגע אנו נוסעים אל הכלה, ותראה, איך הכול לפתע-פתאום.

פודקוליסין: הרי לך, לנסוע תיכף ומיד!

קוצ'קריוב: וכי מה הוא, בבקשה ממך, מהו העיכוב? נו, הַגַע בעצמך: נו, מהי התכלית שאינך בעל-אשה? הסתכל בחדרך: נו, מה יש בו? הנה מגף שלא צוחצח עומד, הנה גיגית-הרחצה, הנה ערימה גדולה של טבק על גבי השולחן, ואתה גופך הנה שוכב לך, כְבול-עץ, יום תמיד בחיבוק ידיים.

פודקוליסין: זה נכון. סדר, בעצמי יודע אני, אין אצלי.

קוצ'קריוב: נו, ולכשתהיה לך אשה, הרי פשוט, לא תכיר לא את עצמך ולא שום דבר כלל: כאן תהא לך ספה, כלבלב, מין אנקור בכלוב, מעשֵׂה רקמה... והנה, דמה בשנפשך, יושב אתה על-גבי הספה – ופתאום מתיישבת לה על ידך חתיכונת יפֵה-פִיוֹנֶת שכזאת, וביד-ענוגה אותך...

פודקוליסין: אכן, לעזאזל, לכשתן דעתך על מיני ידיים ענוגות שמצויות, באמת, בעולם. הרי פשוט, אחי שלי, כמו חלב.

קוצ'קריוב: מה אתה סח! כאילו ידיים בלבד יש להן!... יש להן, אחי שלי... נו, מה יש כאן לדבר, ממש, השד יודע, אחא, כל מה שיש להן.

פודקוליסין: והרי, את האמת אני אומר לך, אוהב אני, שתהא יפהפיה יושבת על ידי.

קוצ'קריוב: נו, רואה אתה, בעצמך ירדת לסוף טעמו של דבר. עכשיו אין כאן אלא לסדר את העניינים. אתה אל נא תדאג לשום דבר. סעודת-הכלולות ושאר דברים – כל זה כבר אני... שמפניה פחות מתריסר אחד אי-אפשר, אחא, בשום עניין-ואופן, תאמר מה שתאמר. מאדירה8גם כן חצי תריסר בקבוקים, ויהי מה. לכלה יש, בוודאי, תִּלי-תלים של דודות ומחותנות – הללו דרכן לחמוד לצון, ורינויין9– השד עמו, הלא כן? אַה? ואשר לסעודת הצהריים – אני אחא, נתתי עיני במלצר חצרוני: ימלא כרסך, כלב שכמוהו, שפשוט לא תוכל לקום.

פודקוליסין: אנא, אחי, שוקד אתה שקידה נלהבת כל-כך, כאילו באמת החתונה ממשמשת ובאה.

קוצ'קריוב: וכי למה לא? וכי לשם מה לדחות? הרי מסכים אתה?

פודקוליסין: אני? נו, לא... עדיין לא לגמרי מסכים אני.

קוצ'קריוב: הרי לך עניין! והרי בזה הרגע הודעת, כי רוצה אתה.

פודקוליסין: לא אמרתי אלא שלא רע היה, אילו...

קוצ'קריוב: איך זה, רחימאי! והרי אנו כבר את כל העניין... וכי מה? שמא אין חיי-הנישואין מוצאים חן בעיניך, או מה?

פודקוליסין: לא... מוצאים חן.

קוצ'קריוב: ובכן, מה? מה העיכוב?

פודקוליסין: אין כאן שום עיכוב כלל. ורק מוזר...

קוצ'קריוב: מה מוזר?

פודקוליסין: וכי איך זה לא מוזר: כל הזמן הייתי לא-נשוי, ועכשיו פתאום נשוי.

קוצ'קריוב: נו, נו... ואינך מתבייש כלל? לא, רואה אני, כי עמך יש לדבר בכובד-ראש: בגילוי-לב אדבר אליך, כדבר אב אל בנו. נו, הסתכל, הסתכל בך בשימת-עין, הנה, למשל, כדרך שאתה מסתכל עכשיו בי. נו, מה אתה ומי אתה עכשיו? הרי, פשוט, בול-עץ, שום ערך אין לך. נו, לשם מה אתה חי? נו, הסתכל בראי – מה אתה רואה שם? פנים של טיפש – ולא עוד. וכאן, שער-נא בנפשך, תינוקות יהיו על סביבֶיך, ולאו דווקא שנַיִם או שלושה, כי אם, אולי, שישה בבת-אחת, וכולם דומים לך, כשתי טפין של מים. עכשיו, הנה, ערירי אתה, יועץ חצרוני, אֶכְּספֶּדִיטוֹר, או איזה מין מנהל, האלהים יודע אותך; ואז, שער בנפשך, על סביביך אֶכְּסְפֶּדִיטַרְטָרִים, מנוּוָלְוָלִים קטנטנים שכאלה, ואחד זאטוּטון יפשוט כַּפְכַּפָּיו וימרטֵט לך את זקן-הלחיים, ואתה רק תפטיר לו כדרך הכלבים: הב, הב, הָאוּ! נו, וכי יש משהו טוב מזה, אמור בעצמך?

פודקוליסין: אלא ששובבים גדולים הם: יקלקלו את הכול, יפזרו את הניירות.

קוצ'קריוב: אדרבא, ישתובבו להם, והרי כולם דומים לך – זהו העניין!

פודקוליסין: והרי זה, באמת, אפילו מצחיק, חי השדים: מין שְׁמַנְמוֹן שכזה, כְּלַבְלְבוֹן שכזה, וכבר דומה לך.

קוצ'קריוב: מה שייך לא מצחיק. כמובן מצחיק. נו, ובכן, נִסע.

פודקוליסין: מילא. נִסע.

קוצ'קריוב: אֶי, סטיפאן! מהר והבא את המלבושים לאדוניך!

פודקוליסין: (מתלבש כנגד הראי)סבור אני, בכל זאת, כי מן הראוי היה ללבוש חזיה לבנה.

קוצ'קריוב: דברים בטלים, היינו הך.

פודקוליסין: (בענדו צוארונים)כובסת ארורה, כל-כך הֵרֵעָה לְעַמְלֵן את הצווארונים – אינם עומדים בשום אופן. אמור לה, סטיפאן, שאם היא, טיפשה שכמותה, תגהץ ככה את הלבנים, אזי אשכור אחרת במקומה. ודאי עם מאהביה מתעלסת, ולא מגהצת.

קוצ'קריוב: נו, ידידי, מהר! מה אתה מחטט שם!

פודקוליסין: תיכף, תיכף,(לובש פראק ויושב). שמע נא אִילְיָה פוֹמִיץ. היודע אתה מה? סע-נא בעצמך.

קוצ'קריוב: הרי לך: מדעתך יצאת? שאסע אני! וכי מי משנינו נושא אשה, אתה או אני?

פודקוליסין: באמת, אין שום חשק, משום מה; מוטב מחר.

קוצ'קריוב: נו, וכי יש קורטוב של מוח בקודקודך? נו, וכי לא גולם אתה? כבר התקין עצמו לחלוטין, ולפתע אין צורך! נו, הגד, בבקשה ממך, ולא חזיר אתה, לא מנוּול אתה אחרי כל אלה?

פודקוליסין: נו, למה זה תחרף? בשל מה? וכי מה עשיתי לך?

קוצ'קריוב: טיפש, טיפש מטופש, דבר זה יגיד לך כל אדם, שוטה, נו פשוט שוטה גמור, אף-על-פי שאֶכּספֶּדִיטוֹר. וכי לְמָה אני דואג? לטובתך; הרי מתוך פיך יוציאו את הנתח השמן. שוכב לו, רווק ארור! נו, אמור, בבקשה, נו, משל למי אתה דומה? – נו, נו, אפס גמור, טומטום שכמוך, הייתי אומר מלה כזאת... אלא שלא מן הנימוס הוא. אשה! גרוע מן האשה!

פודקוליסין: אכן, תכשיט הגון אתה. (בשפל קול) נטרפה דעתך עליך? כאן עומד משרת, והוא מחרף ומגדף במעמדו, ולא עוד, אלא במלים אשר כאלה; לא מצאת לך מקום אחר.

קוצ'קריוב: וכי איך אפשר שלא לחרף אותך בבקשה ממך? היש איש בעולם שיוכל שלא לחרף אותך10? היש איש ויעמוד בו רוחו שלא לחרף אותך? כאיש הגון גמר בלבו לשאת אשה, שמע בעצת השכל הישר, ופתאום – פשוט, רוח שטות נכנסה בו, דעתו נשתבשה, בול-עץ...

פודקוליסין: נו, די, אני נוסע, – מה זה נצטַוַחְתָּ פתאום?

קוצ'קריוב: "נוסע"! כמובן, וכי יש לך ברירה, שלא לנסוע! (לסטיפאן)הבה לו מגבעת ואדרת.

פודקוליסין: (בפתח)מין אדם משונה, באמת. בשום אופן אי-אפשר להתהלך עמו: יחרף פתאום, סתם-כך, על לא דבר. שום מידה של נימוסין אין בו.

קוצ'קריוב: והרי נגמר, עכשיו איני מחרף.

(שניהם יוצאים)

 

מעמד יב':חדר בביתה של אגפיה טיכונובנה

(אגפיה עורכת מערכת קלפים, מאחורי ידה מביטה דודתה ארינה פנטילימונובנה)

 

אגפיה טיכונובנה: שוב, דודתי: דרך! מתעניין איזה מלך-שָמיר, דמעות, מכתב אהבה; בצד שמאל מלך-תִלְתָן מוכיח עניין רב, אך איזו מִרשעת מפריעה.

ארינה פנטילימונובנה: ומי הוא, לדעתך, מלך-תלתן זה?

אגפיה טיכונובנה: איני יודעת.

ארינה פנטילימונובנה: ואני יודעת, מי.

אגפיה טיכונובנה: מי?

ארינה פנטילימונובנה: סוחר משובח, אשר בקו האריגים, אלכסי דימיטריביץ' סטאַריקוֹב.

אגפיה טיכונובנה: הנה זה, בוודאי, לא הוא, מוכנה אני להתערב בכל מחיר, שלא הוא.

ארינה פנטילימונובנה: אל תתווכחי, אגפיה טיכוֹנוֹבְנה, הרי שׂערותיו צַהֲבוֹניות כל-כך. אין מלך תלתן אחר.

אגפיה טיכונובנה: ודווקא לא: מלך-תלתן פירוש כאן איש מבני-האצילים. הסוחר קטן הוא מלהגיע למלך-תלתן.

ארינה פנטילימונובנה: אֶח, אגפיה טיכונובנה, והרי לא כך היית מדברת אילו המנוח טיכון, אביך, פאנטילימונוביץ', היה חי. פעמים שהיה חובט בפישׂוק כף-היד על גבי השולחן ומצוֵחַ: "יורק אני", אומר הוא, "על כל איש, שמתבייש להיות סוחר: והרי לא אשיא", אומר הוא, "את בתי לשר-גדוד, יעשו כן האחרים! וגם את בני", אומר הוא, "לא אתן לעבודת-הצבא. מה," אומר הוא, "וכי אין הסוחר עובד את המלך ממש כמו איש אחר?" ובכל כף-ידו, משמע, הך על השולחן. וכף-היד כדלי לגודל – מזג-חם כזה! והרי, ניתנה אמת להיאמר, הוא שהכה מכת-רצח את אמך-הורתך, והמנוחה יכולה היתה להאריך ימים יותר.

אגפיה טיכונובנה: ובכן, שיהא גם לי בעל רשע כזה! בעד כל הון שבעולם לא אנשא לאיש סוחר!

ארינה פנטילימונובנה: והרי אלכסי דימיטריביץ' אינו כזה.

אגפיה טיכונובנה: איני רוצָה, איני רוצָה! זקָן יש לו: יתחיל לאכול, והכול יהא נוזל לו על זקנו. לא, לא, איני רוצה!

ארינה פנטילימונובנה: אך היכן לוקחים איש הגון מבני האצילים? הרי בראש-חוצות לא תמצָאיהו.

אגפיה טיכונובנה: פיוקלה איבנובנה תחפש ותמצא. היא הבטיחה לי למצוא את המשובח ביותר.

ארינה פנטילימונובנה: והרי היא שקרנית, אוֹר-עֵינַי.

 

מעמד יג':הנ"ל ופיוקלה

 

פיוקלה: חלילה, ארינה פנטילימונובנה, חטא הוא לך להוציא לעז על חינם.

אגפיה טיכונובנה: אח, פיוקלה איבנובנה היא! נו, מה, ספרי, הגידי! יש?

פיוקלה: יש, יש, אך הניחי תחילה להחליף כוח – כל-כך נתיגעתי מרוב שקידה! לרגל ענייניך על כל הבתים חזרתי, במשרדים, במיניסטריות התרוצצתי, בבית-המשמר שוטטתי. היודעת את, רחימאית שלי, הרי כמעט הכוני נפש, חי אלהים. הזקנה, ששידכה את הזוג אַפיֶרוב, כל-כך נטפלה אלי: "את, כך-וכך, רק פַּרנסת זולתך גוזלת את, את הרובע שלך דעי," אומרת היא. – "מילא", אמרתי לה דברים כדרבונות, "אני למען עלמתי, אל נא יחר אפך, מוכנה לעשות כל דבר להפיק רצונה". ואכן, איזה חתנים צפנתי לך! היינו, עמד העולם, ויעמוד לעד, וכאלה לא היו ולא נבראו. עוד היום יבואו אחדים מהם. בכוונה נזדרזתי וסרתי אליךְ להודיעךְ מראש.

אגפיה טיכונובנה: איך זה היום? מחמד-נפשי, פיוקלה איבנובנה, אני מפחדת.

פיוקלה: ואל-נא תפחדי, רחימאית שלי! מנהגו של עולם. יבואו, יביטו, וזה הכול. וגם את תראי אותם: לא ישאו חן מלפניִךְ, – מילא. יסעו להם.

ארינה פנטילימונובנה: נו, מן-הסתם משובחים העלית בחכתך!

אגפיה טיכונובנה: וכמה הם? מרובים?

פיוקלה: כשישה הם אצלי.

אגפיה טיכונובנה: (מצטווחת)אוּך!

פיוקלה: נו, למה זה, רחימאית שלי, נתחלחלת כל-כך! הבחירה קלה יותר: האחד לא יפיק רצון, השני יפיק.

אגפיה טיכונובנה: ומה הם: מבני-האצילים?

פיוקלה: כולם, אחד אחד. ואצילים כאלה, שלא היו עוד כמותם.

אגפיה טיכונובנה נו, ואיזה הם: איזה?

פיוקלה: נחמדים כולם, טובים, מדוקדקים. הראשון באַלטאַזאַר באַלטאַזאַרוביץ' ז'באקין, כל-כך נחמד, שימש בצי – ממש לפי רוחך יהיה. אומר, כי נחוצה לו כלה שתהא בעלת-גוף, ומצומקות שבהן אינו אוהב לגמרי. ואיוואן פאבלוביץ', המשמש כִּשְמַרְכַּל11, נכבד כל-כך, שהס מלקרוֹב אליו. כל כך נשוא-פנים למראה, שמן: פתאום ישא עלי קולו: "אל תבואי אלי בדברים בטלים על הכלה, שהיא כך-וכך, דברים ברורים הגידי לי, כמה מקרקעין וכמה מטלטלין יש לה?" – "כך-וכך, רחימאי שלי!" – "שקר בפיךְ, בת-הכלבים!" ועוד, מחמדי שלי, הפטיר מין דיבור-פה, שבושה היא לספר לך. אכן, כהרף-עין הכרתי: אה, הלז ודאי אדון נכבד הוא!

אגפיה טיכונובנה: נו, ומי עוד?

פיוקלה: ועוד נִיקָנוֹר איוואנוביץ' אנוּצְ'קין. הלז הוא כבר כל-כך גָדוֹליקָטִי, והשפתיים, רחימאית שלי, – פֶּטֶל, ממש פֶּטֶל – כל-כך נחמד. "לי", אומר הוא, "נחוצה כלה שיפת-מראה היא, מנומסת, וגם צרפתית יודעת לדבר". אכן, מדקי-הנימוסין הוא, תכשיט גרמני; ובעצמו כל-כך סופְטִילִי, ורגליים דַקְדַקוֹת, צַרְצָרוֹת.

אגפיה טיכונובנה: לא, הסוּבטִיליים הללו בעיני, איכשהו, אינם כל-כך... איני יודעת... איני מוצאת בהם כלום...

פיוקלה: ואם רוצה את בַשְׂרָנִי יוֹתר, קחי איפוא את איוואן פבלוביץ', טוב ממנו אין לבחור כלל. הלז, מה נדבר, אדון מארץ האדונים הוא: בשום אופן לא יִכָּנֵס בפתח הזה – כל-כך נחמד.

אגפיה טיכונובנה: ובן כמה הוא?

פיוקלה: ועדַין איש צעיר הוא. כבן חמישים, וגם חמישים עוד לא מלאו.

אגפיה טיכונובנה: ושם-משפחתו מהו?

פיוקלה: ושם משפחתו: איוואן פַבלוביץ' בֵּיצִיָה.

אגפיה טיכונובנה: מין שם-משפחה הוא?

פיוקלה: שם-משפחה.

אגפיה טיכונובנה: אַח, אל-אלהים, איזה שם-משפחה! שמעי-נא, פיקלוּשָה, איך זה, אם אנשא לו לאשה, ופתאום יהא שמי אגפיה טיכונובנה בֵּיצִיָה? אלהים יודע, מה!

פיוקלה: אִי, רחימאית שלי, ישנם ברוסיה מיני כינויי-שמות סדומיים שכאלה, שלשמעם רק יריקה תירקי וצְלִיבָה תצטלבי. ומֵילא, אם אין הכינוי מוצא חן בעיניִךְ, קחי, איפוא, את באלטאזאר באלטאזארוביץ' זֶ'בָקין – חתן נחמד.

אגפיה טיכונובנה: ואיזה שערות יש לו?

פיוקלה: שערות טובות.

אגפיה טיכונובנה: ואף?

פיוקלה: אה... גם האף טוב. הכול על מקומו עומד. ובעצמו נחמד כל-כך. אך אל נא יִחַר לךְ: בדירתו אי את מוצאת אלא מקטרת בלבד, ומבלעדיה אין כלום, לא שום רהיט כלל.

אגפיה טיכונובנה: ועוד מי?

פיוקלה: אַקִינְף סטיפאנוֹביץ' פַאנְטֵלֵיֶב, פקיד, יועץ טִיטוּלַארִי, מגמגם מעט, אך כנגד זה כל-כך צנוע.

אגפיה טיכונובנה: נו, מה את בלי הרף: "פקיד, פקיד", והאין הוא אוהב את הטיפה המרה, דבר זה משמע, הגידי נא.

פיוקלה: אכן, שותה הוא, לא אכחד, שותה. מה לעשות – הרי יועץ טִיטוּלאַרִי הוא; אך כנגד זה רך כמשי.

אגפיה טיכונובנה: נו, לא, איני רוצה, שיהא בעלי שיכור.

פיוקלה: רצונךְ, רחימאית שלי, כבודך! אינךְ רוצה את האחד, קחי את השני. ואגב, מה הצרה, אם לוגם פעם בן-אדם לגימה יתירה, – הרי לא כל ימות-השבוע שיכור הוא: לפעמים יש גם יום שאינו שיכור.

אגפיה טיכונובנה: נו, ועוד מי?

פיוקלה: אומנם ישנו עוד אחד, אלא שהלז הוא כזה... האלהים עמו! הללו משובחים יותר.

אגפיה טיכונובנה: נו, אך מי הוא זה?

פיוקלה: ואין כלל חשק לדבר עליו. הלה, אמנם, יועץ חצרוני הוא, וגם סרט-של-כבוד עונד הוא, אך כבד-תנועה מאין כמוהו, בשום אופן לא תמשכיהו מפתח-ביתו.

אגפיה טיכונובנה: נו, ועוד מי? הרי כאן בסך-הכול רק חמישה, ואת אמרת שישה.

פיוקלה: והאמנם מעט לך עדיין? הביטי נא, איך התלקחת לפתע-פתאום, והרי לפני כן פחד נפל עליךְ.

ארינה פנטילימונובנה: אך מה בצע בהם, בבני-האצילים שלך? אמנם שישה הם אצלךְ, אך באמת, סוחר אחד שקול כנגד כולם.

פיוקלה: לאו דווקא, ארינה פנטִילִימוֹנוֹבְנָה. האציל נכבד יותר,

ארינה פנטילימונובנה: וכי מה בצע בכבוד? והנה אלכסי דימיטריביץ' מצנפת של צַבָּל לו, יצא בעגלת-חורף וּדְהַרְהָרָה כזאת יִדְהַר לו ש...

פיוקלה: והאציל הנה יעבור אל-פניו בכותָפות, יאמר: "מה לך פְּרַקְמַטוּט? סור מן הדרך!" או: "הראה נא, פְּרַקְמַטוּט, קטיפה מן השופרא-דשופרא". והסוחר: "יואיל נא אדוני!" "ואתה, בור ועם-הארץ, הסר המגבעת"! – הנה פסוק שיפסוק לו האציל.

ארינה פנטילימונובנה: והסוחר, לִכְשֶׁיִרְצֶה, לא יתן ארג; והנה עירוֹם-ועריה הוא האציל, ובגד ללבוש אין לו לאציל.

פיוקלה: והאציל ירוצץ גולגוֹלתו של הסוחר.

ארינה פנטילימונובנה: והסוחר ילך ויתאונן לפני המשטרה.

פיוקלה: והאציל על הסוחר לפני הסֶנאַחְטוֹר12.

ארינה פנטילימונובנה: והסוחר אל הגוּבֶּרְנַחְטוֹר13...

פיוקלה: והאציל...

ארינה פנטילימונובנה: שקר, שקר: האציל... הגוברנאחטור גדול מהסנאַחטוֹר! הרחיבה פיה בעניין האציל! והאציל בשעת הצורך גם הוא משתחווה אַפּיים... (קול צלצול בדלת)מישהו מצלצל, כנראה.

פיוקלה: אוי ואבוי, זה הם!

ארינה פנטילימונובנה: מי הם?

פיוקלה: הם... מישֶהו מן החתנים.

אגפיה טיכונובנה: (מצטווחת) אוּךְ!

ארינה פנטילימונובנה: קדושי-עליון, חוסו-נא, בעוונותינו הרבים, החדר אינו מסודר לגמרי. (תופסת כל מה שיש על השולחן ומתרוצצת על-פני החדר). והמפית, המפית שעל השולחן שחורה לגמרי. דיוניאשקה, דוניאשקה! (דוניאשקה מופיעה)מהרי והביאי מפית נקיה. (מושכת את המפית ומתרוצצת על-פני החדר).

אגפיה טיכונובנה: אח, דודתי שלי, מה לעשות? כמעט בכתונת-לילה אני.

ארינה פנטילימונובנה: אַח, אל-אלהים, רוצי, התלבשי מהר(מתרוצצת על-פני החדר; דוניאשקה מביאה מפית; צלצול בדלת). מהרי, אמרי: "תיכף!" (דוניאשקה קוראת מרחוק: "תיכף").

אגפיה טיכונובנה: דודתי שלי, הרי השׂמלה אינה מגוהצת.

ארינה פנטילימונובנה: אַח, אב-הרחמים, אל תמיטי אסון! לבשי אחרת.

פיוקלה: (נכנסת במרוצה)מדוע אינךְ הולכת? אגפיה טיכונובנה, מהרי, רחימאית שלי! (נשמע קול צלצול)אוי ואבוי, והרי הוא עומד שם ומחכה כל הזמן.

ארינה פנטילימונובנה: דוניאששקה, הכניסיהו ובקשי שימתין.

(דוניאשקה רצה אל הפלוש ופותחת את הדלת. נשמעים קולות: "בבית?" – "בבית, בבקשה, ייכנס החדרה." מתוך סקרנות מבקשות כולן להסתכל בחור המנעול)

אגפיה טיכונובנה: (מצטווחת)אַח, כמה שמן!

פיוקלה: הוא בא, הוא בא!

(כולן רצות בבהילות)

 

מעמד יד':איוואן פאבלוביץ' בֵּיצִיָה ודוניאשקה.

 

דוניאשקה: ימתין נא פה. (יוצאת).

בֵּיצִיָה: מילא, המתן נמתין, ובלבד שלא נתמהמה. הרי לשעה קלה בלבד יצאתי מן הדֶפַּרְטַמֶנְט. ופתאום תעלה מחשבה על לבו של הגנרל: "והיכן האמרכל?" – "הלך לתת עינו בכַּלָה..." חוששני, שמא יעשה בי כָלָה שכזאת... ואף-על-פי-כן, כדאי לשוב ולבדוק את הרשימה. (קורא): "בית-אבן בן קומתים"... (מגביה עיניו וסוקר את החדר)יש! (מוסיף לקרוא)"אגפים שניים: אגף שמסדו של אבן, אגף של עץ"... נו, של עץ קלוקל הוא. "כרכרה, עגלת-חורף לצמד סוסים עם פיתוחים, למרבד גדול ולמרבד קטן"... ייתכן, שאינן ראויות אלא לגרוטאות בלבד. ואלו הזקנה טוענת, כי שופרא דשופרא: מילא, נניח כי שופרא. "שני תריסרים כפות-כסף"... כמובן, הבית נצרך לכפות של כסף. "שתי אדרות של שועלים"... המם! "ארבע כסתות גדולות ושתים קטנות" (מצמצם שפתיו דרך-חשיבות)"שש חליפות שמלות של משי, ושש חליפות של בד-כותנה, שתי גלימות לילה, שני..." נו, עניין של מה בכך הוא! "לבנים, מפיות"... דבר זה יהא נא כחפצה. אגב, יש לבדוק את כל אלה בעליל. עכשיו, אמנם מבטיחים גם בתים, גם כרכרות, אך כיוון שתשא את האשה – לא תמצא אלא כרים וכסתות בלבד.

(נשמע קול צלצול. דוניאשקה רצה בהולה על-פני החדר לפתוח את הדלת. נשמעים קולות: "בבית?" – "בבית").

 

מעמד טו':ביציה ואנוצ'קין

 

דוניאשקה: ימתין נא פה, הן תצאנה(מסתלקת. אנוצ'קין מחווה קידה לביציה).

בֵּיצִיָה: כבוד ויקר!

אנוצ'קין: ולא עם אביה היקר של עקרת-הבית הנפלאה יש לי הכבוד לדבר?

ביציה: לא ולא, לגמרי לא עם אביה היקר. אין לי עדיין ילדים אפילו.

אנוצ'קין: אַח, יסלח לי! יסלח לי!

ביציה: (הצדה)הפיזיונומיה של הברנש הלז חשודה בעיני, משום-מה: חוששני שבא לכאן בעניין שבאתי גם אני,(בקול)ודאי יש לו לאדוני איזו הצטרכות אל עקרת הבית?

אנוצ'קין: לא, לאו דווקא... כל הצטרכות אין לי, סתם-כך נכנסתי לפי דרך-טיולי.

ביציה: (הצדה)משקר, משקר, "לפי דרך-טיולו"! להשתדך, מנוּול, מבקש הוא!

(נשמע קול צלצול. דוניאשקה עוברת במרוצה על-פני החדר לפתוח את הדלת. נשמעים קולות: "בבית?" – "בבית").

 

מעמד טז':הנ"ל וזֶ'בָקין, בלווית הנערה המשרתת

 

זֶ'בָקִין: (לנערה)בבקשה ממךְ, חמודתי, נקיני נא... האבק שברחוב, יודעת את, דבק בי כהוגן. הנה שם, בבקשה ממך, הסירי נא את הפְּלוּמִית(הופך פניו)כך! חֵן-חֵן, חמודתי. והנה עוד, ראי-נא, שם, כביכול, זוחל עכבישון! ובעקביםמאחור, אין כלום? תודה לָךְ, יקירתי! הנה, הנה כאן עוד, כמדומה. (מחליק בכף-ידו על שרוול הפראק ומביט מפעם לפעם אל אנוצ'קין ואל איוואן פאבלוביץ')והָאֲריגון, משמע, הרי אנגלי הוא! שהרי כמה מאריך ימים הוא! בשנת 95, בהיות האסכדרה שלנו בסיציליה, קניתיו בעודי רב-מלחים ותפרתי ממנו מונדיר. ב-801, בימי פאבל פטרוביץ'14, נתמניתי סרן, – האריג היה חדש בתכלית; בשנת 814 עשיתי באכספדיציה מסביב לעולם, והנה רק במקום התפרים נשתחק מעט; ב-815 יצאתי בדימוס, ורק הפכתיו מתוכו לְבָרוֹ; כבר עשר שנים אני לובשו, ועד היום כמעט חדש הוא. חן-חן חמודתי, מ... יפהפיוֹנת! (מנענע לה בידו, ובגשתו אל האספקלריה, מנער את שערותיו נעירה כלשהי).

אנוצ'קין: ואיך היא, אתכבד לשאול, סיציליה, – הנה הואיל אדוני לומר: סיציליה, ארץ טובה היא זו סיציליה?

זֶ'בָקִין: אַה, מצוינת! שלושים וארבעה יום עשינו שם; המראֶה, אתכבד להודיעכם, מקסים: מיני הֲרָרִים שכאלה, מין עֶצְיוֹן כזה של רימונים, ובכל מקום איטלקיונת, מין וַרְדוֹנֶת שכזו, ממש חשק מתחשק בך לנשקה מכף רגל ועד ראש.

אנוצ'קין: ומשכילות היטב?

זֶ'בָקִין: על הצד המצוין ביותר! כל-כך משכילות, שאצלנו אין דוגמתן אלא הדוכסיות בלבד. פעמים שעובר אתה ברחוב – נו, סרן רוסי, בדרך-הטבע, כאן כותָפות(מראה על כתפיו), רקמת זהב, ומיני יפהפיות שחרחרות שכאלה – הרי אצלם ליד כל בית מרפסונת, וגגות, כרצפה הזאת, שטוחים לחלוטין. – פעמים שתביט ככה, והנה יושבת לה וַרְדוֹנֶת שכזאת... נו, בדרך-הטבע, כדי שלא לבוא לידי בושת-פנים... (קד קידה ומנפנף בידו), והיא רק ככה(מניע בידו), בדרך-הטבע, מלובשת: כאן אצלה מיני שִׁירָאִין דַק-דַקִים, שְנַצְנַצִים, מיני עגילים של נשים... נו, קיצורו של דבר, מין חתיכונת הראויה להתלקק.

אנוצ'קין: ואיך, – ירשה נא לשאלו עוד שאלה אחת, – באיזו לשון מסיחין הבריות בסיציליה?

ז'בקין: בדרך-הטבע, הכל בצרפתית.

אנוצ'קין: וכל הבחורות בהחלט מדברות צרפתית?

זֶ'בָקִין: כולן, בהחלט, אפשר שלא תאמינו כלל בדבר זה, שהנני בא להודיעכם: התגוררנו שלושים וארבעה יום, ובמשך כל הזמן הזה לא שמעתי מפיהן אפילו דיבור רוסי אחד.

אנוצ'קין: אף לא אחד?

זֶ'בָקִין: אף לא אחד. אין צורך לומר בני-האצילים ושאר סיניורים, היינו מיני קצינים שלהם; אך בכוונה קחו-נא איכר הדיוט משלהם, הטוען על צווארו כל מיני אשפה, נסו-נא ואמרו לו: "תן, אחא, לחם", – לא יבין, חי אלהים, לא יבין, אך אם תאמר צרפתית: "Dateci del pane", או "Portate vino"15, יָבין, וירוץ, ויביא בדיוק.

איוואן פאבלוביץ': אכן, מעניינת, רואה אני, צריכה להיות ארץ זו סיציליה. הנה אמר אדוני – איכר: מהו האיכר? איך הוא? – ממש כאיכר הרוסי, – רחב-כתפיים וחורש אדמה, או לא?

זֶ'בָקִין: לא אוכל להגיד לו, לא שמתי לב, אם חורשים הם או לא; וַאלו בעניין הרחת הטבק, הנני להודיעכם, שהכול לא זו בלבד שמריחים, אלא גם נותנים בפיהם. התובלה גם היא זולה מאוד: כמעט אין שם אלא מים בלבד, ובכל מקום גונודולות... בדרך-הטבע, יושבת לה מין איַטלקִיוֹנֶת שכזאת, מן וַרדוֹנֶת שכזאת, מלובשת:: לְבוּבוֹנֶת, מִטְפחוֹנֶת... היו עמנו גם קצינים אנגלים: נו, בחורים ממש כאנשי שלומנו: ימאים, ותחילה באמת, היה מוזר מאוד, אין איש מבין את רעהו, אך לאחר מכן, כיוון שהתוודענו היטב, התחלנו להבין בחפשיות: פעמים שמצביע אתה, ככה, כלפי בקבוק או כוס – נו, מיד יודע הוא, שפירושו של דבר לגימה; תקריב לפיך מין אגרוף שכזה ורק תבטא בשפתיך: פַּף-פַּף – יודע: מקטרת לעשן. בכלל, עלי לומר לכם, הלשון קלה למדי, מלָחינו במשך כשלושה ימים בלבד החלו להבין איש את רעהו לחלוטין.

בֵּיציה: אכן, מעניינים ביותר, רואה אני, החיים בארצות-נכר. נעים לי מאוד להזדמן עם איש בקי-ורגיל. ירשני לדעת: עם מי יש לי הכבוד לדבר?

ז'בקין: זֶ'בָקִין, סגן בדימוס. ירשה נא גם לי לשאול כיוצא בזה: עם מי יש לי האושר לגלגל בדברים?

ביציה: המכהן בכהונת אמרכל, איוואן פאבלוביץ' ביציה.

זֶ'בָקִין: (לֶא שמע היטב)כן, גם אני חטפתי אכילה כלשהי. הדרך, יודע אני, תהא ארוכה לפני, והימים ימים של צינה מעט: חתיכונת דג-מלוח אכלתי עם פרוסונת לחם.

ביציה: לא, נדמה לי, לא כראוי הבין אדוני:שם משפחתיהוא – בֵּיצִיָה.

זֶ'בָקִין: (קד קידה)אח, יסלח לי, אזני כבדה מעט. באמת, חשבתי כי אדוני הואיל לומר שאכל ביציה.

ביציה: אך מה לעשות? כבר גמרתי בלבי לבקש רשות מהגנראל להיקרא בשם בוֹציה, אך ידידי שידלוני שלא לעשות כן: השם, אומרים הם, יהא משתמע מלשון בוֹץ.

זֶ'בָקִין: ואף-על-פי-כן, יש מקרים כאלה. אצלנו כל האסכדרה השלישית, כל הקצינים והמלחים, כולם כאחד נתקראו בשמות-משפחה משונים ביותר: כולם היו בעלי שמות כאלה, שהמפקד המנוח, אלכסי איוואנוביץ', היה אומר: "נו," אומר הוא, "אין זאת כי אם שד היה בשעת טבילתם של אנשי האסכדרה השלישית שלי?" אַשפַּתוֹב, סִירְחוֹנְקִין, סגן טינוֹפִינוֹב, ורב-מלחים אחד, ולא עוד שרב-מלחים טוב, שם משפחתו היה בתכלית-הפשטות: נֶקֶב, והיה הקברניט קורא: "אי אתה, נקב, בוא הנה!" ותמיד היה מלעיג עליו: "אֶח, נקב שכמוך!" – היה אומר לו.

(נשמע קול צלצול בפלוש. פיוקלה עוברת במרוצה על-פני החדר לפתוח את הדלת).

ביציה: אַה, שלום לךְ, רחימאית שלי!

זֶ'בָקִין: שלום לך, מה שלומךְ, מַחְמַלִית שלי?

אנוצ'קין: שלום לךְ, רחימאית שלי, פיוקלה איבאנובנה.

פיוקלה: (רצה בבהילות)תודה, יקירי שלי, שלום לי, שלום!

(פותחת את הדלת מן הפלוש מגיעים קולות: "בבית?" – "בבית!" אחר-כך כמה מלים, שכמעט אינן נשמעות, שעליהן משיבה פיוקלה בעגמת-נפש: "הביטו נא עליו!").

 

מעמד יז':הנ"ל, קוצ'קריוב, פודקוליסין ופיוקלה

 

קוֹצְ'קָריוֹב: (לפודקוליסין)ואתה זכור-נא, רק חזק-ואמץ ולא עוד. (מביט כה וכה וקד קידה בהשתוממות-מה; לנפשו)לעזאזל, איזה המון-עם! מה פשר הדבר? ולא חתנים הם אלה? (דוחף את פיוקלה ואומר לה בלחש)"הָעוֹרְבִים הַלָלוּ מֵאַיִן נִקְהָלוּ" – אה?

פיוקלה: (בשפל קול)כאן אין עורבים, כולם אנשים כשרים.

קוֹצְ'קָריוֹב: (אליה)"האורחים לרבבות, ובגדיהם סחבות".

פיוקלה: "שא עיניך וראה את עצמך", ואין להשתבח כלל: "הָדוּר-נָאה הכובע, ולחם אין לשובע".

קוֹצְ'קָריוֹב: ודאי, מפרנסיך, איש-איש וחורו בכיסו. (בקול)ומה היא עושה עכשיו? הלא הדלת הזאת, מן הסתם, לחדר-משכבה היא? (ניגש אל הדלת).

פיוקלה: מחוצף שכמוך! אומרים לְךָ, שעדיין מתלבשת.

קוֹצְ'קָריוֹב: אסון גדול! וכי מה בכך? הלא רק אביט, ולא עוד.(מציץ בחור המנעול).

זֶ'בָקין: ויורשה גם לי לשים עין.

ביציה: ירשה-נא לי להציץ הַצָצוֹנת אחת בלבד.

קוֹצְ'קָריוֹב: (מוסיף להביט)אך אין לראות דבר, רבותי. ואין להכיר כלל, מה זה מלבין שם, אשה, או ערימה של כסתות.

(כולם צובאים, בכל זאת, על הדלת ונדחקים להציץ).

קוֹצְ'קָריוֹב: שש... מישהו הולך ובא.

(כולם נרתעים לאחוריהם).

 

מעמד יח':הנ"ל, ארינה פנטילימונובנה ואגפיה טיכונובנה.

(כולם קדים קידה)

 

ארינה פנטילימונובנה: ומה טעם הואלתם לכבדנו בביקורכם?

ביציה: הנה בעיתונים קראתי, שקיבּוֹלֶת מבקשת היא לקבל על עצמה בעניין הספקת עצי-יער, אשר על-כן, מהיותי משמש בכהונת אמרכל במוסד ממשלתי, באתי לברר, מה טיבם של העצים, מה עניינם, ומהו המועד אשר תוכל לספקם.

ארינה פנטילימונובנה: אף-על-פי ששום קיבולת אין אנו מקבלים, מכל מקום לבואו שמחנו. ושם משפחתו מהו?

ביציה: אַסֵיסוֹר של קוֹליגיוּם, איוואן פאבלוביץ' בֵּיצִיָה.

ארינה פנטילימונובנה: אבקש בהכנעה לשבת(פונה אל ז'בָקין ומביטה אליו)וירשה נא לי לשאול...

זֶ'בָקִין: גם אני, רואה אני מודעה כלשהי מודיעים בעיתונים; הבה נא, חושב אני בלבי, ואלך. ואווירו של היום נראה לי יפה, בדרך, בכל אשר תפנה, דשא-עשב...

ארינה פנטילימונובנה: ושם משפחתו מהו?

זֶ'בָקין: סגן של חיל-הים שיצא בדימוס, בֶּלטזָר בלטזָרוֹב זֶ'בָקין השני. היה אצלנו עוד זֶ'בָקין אחר, אך הלה יצא בדימוס עוד לפנַי: נפצע, רחימאית שלי, מתחת לברך, והכדור עבר בדרך מוזר כל-כך שבברך גופה לא פגע, ואֲלוּ את הגיד חלף – משל לתפירה של מחט, שעל ידי כך כל אימת שעמדת עמו, סברת תמיד, כי לבעוט בך מבקש הוא בעיטת-ברך באחוריך.

ארינה פנטילימונובנה: אבקש בהכנעה לשבת(פונה אל אנוצ'קין)וירשה נא לשואל, מאיזה טעם?...

אנוצ'קין: מטעמי שכֵנוּת. בהיותי שרוי בשכנות קרובה למדי...

ארינה פנטילימונובנה: האם לא בבית אשת-הסוחר טוּלוּבּוֹבּ, זה שמנגד, יואיל אדוני לשכון?

אנוצ'קין: לא, לפי שעה עודני בפֶסְקִי, אלא שיש, בכל-זאת, בכוונתי לעקור במרוצת הזמן ולגור כאן, בשכנות, ברובע זה של העיר.

ארינה פנטילימונובנה: אבקש בהכנעה לשבת. (פונה אל קוצ'קריוב)וירשה נא לשאול...

קוצ'קריוב: האומנם אין היא מכירה אותי? (פונה אל אגפיה טיכונובנה)וגם היא גברתי?

אגפיה טיכונובנה: כמדומה לי, שלא ראיתיו כלל.

קוצ'קריוב: ובכל זאת, תיזָכר נא, גברתי, ודאי ראתה אותי במקום מן המקומות.

אגפיה טיכונובנה: באמת, איני יודעת, ולא בבית משפחת בירושקין?

קוצ'קריוב: בדיוק כך: בבית משפחת בִּירוּשְׁקִין.

אגפיה טיכונובנה: אַח, הרי אין הוא יודע: הרי תקלה אירעה לה.

קוצ'קריוב: כמובן, התחתנה!

אגפיה טיכונובנה: לא, זוהי חצי-צרה, והרי שיברה רגל.

ארינה פנטילימונובנה: ושברה היטב. בשעה מאוחרת למדי חזרה הביתה בכרכרה, והעגלון הלז שיכור היה ושמט אותה מן הכרכרה.

קוצ'קריוב: אכן, זהו שזוכר אני, כי משהו היה: ספק התחתנה ספק שברה רגל.

ארינה פנטילימונובנה: ושם-משפחתו?

קוצ'קריוב: איך זה – איליה פומיץ' קוצ'קָריוֹב,הלא אנשים קרובים אנחנו. אשתי אינה פוסקת מלדבר על כך... תרשה נא לי, תרשה נא(אוחז בידיו של פודקוליסין ומקריבו): ידידי, פודקוליסין איוואן קוּזמִיץ', יועץ חצרוני משמש בכהונת אכספדיטור, יחידי מכלכל את כל העניינים, שכלל את מחלקתו על הצד המצוין ביותר.

ארינה פנטילימונובנה: ושם-משפחתו מהו?

קוצ'קריוב: פודקוליֶסִין איוואן קוזמיץ', פודקוליֶסִין. המנהל – סתם-כך, לשם תואר-הכבוד הופקד שם, ואת כל העניינים מסדר הוא, איוואן קוּזמיץ' פודקוליֶסִין.

ארינה פנטילימונובנה: ככה. אבקש בהכנעה לשבת.

 

מעמד יט':הנ"ל וסטאריקוב.

 

סטאריקוב: (קד קידות מזורזות ומהירות, מעשה סוחר, בשימו ידיו קלות על ירכותיו)שלום, רחימאית שלי, ארינה פנטיֶליֶבנה! הבחורים שבשער-המרכולת הגידו, כי צמר מוכרת היא, רחימאית שלי!

אגפיה טיכונובנה: (בהפכה פניה ממנו בזלזול, בשפל-קול, אך באופן שהוא שומעו)כאן לא חנות של סוחרים.

סטאריקוב הרי לך! שמא כסומא-בארובה נפלנו לכאן? שמא גם בלעדינו נרקחה המרקחת?

ארינה פנטילימונובנה: אבקש, אבקש, אלכסיי דמיטריביץ', אף-על-פי שצמר אין אנו מוכרים, מכל-מקום לבואו שמחנו. אבקש בהכנעה לשבת.

(הכל יושבים, שתיקה)

ביציה: מזג-אוויר משונה היום: לעת בוקר נדמה היה בפירוש, כי גשם מטפטף, ועכשיו לכאורה חלף ואיננו.

אגפיה טיכונובנה: אכן, מזג-האוויר הזה, פשוט, לא נשמע כדבר הזה: עתים בהיר, ולעת אחרת סגריר גמור. אי-נעימות רבה עד מאוד.

ז'בָקין: הנה בסיציליה, רחימאית שלי, היינו בתוך האסכדרה לעת אביב, אם לכוון את הזמן, נמצא, שהוא סמוך לפברואר שלנו, יוצא הייתי מפתח הבית. יום של חמה, ולאחר מכן כמין טִפְטוּפוֹן כזה, ואם תעיף עין, אמנם כן, טִיף-טִיפּוֹן.

ביציה: ולא נעים ביותר הוא, כשלעת אוויר שכזה יושב לו אדם בגַפו. איש נשוי עניינו אחר לגמרי: אין השעמום תוקפו; ואם ערירי הוא – הרי זה, פשוט...

זֶ'בָקין: הה, מוות, מוות גמור.

אנוצק'ין: כן, אפשר לומר ש...

קוצ'קריוב: מה הוא סח? – פשוט, יסורים! את יומך תקלל! ישמרנו אלהים מלהתנסות בניסיון שכזה.

ביציה: ואיך, גברתי, אילו באה לה הצטרכות לבחור כלבבה? תרשה נא לעמוד על טעמה. תסלח-נא, שישר לעניין אני בא. מהי, לפי שיקול-דעתה, הכהונה היאותה ביותר לבעל?

זֶ'בָקין: ההיתה הגברת רוצה, שיהא בעלה איש הבקי-ורגיל בסופות-שֶׁבַּיָם?

קוצ'קריוב: לא, לא! הטוב שבבעלים, לפי דעתי, הוא האיש המנהל כמעט יחידי את כל עסקי הדפרטמנט.

אנוצ'קין: ולמה המשפט הקדום הזה? מדוע זה יאמר לזלזל באדם, אשר אף-על-פי ששימש, כמובן, בצבא של רַגלִים, מכל מקום משכיל הוא להוקיר הליכותיהם של מרומי-העם?

ביציה: גברתי, תהא-נא היא הפוסקת!

(אגפיה טיכונובנה שותקת)

פיוקלה: השיבי-נא, רחימאית שלי, הגידי להם משהו.

ביציה: ובכן, רחימאית?

קוצ'קריוב: ובכן, מה דעתה, אגפיה טיכונובנה?

פיוקלה: (לה, בקול חרישי)ובכן, הגידי: "חן-חן", כלומר "בעונג רב". הרי לא נאה הוא לשבת כך.

אגפיה טיכונובנה: (בקול חרישי)מתביישת אני, באמת מתביישת, אני אלך מפה, באמת אלך; דודתי, שבי אַת במקומי.

פיוקלה: אח, אל-נא, אל תעשי בושות כאלה, אל תלכי; לחרפה תהיי, מי יודע, מה יחשבו הללו.

אגפיה טיכונובנה: (כנ"ל)לא, באמת אלך. אלך, אלך!

(יוצאת במרוצה, פיוקלה וארינה פנטילימונובנה יוצאות אחריה).

 

מעמד כ':הנ"ל, חוץ מאלה שיצאו

 

ביציה: הרי לך עניין, כולם נסתלקו! מה פירוש הדבר?

קוצ'קריוב: משהו, ודאי קרה.

זֶ'בָקין: איך-שהוא בענייני טואלטה של נשים... איך-שהוא לתקן משהו... החֲזִיוֹנֶת... לרַכֵּס(פיוקלה נכנסת. כולם פורצים לקראתה בשאלות: "מה, מה קרה?").

קוצ'קריוב: קרה משהו?

פיוקלה: וכי איך אפשר, שיקרה משהו! חי אלהים, לא קרה כלום.

קוצ'קריוב: למה איפוא יצאה?

פיוקלה: בִיְשׁוּהָ, על-כן יצאה; הכלימוה לגמרי, עד שלא יכלה לשבת במקומה. מבקשת מחילה: לעת ערב, משמע, שיואילו לבוא לכוס תה(יוצאת).

ביציה: (הצדה)אוֹך, צרה זו של כוס-תה! הנה על שום-מה שונא אני את השידוכים, מתחיל הָרָצוֹא-וָשוב: היום אי-אפשר, ובכן יואיל-נא מחר, ועוד מחרתיים לכוס-תה, ועוד יש לעיין בדבר. והרי העניין עניין של הבל הוא, שום יגיעת-מוח אין בו. לכל הרוחות, אני איש פקיד אני, אין לי פנאי.

קוצ'קריוב: (לפודקוליסין)ובעלת-הבית הרי לא מכוערת היא, אה?

פודקוליסין: כן, לא מכוערת.

זֶ'בָקין: ובעֲלוֹנֶת הבית הרי נאה היא.

קוצ'קריוב: (הצדה)אי, לכל הרוחות! שוטה זה נתאהב. ואפשר שעוד יהיה למכשול. (בקול)לגמרי לא נאה, לגמרי לא נאה.

ביציה: האף הארוך.

זֶ'בָקין: הו, לאו-דווקא, באף לא השגחתי. הנה... מין וַרדונֶת שכזאת.

אנוצ'קין: גם אני דעתי כדעתו. לא, לא זה, לא זה... ולא עוד אלא שסבור אני, כי ספק הוא אם נהירים לה גינוני החברה העליונה. ועוד זאת: היודעת היא, בכלל, צרפתית?

זֶ'בָקין: למה, איפוא, ארהיבה נא עוז לשאול, לא ניסה אדוני לגלגל עמה שיחה בצרפתית? ואולי יודעת היא.

אנוצ'קין: סבור הוא, כי הנני מדבר צרפתית? לא, לא היה לי האושר ליהנות מחינוך כזה. אבי היה מנוּול, בהמה גסה. ולא עלתה כלל על דעתו ללמדני צרפתית. בימים ההם עדיין ילד הייתי, קל היה ללמדני, צריך היה רק להלקותני כראוי, והייתי יודע אזי ויהי-מה יודע.

זֶ'בָקין: נו, ועכשיו, שאינו יודע, מה בצע לו, איפוא, שהיא...

אנוצ'קין: אה, לא, לא, האשה היא עניין אחר לגמרי. בדין הוא שתדע, ויהי-מה, ובלעדי זאת, אצלה גם דא גם הא... (מראה בג'סטות)הכול כבר יהיה לא כך.

ביציה: (הצדה)נו, על כך יצטערו להם האחרים, ואני אלך לי ואסקור מן החצר את הבית ואת אגפיו: ואם אמנם הכול כשורה, הרי עוד הערב נדבר דברים של ממש. החתַנְתַנים הללו אינם מסוכנים לי. מין עַם חֲלַשְלַש ביותר. כאלה אינם חביבים על הכלות.

זֶ'בָקין: נלך ונעשן מִקְטְרוֹנֶת. וכי מה, לא דרך אחת לשנינו? איפה, בעצם, אתכבד לשאול, שוכן אדוני?

אנוצ'קין: בפסקי, בסימטת פטרובסקי.

זֶ'בָקין: כן, דרך-עקיפין תהא זו: הנני גר באי, ברחוב השמונה-עשר, ואף-על-פי-כן אֲלַוֵהוּ.

סטאריקוב: לא, קורטוב של רברבנות יש כאן. ואכן זכור תזכרי אחר-כך, אגפיה טיכונובנה, גם אותנו! כבוד ויקר, רבותי. (קד קידה ויוצא).

 

מעמד כא':פודקוליסין וקוצ'קָריוב.

 

פודקוליסין: ובכן, נלך גם אנחנו?

קוצ'קריוב: נו, מה, הרי באמת נחמדה היא עקרת-הבית?

פודקוליסין: מה אתה סח! בעיני, מודה אני, אין היא מוצאת חן.

קוצ'קריוב: הרי לך! מה העניין? הרי בעצמך הסכמת, כי נאה היא.

פודקוליסין: ככה, משהו איך-שהוא לא כך: גם האף ארוך, גם צרפתית אינה יודעת.

קוצ'קריוב: הרי לך חידוש! וכי מה צורך לה בצרפתית?

פודקוליסין: נו, ובכל זאת, הכלה ראוי לה שתדע צרפתית.

קוצ'קריוב: מפני מה?

פודקוליסין: מפני ש... בעצמי איני יודע, מפני מה, אך הכול יהיה אצלה לא כך.

קוצ'קריוב: נו, טיפש אחד אמר מה שאמר, ומיד אוזניו כאפרכסת. היא יפהפיה, פשוט יפהפיה; ריבה כזאת לא תמצא בשום מקום בעולם.

פודקוליסין: הרי גם בעיני תחילה מצאה חן, אבל אחר-כך, כיוון שהחלו אומרים: אף ארוך, אף ארוך, נו, נסתכלתי היטב, ובעצמי רואה אני, כי האף ארוך.

קוצ'קריוב: "אי לך, בן-אִוֶלֶת, לא מצאת את הַדֶלֶת!" בכוונה מדברים הללו, כדי להסיר לבך ממנה. וגם אני לא שיבחתי – מנהגו של עולם הוא. זוהי, אחא, ריבה מארץ הריבות! אדרבא, הסתכל, למשל, בעיניה, הרי השד יודע, איזה עיניים הן אלו: מדברות נושמות. והאף, איני יודע כלל איזה אף! לובן – ממש בַּהַט! וגם לא כל בהט יִשְׁוֶה לו. אדרבא, הסתכל היטב בעצמך.

פודקוליסין: (בחייכו)הנה עכשיו רואה אני שוב, כי לכאורה כלה נאה היא.

קוצ'קריוב: ודאי, שֶנָאה היא! שמע-נא, עכשיו, כיוון שכולם הלכו להם, ניכנס אצלה, נברר את העניינים ונגמור את הכול.

פודקוליסין: נו, דבר כזה לא אעשה.

קוצ'קריוב: וכי למה לא?

פודקוליסין: וכי מה החוצפה הזאת? אנו רבים, תקום נא ותבחר בעצמה.

קוצ'קריוב: נו, מה לך לתת דעתך עליהם: מפני הַתַחֲרוּת חושש אתה, או מה? רוצה אתה, כהרף-עין אני מסלק מכאן את כולם?

פודקוליסין: וכי איך תסלק אותם?

קוצ'קריוב: נו, זהו כבר עינייני שלי. ורק הבטַח לי בהן-צדק שלך, שלאחר-מכן לא תחזור בך.

פודקוליסין: וכי למה לא אבטיח? אדרבא. איני מכחיש: אני רוצה לשאת אשה.

קוצ'קריוב: תן יד!

פודקוליסין: (מושיט ידו)הא לך!

קוצ'קריוב: אכן, לכך בדיוק נתכוונתי.

(שניהם יוצאים)

 

 

 

מערכה שניה

חדר בבית אגפיה טיכונובנה

 

מעמד א'

אגפיה טיכונובנה לבדה, אח"כ קוצ'קריוב.

 

אגפיה טיכונובנה: אכן, קושי כזה – בחירה! אילו, על-כל-פנים, איש אחד או שניים, והרי כאן ארבעה – ואת צאי ובחרי כאוות-נפשך. ניקנור איוואנוביץ' אינו מכוער, אף-על-פי שרזה מעט, כמובן; איוואן קוזמיץ; גם הוא אף-על-פי ששמן הוא, בכל זאת גבר-של ממש. אדרבא, הגידו-נא מה לעשות כאן? בלטזר בלטזרוביץ' גם הוא גבר בעל מעלות טובות וכל-כך קשה להחליט, פשוט קשה לספר את כל גודל הקושי! אילו את שפתותיו של ניקנור איוואנוביץ' אפשר היה לצרף לחוטמו של איוואן קוזמיץ', וליטול קוטוב של חופשיות שמצויה אצל בלטזר בלטזרוביץ', ואולי: לצרף לכך גם מִמִשְמַנָיו של איוואן פבלוביץ' – כי עתה גמרתי בלבי תיכף-ומיד. ועכשיו צאי וחשבי! פשוט, אפילו לָחוּש בראשי התחלתי. סבורה אני, כי אין טוב אלא להפיל גורל. לסמוך בכול על ההשגחה העליונה: אשר יעלה בגורל, הוא הבעל. אכתוב את כולם על פיסות נייר, אגוללן כמין שפופרות, ויהיה אשר יהיה! (ניגשת אל שולחן-התמרוקים, מוציאה מן המגרה מספרים ונייר, גוזרת פתקים ומגוללתם עם שממשיכה לדבר)כל-כך בִּיש הוא מצבה של עלמה. כל-שכן שמאוהבת היא. איש מן הגברים לא יתפוס זאת, ופשוט אינם רוצים כלל להבין דבר זה. הנה כולם כבר מוכנים! אין לי אלא לשימם לתוך ארנק, לעצום עיניים – ויהיה מה שיהיה. (נותנת את הפתקים לתוך ארנק וטורפתם ביָדה). פחד אלהים... אח, מי יתן ויעלה בגורל ניקנור איוואנוביץ'; לא, ומדוע דווקא הוא? הרי מוטב איוואן קוזמיץ'. ומדוע דווקא איוואן קוזמיץ'? וכי במה גרועים הם, האחרים?... לא, לא, איני רוצה... אשר יעלה, הוא שיהיה(ידה מגששת בארנק ומוציאה במקום פתק אחד את כולם יחד)אוך! כולם! כולם עלו! ולבי – כל-כך דופק, דופק! לא, אחד! אחד! ויהי מה, אחד!(נותנת את הפתקים לתוך הארנקוטורפתם, אותה שעה נכנס בחשאי קוצ'קריוב ועומד מאחוריה)אח, אילו העליתי את בלטזר... מה אני סחה! חפצתי לומר ניקנור איוואנוביץ'... לא, איני רוצה, איני רוצה! אשר יועיד הגורל.

קוצ'קריוב: תקח לה את איוואן קוזמיץ', הטוב שבכולם.

אגפיה טיכונובנה: אַח! (מפליטה צעקה ומליטה פניה בשתי כפיה, מפחדת להביט לאחוריה).

קוצ'קריוב: וכי למה זה נפחדה? אל-נא תפחד, זה אני. באמת, תקח את איוואן קוזמיץ'.

אגפיה טיכונובנה: אח, אני מתביישת, אדוני שמע בסתר?

קוצ'קריוב: אין דבר, אין דבר, הרי איש-קרוב אני, שאר-בשר, מִפָּנַי אין לה להתבייש; תגלה נא איפוא את זיו-פניה.

אגפיה טיכונובנה: (בגלותה את פניה למחצה)– באמת, מתביישת אני.

קוצ'קריוב: נו, תקח לה, איפוא, את איוואן קוזמיץ'.

אגפיה טיכונובנה: אַח!(מפליטה קול צעקה וחוזרת וכובשת פניה בכפיה).

קוצ'קריוב: באמת, איש נפלא, שִׁכְלל את מחלקתו... פשוט, איש נפלא.

אגפיה טיכונובנה: (מגלה פניה קמעא-קמעא)איך זה, והאחר? וניקנור איוואנוביץ', הרי גם הוא איש טוב.

קוצ'קריוב: חלילה, זהו אפס לעומת איוואן קוזמיץ'.

אגפיה טיכונובנה: וכי למה?

קוצ'קריוב: ברור, למה. איוואן קוזמיץ' הוא אדם... נו, פשוט, אדם... אדם, שאין למצוא דוגמתו.

אגפיה טיכונובנה: נו, ואיוואן פבלוביץ'?

קוצ'קריוב: וגם איוואן פבלוביץ' – אפס! כולם – אפסים.

אגפיה טיכונובנה: וכי באמת כולם?

קוצ'קריוב: אדרבא, תגיע-נא בנפשה, תשוה נא: זהו, על כל פנים, איוואן קוזמיץ', והללו מכל הבא ביד: איוואן פבלוביץ', ניקנור איוואנוביץ', השד יודע מה!

אגפיה טיכונובנה: והרי, באמת, הם אנשים מאוד... צנועים.

קוצ'קריוב: איזה צנועים! בעלי-קטטות, בריונים שאין דוגמתם. וכי למה לה שירביצו לה למחרת יום החתונה?

אגפיה טיכונובנה: אח, אל-אלהים! הרי זו באמת, צרה שאין גרועה הימנה!

קוצ'קריוב: כמובן! גרועה מזו אין להעלות כלל על הדעת.

אגפיה טיכונובנה: ובכן, עצתו היא, שמוטב לקחת את איוואן קוזמיץ'.

קוצ'קריוב: את איוואן קוזמיץ', כמובן, את איוואן קוזמיץ'. (הצדה)העניין כפי הנראה, הולך למישרין. פודקוליסין יושב בבית הקונדיטריָה, אמהר ואביאהו לכאן.

אגפיה טיכונובנה: ובכן, דעתו היא – את איוואן קוזמיץ'?

קוצ'קריוב: ויהי מה, את איוואן קוזמיץ'.

אגפיה טיכונובנה: ולכל השאר לסרב?

קוצ'קריוב: כמובן, לסרב.

אגפיה טיכונובנה: אבל איך אפשר לעשות זאת? בכל זאת, בושה.

קוצ'קריוב: וכי למה בושה? תגיד נא, כי עודנה צעירה, ואיננה רוצה להתחתן.

אגפיה טיכונובנה: והרי לא יאמינו, יתחילו לשאול: מדוע זה ואיך זה?

קוצ'קריוב: נו, ובכן אם רוצה היא לגמור בבת-אחת, תגיד פשוט: "הסתלקו מכאן, טיפשים!"

אגפיה טיכונובנה: וכי איך אפשר לומר כך?

קוצ'קריוב: נו, אדרבא, תנסה נא. אני מבטיח לה, כי אחרי הדברים האלה כולם ישאו רגליהם ויברחו.

אגפיה טיכונובנה: והרי תהיה זו, במידת-מה, לשון של גידופין.

קוצ'קריוב: והרי לא תוסיף עוד לראותם, ובכן, מה זה אכפת16לה?

אגפיה טיכונובנה: ובכל זאת, קצת לא נאה... הרי יכעסו.

קוצ'קריוב: ומה האסון אם יכעסו! אילו אירע משהו מחמת כך, הרי זה עניין אחר, והרי כאן, לכל היותר, יירק מישהו מהם בפרצופה – וזה הכול.

אגפיה טיכונובנה: ובכן, רואה הוא!

קוצ'קריוב: וכי מה האסון? הרי מצויים בני-אדם שירקו בפניהם כמה פעמים, חי אלהים! גם אני מכיר אחד: גבר יפה-תואר להפליא, סומק מלוא כל הלחי; וכל-כך הִרְבָּה להחניף למנהלו ולהציקו בעניין תוספת-המשכורת, עד שסוף סוף יצא הלה מכליו – ירק ממש לתוך הפנים, חי אלהים! "הרי לךָ", אומר הוא, "התוספת שלךָ, הנח לי, זרע-השטן!" ולמשכורתו, בכל-זאת הוסיף. ומה אכפת, איפוא, אם יירק? מילא אילו היתה הממחטה רחוקה, והרי היא כאן בכיס – קח ונגב. (קול צלצול בפלוש)מתדפקים על הדלת: מישהו מהם, מן-הסתם; לא הייתי רוצה להיפגש עמהם עכשיו. האין שם אצלה פתח אחר לצאת בו?

אגפיה טיכונובנה: כמובן, במדרגות החצר. אך, באמת, כולי רועדת.

קוצ'קריוב: אין דבר, רק קור-רוח. שלום לה! (הצדה)ואביא לכאן את פודקוליסין.

 

מעמד ב'

אגפיה טיכונובנה וביציה

 

ביציה: בכוונה, גברתי, הקדמתי מעט לבוא, כדי לשוחח עמה ביחידות, כששעתי פנויה. נו, גברתי, עניין הדרגה, סבור אני, כבר ידוע לה: מְשַׁמְשֵׁנִי בתורת אֲסֶסוֹר הקוֹלגיוּם, אהוב על הממונים עלי, הכפופים לי מצייתים... ואיני חסר אלא דבר אחד! עזר כנגדי.

אגפיה טיכונובנה: ככה...

ביציה: עכשיו הנה מוצא אני את העזר-כנגדי. והעזר הוא – היא. תאמר נא ישר לעניין: הן או לאו? (מביט אל כתפה, הצדה)הו, אין היא כאותן אשכנזיות צנומות, יש משהו.

אגפיה טיכונובנה: עודני צעירה מאוד... איני נוטָה עדיין אחרי הנישואין...

ביציה: סליחה, והשדכנית למה היא טורחת? אך, אולי, רוצָה גברתי לומר משהו אחר – תפרש נא את דבריה... (נשמע קול המצילה)לעזאזל, בשום אופן אין מניחים לעסוק בגופו של עניין.

 

מעמד ג'

הנ"ל וז'בָקין

 

ז'בָקין: תסלח לי, גברתי, שאולי הקדמתי יותר מדי. (הופך פניו ורואה את ביציה)אֶח, כבר יש... לאיוואן פבלובץ' כבוד-ויקר!

ביציה: (הצדה)לוַאי תבלעך האדמה עם כבודך ויקָרךָ גם יחד! (בקול)ובכן, גברתי? תאמר נא דיבור אחד בלבד: הן, או לאו?...(נשמע קול המצילה; ביציה יורק בכעס)שוב הפעמון!

 

מעמד ד'

הנ"ל ואנוצ'קין

 

אנוצ'קין: אולי, גברתי הקדמתי לבוא לפני המועד הראוי ושלא כמצוַת דרך-ארץ... (למראה השאר מתמלטת קריאה מפיו, והוא קד קידה)כבוד ויקר!

ביציה: (הצדה)מוחל על הכבוד שלך! השד הביאך, ולוַאי תִשָׁבֵרְנָה רגליך המצומקות! (בקול)ובכן, גברתי, תחליט נא – אני איש-פקיד אני. שעתי דוחקת – הן או לאו?

אגפיה טיכונובנה: (במבוכה)אין צורך... אין צורך... (הצדה)איני מבינה מה שפי מדבר.

ביציה: איך זה "אין צורך"? מאיזו בחינה "אין צורך?"

אגפיה טיכונובנה: לא כלום, לא כלום... אני סתם-כך... (לובשת עוז)הסתלקו מכאן! (הצדה, בספקה כפים)אח, אל-אלהים, מה זה אמרתי?

ביציה: איך זה "הסתלקו מכאן?" מה פירוש: "הסתלקו מכאן"? תואיל נא להסביר, מה כוונתה לומר בזה? (תומך ידיו במתניו וניגש אליה בפנים זועפות).

אגפיה טיכונובנה: (בהציצה בפניו, מצטווחת)אוּךְ, יהרוג, יהרוג!(בורחת).

(ביציה עומד בפה פעור. לקול הצעקה באה במרוצה ארינה פנטילימונובנה, ובהציצה בפניו, מצטעקת גם היא: "אוך, יהרוג!" ובורחת).

ביציה: מה פשר הדבר הזה! הרי לך עניין!

(קול הפעמון בדלת וקול אנשים מדברים)

קולו של קוצ'קריוב: היכנס, איפוא, היכנס, למה זה נעצרת?

קולו של פודקוליסין: היכנס אתה לפני. אני רק לשעה קלה להתקין עצמי, השרוך הוּתר.

קולו של קוצ'קריוב: והרי שוב תתחמק.

קולו של פודקוליסין: לא, לא אתחמק! חי-אלהים, לא אתחמק!

 

מעמד ה'

הנ"ל וקוצ'קריוב

 

קוצ'קריוב: גם כן עניין חשוב: לתקן את השׂרוֹך.

ביציה: (בפנותו אליו)יגד נא, בבקשה, הכלה טיפשה היא, או מה?

קוצ'קריוב: וכי מה? הקרה משהו?

ביציה: מיני מעשים משונים; ברחה, התחילה לצעוק: "יהרוג! יהרוג!" השד יודע מה!

קוצ'קריוב: נו כן, זה קורה אצלה לפעמים. היא טיפשה.

ביציה: יגד נא, הרי קרוב-משפחה הוא לה?

קוצ'קריוב: כמובן, קרוב-משפחה.

ביציה: ואיזה קרוב, ירשה נא לשאול?

קוצ'קריוב: באמת, איני יודע: דודתה של אמי היא איכשהו משהו לאביה, או אביה הוא איכשהו משהו לדודתי – דבר זה יודעת אשתי, עניינן שלהן הוא.

ביציה: וזה כבר יש בה רוח-שטות זו?

קוצ'קריוב: עוד משחר ילדותה.

ביציה: כן, כמובן, מוטב היה אילו היתה חכמה יותר, אם כי, בעצם, טיפשה גם היא לטובה, ובלבד שעניין הנדוניה יהא כסדרו הראוי.

קוצ'קריוב: והרי אין לה כלום.

ביציה: איך זה, ובית האבן?

קוצ'קריוב: והלא רק מוניטין יצאו לו, כי של אבן הוא, אך אילו ידע, איך הוא בנוי: הרי הקירות בנויים לבנה אחת ובתָּוֶךְ – כל מיני פסולת – אשפה קש וגבבה.

ביציה: מה הוא סח?

קוצ'קריוב: כמובן. כאילו אינו יודע כלל, כיצד בונים בתים בימינו? – ובלבד שאפשר יהיה לקבל משכנתא.

ביציה: והרי אין הבית ממושכן.

קוצ'קריוב: וכי מי אמר לו? הרי זה כל עיקרו של עניין, שלא זו בלבד שממושכן הוא, אלא שגם דמי-הריבית במשך שתי שנים לא סולקו. ובסינאט יש עוד אח, שגם הוא לוטש עין על הבית; איש מדון שלא בא כמוהו לעולם: מאמו-הורתו את שמלתה האחרונה הסיר, המנוּול.

ביציה: ואיך זה שדכנית זקנה זו... אַח, חיה רעה שכמותה, חלאת המין האנו... (הצדה)ואף-על-פי-כן ייתכן שמשקר הוא. חקירה מדוקדקת יש לחקור את הזקנה! ואם אמת-נכון הדבר... נו... זמירות שלא זימרו אבותינו אכריחנה לזמר!

אנוצ'קין: ירשה נא גם לי להטריחו בשאלה אחת. מודה ומתוודה אני, כי אדם שאינו יודע צרפתית, קשה לו עד מאוד לשפוט בעצמו, אם יודעת האשה צרפתית, או אינה יודעת. ועקרת-הבית יודעת?...

קוצ'קריוב: אף לא שמץ.

אנוצ'קין: מה הוא סח?

קוצ'קריוב: מה השאלה? דבר זה יודע אני היטב מאוד. היא למדה יחד עם אשתי בפנימיָה, עצלנית מפורסמת היתה, תמיד במין מצנפת אווילית יושבת לה, והמורה-לצרפתית היה, פשוט, מכה אותה במקל.

אנוצ'קין: ישער נא בנפשו, כי מיד עם שראיתיה לראשונה, היה לי מין ניחוש-שבלב, כי אין היא יודעת צרפתית.

ביציה: נו, לעזאזל הצרפתית! אבל איך זה השדכנית הארורה... אִי אַת, חיה רעה שכמותךְ, מכשפה! הו, אילו ידעתם באיזה לשונות ציירה לפני! צַיָר, ממש צייר-אמן! "בית, אגפים", אומרת היא, "על-גבי יסודות, כפות של כסף, עגלת-חורף" – ממש, שב וסע כאוַת נפשך, – קיצורו של דבר, בספר-של-רומַנים אי אתה מוצא דף שכזה אלא לעתים רחוקות. אי את, סוליה בָלָה שכמותךְ! לו רק נפלת בידי...

 

מעמד ו'

הנ"ל ופיוקלה

(למראיה, פונים אליה כולם בלשונות כאלה:)

 

ביציה: אַה! הנה היא! גשי-נא, גשי-נא, אַשמָאִית זקנה שכמותך! הָבָה-נא, גשי הנה!

אנוצ'קין: ובכן רִמִיתִיני, פיוקלה איוואנובנה?

קוצ'קריוב: פגע-רע שכמותך, כאן תהא קבורתֵךְ!

פיוקלה: איני מבינה כלום: הֲמָמוּנִי לגמרי.

ביציה: הבית בנוי לבנה אחת, סוליה בלה שכמותךְ, ואת שיקרת: עם עליות-גג, ועם השד יודע מה.

פיוקלה: וכי מי אני כי אדע, לא אני בניתי. ושמא ראוי היה בלבֵנה אחת, ועל-כן כך בנו.

ביציהף ולא עוד אלא שממושכן הוא! יְכַרסמוּךְ שדים-משחת, מכשפה ארורה שכמותךְ! (רוקע ברגליו)

פיוקלה: הביטו נא עליו! ועוד מגדף. אחר במקומו היה מחזיק טובה על העונג, שטרחתי בשבילו.

אנוצ'קין: כן, פיוקלה איבאנובנה, הנה גם אותי שידלת בדברים, שיודעת היא צרפתית

פיוקלה: יודעת, רחימאי שלי, הכול יודעת, גם גרמנית, וגם כל שבעים לשון, – כל מיני גינונים שבעולם – הכול יודעת.

אנוצ'קין: נו, לא; כמדומה, אין היא מדברת אלא רוסית בלבד.

פיוקלה: וכי מה פְּסוּל בדבר? הרוסית מובנת יותר, על כן מדברת רוסית. ואילו ידעה ישמעאלית, כי עתה לא הורע לך שבעתיים, בעצמך לא היית מבין כלום. מה יש כאן לדבר דופי בלשון הרוסית, הכול יודעים לשון זו מהי: כל הקדושים דיברו רוסית.

ביציה: אדרבא, גשי הא הנה, ארורה! גשי אלַי!

פיוקלה: (נרתעת לאחוריה ומתקרבת אל הדלת), ולא אגש, מכירה אני אותך. אדם קשה אתה, על-לא דבר תהרוג.

ביציה: נו, יונתי, להווי ידוע לך, כי מן העניין הזה לא תנָקִי. הנה אקום ואביאך אל המשטרה, אזי תדעי אצלי, היאך לרמות אנשים הגונים. הנה תראי! ולַכַּלָה הגידי, כי מנוּולת היא! השמעת, ויהי-מה הגידי(יוצא).

פיוקלה: הביטו נא עליו! איך יצא מן הכלים! כיון ששָמן הוא, ידמה בנפשו, כי אין דומה לו בעולם. ואני אומרת, כי בעצמך מנוּול אתה, זה הוא!

אנוצ'קין: מודה ומתוודה, חביבתי, כי בשום פנים לא שיערתי, כי תבואי במרמה כזאת. אילו ידעתי, שהכלה בעלת השכלה כזאת היא, כי אז אני... כי אז רגלי, פשוט, לא היתה דורכת פה. ככה זה! (יוצא).

פיוקלה: רוח תזזית נכנסה בהם, או הפריזו בלגימה. ראו נא, איזה בררנים פתאום! על דעתם העבירה אותם ההשכלה האוילית.

 

מעמד ז'

פיוקלה, קוצ'קריוב, ז'בָקין

 

קוצ'קריוב: (גועה בצחוק בכל גרונו, בהביטו אל פיוקלה ובהורותו באצבע עליה).

פיוקלה: (בריגוז)מה אתה גועה בקולי-קולות?

קוצ'קריוב: (מוסיף לגעות בצחוק).

פיוקלה: ראו-נא, איך משתולל מצחוק!

קוצ'קריוב: שדכנית! שדכנית! מומחית לזווג-זיווגים, יודעת היאך לכלכל עניין! (מוסיף לגעות בצחוק).

פיוקלה: ראו-נא, איך משתפך לו! ודאי נשתבשה דעתה של המנוחה, בשעה שכרעה ללדת אותךָ. (יוצאת בריגוז).

 

מעמד ח'

קוצ'קריוב וז'בָקין

 

קוצ'קריוב: (מוסיף לגעות בצחוק)אוךְ, איני יכול, באמת איני יכול, לא אעצור כוח, מרגיש אני, כי אתפקע מצחוק(מוסיף לגעות בצחוק).

זֶ'בָקין: (מביט בו ומתחיל גם הוא לצחוק)

קוצ'קריוב: (צונח עייף אל הכיסא)אוֹךְ, באמת, תשו כוחותי. מרגיש אני שאם אצחק עוד, אקרע את גידַי האחרונים.

זֶ'בָקין: מוצאת חן בעיני תכונת-נפשו העליזה. אצלנו באכסדרה של רב-החובל בּוֹלדִירִיוֹב, היה רב-מלחים פְּיֶטוּחוֹב, אַנטוֹן איוואנוביץ'; גם הוא, ככה, עליז היה בתכונת-נפשו. פעמים שהיית מראה לו, ככה, לא יותר מאצבע אחת – פתאום יפתח פיו בצחוק, חי אלהים, ועד עצם הערב אינו פוסק מלצחוק. נו, למראהו, לפעמים שהייתָ גם אתה בא לידי גיחוך, וראה! סוף-סוף, גם אתה עצמך, איכשהו, צוחק ממש כך.

קוצ'קריוב: (בהשיבו רוח)אוֹך, אבינו בשבשמים, בעווֹנותינו הרבים! נו, מה זו עלתה על דעתה, טיפשה שכמותה? נו, מי היא שתדע לשדך; ההיא תשדך! הנה אני אשדך, ובכן יהיה זה שידוךְ.

זֶ'בָקין: באמת? ובכן יכול הוא לשדך שידוך של ממש?

קוצ'קריוב: איזו שאלה! כל אחד עם כל אחת.

זֶ'בָקין: אם כך, שדכני נא עם עקרת הבית הזה.

קוצ'קריוב: אותו! וכי למה לו לשאת אשה?

זֶ'בָקין: איך זה, למה? אכן, ירשה נא לומר לו, שאלה משונה במקצת! הכול יודעים למה.

קוצ'קריוב: והרי שמע אדוני, כי כל נדוניה אין לה.

זֶ'בָקין: על אָין גם משפט אָין. ודאי, רע הדבר, אך בעצם, עם בתולה חביבה אשר כזאת, על נימוסיה, אפשר לחיות גם בלי נדוניה. חַדרוֹן קָטוֹן(מודד בידיו דרך-דוגמא), כאן, ככה, מעין פרוזדור קטן, פַרגוֹדוֹנת קטנטונת, או, ככה, משהו מעין מְחִיצוֹנֶת שכזאת...

קוצ'קריוב: וכי מה בה מצא חן בעיניך כל-כך?

זֶ'בָקין: למען האמת – בעינַי מצאה זו חן, לפי שאשה בשרנית היא. חסיד גדול אני בעניין בַּשְׂרוּתן של נשים.

קוצ'קריוב: (מלכסן מבט אליו, מדבר הצדה)– והרי הוא גופו רחוק מלהיות חתיכה הראויה להתכבד: משל לַשַׂקית, שניערו מתוכה את הטבק. (בקול)לא, אין הוא צריך לשאת אשה כלל.

ז'בקין: איך זה?

קוצ'קריוב: ככה זה. וכי איזו פיגורָה יש לו, בינינו לבין עצמנו? רגל של תרנגול...

ז'בקין: של תרנגול?

קוצ'קריוב: כמובן, וכי איזו דמות-הגוף יש לו!

ז'בקין: כלומר, איך זה, בעצם, רגלו של תרנגול?

קוצ'קריוב: פשוט מאוד – של תרנגול.

ז'בקין: נדמה לי, כי זוהי בעצם, בחזקת פגיעה אישית...

קוצ'קריוב: והרי אמרתי מה שאמרתי לפי שיודע אני, כי איש בר-דעת הוא; לאחר לא אגיד, והנה אשדכהו, אדרבא, אך עם אשה אחרת.

ז'בקין: לא-לא, מבקש הייתי, שלאחרת לא ישדכני. יואילה-נא, ככה, ברוב חסדו, וישדכני לזו.

קוצ'קריוב: אדרבא, אשדך, אך בתנאי: אל יתערב בשום דבר ואל יֵרָאֶה כלל לפני הכלה. את הכול אעשה בלעדיו.

ז'בקין: איך זה, בעצם, הכול בלעדַי? בכל זאת, הרי, לפחות, לעיניה אצטרך להרָאוֹת.

קוצ'קריוב: אין שום צורך, ילך הביתה וימתין: ועד הערב יהיה הכול עשוי.

ז'בקין: (משפשף ידיו)הנה זה, באמת, הפלא ופלא! ואין צורך כלל בכתב-עדות, ברשימת-השרות? אולי תתאַוה הכלה לדעת. ארוצה נא ואביא כהרף-עין.

קוצ'קריוב: אין צורך בשום דבר, ורק יסתלק לו הביתה, עוד היום אודיעהו(מסלקו). חס-ושלום, לא יקום ולא יהיה! וכי מה זה שאין פודקוליסין בא? הרי זה, בכל זאת, מוזר. האמנם עד עכשיו מתקן הוא את השׂרוך שלו? ואולי כדאי שארוץ ואביאהו לכאן?

 

מעמד ט'

קוצ'קריוב, אגפיה טיכונובנה

 

אגפיה טיכונובנה: (מביטה כה וכה)מה, הלכו? אין איש?

קוצ'קריוב: הלכו, הלכו, אין איש.

אגפיה טיכונובנה: אַח, אילו ידע אדוני, איך רעדתי כולי! דבר כזה, באמת, לא קרָני מעודי. אך איזה איש איום-ונורא הוא ביציה זה! איזה עריץ צריך הוא להיות לאשתו. כל הזמן, הנה, נדמה לי, כי עוד מעט ויחזור.

קוצ'קריוב: הו, בשום אופן לא יחזור. את ראשי אני נותן, אם מישהו משניהם יתקע לכאן את חוטמו.

אגפיה טיכונובנה: והשלישי?

קוצ'קריוב: איזה שלישי?

ז'בקין: (משרבב ראשו בפתח)אני מת לדעת, איזו לשון תהא זו מדברת עלי בשפתותי-חן... ורדונת שכזאת!

אגפיה טיכונובנה: ובלטזר בלטזרוביץ'?

ז'בקין: אכן, זהו! זהו! (משפשף ידיו)

קוצ'קריוב: פו, לעזאזל! חשבתי, על מי היא מדברת. והרי זה, פשוט, השד יודע מה, טיפש מטופש.

ז'בקין: מה העניין הזה? דבר זה, מודה אני, איני מבין בשום פנים ואופן.

אגפיה טיכונובנה: והרי למראית-עין, בכל זאת, נדמה היה, כי הוא איש טוב מאוד.

קוצ'קריוב: שיכור!

ז'בקין: חי אלהים, איני מבין.

אגפיה טיכונובנה: האמנם גם שיכור?

קוצ'קריוב: מה השאלה, מנוּול שבמנוּולים.

ז'בקין: (בקול)לא, סליחה, דבר אשר כזה לא ביקשתיו לדבר כלל וכלל. לומר משהו לזכותי, לדבר בשבחי – אדרבא, אך באופן אשר כזה, בלשונות אשר כאלו – יואילה נא בטובו אולי על מישהו אחר, ואני מוחל על הכבוד

קוצ'קריוב: (הצדה)איך זה הסיתו יצרו להזדמן לכאן (לאגפיה טיכונובנה בשפל-קול) תביט-נא, תביט-נא: רגליו כושלות. "שמיניות" שכאלה עושה הוא יום-יום. תגרשהו נא, ולַהֲדָם! (הצדה) ופודקוליסין איננו. מנוּול שכמוהו! הנה אשפוך עליו חמתי(יוצא).

 

מעמד י'

אגפיה טיכונובנה וז'בקין

 

ז'בקין: (הצדה)הבטיח לדבר בשבחי, ותחת זאת דיבר בגנותי! איש מוזר מאין כמוהו! (בקול)אל נא, גברתי, אל תאמין...

אגפיה טיכונובנה: יסלח לי, אינני בקו-הבריאות... חשה בראשי(רוצה לצאת).

ז'בקין: אך אולי משהו בי אינו מוצא חן בעיניה? (מראה על ראשו)אל נא תראיני שקרחת קטנה יש לי כאן! זה לא כלום, זה מקדחת; השערות יצמחו תיכף.

אגפיה טיכונובנה: לא אכפת לי, מה יש לו שם.

ז'בקין: אני, גברתי... אם אלבש פראק שחור, אזי צבע פני יהיה לבן יותר.

אגפיה טיכונובנה: ויבושם לו. שלום! (יוצאת).

 

מעמד יא'

 

ז'בקין: (יחידי, מביט אחריה ומדבר)גברתי, סליחה, תאמר נא טעמו של דבר: מדוע? למה? או שמא יש בי איזה מום של ממש, או מה?... הלכה! מקרה מוזר מאין כמוהו! אכן, הנה זה המקרה השבעה-עשר שקרני, וכמעט תמיד בדרך האחד: תחילה, לכאורה, הכול הולך, ככה, למישרים, אך כיוון שמגיע העניין לסיומו – הרי לך, סירוב. (מהלך על-פני החדר ומהרהר). כן. הרי זו כבר הכלה השבע-עשרה! ומה, בעצם היא רוצה? מה זה, דרך משל, ככה, בעיניה?... למה זה... (לאחר הרהור)משונה, משונה עד מאוד! אילו, דרך משל, היה בי איזה דופי. (מביט כה וכה)כמדומה לי, שאין לומר כן, הכול, תודה לאל, לא קיפחוני השמים. לא מובן. ואולי כדאי, שאלך הביתה ואפשפש במלתחתי? שם היו לי מיני שירים, שבפניהם, באמת, לא תוכל לעמוד שום אשה... חיאלהים, אין השכל תופס. תחילה, לכאורה, שיחקה לי השעה... ניכרים הדברים, שעל כורחי עלי לשוב כלעומת שבאתי. וחבל, באמת, חבל. (יוצא).

 

מעמד יב'

פודקוליסין וקוצ'קריוב

(נכנסים ושניהם מביטים לאחוריהם)

 

קוצ'קריוב: הוא לא השגיח בנו! ראית, איך יצא ואָזניו מקוּטָפוֹת?

פודקוליסין: האמנם גם את פניו השיבה ריקם, כפניהם של כל השאר?

קוצ'קריוב: לחלוטין.

פודקוליסין: (בחיוך של מרוצה-מעצמו)ודאיבושות גדולות, הן, בכל זאת, לאדם, כשמשיבים פניו ריקם.

קוצ'קריוב: מה השאלה!

פודקוליסין: עדיין איני מאמין, שאמרה בפירוש, כי מבכּרת היא אותי על פני כולם.

קוצ'קריוב: מה שייך – "מבכּרת"! היא, פשוט, מלאה התפעלות ממך. אהבה שכזאת: מיני כינויים שהעתירה עליך, תאווה שכזאת, ממש אש להבה!

פודקוליסין: (מגחך גיחוך של מרוצה מעצמו)והרי, באמת, אשה, לכשתרצה, מיני מלים שעשויה להוציא מפיה! לעולם לא הייתי יכול להמציא: פַרצופון שלי, פִּשפשוֹן שלי, שחַרְחֲרוֹן שלי...

קוצ'קריוב: וכי מה הן המלים הללו! הנה כיוון שתתחתן, מיד, בשני החודשים הראשונים, תראה איזה מלים יצאו מפיה; פשוט, ידידי, ממש מתמוגג אתה והולך.

פודקוליסין: (מגחך)באמת?

קוצ'קריוב: בהן-צדקי! שמע-נא, ועכשיו, בכל זאת, חיש לגופו של עניין, התוודה בפניה ובזה הרגע גלה את לבך ובקש את ידה.

פודקוליסין: אבל איך זה "בזה הרגע"? מה אתה סח?

קוצ'קריוב: ויהי-מה, תיכף ומיד... והנה גם היא עצמה.

 

מעמד יג'

הנ"ל ואגפיה טיכונובנה

 

קוצ'קריוב: הבאתי אליה, גברתי, בן-תמותה, אשר עיניה רואות אותו. מעולם לא היה איש מאוהב כל-כך, פשוט ישמרנו האלהים, – גם לשונאַי לא הייתי מאחל...

פודקוליסין: (בדחפו אותו חרש)נו, ידידי, כמדומה, הפרזת קצת.

קוצ'קריוב: (אליו)אין דבר, אין דבר,(אליה בקול חרישי)תהיה-נא אמיצה יותר, הוא איש צנוע מאוד, תשתדל לנהוג בחופשיות רבה כלל האפשר. הנה, ככה, תזקוף-נא, איכשהו, את גבות עיניה, או בהשפלת-עיניים – ממש לשחוט לו, לפתע-פתאום, לרשע זה, או איכשהו תשרבב נא כתף כנגדו, ויעמוד לו מנוּול זה, ויביט! אבל, חבל מאוד, שלא לבשה שמלה, ששרווּליה קצרים; אם כי, בעצם, גם זו לטובה.(בקול)נו, אניחכם בצוותא נעימה, לכהרף-עין אסורה-נא לחדר-האוכל שלה ולמטבח; יש לתת הוראות, עוד מעט יבוא המלצר, שהוזמןלהביא את סעודת-הערב; אולי גם היינות הובאו... להתראות!(לפודקוליסין)יתר עוז, יתר עוז! (יוצא).

 

מעמד יד'

פודקוליסין ואגפיה טיכונובנה

 

אגפיה טיכונובנה: אבקש בהכנעה לשבת.

(יושבים ושותקים)

פודקוליסין: גברתי אוהבת לשוט?

אגפיה טיכונובנה: איך זה לשוט?

פודקוליסין: בקייטנה נעים מאוד לעת קיץ לשוט בסירה.

אגפיה טיכונובנה: אכן, לפעמים משוטטים אנו עם מכירינו.

פודקוליסין: ואיזה קיץ עתיד להיות – אין לדעת.

אגפיה טיכונובנה: ורצוי הוא, שיהא נאה.

(שניהם שותקים)

פודקוליסין: ואיזה פרח, גברתי, חביב עליה ביותר?

אגפיה טיכונובנה: זה שריחו חריף יותר: צפורן.

פודקוליסין: את הגבירות הולמים הפרחים מאוד.

אגפיה טיכונובנה: כן, עיסוק נעים. (שתיקה) באיזה בית-תפילה היה אדוני ביום הראשון שעבר?

פודקוליסין: בבית-התפילה של ווֹזְניֶסֶנְיֶה, ושבוע לפני כן הייתי בכנסית קאַזאַן. בעצם, לעניין התפילה אין הבדל אם בכנסיה זו, ואם באחרת. אלא שההיא – קישוטיה משובחים יותר. (שותקים. פודקוליסין מתופף באצבעותיו על גבי השולחן)הנה בקרוב תיערך חגיגה ביֶקַטֶרִינְגוֹף17.

אגפיה טיכונובנה: כן, בעוד חודש, כמדומה לי.

פודקוליסין: אפילו פחות מחודש.

אגפיה טיכונובנה: ודאי חגיגה עליזה תהיה זו.

פודקוליסין: היום השמונה בחודש. (מונה באצבעותיו): תשעה, עשרה, אחד-עשר... בעוד עשרים ושנים יום.

אגפיה טיכונובנה: כל-כך מהר! פשוט, לא יאמן.

פודקוליסין: ואת היום הזה איני מביא כלל בחשבון. (שתיקה)איזה עם אמיץ-לב הוא העם הרוסי!

אגפיה טיכונובנה: מה?

פודקוליסין: והפועלים. עומדים במקום הגבוה ביותר... עברתי על-פני בית אחד. ובכן, טח לו הטַיָח ואינו מפחד כלל.

אגפיה טיכונובנה: ככה. ובאיזה מקום זה?

פודקוליסין: הנה, בדרך זו, שבה אני הולך יום-יום לדפרטמנט. הרי בוקר-בוקר אני הולך למשרתי. (שתיקה, פודקוליסין חוזר לתופף באצבעותיו, לבסוף לוקח את המגבעת ומחווה קידה של פרידה).

אגפיה טיכונובנה: ואדוני כבר רוצה...

פודקוליסין: כן, תסלח נא, שאולי הייתי לה לטורח.

אגפיה טיכונובנה: חס ושלום! אדרבא, עלי להחזיק טובה על בילוי-זמן אשר כזה.

פודקוליסין: (מחייך)ואני, באמת, נדמה לי, כי הייתי לה לטורח.

אגפיה טיכונובנה: אַח, באמת, לא.

פודקוליסין: נו, אם לא, אם כן תרשה לי גם בפעם אחרת, באחד הערבים איכשהו...

אגפיה טיכונובנה: נעים מאוד...

(קדים קידה זה לזה. פודקוליסין מסתלק).

 

מעמד טו'

אגפיה טיכונובנה

 

אגפיה טיכונובנה: (לבדה)איזה איש מהוגן! רק עכשיו הכרתיו הכּר היטב; באמת, אי-אפשר שלא לאהוב אותו: גם צנוע, גם בר-דעת. אכן, אמת אמר זה עתה חברו; ורק חבל שכל-כך מיהר ללכת, ואני רוצָה הייתי להוסיף ולשמוע אותו, כל-כך נעימה השיחה עמו! והרי עיקר השבח הוא, שאינו מדבר דברים בטלים כלל. גם אני, הנה חפצתי לומר לו דיבור אחד או שניים, אך, אודה, חלשה דעתי, לבי החל לדפוק כל-כך... איזה איש מצוין! אלך ואספר לדודתי.

(יוצאת)

 

מעמד טז'

פודקוליסין וקוצ'קריוב

(נכנסים)

 

קוצ'קריוב: וכי למה זה הביתה? שטויות! למה הביתה?

פודקוליסין: וכי למה זה אשאר כאן? הרי כבר אמרתי כל מה שראוי לומר.

קוצ'קריוב: משמע, את לבך כבר גילית לפניה?

פודקוליסין: אולי, באמת, רק זאת, שאת לבי עדיין לא גיליתי.

קוצ'קריוב: הרי לך עניין! ולמה זה לא גילית?

פודקוליסין: נו, איך זה תרצה, שבטרם אדבר עִמה על שום דבר, אקום פתאום וכרעם ביום בהיר אומר: "גברתי, הבה-נא אתחתן עמה!"

קוצ'קריוב: נו, על מה, איפוא, על איזה דברים בטלים קשקשתם חצי-שעה בלי-הרף?

פודקוליסין: נו, גלגלנו בדברים על הכול, ואודה, הנני מרוצה מאוד, בתענוג גדול ביליתי את הזמן.

קוצ'קריוב: אך שמע-נא, הגע נא בנפשך: מתי איפוא נספיק את זה? הרי בעוד שעה צריך לנסוע, לכנסיה, לחופה.

פודקוליסין: מה זה, מדעתך יצאת? היום לחופה!

קוצ'קריוב: והרי בעצמך נשבעת בהן-צדק, אמרת, כי כיוון שיגורשו החתנים, – מיד תהא מוכן להתחתן.

פודקוליסין: נו, גם עכשיו אינני חוזר בי, אך לא תיכף ומיד, לפחות חודש ימים צריך לתת מרגוע.

קוצ'קריוב: חודש!

פודקוליסין: כן, כמובן.

קוצ'קריוב: וכי מדעתך יצאת, או מה?

פודקוליסין: פחות מחודש אי אפשר.

קוצ'קריוב: והרי הזמנתי סעודת-ערב אצל המלצר, בול-עץ שכמוך! נו, שמעני איוואן קוזמיץ', אל תתעקש, מחמלי, התחתן מיד.

פודקוליסין: סלח-נא ידידי, מה אתה סח? איך זה "מיד"?

קוצ'קריוב: איוואן קוזמיץ'! נו, אני מבקש אותך. אם אינך רוצה למענך, הרי לפחות למעני.

פודקוליסין: אך, באמת, אי-אפשר.

קוצ'קריוב: אפשר, מחמלי, הכול אפשר, נו, בבקשה ממך, אל תתעקש, מחמל נפשי!

פודקוליסין: אך, באמת, לא! לא נוח, לגמרי לא נוח.

קוצ'קריוב: וכי מה כאן לא נוח? מי זה אמר לך זאת? הגע בעצמך. הרי איש פיקח אתה: אני אומר לך דבר זה לא כדי להחניף לך, לא משום שאכספדיטור אתה, אלא, פשוט, אומר מאהבה... נו, חדל, מחמל-נפשי, העיזה-נא, הסתכל בדבר בעיניים של בר-דעת.

פודקוליסין: הן אילו אפשר היה, אזי...

קוצ'קריוב: איוואן קוזמיץ'! חומד שלי, מותק שלי, נו, רוצה אתה, הנה אכרע ברך לפניך.

פודקוליסין: אך לאיזה צורך?

קוצ'קריוב: (בכרעו ברך)והנה גם כרעתי ברך! נו, עיניך הרואות, הנני מתחנן לפניך. לעולם לא אשכח את חסדך, אל תתעקש, מחמלי!

פודקוליסין: נו, אי-אפשר, אחא, באמת, אי-אפשר.

קוצ'קריוב: (קם, בכעס)חזיר!

פודקוליסין: מילא, יכול אתה לחרף.

קוצ'קריוב: איש טיפש! עוד לא היה דבר כזה בעולם.

פודקוליסין: חרף, חרף.

קוצ'קריוב: וכי בשביל מי השתדלתי? לשם מה טרחתי? רק לתועלתך שלך, טיפש. וכי מה אכפת לי? הנה אעזוב אותך מיד; וכי מה זה נוגע לי?

פודקוליסין: וכי מי זה ביקש אותך לטרוח? אדרבא, עזוב.

קוצ'קריוב: והרי תלך לאיבוד, הרי בלעדי לא תעשה כלום. אם לא ישיאו לך אשה, הרי כל ימיך תהיה טיפש.

פודקוליסין: ומה זה אכפת לך?

קוצ'קריוב: לךָ, בול-עץ, דואג אני.

פודקוליסין: אין לי חפץ בדאגותיך.

קוצ'קריוב: אם-כן, לך-לך לכל הרוחות!

פודקוליסין: וגם אלך.

קוצ'קריוב: וכך יאה לך!

פודקוליסין: מילא, אקום ואלך!

קוצ'קריוב: לך, לך, ולוַאי תשבור שם רגלך תיכף-ומיד. הנה מעומק-הלב אני מאחל לך, שעגלון שיכור יתקע לך את יצול עגלתו לתוך גרגרתך ממש! סמרטוט, ולא פקיד! הנה נשבעתי לך, כי עכשיו הכול נגמר בינינו, ואל תעיז כלל להירָאות לפני!

פודקוליסין: ולא אירָאה!

(יוצא)

קוצ'קריוב: לעזאזל, אל ידידך הישן! (פותח את הדלת, קורא אחריו)טיפש!

 

מעמד יז'

 

קוצ'קריוב: (לבדו, הולך-ומהלך בריגוש גדול אנה ואנה)נו, וכי היה ונברא בעולם איש שכמוהו! טפש שכזה! אמנם, למען האמת, גם אני תכשיט. נו, הגידו, בבקשה, העידו נא בי אתם כולכם, ולא גולם אני, ולא שוטה אני? לשם מה אני טורח, צורח, ממש גרוני ניחר? הגידו נא: מי קרא לי? שאר-בשר, או מה? ומה אני לו – אומנת, דודה, חותנת, מחותנת לו, או מה? לאיזה שדים ורוחות, איפוא, לשם מה, לשם מה הנני דואג לו, גוזל מנוחה מעצמי, ייכנס בי הרוח לעולם-ועד? פשוט, השד יודע לשם מה! צא ושאַל אדם פלוני מה טעם עושה הוא איזה מעשה מסוים, מנוּול שכזה! איזה פרצוף מזוהם ומנוּול! הייתי תופס לך, בהמה מטומטמת שכמותך וסוטר לך על חוטמך, על אוזניך, על פיך, על שיניך – על כל רמ"ח אבריך! (סוטר בכעס כמה סטירות בחלל האוויר)הרי זה שמרגיז: הלך לו – ולא אכפת לו כלל. כל זה נוגע לו כשלג של אשתקד – זהו שמוציא מן הכלים! הנה ילך לו לדירתו, ישכב ויעשן לו מקטרת. איזו בריה מאוסה! יש בעולם פרצופים מאוסים, אך כזה הרי לא תעלה על הדעת כלל; לא תמציא כלל פרצוף גרוע מזה, חי-אלהים, לא תמציא, אך לא יקום ולא יהיה, אלך ובכוונה אחזירנו לו, לבטלן שכמותו! לא אניחנו להתחמק, אלך ואביא את המנוּול!(יוצא במרוצה).

 

מעמד יח'

אגפיה טיכונובנה נכנסת

 

אגפיה טיכונובנה: כל-כך, באמת, דופק הלב, שממש אין הפה יכול לומר. בכל פינה שאני פונה, בכל פינה ממש, עומד לפני איוואן קוזמיץ'. אכן, אמת אמרו, שהגורל אין שום מנוס ממנו. לפני זמן-מה חפצתי בפירוש להרהר במשהו אחר, אך כל מלאכה שעסקתי בה – ניסיתי לכרוך חוטים, תפרתי ארנק – ואיוואן קוזמיץ' הנה הוא מבצבץ לעינַי. (לאחר שתיקה)הנה, איפוא, סוף סוף צפויה לי תמורה במצבי! יקחוני, יובילוני לכנסיה... אחר-כך יניחוני ביחידות עם גבר – אוּף! ממש צמרמורת אוחזת בי. היו שלום, חיי הבתולים שלי לשעבר. (בוכה)כל-כך הרבה שנים עשיתי בשלוָה... הנה חייתי, חייתי, – ועכשיו הכרח הוא להינשא לאיש! וכמה דאגות: בנים, פרחחים, אוהבי קטטות כולם, ואחר-כך גם בנות תבואנה; יגיעו לפרקן – לכי השיאי אותן. גם זו לטובה, אם אנשים מהוגנים ישאו אותן, ואם שיכורים, או מאותם שמוכנים לאלתר להטיל בקלף כל מה שיש עליהם! (לאט לאט מתחילה שוב לגעות בבכי)לא זכיתי אפילו לשמוח במצב-הבתולים, אפילו עשרים-ושבע שנים לא עמדתי בבתולי... (בשנותה את קולה)אך למה זה מתמהמה כל-כך איוואן קוזמיץ'?

 

מעמד יט'

אגפיה טיכונובנה ופודקוליסין

 

פודקוליסין: (נדחף אל הבימה מן הפתח בשתי ידיו של קוצ'קריוב. בדיבור מקוטע)באתי, גברתי, לפָרש לפניה עניין אחד של כלום... אך לפני כן רוצה הייתי לדעת, אם לא יהיה הדבר מוזר בעיניה?

אגפיה טיכונובנה: (בהשפילה את עיניה)וכי מהו הדבר?

פודקוליסין: לא, גברתי, תאמר נא מראש: היהיה זה מוזר בעיניה?

אגפיה טיכונובנה: (כנ"ל)לא אדע, מה הוא.

פודקוליסין: אך תודה נא: ודאי יהיה מוזר בעיניה הדבר שאגיד לה?

אגפיה טיכונובנה: חלילה, היתכן שיהיה מוזר בעינַי – מפיו נעים לי לשמוע הכול.

פודקוליסין: אבל דבר זה עדיין לא שמעה מעולם. (אגפיה טיכונובנה משפילה עיניה עוד יותר; אותה שעה נכנס בחשאי קוצ'קריוב ועומד מאחורי גבו)העניין הוא זה... אך מוטב שאגיד לה באחד הימים אחר-כך.

אגפיה טיכונובנה: וכי מהו אותו עניין?

פודקוליסין: זהו... חפצתי, מודה אני, להודיע לה דבר זה עכשיו, אך עודני חוכך משום-מה לדעתי.

קוצ'קריוב: (לנפשו, בצימוד כפיים)רבון-העולמים, איזה בן-אדם הוא זה! הרי זה, פשוט, סנדל של נשים שבָּלָה מזוֹקֶן, ולא בן-אדם, חוכא-ואטלולא של בן-אדם, סאטירה על בן-אדם!

אגפיה טיכונובנה: ולמה זה חוכך הוא בדעתו?

פודקוליסין: כל הזמן, משום-מה, תוקפני הספק.

קוצ'קריוב: (בקול)כמה זה טיפשי, כמה זה טיפשי! הלא עיניה הרואות, גברתי: את ידה הוא מבקש, רוצה להודיע כי בלעדיה אין לו חיים, אין לו קיום. ורק שואל אם מסכימה היא לעשותו מאושר?

פודקוליסין: (כמעט בפחד, דוחפו, בהפטירו בחיפזון)איך זה, מה אתה סח!

קוצ'קריוב: ובכן, גברתי? הגמרה בנפשה להעניק אושר לבן-תמותה זה?

אגפיה טיכונובנה: איני מעיזה, חלילה, לחשוב, כי יש עמי להסב אושר... ובעצם, אני מסכימה.

קוצ'קריוב: כמובן, כמובן, מן הראוי היה זה כבר! הבו ידיים!

פודקוליסין: תיכף! (מבקש לומר לו משהו על אוזנו: קוצ'קריוב מראה לו אגרוף ומזעיף את גבות עיניו; הוא מושיט ידו).

קוצ'קריוב: (בחברו את כפות ידיהם)נו, יברככם האלהים. מסכים ואומר לַדֶבֶק טוב. הנישואין הם מין דבר ש... אין זה כמי ששוכר לו כרכרה וקם ונוסע למקום שנוסע; זוהי התחייבות ממין אחר לגמרי, זוהי התחייבות... אלא שעכשיו אין לי פנאי, ואחר-כך אספר לך, איזו התחייבות היא זאת. נו, איוואן קוזמיץ', נשק לכלתך. עכשיו יכול אתה18לעשות זאת. עכשיו רשאי אתה לעשות זאת(אגפיה טיכונובנה משפילה עיניה). אין דבר, אין דבר, גברתי; כך צריך להיות, תנשק לו!

פודקוליסין: לא, גברתי, בבקשה, עכשיו בבקשה. (מנשקה ואוחז בידה)– איזו ידונת נהדרת! מדוע זה, גברתי, יש לה ידונת נהדרת כזאת?... ובבקשה, גברתי, רוצה אני, שתיכף ומיד תהיה החופה, תיכף-ומיד, ויהי מה!

אגפיה טיכונובנה: איך זה תיכף-ומיד? הרי זה, אולי, קצת יותר מדַי מהר?

פודקוליסין: אינני רוצה לשמוע כלל! רוצה אני עוד יותר מהר, שברגע זה ממש תהא החופה.

קוצ'קריוב: בראבו! יפה מאוד! איש אצילי! תמיד, מודה אני, האמנתי כי לגדולות נוצרת! והיא, גברתי, באמת תזדרז-נא עכשיו להתלבש מהר ככל האפשר: אני, למען האמת, כבר שלחתי להבהיל מרכבה והזמנתי אורחים. כולם נסעו עכשיו ישר לכנסיה. הרי שמלת-החופה מוכנה אצלה, אני יודע.

אגפיה טיכונובנה: מה השאלה, זה כבר מוכנה. כהרף-עין אתלבש.

 

מעמד כ'

קוצ'קריוב ופודקוליסין

 

פודקוליסין: נו, אחא, חן-חן לך! עכשיו רואה אני את כל החסד שגמלת לי. אבי-מולידי לא היה עושה בשבילי מה שעשית אתה. רואה אני שפעלת מתוך ידידות. חן-חן לך, אחא, כל ימי אזכור את חסדך. (בלב נרגש)באביב הבא אבוא, ויהי מה, להשתטח על קבר אביך.

קוצ'קריוב: אין דבר, אחא, בעצם שמח אני. נו, גש אלַי, אנשק אותך,(מנשק את לחיו האחת, אחר כך את השנייה)יהי רצון שתזכה לחיים שאין בהם תקלה,(מתנשקים)בטובה והַרווחה: שתעמידו וְלדות בשפע...

פודקוליסין: חן-חן, אחא. אכן, רק עכשיו, סוף-סוף, הכרתי לדעת, מה הם החיים, עכשיו נגלָה לפני עולם חדש לגמרי, עכשיו הנה רואה אני, שכל זה מתנועע, חי, מרגיש, ככה איכשהו מבעבע ועולה ככה, איכשהו, בעצמך אינך יודע כלל, מה מתרחש, וקודם לכן לא ראיתי דבר מכל זה, לא הבינותי, כלומר, פשוט, הייתי בור גמור, לא חשבתי מחשבות, לא העמקי חקר וחייתי לי כך, כפי שכל אדם אחר חי.

קוצ'קריוב: שמח אני שמח מאוד! עכשיו אלך, רק אראה, איך ערכו את השולחן, מיד אחזור. (הצדה)ואת המגבעת, בכל-זאת, מוטב להסתיר על כל צרה שלא תבוא.

(לוקח את המגבעת ונושאה עמו).

 

מעמד כא'

פודקוליסין לבדו

 

פודקוליסין19: ובאמת, מה הייתי עד כה? כלום הבינותי את ערך החיים? לא הבינותי, שום דבר לא הבינותי. וכי מה חיים היו לי בחזקת רוָק? מה ערך יש לי, מה מעשים עשיתי? הייתי, חייתי, שימשתי במשרה, הלכתי לדפרטמנט, אכלתי, ישנתי – הקיצור, הייתי בעולם אדם רגיל וריק ביותר. רק עכשיו רואות עיני, מה טפשים הם כל אלה ששרויים בלא אשה; והרי אם תתן דעתך מה רביםהאנשים השרויים בעיוָרון כזה. אילו הייתי מלך במקום מן המקומות, כי עתה הוצאתי פקודה, שכולם ישאו נשים, כולם לחלוטין, שלא יהא במלכותי אפילו איש רוָק אחד. ובאמת, אם תתן לבך לחשוב: עוד רגעים מספר – וכבר אתה בעל-אשה! פתאום תטעם טעמו של תענוג, שדוגמתו אי אתה מוצא אלא באגדות בלבד, שממש לא תוכל אפילו להביעו, וגם מלים לא תמצא להביע בהן(לאחר שתיקת-מה)ואף-על-פי-כן, ניתנה האמת להיאמר, אפילו איזה פחד תוקפך, איכשהו, כל אימת שתחשוב היטב הדבר. לכל ימי חייך, עד יום מותך, על-כל-פנים, לקשור את עצמך, ומכאן ואילך לא תירוצים, לא חרטה, לא כלום, לא כלום – הכול גמור, הכול עשוי. הנה אפילו עכשיו אי-אפשר בשום אופן לסגת אחור; עוד רגע ולחופה; אפילו להסתלק אי-אפשר, – שם כבר גם המרכבה, הכול עומד מוכן ומזומן. וכי באמת אי-אפשר להסתלק? ודאי, כמובן אי-אפשר. שם בפתח ובכל מקום עומדים אנשים, נו, ישאלו: למה? אי-אפשר, לא. והנה חלון פתוח; ומה אם דרך החלון? לא, אי-אפשר; כמובן, גם לא מן הנימוס, וגם גבוה. (ניגש אל החלון)נו, אין זה גבוה כל-כך: רק מסד אחד, וגם הוא נמוך. נו לא, כמובן, גם הרי גם כובע אין עמדי. וכי איך אפשר בלי מגבעת? לא ניחא. והאמנם בכל זאת, אי-אפשר בלי מגבעת? ומה, אם לנסות, אַה? אולי לנסות?(עומד על אדן החלון ובקראו "אל-אלהים, הצליחה נא", קופץ החוצה; מאחורי הבמה גונח ומתאנח)אוך! בכל זאת, גבוה! אֵי, עגלון!

קולו של העגלון: לגשת, או מה?

קולו של פודקוליסין: אל הקאַנאַבקָה ליד גשר סֶמְיוֹנוֹבְסקי.

קולו של העגלון: עשר אגורות, בדיוק.

פודקוליסין: הבה-נא! זוז!

(נשמע קול כרכרה מתרחקת)

 

מעמד כב'

 

אגפיה טיכונובנה: (נכנסת בשמלת-חופה, בלב רהוי ובראש מושפל)בעצמי איני יודעת, מה זה היה לי! שוב תקפתני הבושה, וכולי רועדת. אח! אילו לפחות לרגע קט לא היה עכשיו בחדר, אילו יצא לרגל איזה עניין! (ברהיה מביטה כה וכה)וכי היכן הוא? אין איש. וכי אנה זה יצא? (פותחת את הדלת לפרוזדור וקוראת לשם)פיוקלה, לאן הלך איוואן קוזמיץ'?

קול פיוקלה: הרי הוא שם.

אגפיה טיכונובנה: איפה זה שם?

פיוקלה: (בכניסתה)והרי הוא ישב כאן בחדר.

אגפיה טיכונובנה: והרי איננו, עיניך הרואות.

פיוקלה: נו, והרי מן החדר גם כן לא יצא, ישבתי בפרוזדור.

אגפיה טיכונובנה: ובכן, איפה הוא?

פיוקלה: לא אוכל לדעת, איפה; אולי יצא בפתח אחר, במדרגות המטבח, ואולי יושב בחדרה של ארינה פנטילימונובנה?

אגפיה טיכונובנה: דודתי! דודתי!

 

מעמד כג'

כנ"ל וארינה פנטילימונובנה

 

ארינה פנטילימונובנה: (מקושטת)וכי מה קרה?

אגפיה טיכונובנה: איוואן קוזמיץ' אצלך?

ארינה פנטילימונובנה: לא, הוא צריך להיות פה. אלַי לא נכנס.

פיוקלה: נו, בכן גם בפרוזדור לא היה, הרי ישבתי שם.

אגפיה טיכונובנה: נו, בכן גם כאן איננו, הלא עיניך הרואות.

 

מעמד כד'

הנ"ל וקוצ'קריוב

 

קוצ'קריוב: וכי מה קרה?

אגפיה טיכונובנה: איוואן קוזמיץ' איננו.

קוצ'קריוב: איך זה "איננו"? הלך?

אגפיה טיכונובנה: לא, ולא הלך אפילו.

קוצ'קריוב: איך זה? גם איננו – גם לא הלך?

פיוקלה: ולאן יכול היה להסתלק, הבן לא אוכל. בפרוזדור ישבתי כל הזמן ולא זזתי ממקומי.

ארינה פנטילימונובנה: נו, במדרגות-המטבח בשום אופן לא יכול היה לרדת.

קוצ'קריוב: איך זה, לכל הרוחות? הרי גם ללכת לאיבוד, בלי לצאת מן החדר, לא יכול היה בשום אופן. אלא אם כן הסתתר אולי? איוואן קוזמיץ'! אַיֶכָּה? אל תשתטה20, די , די, צא מהר! נו, מה ההלצות הללו? זה כבר הגיעה השעה ללכת לכנסיה! (מציץ אל מאחורי הארון, ואפילו אל מתחת לכסאות מלכסן עין). לא מובן! אך לא, הוא לא יכול היה ללכת מפה, בשום אופן לא יכול היה, הוא כאן, בחדר ההוא גם המגבעת, בכוונה שמתיה שם.

ארינה פנטילימונובנה: ואולי כדאי לשאול את הנערה המשרתת, היא עמדה כל הזמן בחוץ, אולי יודעת היא במקרה... דוניאשקה! דוניאשקה!

 

מעמד כה'

הנ"ל ודוניאשקה

 

ארינה פנטילימונובנה: איפה איוואן קוזמיץ', לא ראית?

דוניאשקה: הרי הוא קפץ דרך החלון.

(אגפיה טיכונובנה סופקת כפיים ומצטעקת)

שלשתן: דרך החלון?

דוניאשקה: אכן, ואחר-כך, עם שקפץ, שכר כרכרה ונסע לו.

ארינה פנטילימונובנה: באמת אומרת את?

קוצ'קריוב: משקרת את, לא יתכן!

דוניאשקה: חי-אלהים, קפץ! הנה גם הסוחר מחנות הסדקית ראה. שכר כרכרה בעשר אגורות ונסע לו.

ארינה פנטילימונובנה: (בגשתה אל קוצ'קריוב)וכן, רחימאי, שמא להתעלל אמרת, או מה? שמא לשטות בנו עלה בדעתך? ללעג ולקלס היינו לךָ, או מה? הנה כבת שישים אני, וביזיון כזה לא אירע לי עדיין. והרי בעד הדבר הזה, רחימאי, בפניך אירק לך, אם איש ישר הנךָ. והרי אם כן, מנוּול אתה, אם איש ישר הנךָ. לבייש בתולה בפני העולם כולו! אשה כפרית אני, ודבר כזה לא אעשה, ועוד מן האצילים! כאן, רק בשביל מעשי נבלה ומרמה תספיק לך אצילותךָ!

(יוצאת בכעס ומוציאה עמה את הכלה. קוצ'קריוב עומד כהלום-רעם).

פיוקלה: מה? הנה הוא, היודע לכלכל עניין! בלי שדכנית יודע לחַתן חתונות! ואפילו כך וכך הם חתנַי, חבוטים וכיוצא בהם, אך כאלה הקופצים דרך החלונות, – כאלה אין עמדי, במחילה מכבודכם.

קוצ'קריוב: זוהי שטות, זה לא כך, אני ארוץ אליו, אני אחזירנו לכאן! (יוצא).

פיוקלה: אדרבא, נסה נא להחזיר! שמא אין עסקי שידוכין נהירים לך? או מה? אילו על-כל-פנים, דרך הפתח ברח – מילא, אך כיוון שדרך החלון חמק לו החתן – הרי כאן, פשוט, שָׁלוֹם-וּברח!

 

שלישי, 02 אפריל 2019 08:41

פתגמים ואמרות כנף

שני, 25 מרס 2019 09:15

Avraham Shlonsky

coming soon...

מקור

אבוי אבי – ראו לפי: קינת בת הטוחן.

אבירי האוויר – 1935, לחן: דניאל סמבורסקי, 1935. נכתב לתיאטרון "המטאטא", תכנית ל"ח, "ביזנס" (אבירי האוויר) מאת משה ליפשיץ ואברהם שלונסקי (הצגת בכורה: 3.9.1935). הפזמון נדפס בתוכנייה. התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 193 – 194.

אדם וחדרו – 1938, לחן: אלון מרקוס (2015). התפרסם בשירי המפולת והפיוס (1938) וכן: שירים ג' (1971), עמ' 281.

אוהל שח ראו לפי: באוהל.

אוטובוסים נחפזים – ראו לפי: תל אביב.

אוי לי וי לי – 1932, לחן: לא ידוע. התפרסם ב"כתובים", שנה ו', גליון מ'-מ"א, ערב ראש השנה תרצ"ג (30.9.1932).

אלה מול אלה – 1954, לחן: מ' גלוזמן,1971. התפרסם בשירים ב' (מהדורת 1954), עמ' 218. שיר זה נוסף לשיר "קוממיות" מהספר באלה הימים (1930).

אם כדאי זה לרב חיים – 1935, לחן: דניאל סמבורסקי, 1935. נכתב לתיאטרון "המטאטא", תכנית ל"ח, "ביזנס" (אבירי האוויר) מאת משה ליפשיץ ואברהם שלונסקי (הצגת בכורה: 3.9.1935). התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 195 – 196.

אנו כולנו – 1933, לחנים: נחום ורדי; משה לב. התפרסם ב"שירון לאחד במאי" (בעריכת נ' נסימוב) ספריה מוסיקלית מס. 51, הוצאת המרכז לתרבות תל אביב, תש"י (1950). ראו גם לפי: שיר לכת.

אנחנו בנים, לנוער העובד בחג העשור – 1934, לחן: ורדינה שלונסקי. התפרסם בתוספת הערב של עיתון "דבר" שהוקדשה לחג העשור של הנוער העובד, 22.9.1934. נכלל בתוך שירים א' (מהדורת 1954) כתוספת לספר באלה הימים. וכן: שירים ב' (1971), עמ' 207 – 208 .

אנחנו ברנשי המטאטא 1935. לחן: דניאל סמבורסקי, 1935. נכתב לתיאטרון "המטאטא", תכנית ל"ח, "ביזנס" (אבירי האוויר) מאת משה ליפשיץ ואברהם שלונסקי (הצגת בכורה: 3.9.1935). הפזמון נמצא בכתב יד בארכיון שלונסקי. התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 197 – 199.

אנפת בי אב הישימון – 1929, לחן: נסים נסימוב. קטע מתוך הפואמה: מול הישימון. חלק מהפואמה התפרסם ב"כתובים" במלאת שלושים לפרעות תרפ"ט (25.9.1929) בכותרת ישימון. הפואמה פורסמה בשלמותה ב"כתובים", 2.1.1930. נכלל בספר: באלה הימים, וכן: שירים ב' (1971), עמ' 226 – 237. הקטעים שהלחין נסימוב התפרסמו בחוברת "שירים ובלדות", הוצאת המחלקה לחברה ותרבות של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, תש"ד (1944) בכותרת חמישה שירים מתוך הפואמה "מול הישימון". ראו גם לפי: מול הישימון.

אצבע משולשת (פזמון-מזמור) – 1939, לחן: מרדכי זעירא. נכתב לתיאטרון "כל הרוחות", תכנית ג' – "הגפיר האמיץ יחיה" (הצגת בכורה: 27.7.1939). נדפס בתוכנייה. התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 223 – 225.

ארובות הספינה – 1926, לחן: לא ידוע. בית שלישי מתוך: "עטוף נא אל שדי" (המידע: אתר "זמרשת").

באוהל (אוהל שח) – 1922, לחן: פרץ הירשביין. לחן: שיר יידי עממי בעיבודה של ורדינה שלונסקי, 1929. שלונסקי כתב את המלים על פי הלחן של הירשביין, ועל כתב היד של השיר רשם: "ספרדית, ע"פ הניגון: 'אויפן בוידעם שלאפט אדאך" ["על העלייה נם הגג"]. לחן נוסף: א' פיאטלי. התפרסם ב"כתובים", שנה א', 22.9.1926, נכלל בספריו לאבא-אמא (1927), בגלגל (1927) וכן: שירים ב' (1971), עמ' 108.

באלפי ידיים – מילים: נתן אלתרמן, לאה גולדברג ואברהם שלונסקי, לחן: ורדינה שלונסקי (מידע מאתר "זמרשת").

בואי כלהראו לפי: עטוף נא אל-שדי.

בוקר טוב – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 9 – 11. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

בלילה כזה – 1937, לחן: אלדד לידור. התפרסם ב"הארץ", כ"ט באלול תרצ"ז (5.9.1937), נכלל בשירי המפולת והפיוס (1938), וכן: בשירים ג', עמ' 279.

בן סורר – 1968, לחן: אמיתי נאמן. התפרסם בספר משירי הפרוזדור הארוך (1968). נכלל בשירים ד' (1971), עמ' 137.

בסירה – 1933, 2015, לחן: אלון מרקוס. התפרסם בספר אבני בוהו, נכלל בשירים ג' (1971), עמ' 11.

בסמטה צרה – ראו לפי: בשפל (מזמור הסיום).

בשפל (מזמור הסיום) – 1933, לחן: וולנטין קרוצ'ינין (עיבוד של הלחן המקורי שכתב סמיון ביילינזון). שיר מקורי ששלונסקי הוסיף למחזה "בשפל" מאת מקסים גורקי. הוצג בתיאטרון "אוהל" (הצגת בכורה: 2.2.1933). השיר נכתב למנגינת השיר הסובייטי Кирпичики ("לבנים"). התפרסם ב"דבר", ה' בשבט תרצ"ג, 1.2.1933. נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 32.

בשפל (מחזה) – (1902). לחן: לא ידוע. שלונסקי תרגם וחיבר שירים למחזה של מקסים גורקי בשנת 1933 לקראת העלאתו בתיאטרון "אוהל" (הצגת בכורה: 2.2.1933). ההצגה חודשה ב-1948 (הצגת בכורה: 27.10.1948). שלונסקי חיבר שירים מקוריים למחזה זה: מכרים ומכרות; לילה; מחול; לפונדק; הנה באנו; פזמון לאליושקה ב"בשפל". על השיר המתורגם: שיר האסיר, ראו במדור: תרגום. מילות השירים מופיעות בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), וכן בתרגומי מחזות ג' (1981), עמ' 66 – 68. השיר מכרים ומכרות וכן: אח, נמאס לי כל וכל (לא כונס) – התפרסמו ב"הארץ", ז' בשבט תרצ"ג (1933). ראו לפי שמות השירים.

בתכול השמיים – 1957, לחן: נעמי שמר. מתוך ספרו אני וטלי או: ספר מארץ הלמה (1957).

דברים בלילה – 1938,לחן: דרור אידר. התפרסם בספר שירי המפולת והפיוס (1938). נכלל בשירים ד' (1971), עמ' 18.

דובינובקה – 1944, לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'. השיר נכתב להצגה "בנים לגבולם" של אשר ביילין בתיאטרון "הבימה" (הצגת בכורה: 24.12.1944).

דוד עצוב – 1934, לחן: ורדינה שלונסקי. התפרסם ב"דבר – מוסף לילדים", 2.11.1934: המילים בעמ' 1 והמנגינה עם ליווי בעמ' 8. נכלל בספר אני וטלי או: ספר מארץ הלמה (1957) תחת הכותרת: "שיר הדוד העצוב".

דורות רבים-רבים – 1929, לחן: נסים נסימוב. קטע מתוך הפואמה: מול הישימון. חלק מהפואמה התפרסם ב"כתובים" במלאת שלושים לפרעות תרפ"ט (25.9.1929) בכותרת "ישימון". הפואמה פורסמה בשלמותה ב"כתובים", 2.1.1930. הקטעים שהלחין נסימוב התפרסמו ב"שירים ובלדות" הוצאת המחלקה לחברה ותרבות של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, תש"ד (1944) בכותרת חמישה שירים מתוך הפואמה "מול הישימון". ראו גם לפי: מול הישימון.

דלתות – 1968, לחן: ערן צור, 2010. התפרסם בספר משירי הפרוזדור הארוך (1968). נכלל בשירים ד' (1971), עמ' 198.

הוא יענש – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 42 – 43. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

הודיה – 1943, לחנים: ורדינה שלונסקי ; תיאודור הולדהיים; צבי אבני. התפרסם בשישה פרקי שירה (1943), נכלל בספר על מלאת (1947) וכן: שירים ד' (1971), עמ' 52.

הורה – 1944, לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', 1944. מתוך המחזה "בנים לגבולם" מאת אשר ביילין בתיאטרון "הבימה" (הצגת בכורה: 24.12.1944). המילים נדפסו בשירון "שירו שיר: שירים חדשים לזמרה בציבור ולמקהלה" כשיר נפרד.

החוצפה מותרת – 1934, לחן: עממי אוקראיני. התפרסם ב"טורים", שנה א', גיל' כ"ט-ל', י"ג באדר תרצ"ד, 28.2.1934 נכלל בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 265 – 266.

הידד מלכי – ראו לפי: שיר הכישור והפלך.

היום קיבלתי חום – 1946, לחן: פרנק צ'רצ'יל, 1937. המילים מתוך ספר עלילות מיקי מהו (1947), עמ' 133, הלחן הוא של הפזמון השיר "היי הו" (מתוך הסרט "שלגייה ושבעת הגמדים").

היונים עפות – 1944, לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'. נכתב להצגה "לא אמות כי אחיה" מאת דוד ברגלסון (תרגום ובימוי: צבי פרידלנד) שהועלתה בתיאטרון "הבימה" (הצגת בכורה: 6.5.1944).

המנון הטראסק – [1923-1924] הושר על פי הלחן של "מרש הגלדיאטורים" מאת יוליוס פוציק. נוסח חלקי פורסם בשירון "החלוצים" בעריכת מ. נרקיס, תרפ"ה (1925). נוסח שלם התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 66 – 69.

הנה באנו – 1933, לחן: לא ידוע. מתוך המחזה "בשפל" של מקסים גורקי. המחזה עלה לראשונה בתיאטרון "אוהל" (הצגת בכורה: 2.2.1933) ופעם נוספת ב-1948 (הצגת בכורה: 27.10.1948). השיר נדפס בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), וכן תרגומי מחזות ג' (1981), עמ' 67. ראו גם לפי: בשפל.

הנה הקש שזור – ראו לפי: שיר הכישור והפלך.

הקונציון – 1933, לחן: דניאל סמבורסקי. מתוך ספרו: עלילות מיקי מהו. "מעשה בקונציון", שהוא החלק השני בעלילות מיקי מהו, התפרסם ב"דבר – מוסף לילדים", ל' בתשרי תרצ"ד (20.10.1933). הספר בשלימותו התפרסם בשנת 1947.

השמעת איך בנגב – ראו לפי: שיר המים.

ושוב ידיים תלושינה – 1929, לחן: נסים נסימוב. קטע מתוך הפואמה: מול הישימון. חלק מהפואמה התפרסם ב"כתובים", 25.9.1929, במלאת שלושים לפרעות תרפ"ט בכותרת ישימון. הפואמה פורסמה בשלמותה ב"כתובים", 2.1.1930. הקטעים שהלחין נסימוב התפרסמו ב"שירים ובלדות" הוצאת המחלקה לחברה ותרבות של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, תש"ד (1944) בכותרת חמישה שירים מתוך הפואמה "מול הישימון". ראו גם: מול הישימון.

זאת לא תבינו לעולם – 1933, לחן: קורט וייל. לפי מידע באתר "זמרשת" השיר הותאם ללחן "שיר שלמה המלך" מתוך המערכה השלישית ב"אופרה בגרוש" (1928) מאת ברטולד ברכט. זה אחד משני השירים המקוריים ששלונסקי הוסיף ל"אופרה בגרוש" לפי עדותו שלו עצמו. ראו גם לפי: אופרה בגרוש (במדור: תרגום).

זה לזה – 1960, לחן: רונית אופיר. התפרסם בספר אבני גויל (1960), נכלל בשירים ד' (1971), עמ' 79.

זמר (לא אורחת גמלים) – 1945, לחנים: נחום נרדי, 1945; אברהם דאוס; עמי ריגאי; מרק לברי, 1950. הושר לראשונה בתכנית הראשונה של תיאטרון "לי לה לו" שנקראה "הספר תל אביב" (4.11.1945) בלחן של נרדי. התפרסם ב"משמר", 7.9.1945, נכלל בספר: על מלאת (1947), וכן: שירים ד' (1971), עמ' 49 – 50.

חדר במלון – 1938, לחן: נתן סלור.התפרסם בשירי המפולת והפיוס (1938), נכלל בשירים ג', עמ' 201.

חמדת זהב – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 113. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

חצץ – 1932, לחן: דניאל סמבורסקי. החלק השלישי של הפזמון הולחן בידי מרדכי זעירא ועובד ע"י י' סטוצ'בסקי בכותרת "על הסלע". הוצג בתיאטרון "המטאטא", תכנית כ"ה, 5.1.1932. התפרסם ב"דבר – מוסף לילדים", ו' אלול תרצ"ד (17.8.1934). קטע ממנו נכלל בספר אני וטלי או: ספר מארץ הלמה (1957) בכותרת שיר החצץ. ראו גם לפי: על הסלע.

יום אחרון – 1939, לחן: מאיר אריאל ושלום חנוך, 1962. התפרסם ב"הארץ", ט' באייר תרצ"ט (1939), נכלל בספר על מלאת (1947) וכן: שירים ד' (1971), עמ' 68.

כוכבי שבת – 1960, לחן: ארי ס. פרנקל. התפרסם באבני גויל (1960), עמ' 120, נכלל בשירים ד' (1971), עמ' 115.

כל בני אנוש – 1933, אחד משני השירים המקוריים ששלונסקי הוסיף למחזה "אופרה בגרוש" (1928). בשולי כתב היד השמור בארכיון כתב שלונסקי כי הוסיף את הפזמונים לדרישת הבמאי אלפרד וולף והם לפי מוסיקה של קורט וייל. השיר שובץ במערכה השנייה. התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 9, בכותרת "cherchez la femme". ראו גם לפי: אופרה בגרוש (במדור: תרגום).

כמה שאני יפה – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 30 – 31. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

כתלי ביתי – 1960, לחן: יניב הורוויץ (2016). התפרסם באבני גויל (1960), עמ' 119, נכלל בשירים ד' (1971), עמ' 114.

לא אכפת (תה ואורז יש בסין) – [1922], לחן: על פי השיר העממי-אוקראיני Не дивуйтесь, добрі люди ("אל תתפלאו אנשים טובים"), ולחן נוסף: השיר העממי-רוסי Эх, яблочко ("הו, תפוחון"). התפרסם ב"כתובים", שנה א' גיליון ט', כ"ח תשרי תרפ"ז, 6.10.1926, ונכלל בשינויים בתכנית כ"ה של תאטרון "המטאטא" (הצגת בכורה: 5.1.1932). התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 50 – 58.

לא ארחת גמלים ראו לפי: זמר.

לא תחמוד – 1947, לחן: דרור אידר. התפרסם בעל מלאת (1947), נכלל בשירים ד' (1971), עמ' 64.

לילה – 1933, לחן: לא ידוע. מתוך המחזה "בשפל" של מקסים גורקי. המחזה עלה לראשונה בתיאטרון "אוהל" (הצגת בכורה: 2.2.1933) ופעם נוספת ב-1948 (הצגת בכורה: 27.10.1948). השיר נדפס בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), וכן: תרגומי מחזות ג' (1981), עמ' 66. ראו גם לפי: בשפל.

לילה בגלבוע – ראו לפי: זמר.

לילה טוב – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 125 – 127. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

למה זה נקרא חמסין – לחן: אילת כוגן. התפרסם בספר אני וטלי או: ספר מארץ הלמה (1957).

למה כן ולמה לא? או: מעשה בשני גורו – לחנים: אילן גלבוע; דני גרנות; אריה לבנון; ליאורה שלזינגר; גיל אלדמע. התפרסם בספר אני וטלי או: ספר מארץ הלמה (1957).

למנצח על הביזנס מזמור שיר – 1935, לחן: דניאל סמבורסקי. נכתב לתיאטרון "המטאטא", תכנית ל"ח, "ביזנס" (אבירי האוויר) מאת משה ליפשיץ ואברהם שלונסקי, 3.9.1935. הפזמון נדפס בתוכנייה. התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 200 – 203.

לפונדק! – 1933, לחן: לא ידוע. מתוך המחזה "בשפל" של מקסים גורקי. המחזה עלה לראשונה בתיאטרון "אוהל" (הצגת בכורה: 2.2.1933) ופעם נוספת ב-1948 (הצגת בכורה: 27.10.1948). השיר נדפס בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), וכן תרגומי מחזות ג' (1981), עמ' 67. ראו גם לפי: בשפל.

מול הישימון – 1930, הפואמה פורסמה בשלמותה ב"כתובים" 2.1.1930. נכללה בספר: באלה הימים, וכן: שירים ב' (1971), עמ' 226 – 237. המלחין ניסים נסימוב הלחין קטעים מתוך הפואמה מול הישימון. ראו גם לפי: דורות רבים-רבים; פתאום הבריק האת; סולם אל קיר נטה אפיים; אנפת בי אב הישימון; ושוב ידיים תלושינה.

מולדת חמסינית – ראו לפי: שיר המשמרת.

מחול – 1933, לחן: לא ידוע. מתוך המחזה "בשפל" של מקסים גורקי. המחזה עלה לראשונה בתיאטרון "אוהל" (הצגת בכורה: 2.2.1933) ופעם נוספת ב-1948 (הצגת בכורה: 27.10.1948). השיר נדפס בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), וכן: תרגומי מחזות ג' (1981), עמ' 66. ראו גם לפי: בשפל.

מידת הרחמים – 1973, לחן: קובי משעל. התפרסם בספר הסולמות (1973), עמ' 24.

מכרים ומכרות – 1933, לחן: לא ידוע. מתוך המחזה "בשפל" של מקסים גורקי. המחזה עלה לראשונה בתיאטרון "אוהל" (הצגת בכורה: 2.2.1933) ופעם נוספת ב-1948 (הצגת בכורה: 27.10.1948). השיר התפרסם ב"הארץ", ז' בשבט תרצ"ג (1933). נדפס בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993) וכן: תרגומי מחזות ג' (1981), עמ' 66. ראו גם לפי: בשפל.

מעשה בשני גורו – ראו לפי: למה כן ולמה לא? או: מעשה בשני גורו.

מפוחית בין השיניים – 1934, לחן: דוד זהבי (הלחין שני לחנים). התפרסם ב"דבר – מוסף לילדים", 5.10.1934, עמ' 1.

משה וישראל (וידוי בנאלי) – 1939, לחן: מרדכי זעירא, שיר מתוך תכנית ג' של תיאטרון "כל הרוחות" – "הגפיר האמיץ יחיה" (הצגת בכורה: 27.7.1939). התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 220 – 222.

נא, אל בי, פקחים – ראו לפי: עכו ארץ ישראל.

נדר – 1943, לחן: דוד זהבי, 1949. התפרסם ב"הארץ", כ"ה ביוון תש"ג, 30.4.1943, נכלל בשירי הימים, על מלאת (1947), וכן: שירים ד' (1971), עמ' 84.

נס הננס – ראו לפי: שיר מנוסת הננס.

סולם אל קיר – 1929, לחן: נסים נסימוב. קטע מתוך הפואמה: מול הישימון. חלק מהפואמה התפרסם ב"כתובים" במלאת שלושים לפרעות תרפ"ט (25.9.1929) בכותרת ישימון. הפואמה פורסמה בשלמותה ב"כתובים", 2.1.1930. הקטעים שהלחין נסימוב התפרסמו ב"שירים ובלדות", הוצאת המחלקה לחברה ותרבות של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, תש"ד (1944) בכותרת חמישה שירים מתוך הפואמה "מול הישימון". ראו גם לפי: מול הישימון.

סופה – 1947, לחן: אלי לוריא. התפרסם בעל מלאת (1947), נכלל בשירים ד' (1971), עמ' 71.

ספר עלילות מיקי מהו – ראו לפי: עלילות מיקי מהו.

עד הלום – 1927, לחן: שייקה פייקוב; אמוץ ברונטמן, 2017. התפרסם בכתב העת "מולדת", תרפ"ז (1927), כרך ט', חוב' ב', עמ' 1. נכלל בספר בגלגל (1927) וכן: שירים ב' (1971), עמ' 58 – 59.

עומדים אנו במשמרת – (1937?), לחן: מרדכי גבירטיג. גבירטיג חיבר את הלחן לשיר היידי שחיבר "היי כליזמרים" (העי קלאזמארים, 1922). יש דמיון בין שירו של שלונסקי לבין השיר "שטיל, די נאכט איז אויסגעשטערנט" שכתב הירש גליק בגטו וילנה (1942?). גם הלחן של שני השירים דומה. לפי סברתה של ד"ר שולי מרום השיר נכתב בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (ראו: אתר "זמרשת").

עוץ לי גוץ לי – מחזה בחרוזים על פי אגדות האחים גרים. לחן: דובי זלצר. הוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). השירים: בוקר טוב; שיר העצה; שיר הבזבזנות; כמה שאני יפה; הוא ייענש; קינת הטוחן; קינת בת הטוחן (אבוי אבי); שיר הכישור והפלך; שיר המלך לבת הטוחן; שיר הכלולות; שיר ערש; שיר השליחות; חמדת זהב; שיר מנוסת הננס; לילה טוב. ראו לפי שמות השירים.

עורו אחים – מילים: מן המקורות (שלונסקי כתב את השיר על-פי פסוקים שונים מהמקרא), קיימים שני לחנים: של עמנואל עמירן (פוגצ'וב) ושל נחום ורדי.

עטוף נא אל שדי 1926, לחן: יאיר רוזנבלום, 1970. התפרסם ב"דבר", מוסף לשבתות ולמועדים, כרך א' גיליון 26, 2.4.1926 בכותרת: "שבת". נכלל בספר לאבא-אמא (1927), בגלגל (1927) וכן: שירים, ב', עמ' 56.

עיט על שדותינו ראו לפי: שיר הפרטיזנים.

עכו ארץ ישראל – [1946], לחן: עממי רוסי. שיר עממי (צ'סטושקה) בן שני בתים. כותב הבית הראשון אינו ידוע. את הבית השני כתב שלונסקי. השיר העברי נכתב למנגינת השיר העממי-רוסי Чубчик ("צ'ובצ'יק = בלורית") והוא עיבוד חופשי שלו. שלונסקי כתב בשולי השיר: "לפי הפזמון, הרי סיביר גם היא ארץ רוסיה".

על הסלע – לחן: מרדכי זעירא. קטע מתוך השיר "חצץ". ראו גם לפי: חצץ.

עלילות מיקי מהו – שירים שהולחנו מתוך הספר ספר עלילות מיקי מהו (1947), ראו: היום קיבלתי חום; שיר ילדים; הקונציון; עלילות מיקי מהו (לא ביום ולא בלילה).

עלילות מיקי מהו – לחן: נורית הירש. מתוך הספר ספר עלילות מיקי מהו (1947), קטעים מפרקים ד' וה'.

עפעפי ערב – 1973, לחנים: דב כרמל, 1974; דרור אלימלך. התפרסם בספר הסולמות (1973), עמ' 164 – 165. זה השיר האחרון שכתב שלונסקי.

פואמה עברית – 1928, לחן: ורדינה שלונסקי, 1929. ורדינה שלונסקי הלחינה את הקינה שכתב שלונסקי במות אביו. הקינה הפותחת במלים: "צר לי אלוה". את השם "פואמה עברית" נתנה כנראה ורדינה. התפרסם בתוךImmage Palestinenne הוצאת Salabert, Paris 1930.

פונדק – 1933, לחן: לא ידוע. מתוך המחזה "בשפל" של מקסים גורקי. המחזה עלה לראשונה בתיאטרון "אוהל" (הצגת בכורה: 2.2.1933) ופעם נוספת ב-1948 (הצגת בכורה: 27.10.1948). השיר נדפס בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), וכן תרגומי מחזות ג' (1981), עמ' 67. ראו גם לפי: בשפל.

פזמון לאליושקה ב"בשפל" – 1933, לחן: לא ידוע. מתוך המחזה "בשפל" של מקסים גורקי. המחזה עלה לראשונה בתיאטרון "אוהל" (הצגת בכורה: 2.2.1933) ופעם נוספת ב-1948 (הצגת בכורה: 27.10.1948). השיר נדפס בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), וכן תרגומי מחזות ג' (1981), עמ' 68. ראו גם לפי: בשפל.

פזמון סיני 1935. לחן: דניאל סמבורסקי, 1935. נכתב לתיאטרון "המטאטא", תכנית ל"ח, "ביזנס" (אבירי האוויר) מאת משה ליפשיץ ואברהם שלונסקי (הצגת בכורה: 3.9.1935). הפזמון נדפס בתוכנייה. התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 204 – 205.

פזמון על השלטים 1935. לחן: דניאל סמבורסקי, 1935. נכתב לתיאטרון "המטאטא", תכנית ל"ח, "ביזנס" (אבירי האוויר) מאת משה ליפשיץ ואברהם שלונסקי (הצגת בכורה: 3.9.1935). הפזמון נמצא בכתב יד בארכיון שלונסקי ובארכיון יעקב טימן. התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 206 – 208.

פיט ופוט – 1939, לחן: מרטין מוסקוביץ'. חובר להצגה "במזרח אין כל חדש" שעלתה על במתו של התיאטרון הסטירי "כל הרוחות" (18.11.1939). קטעים אחדים מפזמון זה משובצים בתוך הפרק "פיט ופוט או מיק ומיקה עושים תיאטרון ובסופו נוחלים חרבון", שנדפס ב"שי משמר לילדים", תוספת ל"משמר" (29.9.1943). פרק זה נכלל בשינויים בספר הילדים עלילות מיקי מהו (1947) כחלק מעלילה רביעית, שכותרתה "פיט ופוט או איך מיקי ומיקה עורכים מחזה / מה, לא עלינו, יוצא מכל זה". הנוסח שנכתב להצגה התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 234 – 236.

פנורמה מעין חרוד משנת היווסדה – 1922, לחן: לא ידוע (הושר על פי הלחן של "מירושלים עד מטולה"). התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 35 – 45.

פרישה – 1938, לחן: ורדינה שלונסקי. התפרסם בספר שירי המפולת והפיוס (1938) וכן: שירים ג' (1971), עמ' 196.

פתאום הבריק האת – 1929, לחן: נסים נסימוב. קטע מתוך הפואמה: מול הישימון. חלק מהפואמה התפרסם ב"כתובים" במלאת שלושים לפרעות תרפ"ט (25.9.1929) בכותרת ישימון. הפואמה פורסמה בשלמותה ב"כתובים", 2.1.1930. הקטעים שהלחין נסימוב התפרסמו ב"שירים ובלדות" הוצאת המחלקה לחברה ותרבות של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, תש"ד (1944) בכותרת חמישה שירים מתוך הפואמה "מול הישימון". ראו גם לפי: מול הישימון.

צר לי אלוה – ראו לפי: פואמה עברית.

קוממיות – ראו לפי: שיר לכת; אנו כולנו; אלה מול אלה.

קיבוץ שנחרב – 1948, לחן: יזהר ירון (פפר). התפרסם ב"שירי מאבק", הוצאת "החלוץ הצעיר", תנועת נוער חלוצית באמריקה, ניו יורק, 1948. התפרסם ב"על המשמר", א' באב תש"ח (1948). נכלל בספרו שירים ד' (1971), עמ' 152.

קינת בת הטוחן (אבוי אבי) – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 53. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

קינת הטוחן – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 51. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

קרועים אנו – [1923-1924], לפי עדותה של ורדינה שלונסקי הלחן חובר על ידי אחיה, דוב ואברהם שלונסקי או אביה טוביה, והיא כתבה את העיבוד. שני בתים ראשונים התפרסמו בשירון "החלוצים", בעריכת מ' נרקיס, תרפ"ה (1925). השיר בשלימותו התפרסם ב"כתובים", שנה ב', 22.5.1928. נכלל בספר שירים, ב', עמ' 109.

רועה צאן 1938, לחן: מרק לברי. השיר התפרסם ב"טורים" ב', גיל' ב', תרצ"ח (1938). נכלל בספר על מלאת (1947) וכן: שירים ד' (1971), עמ' 23. הלחן התפרסם בחוברת "משירי א. שלונסקי לקול ופסנתר" בעריכת נ. נסימוב, ספריה מוסיקלית מס. 52, המרכז לתרבות, תש"י (1950).

שבת (בואי כלה) – ראו לפי: עטוף נא אל-שדי.

שה וגדי – 1933, לחן: יואל ולבה. התפרסם ב"דבר – מוסף לילדים", 11.8.1933. נכלל בספר אני וטלי או: ספר מארץ הלמה (1957).

שיר הבזבזנות – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 24. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

שיר הגבורה – 1942, לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', 1942. השיר חובר להצגה "בנים לגבולם" מאת אשר ביילין שהוצגה בתיאטרון "הבימה" (הצגת בכורה: 24.12.1924). התפרסם בספרו של ביילין בנים לגבולם, קומדיה בשלוש מערכות, הוצאת אחיאסף, 1947.

שיר הדוד העצוב – ראו לפי: דוד עצוב

שיר הדרור – 1934, לחן: מרדכי זעירא.

שיר הכישור והפלך – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 64 – 65. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

שיר הכלולות – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 92. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

שיר המים – 1947, לחנים: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'; פאול רפאל שטרק; ורדינה שלונסקי. השיר חובר להצגה "בנים לגבולם" מאת אשר ביילין שהוצגה בתיאטרון "הבימה" (הצגת בכורה: 24.12.1924). בוסקוביץ' קרא לשיר "שיר לנגב". נכלל בשירים 1954 כתוספת לספר על מלאת (1947), וכן בספר שירים ד' (1971), עמ' 51.

שיר המלך לבת הטוחן – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 66. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

שיר המניפה – 1939, לחן: מרדכי זעירא, השיר נכתב לתיאטרון "כל הרוחות" לתכנית ג' – "הגפיר האמיץ יחיה" (הצגת בכורה: 27.7.1939).

שיר המעמרים – 1941, לשיר חוברו שני לחנים: עמנואל עמירן (פוגצ'וב); צבי קפלן. התפרסם בחוברת של צבי קלפן "ציל-צליל, שירי ילדים לזמרה ולנגינה, קול ופסנתר", 1941.

שיר המרי – לחן: ורדינה שלונסקי. כתב היד של השיר נמצא באוסף יהודה גבאי. לפי המידע שמסר גבאי זה שיר מקורי ששלונסקי כתב למחזה "האם" של גורקי שתורגם על ידי אביגדור המאירי לתיאטרון "אהל".

שיר המשמרת (מולדת חמסינית) – 1934, לחן: ורדינה שלונסקי. פורסם ב"תוספת ערב" של "דבר" מיום 3.6.1934, עמוד 1. נכלל בשירים ב' (1971), עמ' 209 – 210 כתוספת לספרו באלה הימים.

שיר הנגב (או: שיר לנגב) – ראו לפי: שיר המים.

שיר הספסל 1935, לחן: דניאל סמבורסקי, 1935. נכתב לתיאטרון "המטאטא", תכנית ל"ח, "ביזנס (אבירי האוויר)" מאת משה ליפשיץ ואברהם שלונסקי (הצגת בכורה: 3.9.1935). הפזמון נדפס בתוכנייה. התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 209 – 210.

שיר העיטור – 1949, לשיר חוברו שני לחנים: נסים נסימוב; עמנואל עמירן (פוגצ'וב). התפרסם בחוברת "ביכורים" חוב' ב', קובץ שירים לקול יחיד ולמקהלה בעריכת נ' נסימוב וש' קפלן, תש"ט (1949).

שיר העצה – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 18 – 20. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

שיר הפרטיזנים (עיט על שדותינו) – 1944, לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'. נכתב להצגה "לא אמות כי אחיה" מאת דוד ברגלסון (תרגום ובימוי: צבי פרידלנד), שהועלתה בתיאטרון "הבימה" (הצגת בכורה: 6.5.1944). התפרסם לראשונה בתכנייה להצגה. כן התפרסם בחוברת "שיר ומזמור לחייל", הוועד הארצי למען החייל היהודי, 1945 וכן: "במעלה", 18.5.1944.

 שיר השליחות – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 103. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

שיר ילדים – 1947, לחן: יהויכין סטוצ'בסקי, התפרסם בחוברת "משירי א' שלונסקי לקול ולפסנתר". השיר מתוך עלילות מיקי מהו (1947), עמ' 52.

שיר לכת – 1933, לחנים: שלום פוסטולסקי; מרדכי זעירא (הולחן בכותרת: "שמאל"). התפרסם ב"טורים" א', גיל' א', 22.6.1933 בכותרת: "קוממיות". חלקו השלישי של השיר הולחן תחת הכותרת "אנו כולנו" על ידי נחום נרדי בתור שיר ילדים. כן הולחן קטע מהשיר ע"י משה לב והתקבל כשיר ל"אחד במאי".

 שיר מנוסת הננס – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 124. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

שיר ערש – 1965, לחן: דובי זלצר. מתוך המחזה "עוץ לי גוץ לי" שהוצג בתיאטרון הקאמרי (הצגת בכורה: 15.12.1965). נדפס בספר עוץ לי גוץ לי (1966), עמ' 96. ראו גם לפי: עוץ לי גוץ לי.

שירת העיוור – 1944, לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'. נכתב להצגה "לא אמות כי אחיה" מאת דוד ברגלסון (תרגום ובימוי: צבי פרידלנד), שהועלתה בתיאטרון "הבימה" (הצגת בכורה: 6.5.1944). התפרסם בחוברת "משירי א. שלונסקי לקול ופסנתר" בעריכת נ. נסימוב, ספרייה מוסיקלית מס' 53, הוצאת המרכז לתרבות תש"י (1950).

שלוש זקנות – 1933, לחנים: אבנר שטראוס; אבל ארליך; אלון מרקוס) 2015). התפרסם ב"טורים", שנה א', גיל' י"א-י"ב, כז באלול תרצ"ג, 18.9.1933. נכלל באבני בוהו וכן: בשירים ג' (1971), עמ' 179.

שלי שלך (הוא והיא ועוד אחד) – 1934, לחן: עממי חסידי. התפרסם ב"טורים" בגיליון לכבוד פורים, שנה א' גליון כ"ט-ל', י"ג באדר תרצ"ד (28.2.1934). נכלל בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 265 – 270.

שלי שלך 1935, לחן: דניאל סמבורסקי, 1935. נכתב לתיאטרון "המטאטא", תכנית ל"ח, "ביזנס" (אבירי האוויר) מאת משה ליפשיץ ואברהם שלונסקי (הצגת בכורה: 3.9.1935). הפזמון נדפס בתוכנייה. התפרסם בתוך: חגית הלפרין, מעגבניה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי (1997), עמ' 195 – 196.

שמאל – ראו לפי: שיר לכת.

תה ואורז יש בסיןראו לפי: לא אכפת.

תורת היחסיות – 1939, לחן: מרדכי זעירא, נכתב לתיאטרון "כל הרוחות", תכנית ג' – "הגפיר האמיץ יחיה" (הצגת בכורה: 27.7.1939). התפרסם ב"במחנה", גיל' 38 – 39, ב' בסיוון תש"י (1950).

תל אביב (פה השתרעו רק מדבר ושמים) – 1936, מילים: נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, לחן: משה וילנסקי, 1936. לפי חוקר הזמר אליהו הכהן השיר נכתב למופע משותף של יוסף גולנד ונעמי ליף. קטע מהשיר בשם "אוטובוסים נחפזים" הושר כשיר אנונימי בתנועות הנוער.

Cherchez la femme – ראו לפי: כל בני אנוש.

תרגום

אגם הבייקאל – מילים: דמיטרי פאבלוביץ' דאווידוב, לחן: עממי רוסי. על פי מאיר נוי השיר חובר להצגה "השקיעה" מאת איסק באבל (המידע מתוך אתר "זמרשת").

אופרה בגרוש – 1928. מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. שלונסקי תרגם את המחזה לראשונה בשנת 1933 עבור תיאטרון "אהל" (הצגת בכורה: 6.9.33), לאחר מכן בשינויים ב-1950 עבור תיאטרון "הבימה" (הצגת בכורה: 13.7.1950) וב-1971 עבור תיאטרון חיפה. שלונסקי הוסיף לשירים שתרגם שני שירים מקוריים. על השירים המקוריים: זאת לא תבינו לעולם; כל בני אנוש. ראו במדור: מקור.
שירים מתורגמים: בלדה על מקי סכינאי; המנון שחרית של פיצ'ם; שיר ה"לא רוצים..."; שיר כלולות למבוססים פחות; שיר התותחים; השיר על "כן" ו"לא"; שיר של מקי; בלדה על העבדות לסכסואליות; פינאלה ראשון: על אי-הוודאות בתנאי החיים של האדם; ז'ני אהובת שודדי-הים או: חלומותיה של נערת-מטבח; דל הוא האושר; הבלדה על רועה הזונות; הבלדה על החיים הטובים; דואט הקנאה; פינלה שני: בלדה על השאלה "על מה יחיה אדם"; השיר על האיוולת שבמשאלות הנפש; שיר שלמה המלך; שיר של פיצ'ם; שיר של מקי; בלדה בה מבקש מקי את סליחת הבריות.
השירים התפרסמו ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933). השירים "מזמור כלת שודדי הים" ו"הלחם קודם למוסר" התפרסמו ב"עתים", שנה א', תש"ז (1947), גיל' 34. פזמוני "אופרה בגרוש" המתורגמים, בנוסחם המאוחר מ-1971, התפרסמו בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 58 – 71. ראו לפי שמות השירים.

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה – ראו לפי: שיר הפרטיזנים.

אל תסתכל בקנקן – ראו לפי: שיר של מקי ("לא כתב אירוסין בלשכת העיר").

אשרי החי בטוב – ראו לפי: הבלדה על החיים הטובים.

את חכי לי ואחזור – מילים: קונסטנטין סימונוב, 27.6.1941, תרגום: 1943. לחנים: רבקה גוילי (ברוידא); שלומה דרורי (דויטשר), 1943; דוד זהבי, 1943; מרדכי זעירא; אברהם מינדלין [1945]. השיר התפרסם ב"הארץ", 19.2.1943, נכלל ב"עלי טרף", משירי עמים במלחמה, ספרון בהוצאת דורון בעריכת עזריאל שוורץ (אוכמני), 1943; בשירי הימים, ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם (בעריכת אברהם שלונסקי), הוצאת ספריית פועלים, 1945, עמ' 92 – 93, וכן: תרגומי שירה א' (1971), עמ' 222 – 223.

בכפר זנביון – ראו לפי: שיר העצה.

בלדה בה מבקש מקי את סליחת הבריות – מלים: ברטולד ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 9, בתור שני שירים נפרדים: "צוואתו של מקי סכינאי" ו"מפטיר: בעמק הבכא" וכן: בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 70. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

בלדה על העבדות לסכסואליות – מלים: ברטולד ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 62. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

בלדה על השאלה "על מה יחיה אדם" – ראו לפי: פינלה שני: בלדה על השאלה "על מה יחיה אדם".

בלדה על מקי סכינאי – ראו לפי: הבלדה על מקי סכינאי.

בלדה על רועה הזונות – ראו לפי: הבלדה על רועה הזונות.

במחפורת – מילים: אלכסיי סורקוב, 1942, לחן: קונסטנטין יקובלביץ ליסטוב, 1942, תרגום: 1944. השיר חובר עבור ההצגה "שי לחייל (המטפחת הכחולה)" מאת ולנטין קטאייב. תורגם עבור הצגה זו שעלתה בתיאטרון "המטאטא", תכנית ס"ה, אפריל 1944.

ג'ני אהובת שודדי הים – ראו לפי: ז'ני אהובת שודדי הים.

דואט הקנאה – מלים: ברטולד ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 9, בכותרת "שיר הקנאה", נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 67. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

דל הוא האושר – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך "אופרה בגרוש". התפרסם בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 64. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

האינטרנציונל – מילים: אז'ן פוטייה, 1871, לחן: פייר דה-גטייר, 1888, תרגום: 1922.

הבל הבלים – ראו לפי: השיר על האיוולת שבמשאלות הנפש.

הבלדה על החיים הטובים – מלים: ברטולד ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 9, בכותרת "פזמון: אשרי החי בטוב" נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 66. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

הבלדה על מקי סכינאימלים: ברטולד ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 8, בכותרת "שיר מזמור על מקי סכינאי", נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 58. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

הבלדה על רועה הזונות מלים: ברטולד ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 8, בכותרת "טנגו-באלאדה". נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 65. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

הלוך הלכה החבריא – מילים: אלכסנדר בלוק, לחן: איליה סרגייביץ' אטורוב. השיר הוא חלק מהפואמה "שנים עשר" של אלכסנדר בלוק (שיר שלישי) בתרגומו של שלונסקי. תרגום הפואמה פורסם לראשונה ב"כתובים" שנה ג' גיל' ל"ד, תרפ"ט, 1929. הפואמה יצאה כחוברת נפרדת בהוצאת "כתובים", תר"ץ (1930) ונכללה בילקוט שירת רוסיה בעריכת אברהם שלונסקי ולאה גולדברג (1942) וכן: תרגומי שירה א' (1971), עמ' 76.

הלחם קודם למוסר – ראו לפי: פינלה שני: בלדה על השאלה "על מה יחיה אדם".

המנון הפ. פ. או – ראו לפי: שיר הפרטיזנים היהודים.

המנון שחרית של פיצ'ם – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 8, בכותרת "תפילת שחרית" נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 59. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

הפטרה א': "קשה להיות אדם הגון" – ראו לפי: פינלה ראשון: על אי-הוודאות בתנאי החיים של האדם.

הפטרה שניה: "הלחם קודם למוסר" – ראו לפי: פינלה שני: בלדה על השאלה "על מה יחיה אדם".

השיר על האיוולת שבמשאלות הנפש – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 9, בכותרת "הבל הבלים" וכן: בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 68. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

השיר על "כן" ו"לא" – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 8, בכותרת "זה דודי מדוד..." נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 61. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

זה דודי מדוד... – ראו לפי: השיר על "כן" ו"לא".

ז'ני אהובת שודדי הים או: חלומותיה של נערת-מטבח – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 8, ב"עתים", שנה א', תש"ז (1947), גיל' 34 בכותרת "מזמור כלת שודדי הים" נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 64. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

חיילים – מילים: ארנסט טולר, לחן: משה ביק. חסר מידע נוסף על שיר זה.

חשבתי מחשבת – מילים: מיכאילו מיקולאיוביץ' פטרנקו, 1841, לחן: עממי אוקראיני, תרגום: 1965. השיר תורגם עבור ההצגה "השקיעה" על-פי סיפור של איסאק באבל שעלתה בתאטרון "הבימה".

טנגו-באלאדה – ראו לפי: הבלדה על רועה הזונות.

לא באתי לעולם – מילים: קונסטנטין בלמונט, לחן: יורי אדלשטיין. התפרסם בתוך שירת רוסיה (1942), עמ' 25 – 24, נכלל בתרגומי שירה א' (1971), עמ' 42.

להד"ם – 1934, מלים: י' יורין, מתוך המחזה שלו "להד"ם". לחן: לא ידוע. הוצג בתיאטרון "המטאטא".

לילה אפל – מילים: ולאדימיר איזידורוביץ' אגאטוב, 1943, לחן: ניקיטה בוגוסלובסקי, 1943.

מזל טוב של גנבים – ראו לפי: שיר כלולות למבוססים פחות.

מזמור "כלת שודד הים" – ראו לפי: ז'ני אהובת שודדי הים.

מלך אפור עיניים – מילים: אנה אחמטובה, לחנים: יורי אדלשטיין; זלטה רזדולינה. התפרסם בתוך שירת רוסיה (1942), עמ' 95 – 96, נכלל בתרגומי שירה א' (1971), עמ' 109.

ממעמקים – ראו לפי: שיר של מקי ("הקשיבו נא לקול התחנונים: פה נח מקי לא תחת תאנה").

מפטיר: בעמק הבכא – ראו לפי: בלדה בה מבקש מקי את סליחת הבריות.

מקי סכינאיראו לפי: הבלדה על מקי סכינאי.

סרנדה – מילים: לודוויג קלשטאב, לחן: פרנץ שוברט. השיר בתרגום שלונסקי נכלל בחוברת לשירה בציבור בעריכת מקס למפל. המידע: אתר "זמרשת".

עוצו עצה ותופר – ראו לפי: השיר על האיוולת שבמשאלות הנפש.

ערב על הים – ראו לפי: שלום עירי נוחמה.

פוֹנַר (שיר פרטיזני וילנה) – מילים: נוח וולקוביסקי ושמריהו (שמר'קה) קצ'רגינסקי, לחן: אלכסנדר תמיר (וולקוביסקי). התפרסם בספר שירי הימים, ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם, הקיבוץ המאוחד, תש"ו 1945, נכלל בתרגומי שירה ב' (1971), עמ' 200 – 202.

פזמון: "אשרי החי בטוב" – ראו לפי: הבלדה על החיים הטובים.

פינלה ראשון: על אי-הוודאות בתנאי החיים של האדם – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש". התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 8, בכותרת "הפטרה א': קשה להיות אדם הגון" נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 63. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

פינלה שני: בלדה על השאלה "על מה יחיה אדם" – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. השיר החותם את המערכה השנייה במחזה "אופרה בגרוש" (1928).התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 9, בכותרת "הפטרה שניה: הלחם קודם למוסר" נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 68. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

פ. נ. – ראו לפי: שיר של מקי ("הקשיבו נא לקול התחנונים: פה נח מקי לא תחת תאנה").

צוואתו של מקי סכינאי – ראו לפי: בלדה בה מבקש מקי את סליחת הבריות.

שיר בני-חיל – מילים: ניקולאי ליאופולדוביץ' בראון, 1941, לחן: אלכסיי ניקולאייביץ' סוקולוב-קאמין, 1941, תרגום: 1944. השיר המקורי הוא בן חמישה בתים ופזמון, שלונסקי תרגם את שני הבתים הראשונים ואת הפזמון להצגה "שי לחייל (המטפחת הכחולה)" מאת ולנטין קטאייב, שעלתה בתיאטרון "המטאטא", תכנית ס"ה, אפריל 1944.

שיר האסיר – מילים: לא ידוע, לחן: עממי רוסי, תרגום: 1933. לפי המידע באתר "זמרשת" השיר הוא תרגום של שני הבתים הראשונים של השיר הרוסי Солнце всходит и заходит ("שמש זורחת ושוקעת"). שיר זה, יחד עם שירים אחרים, מופיע בתוכנייה של ההצגה "בשפל" – מחזה בשלוש מערכות וסיום מאת מקסים גורקי. ההצגה הועלתה לראשונה על ידי תיאטרון אוהל בתאריך 2.2.1933. ראו גם לפי: בשפל (במדור: מקור).

שיר ה"לא רוצים..." – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 8, בכותרת "שיר מכתם: למה זה סתם?", נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 59. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

שיר הפרטיזנים היהודים – מילים: הירש גליק, 1943. גליק חיבר את השיר לפי לחן של האחים היהודים-הסובייטים דמיטרי ודניאל פוקראס. את הלחן הם חיברו בשנת 1937 לשירו של המשורר אלכסיי סורקוב. לחן נוסף לשיר כתב משה ביק. תרגום: 1945. הירש גליק חיבר את שירו זה ביידיש בגטו וילנה בשנת 1943 והוא שימש המנון לארגון המחתרת היהודית (הפרטיזנים). נכלל בשירי הימים, ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם (בעריכת אברהם שלונסקי), הוצאת ספריית פועלים, 1945, עמ' 120 – 121 בכותרת: "המנון הפ. פ. או" [הסתדרות הפרטיזנים היהודים] נכלל תרגומי שירה ב' (1971), עמ' 203 – 204.

שיר הקנאה – ראו לפי: דואט הקנאה.

שיר התותחים – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 8, בכותרת "שירת אנשי החיל", נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 60. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

שיר כלולות למבוססים פחות – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 8, בכותרת "מזל טוב של גנבים", נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 60. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

שיר מזמור על מקי סכינאי – ראו לפי: הבלדה על מקי סכינאי.

שיר מכתם: "למה זה סתם?" – ראו לפי: שיר ה"לא רוצים...".

שיר על "כן" ו"לא" – ראו לפי: השיר על "כן" ו"לא".

שיר של מקי ("לא כתב אירוסין בלשכת העיר") – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 8, בכותרת "אל תסתכל בקנקן", נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 61. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

שיר של מקי ("הקשיבו נא לקול התחנונים: פה נח מקי לא תחת תאנה") – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם ב"טורים", שנה א' גיל' י"ג תרצ"ג (18.8.1933), עמ' 9, כשני שירים נפרדים: "ממעמקים" ו"פ.נ". נכלל בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 61. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

שיר של פיצ'ם – מילים: ברטולט ברכט, לחן: קורט וייל. מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 69. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

שיר שלמה המלך – מילים: ברטולד ברכט, לחן: קורט וייל. שיר מתוך "אופרה בגרוש" (1928). התפרסם בספר דגש קל בעריכת אריה אהרוני (1993), עמ' 69. ראו גם לפי: אופרה בגרוש.

שירת אנשי החיל – ראו לפי: שיר התותחים.

שלום עירי נוחמה – מילים: אלכסנדר דימיטרייביץ' צ'ורקין, 1941, לחן: ואסילי פאבלוביץ' סולוביוב-סדוי, 1941, תרגום: 1944. השיר חובר עבור ההצגה "שי לחייל (המטפחת הכחולה)" מאת ולנטין קטאייב. תורגם עבור הצגה זו שעלתה בתיאטרון "המטאטא", תכנית ס"ה, אפריל 1944.

תכול המטפחת – מילים: יאקוב (קובה) גאליצקי, 1941, לחן: יז'י פטרסבורסקי, 1939, תרגום: 1944. השיר חובר עבור ההצגה "שי לחייל (המטפחת הכחולה)" מאת ולנטין קטאייב. תורגם עבור הצגה זו שעלתה בתיאטרון "המטאטא", תכנית ס"ה, אפריל 1944.

תפילת שחרית – ראו לפי: המנון שחרית של פיצ'ם.

שלישי, 12 מרס 2019 12:58

פרסומות

פרסומת למשקה "עסיס" (מתוך כתב העת "טורים", 17.5.1934).

נאום הסקוטי: ויסקי שתה!
נאום הסיני: ספל תה!
נאום הגרמני: כוס בירה!
ואתה, עברי, תשירה:
"לי לא בירה, לי לא ויסקי!
המשקה שלי: 'עסיס', כי
ה'עסיס' לבני עמי
המשקה הלאומי!"

 

חמישי, 07 מרס 2019 11:52

המשורר על עצמו

נולדתי במזל או בחוסר מזל, בתקופה שבה התאריך הפרטי הוא גם תאריכו של עולם. כשנולדתי התחילה בעולם המאה הנפלאה והארורה, שמכנים אותה בכינוי של מספר סידורי המאה העשרים. בהיותי בן חמש, בתקופת המעבר מינקות לילדות – פרצה ברוסיה המהפכה הראשונה, מהפכת 1905, ועמה ואחריה – הפוגרומים ביהודים; כשהייתי, יחד עם מיליוני ילדים אחרים, בן 13–14, כלומר על סף הנערות, ובמסורת שלנו גם תאריך של ראשית אזרחות יהודית, בר מצווה – פרצה מלחמת העולם הראשונה; בהיותי בן 17–18, הנער היה לבחור – שוב מהפכה, מהפכת1917 - 1918, ושוב פוגרום. ובן 21, עם ראשית הבגרות – תאריך התאריכים של דורי: העלייה לארץ ישראל, העלייה השלישית – עובדה זו ששלבי התפתחותנו האישיים ביותר, האינטימיים, היו שלבי התפתחות השייכים לעולם כולו, היא שקבעה את גורלנו, את מחשבותינו, את שירינו. דורנו לא יכול היה להשתחרר אפילו לרגע קטן מן ההרגשה של 'אני והעולם', אני כחלק מן העולם, כנושא באחריות לעולם. (מתוך ריאיון עם גליה ירדני, "ט"ז שיחות עם סופרים", הקיבוץ המאוחד, 1961)

 

אברהם שלונסקי

 

 

חמישי, 07 מרס 2019 08:00

אודות האתר / תודות

האתר הוקם ע"י יד שלונסקי וקרן רבינוביץ לאמנות ותרבות 

חברי יד שלונסקי: רות שלונסקי-אשל, סיגל אשל, דגן אשל, פרופ' עוזי שביט, פרופ' חגית הלפרין

גיורא עיני: מנכ"ל קרן רבינוביץ לאמנויות

פרופסור חגית הלפרין: עורכת ראשית ומנהלת תוכן

אדרבא - שירז וולמן, סיוון אופנהיים: עיצוב, ביצוע ועריכה גראפית

אביגיל מרמרי, עילם וולמן: תחקיר ועריכה

שירז וולמן - ציור פורטרט דף הבית

 

תודות

משפחת שלונסקי

תודה מיוחדת לאסף ברטוב עורך ומייסד אתר בן יהודה ולכל אנשי הצוות. החומר המוקלד במדור שירה ותרגום נסמך על עבודת מתנדבי פרויקט בן-יהודה
הקלידו: אמיר ברטוב, מלאכי שפר, נועה הורן, שי חזן, שלומית אפל, שלי אוקמן
הגיהו: דרור איל, עמי זהבי, צחה וקנין, צפורה ניצן, רן נוה

פרופ' מיכאל גלוזמן ואילן ברקוביץ', ארכיון שלונסקי, מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל-אביב

אתר זמרשת

מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מכון גנזים, אגודת הסופרים העברים

דוד גוטרזון, יוצר אתר אלתרמן ומנהלו

פרופ' ציפורה כוכבי-רייני

 

עמוד 1 מתוך 42