Posuere ornare vulputate sit erat ad et quam in. Nonummy dignis sim suspe disse tincidunt diam sit ipsum potenti leo malesuada amet sociis nascetur vestibulum varius. Posuere ornare vulputate sit erat ad et quam in. Nonummy dignis sim suspe disse tincidunt diam sit ipsum potenti leo malesuada amet sociis nascetur vestibulum varius.
תחומי יצירתו של המשורר אברהם שלונסקי היו רבים ומגוונים: שירה ומסה, תרגומי שירה ופרוזה, מחזות, יצירות לילדים ופזמונים. תחום מוכר פחות ביצירתו הוא הפרסומות המחורזות שחיבר. יחסו של שלונסקי לעולם הפרסומת עמד בסימן השניות. מצד אחד ביקר אותו בחריפות, ומצד שני הוא היה זה שהניח נדבך לפרסומת הארץ-ישראלית, שינה את פניה ואף נעזר בה למימון כתבי העת שערך. נראה שהגיעה השעה לבחון תחום זה בתוך מכלול יצירתו, ואת תרומתו לעיצוב פניה של הפרסומת בארץ.
יחסו השלילי של שלונסקי לפרסומות נבע מהשקפת עולמו. שלונסקי האמין בספרות אליטיסטית במובן הטוב של המילה. הוא העריך תרבות עמוקה ומורכבת שאינה נענית לטעם הקהל, ואינה מנסה להתחבב עליו, ובפרסומות ראה את סמל הרדידות. כבר ברשימתו "פסיכולוגיה" שהתפרסמה ב’הארץ’ ( 5.10.1928 ) כתב על הפרסומות דברים קשים וביטא את סלידתו ממנה. המילה "פרסומת" עדיין לא הייתה קיימת בעברית, והוא השתמש במילה הלועזית "רקלמה" ששימשה בשפות אירופאיות אחדות. מרשימתו עולה כי הוא הבין שהפרסומות מבוססות על פסיכולוגית ההמונים, ועל הבנת נפשו של הקהל: "הקהל אוהב שירמוהו", כתב שלונסקי, "וחשוב לו שירמוהו בכישרון. וצריך לחדש תמיד. והעיקר: צריך לדעת פסיכולוגיה."
ביקורתו על תחום הפרסומת גברה לאחר ביקורו בפריז בשנת 1930. בביקור זה נחשף שלונסקי לעולם המודרני, שבו תפסה הפרסומת מקום חשוב יותר ויותר. במאמרו "בשער המרכולת" שהתפרסם ב’כתובים’ (19.6.1930) כתב שלונסקי ביקורת נוקבת על הפרסומות. הוא קבל על כך שאפילו הספרים, שהיו בעיניו תמצית העולם הרוחני, הפכו לתלויים ב"רקלמה". נראה כי בפריז למד להכיר את עולם הפרסומת והבין כיצד היא נבנית הפרסומת וכיצד היא "כובשת את השוק":
במאמר זה חזר שלונסקי על טענתו כי לפרסומאים אין בעיה לכתוב שקרים אם רק יביאו תועלת. הוא הראה כי בפרסומת משתמשים במכוון בדברים ביזאריים כדי שהיא שתמשוך את לבו של הקהל. הדוגמה שהביא קשורה לסופר ז'ורז' סים (אחד משמות העט של הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון). שלונסקי טען כי סים, במקום לכתוב את ספרו בבדידות כשהוא ספון בחדרו, התחייב "לעשות רומן בן עשרה גיליונות דפוס במשך 40 שעות. את הנושא הציעו לו מקהל הסקרנים שנתכנס לראות ב'פלא' בשעה שנכנס אל כלוב הזכוכית. ובכלוב: שולחן, כיסא, מכונת כתיבה ותו לא. סים הצטייד בכמה בקבוקים מי מינרליים, שתי טבלאות שוקולדה והרבה נייר לכתיבה. ז'ורז סים עשה את הקיבולת [עבודה בקבלנות] הספרותית בדיוק על פי סעיפי החוזה כנ"ל. ב- 40 שעות רצופות נכתב רומאן בן 10 גיליונות דפוס."
הפרסומת הייתה בעיני שלונסקי אחת מהקלקלות הגדולות של העיר המודרנית. במאמרו על הצייר האקספרסיוניסט פרנץ מסרל (‘כתובים’, 18.8.1932) תיאר את פריז כפי שהיא משתקפת ביצירותיו, עיר תזזיתית, מוארת בשלטי פרסומת:
אולם למרות יחסו העוין של שלונסקי לפרסומת והרגשתו כי היא אחת מחולייו של העולם המודרני, הוא היה ממניחי היסודות לפרסומת הארץ ישראלית ובין אלה שפיתחו אותה. בשנת 1930 הוא עִברֵת את המילה "רקלמה" ויצר את המילה "פרסומת". השורש המרובע פ.ר.ס.מ אמנם מצוי במקורות במובן "להודיע ברבים", אולם שלונסקי הוא שנתן לו את המשמעות החדשה והמודרנית.
נראה ששלונסקי שילב לראשונה את המילה "פרסומת" במקום "רקלמה" בפרסומת ליין כרמל מזרחי בפסח, י"ד בניסן תר"ץ, 10.4.1930. הפרסומת הסתיימה בשורות:
לפרסומות אחרות אל נא תֵפןֵ,
וברך את
"כרמל מזרחי"
"בורא פרי הגפן!"
כשנה אחר כך, בפרסומת שכתב לנשף פורים של תיאטרון אהל, 2.3.1931 כתב:
כל פרשת החג איננה
ניתנת לפרסומת כלל,
על כן ניתן רק שמץ מֶנָהּ,
והמבין יבין – וְדַ"ל... [קיצור של ודי לחכימא ברמיזה].
הסיבה העיקרית שבגללה בחר שלונסקי לעסוק בפרסומת , למרות ביקורתו הקשה עליה, הייתה כלכלית. בשנים 1926- 1932 עמד שלונסקי (יחד עם הסופר אליעזר שטיינמן) בראש חבורת סופרים ומשוררים מודרניסטית שקמה כאופוזיציה למשורר ח"נ ביאליק וביקשה להוביל מהלך חדש בשירה העברית. החבורה הוציאה כתב עת חדשני בשם ‘כתובים’, אולם כתב העת סבל מקשיים תקציביים ועורכיו, שטיינמן ושלונסקי, נזקקו בדחיפות למקורות כספיים חדשים.
ישראל זמורה, אחד מחברי החבורה הבולטים, סיפר כי הוא ושלונסקי טקסו עצה איך לקיים את ‘כתובים’ והגיעו למסקנה שאין ברירה אלא "לצאת ולרכוש מודעות לעיתון". שלונסקי וזמורה עמלו בכך אולם לא הצליחו די הצורך. שלונסקי הגה אפוא רעיון חדש: להציע לתעשיינים ולאנשי עסקים פרסומות בחרוזים. לא עבר זמן רב ושלונסקי עצמו פנה ישירות לאישי ציבור ומנהלי חברות, שהיה לו אליהם קשר אישי, בהצעה מפתה: הוא יחבר את הפרסומות המחורזות שיודפסו בעיתון. רעיון הפרסומות המחורזות שיחבר שלונסקי קנה שביתה בלבבות ושלונסקי הצליח לרכוש מודעות ל’כתובים’.
התנגדותו של שלונסקי לפרסומת עמדה אפוא מול הבנתו שאם הוא רוצה להביא את דברו שלו ושל הסופרים בני חבורתו אין לו ברירה ועליו להיכנע לתכתיבים של העולם החדש וליצור פרסומות. הפרסומות המחורזות היוו מקור תמיכה חשוב ל'כתובים', שכן נדפסו "בשכר הראוי להתכבד".
כתיבת חרוזי הפרסומות התאימה גם לרצונו של שלונסקי לחדש את הלשון העברית ולראות אותה ממלאת בהצלחה כל תפקיד, ספרותי ושאינו ספרותי. הוא ביקש להוכיח כי השפה העברית יכולה להקיף את מכלול החיים בארץ, ועל כן מלבד כתיבת שירים ותרגום רומנים ומחזות פעל שלונסקי גם בתחומים "הלא קאנוניים" וביניהם גם בפרסומת. שלונסקי אמנם סבר שאסור למשורר "להשכיר" את עטו לענייני השעה, והספרות צריכה להישאר נקייה ונאמנה לעצמה, אך בחרוזי הפרסומת לא היסס לעשות זאת וקנה את לבם ואת כיסם של התעשיינים ואנשי העסקים. כך למשל הציע לכתוב פרסומות בחרוזים למנהל ‘עסיס’ שהיה בעברו שחקן תיאטרון אהל ואף לידידו יצחק הוז. הוז (1891- 1957) היה אחיו הבכור של דב הוז (מראשי היישוב העברי). הוא היה חבר בארגון ‘השומר’ ואחר כך ב’הגנה’. הוז היה איש עסקים רב פעלים ובין מפעליו היו חברת ‘טורגסין’ (חברה סובייטית למסחר עם אזרחי חו"ל) ומפעל נעלי ‘כתר’. גם מנהל עסיס וגם יצחק הוז גילו אהדה למפעליו של שלונסקי ובני חבורתו ונענו לבקשותיו לתמוך בכתבי העת שלו.
שלונסקי לא חתם על הפרסומות וכמעט לא נותרו בידינו כתבי יד של הפרסומות הראשונות מתקופת ‘כתובים’. על כן קביעת "אבהותו" על הפרסומות אלה נסמכת על העובדה שבתקופת ‘כתובים’ שלונסקי היה היחיד מבני החבורה שחיבר פרסומות שנונות ומחורזות, ועל בחינת החותם היצירתי שהוא הטביע עליהן. אלתרמן, ומאוחר יותר גם לאה גולדברג, הצטרפו אל שלונסקי בכתיבת פרסומות רק בתקופת כתב העת ‘טורים’.
הפרסומת הראשונה שניכרת בה טביעת עטו של שלונסקי היא ככל הנראה זו שנדפסה בגיליון הראשון של 'כתובים' שנה ג', ערב ראש השנה תרפ"ט (14.9.1928). הייתה זאת פרסומת ליין של חברת ‘כרמל מזרחי’. פרסומת זו נבנתה בצורת אקרוסטיכון של שם החברה:
כרמי ראשון לציון וזכרון יעקב
ראשוני החלוצים בארץ האבות
משארית אונם וכוחם הקדישו
לנטוע את טובי הגפנים
מצאצאי הנטעים שבדור נח
זמורותיהם פרחו ויין ענביהם
ראש ואמיר בשוק העולמי הוא
חוק לכן, כי בכל פינות העולם
ישתו אך ורק יין "כרמל מזרחי".
בתקופת 'כתובים' כתב שלונסקי לפחות 18 פרסומות. רבות מהן ליין ‘כרמל מזרחי’ ולמשקה ‘עסיס’ ובנוסף גם לחברות סיגריות, ל‘נעלי כתר’, חברות ביטוח ועוד.
תפיסת הפרסומת של שלונסקי שונה מזו של הפרסומת המודרנית. הפרסומת המודרנית מנסה לשכנע את הצרכן לצרוך מוצרים בגלל טיבם, מחירם, יוקרתם, תועלתם ועוד. לעומת זאת הנימוקים של שלונסקי, שבעזרתם ניסה לשכנע לצרוך מוצרים שונים, היו נימוקים ציוניים. שלונסקי חיבר שירי הלל לתוצרת הארץ והסביר לקהל הארצישראלי שעליו לצרוך את המוצר לא משום שהוא טוב או זול יותר מאותו מוצר שהוא "תוצרת חוץ" אלא רק מעצם העובדה שהוא מתוצרת הארץ. בפרסומת למשקה ‘עסיס’ מיום 31.1.1931, הדגיש כי הוא "מפרי הארץ":
[...] הכל יודעים, כי הוא בלבד
המיץ הזך והנחמד,
עמל עברי מפרי הארץ,
לחלשים מוסיף הוא מרץ.
את אחת הפרסומות המרובות שכתב ל’כרמל מזרחי’ (31.1.1931) סיים בשורות המהללות את החיים בארץ ומהפכות את אמרתו של יוסף טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו":
כי טוב לחיות פה בארצנו,
"כי טוב" – הריע נא אחי.
כי אין כיין בארצנו –
הוא יין "כרמל מזרחי".
בפרסומת לנעלי ‘כתר’ שייצר יצחק הוז ( 11.8.1931), טען שיש להעדיף את הנעליים מתוצרת הארץ אפילו על פני נעליים מתוצרת החוץ המפורסמת ‘באטה’ בלי להתחשב בטיב וביוקרה. אין בחרוזי פרסומת אלה זה כל התייחסות לנוחיות, ליעילות או למחירו הזול של המוצר. הפרסומת כולה היא שיר הלל לתוצרת הארץ:
בִּדְמי יַלדוּת לנו שרו שיר ערש:
"תחזה עינינו בשובך לציון"
כולנו עלִינו לִבְנות את ההרס
ביגיע כפיים ולא בפִגְיון.
כי העמל הוא גולת הכותרת
ציון עמֵלה ובוכה, מה יפית!
לך יש מצוות ודִבְּרות יש עשֶרֶת,
החשובה היא תוצרת עצמית!
אכן יש מצוות גם בסחר ומֶכֶר
הכול מצטרף לקנין ולמנין,
ומי שקונה מתוצרת הנֶכֶר
הוא ההורס את יסוד הבנין.
זכֹר-נא עברי את נְביא ירושלים,
עמוס, שהוכיח את כל בני עמו
על מכרם את ארצם בעבור נעליים
בעבור נעלים ממואב ועמון.
גם אז אל נכון כבר הנעל של באטא
בשוק יהודה לבושתנו מלכה.
שמע נא אפוא, אם עֲדֵן לא שמעת
את צו הדורות לנו: "שַל נעלך!"
שַל נעלך – אם זרה היא: שום הֶתֶר
לא יימצא לתוצרת נכרית
הנעל שלך היא רק נעל של כתר:
כתר מלכות לתוצרת עברית.
שקר החן הוא והבל היופי
אל יפתוך במקח הזול
החן והזול רק מסווה הם לדופי,
תוצרת זרה תורידך אלי שְאוֹל.
על כן כה נבוּז לפורץ את הפרץ
על כן לא נחדל מלהכריז בגאון:
קנה, יהודי, מתוצרת הארץ
כי היא לנו עוז ומשגב בציון.
גם תדירות הדפסתם של חרוזי הפרסומת שחיבר שלונסקי מגלה תפיסה שונה מזו הרווחת בפרסומת של ימינו. בימינו חוזרים על הפרסומת שוב ושוב כדי שתיקלט, ואילו רוב חרוזי הפרסומת של שלונסקי התפרסמו פעמים ספורות ולעתים אפילו פעם אחת בלבד! הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה בעיתוי הפרסום. שלונסקי חיבר פרסומות רבות לכבוד חגים ומועדים והן התפרסמו רק בחג או בסמוך אליו. חרוזי הפרסומת שלו נכתבו לראש השנה, לסוכות, לשבועות ובעיקר לפורים ולפסח. שלונסקי השתדל לקשר בין המוצר לבין החג שבו נדפסו. בפסח קישר את היין של 'כרמל מזרחי' לארבע הכוסות ששותים בליל הסדר, ובפורים - ל"שתייה כדת" במשתה פורים.
בנוסף לפרסומות שחיבר שלונסקי לחברות ולעסקים הוא חיבר מודעות פרסומת מחורזות גם לנשפי תיאטרון ‘אהל’. נשפים אלה נערכו בחגים (בדרך כלל בפורים ובפסח). שלונסקי חיבר את חרוזי הפרסומת החל משנת 1928 והן קדמו לפרסומות שכתב שלונסקי לחברות ולתעשיינים. את המודעות לנשפי ‘אהל’ חיבר בלא שכר. ‘אהל’ - תיאטרון הפועלים היה קרוב לליבו של שלונסקי והוא הפך למתרגם הקבוע והיועץ שלו. בנוסף הוא נקשר לתיאטרון גם דרך אשתו הראשונה לוסיה ששיחקה בו. כשתיאטרון ‘אהל’ נקלע למצוקה כספית נחלץ שלונסקי לעזרתו וניסה לסייע לו בפרסומות לנשפים שנערכו. שנים רבות אחר כך כתב על תקופה זו בגעגועים רבים:
"בימים ההם היו מדביקים מודעות ענקיות כגודל לוח-המודעות, על הפורים – בחרוזים. ממש פואמות [...] איזו עליצות בקעה מן המודעות שחיברנו לא-על מנת לקבל פרס! אנשים הרגישו שהם עושים דבר גדול, שזכו למצווה גדולה."
בפסח 1928 עמדו שחקני ‘אהל’ לתת הופעה מיוחדת בחיפה. שלונסקי חיבר מודעת פרסומת ארוכה בחרוזים שתיארה במפורט את האטרקציות של המופע. בסיום המודעה הפציר שלונסקי בקהל למהר ולקנות כרטיסים פן יאחר את המועד:
אזהרה ופרוקלמציה
מאת האדמיניסטרציה:
אם תאחר לקנות חלילה
כרטיס לנשף "ארבע כוסות"
אל נא תבוא אלי בדחילו
בַּקֵש סליחות וכפרות:
לא שום נימוק אף לא שום טעם,
לא תחנונים, לא המלצה
לא יעזרו לך הפעם
כי אין מוצא ואין עצה
אלא מהר והִכָּבֵד
וקנה כרטיס בעוד מועד.
בפורים 1931 "מִחזֵר" שלונסקי את המודעה מהנשף בפסח 1928. תיאטרון ‘אהל’ ערך את נשף הפורים באולם מוגרבי בתל אביב בימים 2 ו3 למרץ 1931. ובמודעת הפרסומת שנדפסה ב’כתובים’ שילב שלונסקי קטעים מן המודעה החיפאית. הוא הוציא כמובן את הקטעים המזכירים במפורש את נשף חג הפסח ונתן במקומם קטעים הנוגעים לתכנית נשף הפורים.
בשנת 1932 אוחד נשף פורים המסורתי שערך הצייר והרקדן ברוך אגדתי יחד עם נשף תיאטרון 'אהל'. הנשף, שנערך פעמיים בגני התערוכה, נקרא "נשפי פורים המאוחדים".
שלונסקי כתב פזמון פרסומת לנשף זה ושילב בו את המילה "חינגא- פור". באותה שנה עירית תל אביב ביקשה למצוא שם עברי לקרנבל פורים, וביקשה גם מהציבור להציע הצעות. שלונסקי הציע את המלים "צהלולה" ו"חינגפור", אבל בסופו של דבר התקבלה המילה "עדלידע" שהציע הסופר י"ד ברקוביץ.
גם בחרוזי פרסומת אלה תיאר בפרוטרוט את העושר ומגוון האירועים המרתקים שבתכנית הנשף כדי למשוך את לב הקהל. שלונסקי תיאר כיצד בחגיגת הפורים ההוללת יסתחררו הראשים והרגליים, עד כי לא ידעו להבדיל "מה בין ברוך לבין ארור", ברוח המשפט שלפיו חייב אדם להשתכר בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז', ב').
הפזמון הארוך פותח בשורות:
אֲדָר, אֲדר! הָה, תור הָעלזְלֹזֶת!
הָה, פורים-פורים-פורימון!
לך נחרוז בַחֲרזרֹזֶת
פזמון מִכְרֶזֶת בֶהָמון
ושוב יסתחררו בלהט
ראשים, רגליים – חִנְגָא- פּוּר!
ישתכרו עד בלתי דעת
מה בין ברוך לבין ארור,
אבל האיש שהוא בר-טעם,
הוא לא יבגוד בטעמו,
לכן ירצה גם זאת הפעם
פָּרֹם כַּדָת את פּוּרימוֹ,
והוא יבין, כאז כן עתה
רק נשף פורים המאוחד
יאה לפרום בו פורימָתָא
מאין כמוהו עֲדֵי עָד.
בהמשך הפזמון בחר שלונסקי במקום המן ומרדכי זוג אישים אחר, חכם מול שוטה. הפילוסוף פרידריך הֶגֶל מול אחשורוש:
וכך תיסוב, תיסוב הרגל
עד איבוד חוש, עד איבוד ראש,
עד אם תאמר: טיפש הוא הֶגֶל
והחכם – אחשורוש.
אירועי הימים חדרו לפרסומות של שלונסקי והוא שילב אותם ללא קשר לנושא הפרסומת. בחגיגות למלאת חמש שנים לתיאטרון 'אהל' (6.10.1930) כתב שלונסקי:
שמח, קהל עברי, ביום החג לאהל!
מה כי נעצבת. בוא ופרוק העול!
מי פה נכה הרוח שלִבֹּו לב קרח
שמש ההילולה ידליקנו אש.
מקורה של העצבות המובעת בפרסומת היא ככל הנראה העובדה, שחמישה ימים לפני החגיגה, ביום 1.10.1930 פורסם 'הספר הלבן' של שר המושבות הבריטי לורד פאספילד המכונה גם ‘הספר הלבן השני’. ספר זה הגביל את ההגירה היהודית לארץ באופן משמעותי ולמעשה בריטניה נסוגה לחלוטין מההתחייבויות של הצהרת בלפור. מובן שמצב הרוח של היישוב היהודי היה ירוד ושלונסקי ביקש לרומם אותו.
את הפרסומת שלו ליין כרמל מזרחי שנדפסה ב’כתובים’, שנה ה, גיל' כא-כב, יב בניסן תרצ"א, 31.1.1931 פתח בבתים:
צרות רבות עברו עלינו
בשנת תר"ץ ושנת תרצ"א –
אך מתגברת אומתנו,
היא לא התישה את מִרְצָהּ.
היא מתנערת, מתעודדת,
ועל אפם של השונאים,
לישראל בונה מולדת
ועוד יבואו המונים.
יהיו כאפס וכאין –
כל הגזרות, כל גבול וסְיָג,
ואנו בכוסות של יין
נשמח, נרון לכבוד החג.
הפרסומות שיצר שלונסקי אינן ממלאות אחר הצו המודרני שלפיו הן צריכות להיות קצרות וקולעות. אחדים משירי הפרסומת שלו מכילים שמונה ואפילו שנים עשר בתים שכל אחד מהם בן ארבע שורות. הפרסומת הארוכה ביותר היא כנראה זו שנכתבה לנשף פורים של תיאטרון אוהל בשנת 1931 היא כוללת מעל מאה שורות.
שלונסקי ראה בכתיבת פרסומות ערוץ שבו יכלה לשונו "להתפרע". בתחום קליל זה יכול היה לתת ביטוי לכישרונותיו הלשוניים, לחוש ההומור שלו, לאהבת החידוד והחידוש ולרוח השובבות הקונדסית שבהן ניחן. חרוזי הפרסומת רצופים משחקי מלים, שעשועי לשון וחריזה רעננה ומצלול עשיר.
רוב הפרסומות מחורזות אך יש גם אחדות ללא חרוזים והן מתבססות על חידודים שנונים (בעיקר ביטויים או פתגמים ששלונסקי הטיל בהם שינוי הומוריסטי). כך בפרסומת שכתב ליין ‘ראשון לציון’ של ‘כרמל מזרחי’ (‘כתובים’, 29.1.1931 ): הסתכל בקנקן, אם הוא 'ראשון לציון' – שתה! (על משקל הפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו").
כתיבת הפרסומות נמשכה גם לאחר שחבורת ‘כתובים’ התפרקה והפכה לחבורת ‘יחדיו’. גם בתקופה זו היה צורך להשיג כספים שיאפשרו להוציא לאור את ‘טורים’ – כתב העת החדש של ‘יחדיו’ (1933). בשנה זו הצטרף המשורר נתן אלתרמן לשלונסקי, ושניהם חיברו את הפרסומות המחורזות.
בין אנשי העסקים ששלונסקי פנה אליהם לתמיכה בכתב העת החדש שלו היה גם יחיאל ויצמן, מנהלה של חברת ‘תעשיות כימיות ממלכתיות I.C.I ‘. יחיאל ויצמן (1892 – 1957) היה אביו של עזר ויצמן, הנשיא השביעי של מדינת ישראל. שלונסקי ביקש מיחיאל ויצמן שיתמוך כספית בהוצאת גיליון חגיגי של 'טורים' לראש השנה תרצ"ד באמצעות פרסום מודעה. הוא כתב לו איגרת מחורזת, בהברה אשכנזית, בסגנון שירי השבח שנכתבו לנדיבים בתקופת תור הזהב בספרד. האיגרת הסתיימה בשורות: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן, שֶׁבִּזְכוּת הַחֲרוּזִים / יִקְבַּע יְחִיאֵל בְּכָךְ וְכָךְ זוּזִים / בְּיָדוֹ הָרְחָבָה, כְּמֶלֶךְ בִּגְדוּד, / מוֹדָעָה הֲגוּנָה לְאֹרֶךְ עַמּוּד / בִּשְׂכַר זֶה, נְקַוֶּה, יִזְכֶּה יִשְׂרָאֵל / שֶׁדַּוְקָא הַשָּׁנָה יָבוֹא הַגּוֹאֵל. / וּבְכֵן?!.
האיגרת המחורזת פעלה את פעולתה ובגיליון ראש השנה נדפסה מודעת פרסומת מטעם חברתו של יחיאל ויצמן.
שלונסקי ואלתרמן חיברו למען עיתונם ‘טורים’ פרסומות שנונות ומחורזות לחברות ועסקים רבים, ביניהם: ‘כרמל מזרחי’, ‘עסיס’, ‘שמן’, ‘תנובה’, קפה ‘קומפניץ’, קפה ‘אררט’, סיגריות ‘מספרו’, ‘בז'ראנו’ ועטי ‘כתב’.
"כבר בבואי ארצה מצאתי את השירים העליזים של 'שמן' ו'כרמל מזרחי' ו'עסיס' באיזו מסעדה. והיינו צוחקים בצטטנו אותם", סיפרה לאה גולדברג. במשך הזמן הצטרפה גם לאה גולדברג עצמה לכותבי הפרסומות בעיתון ‘טורים’. לפי עדותה של גולדברג שני המשוררים והמשוררת כתבו את הפרסומות של ‘טורים’, אך על רובן לא חתמו ולא נשארו מהן כתבי יד, ועל כן קשה מאד לדעת איזו פרסומת כתב כל אחד מהם.
לאה גולדברג תיארה את הווי הסופרים בבתי-הקפה – המקום בו נכתבו סיסמאות הפרסומת: "ה'בטלנים' היו נפגשים שם [בקפה 'כסית'] אחרי יום עבודה מיגע [...]. במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות 'בטלנים' ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים". גולדברג הוסיפה כי ‘טורים’, עיתונה של בני חבורת ‘יחדיו’ לא רק שלא הכניס להם שכר סופרים כלשהו, "אלא, אדרבא, לשם כיסוי ההוצאות [של העיתון] היינו כולנו כותבים שירי-רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה משהו עליז ביותר."
היא וחבריה היו צוחקים כשציטטו את הפרסומת הקצבית למשקה עסיס שהתפרסמה בחג השבועות (17.5.1934):
נאום הסקוטי: ויסקי שתה!
נאום הסיני: ספל תה!
נאום הגרמני: כוס בירה!
ואתה, עברי, תשירה:
"לי לא בירה, לי לא ויסקי!
המשקה שלי: 'עסיס', כי
ה'עסיס' לבני עמי
המשקה הלאומי!"
אחדות מהפרסומות של שלונסקי הניחו יסודות לפרסומת המודרנית. אחת מהן הפכה לנכס צאן ברזל וניתן לכלול אותה בקלסיקה של הפרסומת. הכוונה לפרסומת ל’שמן מגד’ שפותחת בשורות: אפשר בנָקֵל לרמות בני אדם, / אפשר לְאַחֵז העיניים, / אבל לעולם לא תוכל, לעולם / לרמות גם את בני המעיים. (30.3.1934). פרסומת זו הונצחה בשירו של חיים חפר ‘שיר הפטנטים’ (לחן: מלוין קלר. ביצוע: אורי זוהר) בשורה: "אפשר לרמות רק בני אדם – אך לא את בני המעיים", פרסומת שחותם החידוד השלונסקאי טבוע בה.
לא כולם אהבו את העובדה ששלונסקי וחבריו המשוררים כותבים פרסומות. ישראל זמורה סיפר על הבוז שבו דיבר המשורר זלמן שניאור על כך ששלונסקי עוסק בחיבור פרסומות: "הבט וראה איך הוא מפייט פיוטי-רקלמה למוצרים שונים. אצלו זה היינו הך, לשיר על אהבה לאישה או על אהבה לסיגריות 'דובק'‘.
ממרחק השנים נראה כי הפרסומות לא רק עזרו לקיומם של כתבי העת והניחו נדבך לפרסומת המודרנית אלא, כפי שכתבה לאה גולדברג, תרמו לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.
כתובים, שנה ו, גיליון ג, ט"ז בכסלו תרצ"ב, 26.11.31, חתום: א. שלונסקי
א.
– "אתה פוסק ואינך מוכיח.1 גוזר ואינך מסביר. דבריך הם סובייקטיביים, ועל כן: מפוקפקים. רפד נא את ביקורתך בנימוקים, סמכנה באשישות חכמה והוכחה2 – או אז יהיה זה ניתוח בלי מרכאות. ואנו נאמין לך, כי כן דיברת". – כך טוענים תמיד הלקוחות הספרותיים התמימים והבלתי תמימים, על כל המביע דעה בלתי חיובית לגבי החיוב המוסכם. ואם גם נודה, כי יש צד של צדק בטענה הזאת, הרי הפנייה שבה פוסלתה – בהיותה מכוונת משום מה דווקא ורק כלפי המעז לראות בעיניו. עדיין לא זכינו לשמוע קטרוג מעין זה על עדת השבחנים הוותיקים, שהם רוב מנין בביקורת. המהלל פטור, כנראה, מתעודת הכשרות של האובייקטיביות. כי הוא "אובייקטיבי" ממילא, שהרי לא את דעתו הפרטית הוא מביע בפרהסיה, אלא את דעת הקהל. והקהל – זה עלום-השם של הבינוניות – אינו סובייקטיבי מעצם עצמותו, כידוע. האמנם? האם לא הוא דווקא מסמל לנו את הזיבורית של הסובייקטיביות, הפסולה לעדות, משום היותה "דעה" בלי "יודע", "דין" בלי "דיין", "אנכיות" בלי "אני", סובייקטיביות בלי סובייקט? נדמה לי, כי אין אגואיסטן כ"דעת ציבור" ואין כמוה נוחה למקח שוחד, למשפט מעוקל מתוך טובת הנאה לשם נוחיות והגנה עצמית מפני האישיות, וצו ההיעקרות מנקודת הקיפאון. "דעת ציבור" וההסתייעות בה פירושן אינדולגנציה3 רשמית, הפוטרת את היחיד מיגיע המחשבה העצמית וניתנת לו לא בחינם, אלא במחיר ויתור רשמי על מעט היושר, שאם הוא מצוי בעולם זה, הרי משכן-מעט יתכן לו בגבולות ה"אני". כי רק ה"אני" רוחש רגשות והוגה דעות – ה"אנחנו" מעלה גֵּרה עונה אמן. וכאן ניגודי האיבה שבין המבקר מבית הלל, הבא תמיד ברכבת השנייה, כתום המערכה, כדי לשיר "הנותן תשועה" ולהודות "גם כן", כי שלמה המלך חכם היה, ובין המבקר מבית שמאי (מלשון "שום", ההערכה) המקדים לבוא כדי למשוח למלכות או לבדוק את העטרה.
אינני מאנשי הללויה. איני רואה שום יעוד בהשתכשכות במים העומדים של המוסכמות. ועל כן מובנות לי מאד אותן המירכאות הנכבדות שאחד הסופרים4 זיכה בהן לפי תומו את דעתי הפרטית-אובייקטיבית על אחד השירים, שהסובייקטיביות הכללית העריכה אותו, כדרכה, על פי הכלל של ה"הלל למהולל". הפירוש של המירכאות הוא בוודאי כך: "אנו, שמהללים אנו את שירו האחרון של ביאליק המהולל, פסק הדין שלנו הוא לגאלי ממילא, ואין אנו מחויבים להוכיח, כי השיר הוא דווקא חזון נעלה, משא לדורות וכו' – ואלו אתה, שדעתך אינה חיובית – עליך הראיה. אדרבא, הוכח נא וניווכח".
אנסה להוכיח.
ב.
אני קורא את השורה הראשונה: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם, ולבי סף דמעה". דמעה! המיץ הקדוש ביותר, השוכן בבית החומר של השס"ה והרמ"ח; טל שמימי בעמק העכור של הגופניות הרשעה; רסיסים ממעין ההזדככות; צדיקים ורשעים יתקדשו בה; אל שדי יירתע מפניה ויעביר את רוע הגזרה; רוצח ישיב סכינו אחור; בגלל דמעה אחת סרב דוסטויבסקי "לקבל את העולם"; מיטב הרגשות ינובו בה, סגולת המלים והביטויים יזהירו לאורה בנוגה הרחמים הגדולים. ואיך זה, איך קרה הדבר, איך יכול היה לקרות בשיר דנן זה המעֲבר, המסולף מבחינה נפשית, מסף דמעה אל סף אחר, אחר לגמרי, שבו מפעפע קצף המלים, שצמיחתן באקלים נפש מסוים. הסבירו נא, הסבירו לי, אתם מיטיבי ההסבר, איך העלתה הדמעה הזכה, אשר בראש השיר, את שצף התוכחה של "טמאי נפש" ו"שרצים" ו"נכפים" ו"צרעת"? האין זה סירוס פיוטי ופסיכולוגי? האין כל "שבע התועבות ושמונת השרצים"5 הללו הופכים – מיד ובהכרח – את הסמל הרגשי שב"סף הדמעה" ממעמד נפשי למעמד מילולי? השיר, שהוא בן פורת עלי עין,6 על דמעת עין, מתבשם מניחוח הרחמים, ולו מלים אחרות, בהכרח אחרות! "תפילה לעני כי יעטוף",7 "אני הגבר ראה עני"8... הנה בניה החוקים של הדמעה. ולא תוכחה, שמקורה במעמד נפשי אחר לגמרי.
וראיה – – – גם מן הנביאים. גם הם ידעו את הזעם. גם הם לא מנעו את מקל החובלים מכתפה הסוררת של ישראל, ולא קימצו בגידופים. אבל – – – כשלבם היה סף דמעה (דמעה!) הם נתנו לנו "נחמו נחמו"9 ולא "שבע תועבות".
והראיה מן הנביאים לא באה סתם. זוהי עיקר הטענה של מקלסי השיר האחרון. הם טוענים: כך דיברו הנביאים. "כך" – – – בעיקר, במובן הסגנון. סגנונו של "ראיתיכם" הוא ממש סגנון הנבואה. וכאן התורפה השנייה. מה פירוש: פלוני מדבר בסגנון זולתו? כלום סגנון הוא רק עניין של דקדוקי לשון וחקר מלים – – – ולא אקלים הנפש, מהות הדור, תמצית כל ההשגות, האמונות והרצונות של הפרט או החברה בנסיבות זמן מסוים? ואם הם דיברו כך, כבר דיברו ובהכרח דיברו ודווקא כך – – – מה טעם ומה זכות ומה ערך יש לנו, בני השגות אחרות, נימוסים אחרים ומזגי נפש אחרים, לטשטש את אֲנִיותנו ולהסתגנן על פיהם, כלומר: לסלף את עצמנו. אולי מוגזמת מעט הסברה הנכונה, כי כל יצירה, שיש כבר כמתכונתה בעבר, מיותרת היא. אבל הוויתור על "הסגנון" העצמי, ה"כמתכונת" במובן הביטויי הם על כל פנים מחיקת האני, וממילא ביטול וויתור היצירה. לא כל שכן, בשירה הלירית, שיסודתה בתמצית של "אני הגבר". היש פירוש ל"אני" מסוגנן? היש משמעות-מה לאני בוכה, אני כועס, אני שונא "על פי"? ביאליק נתן לנו שיר של כעס – והוא רובו ציטטין. כל פסוק – כה אמר. כל ביטוי – – – דכתיב.10 כה אמר ישעיהו פרק פלוני, וכה אמרו חז"ל בראש פרק במסכתא שבת. זהו תשבץ מימרות נאה, מלאכת מחשבת המעידה על שררה בלשון, אבל לא ביטוי פרטי השואב מן הפנימיות של הזעם האישי, של "מדבר בעדו" בדור כך וכך. זוהי ירייה מסוגננת בכלֵי נשק שאולים ביד בקיאה מבית העתיקות. וקול "האני" אייהו? כשרצה שונא הנשים הידוע באחד מרומני טורגנייב11 להוציא סוף סוף מפי האישה את קולה האמיתי, התגנב מאחורי עורפה והכה על קדקודה במקל-חובלים – – – ואז צווחה האישה מכאב, בקולה האישי, בלי גנדרנות, בלי סגנון. כי הכאב האמיתי שואג בתכלית העצמיות! ומקל החובלים של ירידת כנסת ישראל שהִכה על קדקודו של ביאליק לא הוציא מפיו את הזעם הפרטי... וניתן לנו שיר זעם מסוגנן. כלומר: "כעס על פי". וגם זהו חטא למעמד נפשי, שיש לו חוקים מסוימים.
בטענת הנביאות נעוץ גם הצידוק ל"דשנות" היתירה של הסגנון מבחינת האיסטניסות. יותר מדי "מלים חזקות" בשיר אחד! אבל אין זו שאלה של אנינות הדעת. זוהי פרובלימה ספרותית טהורה. לא "המותר לגדף?" כי אם "מה לגידוף ולשירה?" – אבל כאן יש להקדים נקודה אחרת.
מהו סוד הביטוי האמנותי? מה הם טכסיסי המלחמה שבין היוצר והחומר? האם על ידי פרוטרוט של כינויים או תארים תְכֻנֶּה ותתואר הדמות? האם יכול התפריט למסור לנו את המהות? אם אומר: חוטם כך וכך, עין כך וכך, שערות כך וכך – כלום עיצבתי דמות אדם? או אם אומר: רשע, חכם, כילי ושאר מידות ותארים – כלום יצטייר האופי? "2 עצים, 3 בתים, 4 כבשים" אינם עדיין ביטוי למראה נוף. התמונה, הסמל, התמצית – – – הנה היא קפיצת הדרך, שבה מגיע האמן אל מתן הביטוי.12 אלה הן התחבולות והטכסיסים, שבהן מכריע היוצר את אויבו – החומר. כמו בג'יאו-ג'יצו, כמו בדו קרב – מכה נאמנה, מכה ניצחת. "נוֹקְאַאוּט" – ביד אמונה ותחבלנית, הפוגעת בנקודה הנכונה. אבל יש מנסים להכריע את החומר בשפעת תארים ומלים, בגדוש צבעים -- אלה הם נפנופי אגרופים באוויר, שהיריב אינו נפגע מהם. ביאליק רצה לעצב לנו דמות לירידה הגדולה בכנסת ישראל או לטיפוס מסוים בעת "איכה" זו לאומה. איך נאבק עם החומר הזה? הוא ביקש להכריעו בפרוטרוט: שרצים! תועבות! נכפים! אך החומר (כל חומר!) הוא יריב חזק – ואינו נכנע. ועל כן "מרביץ" המשורר עוד: צרעת! מק! פיגול! – והדמות איננה. אז מתחיל הכעס, אבי השפע המילולי, וממנו – ריבוי התארים הנפרדים, במקום הסמל האחד, שהם, על פי המשל הנ"ל, נפנופי אגרופים, במקום "נוֹקְאַאוּט", כי הדמות האמנותית אינה סיכום של כינויים ותכונות אלא תמציתם. היא נעצבת בהתגברות עליהם, כעל סימנים חיצוניים, מחוצה להם, בלעדיהם. משל לפַסָל: צרורות ורגבים ניתזים מתחת למקבתו, כשהוא מגלף את הגוש הסלעי להוציא ממנו את הצלם; הַמַפָל, בעודו דבוק אל הגוש, מסתיר את הדמות הספונה באבן ורק לכשיסולק הַיֶתֶר – יופיע המראה. ביאליק השתמש הפעם בצרורות דווקא. הוא פרט לפנינו את הסעיפים, ולא צרף את סמלם. ובמקום לעורר בי את היחס למסומל, במקום שאני, הקורא, אראה, ועל סמך הנראה אזדעזע ואומר: צרעת היא! תועבה! – סיפר הוא על אודות יחסו ופרט את הכינויים. והמראות אינם. וכשאין מראות – הרי כל הכינויים הללו (ואחת היא אל מי המכוון!) הם, אם נפרשם בשמם המדויק: גידופים. אמנם, מסוגננים היטב, במבחר הידיעה הלשונית – אבל בכל זאת: גידופים. ומה להם ולשירה?
יטענו: מעוצם הכאב זעק המשורר, ולא היה לו כושר נפשי להיות בררן. שיר זעם הוא, ובזעם הכל מותר! – – – לא, לא מותר! בשירה – לא מותר. וכושר נפשי? הרי בשיר זה היה המשורר בררן דווקא. הרי, כאמור וכמוסבר, לא ניתנה לנו כאן השאגה בביטויה הפרטי, כי אם בסטיליזציה (עיין שם),13 כלומר: מתוך כושר נפשי לניפוי ולבירור מילולי.
על כל פנים, אצל הגויים איני יודע דוגמה לכך. והרי גם הגויים יודעים לזעום, אפילו הקלסיקנים שלהם. א. ס. פושקין כתב, כידוע, שירי הזדמנות לאומיים, שהם ביסוד החֵמה. "למה רגשו מליצי גויים" שלו הוא שיר נמרץ מאד. ומי לנו כרוסית מבורכת ב"דשן" לשוני, בלי עין הרע. ואף על פי כן... גבהות הביטוי בשיר הזה וניקיון לשון גם בזעם. ורק בפַיט החצרוני של הבולשביקים הותרה הרצועה. שם דמיאן14 וכת דיליה אינם חסים על "ההידרה הקונטרֵַבולוציונית",15 וכל הדשן העממי של הלשון הרוסית מסייע להם. אבל אפילו "המופקר" יסנין16 יצא סוף סוף מכליו וגער בדמיין ביידני: לא, לא, לא! לא הכל מותר בשפת השיר! כן: גם בימי המלחמה האחרונה, כשייצרי אנוש, בלי הבדל עם ומעמד, השחיזו את ציפורניהם כמו בזירה, כתבו זמן מה בנוסח השירים הפטריוטיים הידועים.
אבל "השירים" הללו נדפסו באוגוניוק17 ונשלחו אל החזית מטעם המפקדה הראשית בתורת אלכוהול שוביניסטי18 לשסות גוי בגוי. והעיקר: לא משוררים כתבו אותם. המשוררים גם על הַתְזָזִית של המלחמה כתבו לא בשצף אלא בעצב, אפילו כשזעקתם הבודדה צריכה הייתה להגביה קולה כדי להישמע בתוך רעש תותחים וצווחת משטמה סביב (עיין הקובץ שיצא לאור בימי המלחמה בעריכת רומן רולן).19 ודוגמא מאלפת: הסופרים הרוסים שבאמיגרציה.20 להם יש, ב"ה, על מה לקצוף. את מולדתם עשקו מהם. אל נהרות בבל טולטלו כולם. ואין ספק, כי כל הכינויים שבשירו של ביאליק כלפי איזה שיקוץ משומם אנונימי מפעפעים בלבם כלפי עוכריהם הבולשביקים. ואף על פי כן: קראו נא את שירתם הלאומית – התמצאו שם את הבלתי פיוטי, אם כי "אנושי" מאד? התמצאו שם השתוללות של גידופים? ו"פלא" הדבר: דווקא איגור סוורינין,21 שהוא משורר התמרוקים וניחוח ה"אננסים בשמפניה", הגיש לרוסיה הסובייטית צרור קללות נמרצות – וזכה לנזיפה מפי המבקר הבלתי מהפכני, לא בספרות ולא בציבוריות, – ג. אדמוביץ.22 כי הטובים שבמשוררים הרוסים שבאמיגרציה, באשר משוררים הם, "לבם סף דמעה". ומשום כן – את מיטב המלים הנכאות והמתרפקות העלו, בדברם על רוסיה ועל מחריביה (לדעתם). גם על מחריביה, כלומר: גם בשירי הזעם. והענתותי של בלגיה, אמיל ורהארן23 טרוף הזעם בימי המלחמה, גם הוא שאג שאגה גדולה, בראותו את גרמניה בדמות זאב טורף את שה מולדתו. אבל... אבל בשירה לא הכל מותר. לא, לא הכל. כנף אחת טבולה תמיד בסף הדמעה. כי זהו השיר. וביאליק לא כן עשה.
– אבוי! – יזדעזעו היצרנים והלקוחות הספרותיים, התמימים והבלתי תמימים – את רבנו דקרת. פוגרום עשית בשירו של ביאליק. את הכל, את הכל בו אתה פוסל... האין זה יותר מדי? אולי תרחם בכל זאת? נניח כי יש קצת היגיון בדברי ההסבר שלך... סוף סוף, הכל תלוי בטעם... אבל... אבל – איזה סגנון! איזו עברית! הלא תודֶה?
– לא, איני מודה! איני מודה שעדיין לא הגיעה השעה לחדול מן ההתמוגגות המשכילית לגבי משמני המליצה ומכמני שפת עבר. נדמה לי, כי כבר הגענו לאותה תקופה, שבה ידיעת לשון ושליטה סגנונית נערכות לגבי סופר במסשטב24 נורמלי כמעט, מתוך דרישה מובנת מאליה, כבכל אומה ולשון. אבל הנה באים המתמוגגים הללו ומעידים עלינו, כי עוד לא נחלצנו מן הלשון-קודשיות.
ומעשה ביהודי אחד, שקיבל מכתב מבנו במרחקים והיה קורא בו ושונה ומשלש – ומתמוגג. שאלוֹ חרו: – "ודאי בשורות טובות נתבשרת?" – "טובות? לאו דווקא! אדרבא: כותב לי בני שיחיה, כי זוגתו מתה בשחפת, ובתו מוטלת על ערש דווי, ובנו הודח ממשרתו. ובבית – רעב וקור. השם ירחם!" – "ובכן, מה השמחה הזאת לך?" – "אַי, אַי! מה אתה סח? אבל איזו לשון- קודש! איזו לשון קודש!".
איני מכחיש: אדם יקר הוא היהודי הזה. אבל בדברי שיר הבשורה הפיוטית היא העיקר, ולא הלשון-קודש.
הארץ, גיליון 3801, י"ח בשבט תרצ"ב, 26.1.32, חתום: א. שלונסקי
וכן: כתובים, שנה ו, גיליון ט, כ"ג בשבט תרצ"ב, 30.1.32, חתום: א. שלונסקי
יפה אמרו: קשה עלילת שווא בדבר אהבה מדומה כדיבה בדבר שנאת חינם. ועל כן שמחתי להזדמנות שניתנה למ. גליקסון1 (במאמרו בגיליון של יום ששי שעבר) להזים בפרהסיא את הרינון העובר במחנה על ברית הסימפטיה, הכרוכה, כביכול, בין הארץ ובין כתובים מיום שאני החתום מעלה עובד בעיתון. שמחתי – והצטערתי. שמחתי – משום שבמאמר זה הצליח מ. ג. [משה גליקסון] להבליט כמה נקודות ניגוד שבין המחניים, וע"י כך נתן הזדמנות גם לצד שכנגד לשפוך עליהן אור של מאידך גיסא. והצטערתי – על שכמה פסוקים בו הוכיחו לי, כי יש, כנראה, משהו מכשיל בעצם מלאכת הוויכוח, כי שום כיוון ספרותי וגם לא גיל או מידות נפש אינם מחסנים אותנו מפני המכשלה הזאת. ואם כן: איך סוף-סוף ידבר אדם אל חברו ויריבו? ואיזו הדרך יתחוורו דברים ויתבררו מושגים? האמנם רק שטח מדוחים הוא כל ויכוח?
קודם כל – המרכאות. מה רבותא בהן? מה הוכחה יש לקורא, אם במקום לסתור את דעת יריבי בדעה שכנגד אני דוקרו בצנינים של מרכאות קטנות? כל פעם שמ. ג. מדבר על כתובים אין הוא כותב אסכולה אלא "אסכולה", ולא מחנה אלא "מחנה", ולא צעירים אלא "צעירים", ולא הוכחות אלא "הוכחות" וכדומה. במרכאות דווקא. טוב. אבוא גם אני ואכתוב "הוכחות" וכו'... של מ. גליקסון, – ובכן, מה אוכיח בזה? לא כלום! זוהי תחבולה ישנה שעבר זמנה ושגם בשעתה לא הועילה לברר דעות ואמונות. והרי מ. ג. לזאת נתכוון. ועל כן הצטערתי.
ועוד: הנה בא י. הורוביץ וטען מה שטען, 2 בא מ. גליקסון ופסל אותו ע"י נימוק מוזר: הוא "בא לתבוע את עלבונו של שלונסקי, חברו לקבוצת 'כתובים' ו'אמודאים'". ובכן? גם זה רע? גם חברות היא פסול? הרי כולנו בוכים על הפירוד, על השנאה במחנה הסופרים – ולמה תרע עיננו במעט אהבה ורעות? הנה בזמן האחרון הקדיש מ. ג. מקום רב לתביעת עלבונו של ביאליק – וכי משום חברותו נפסלה עדותו? חשבתי: לא יתכן כי הכוונה היא לרמז בזה, כי חברותם של נאמני השילוח, "בני משה", מאזנים, "עונג שבת"3 כשרה ואינה תלויה בדבר – ואלו חברותם של אנשי "כתובים" ו"אמודאים" היא מעין קנוניא של העושים "יד אחת". מאד מאד לא רציתי לשער, כי זהו הרמז. שאם כן – הרי כלו כל הקצין. אבל הנה פסק דין מפורש על ערכם המוסרי של אנשי ה"כתובים" בתורת בעלי אידיאולוגיה: "וכי אפשר לחכות וכי תעלה על הדעת בכלל, ששיר חדש או דבר אחד מדבריו או מעשה אחד ממעשיו של ביאליק יזכה בעיני 'המחנה'? וכי לא היה לנו הרושם במשך כל הימים האלה, כי נאמני 'המחנה' עומדים על המשמר ואורבים למוצא שפתיו כדי לגנות ולפסול? גזר דינם בכתובים היה מוכן מראש... ופסול מראש, כמובן מאליו, כל שיר חדש וכו'...". כלומר? יודעים את האמת ומתכוונים לשלול? פוסלים במזיד דבר שבסתר לבם הם מחשיבים אותו מאד? ועוד "כמובן מאליו"... האמנם כך היא דעתו של מ. ג.? הרי מחר יבוא מישהו מחסידי ז'בוטינסקי וגם הוא יתבע את עלבונו בצורה זו ממש: "וכי אפשר היה לחכות, וכי תעלה על הדעת בכלל, כי דבר מדבריו וכו'... יזכה בעיני גליקסון? וכי לא היה לנו הרושם וכו'..." אם כן – להיכן נגיע? הרי אין לדבר סוף, כל מי שירצה לסלק את בר-פלוגתו – יפסלנו מיד כעד שקר, כשופט בעל פניות, כחד בר-נש שאינו כדאי וראוי להלך מתחת לשמי-יה – וחסל. האמנם אי אפשר להם לשני יריבים לקדש מלחמה על פי חוזה ידידות של התקפה באמונה הדדית? טוב: דעת יריבך מוטעית, נפסדת, מסוכנת וכו' – אבל... אבל למה תמנע ממנו את הזכות להיות טועה ביושר לב?
הנה נזדמן לי לפני כמה שנים להביע דעה שלילית על אחד המבקרים. בטוח הייתי, כי אין הוא מסכים לדעתי, אבל שיערתי בכ"ז, שהוא מאמין לי באמונה שלמה, כי אמרתי את אשר על לבבי באמת. שהרי כן התייחסתי גם אליו, בשעה שמיד לאחר כך כתב על ספרי לאבא-אמא4 שהשירים בו הם קליפת השום. וכי למה זה לא אניח, כי לפי מידת השגתו בדברי פיוט בכלל שירי צריכים להיות רעים בעיניו? ואפילו עכשיו, לאחר כמה שנים, כשאותו מבקר ביטל אותי כעפרא דארעא במאזנים, ראיתי בזה התאמה גמורה להבנתו. אמנם, כשקראתי שם שחור על גבי לבן, כי "שלונסקי פסק להיות גם משורר קטן" נדמה היה לי, כי עלי להתעצב מעט, ובאמת התחלתי להתעצב, אך פתאום נזכרתי, כי שבועיים קודם לכך כתב המבקר, כי... בריטניה שבקה חיים ופסקה להיות גם ממלכה קטנה – ורווח לי, מילא – חשבתי בלבי – תמות נפשי עם בריטים! אם בריטניה אינה מלכות – הרי א. שלונסקי אינו משורר. אבל כוונות רעות לא הכנסתי בדבריו. ואלו מ. ג. הכריז, כי עדותי ועדות חברי חשודה היא, כי חלילה להם, לקוראים התמימים, להאמין, כי באמת ובתום לבב נלחמים אנשי "כתובים" ו"אמודאים" באידיאה או בנושא אידיאה בשם איזה רעיון יקר להם – שהרי כל המלחמה שלהם היא התקפה אישית מתוך שנאת ביאליק, "הנראה להם משום מה כעומד על דרכם". נדמה לי, כבר קראתי או שמעתי מעין זה. פלוני מקדש מלחמה באחד מוכתר – משמע, כי עינו לכתר. זוהי קנאה קטנה בזר הדפנים ובקטורת ההלל של היושב על כס. הרי כך אומר מ. ג.: לחינם קנאת סופרים והתחרות "צעירים"... והנה שאלת הקנאה אינה פשוטה כל כך. יתכן, כי מידה אנושית היא להיות שואף אל כתר. אבל כל אחד רשאי ומצוּוה לבחור לעצמו את השיא הנכסף. לכולנו יש דמות או דמויות נערצות בעבר ובהווה וגם בעתיד הרומזות לנו מרחוק: טפס ועלה אלינו! והתפיסה הזאת מבורכת היא ומרבה חכמה ויצירה, שכן היא העפלה אל הנערץ והנעלה. אבל אם אדם אינו מעריץ כתר פלוני, ואף על פי כן מתקנא בו – הרי זו חמדה קטנה ומגונה. האמנם חשדני מ. ג. בכך? הרי כך ממש הייתה הבורג'ואזיה5 טוענת גם על הסוציאליסטים, אשר קידשו את שם אידיאליהם בגבורה ובחירוף נפש: איזה "אידיאלים" יש להם?! הרי כל כוונתם רק לשרביט ושלטון של שר הפלך השנוא עליהם. לא, לא, מ. גליקסון! הרשה נא לי להיות קצת אדם ישר ולהשתוקק רק לנזר הנערץ בעיני.
ואשר לביאליק, "הנראה לנו משום מה כעומד על דרכנו" – הרי צריך שיובן היטב, כי הכוונה היא לא לביאליק כיוצר, אלא כבעל אידיאולוגיה, או ביתר דיוק: כמוציא לפועל תכנית אידיאולוגית, המקבלת צורה מו"לית מסוימת. ובקיצור: "כינוס". אין סיבה להתנגד לשקידה על אוצרות העבר ותיכון סדרים ומשטר בערכי מורשה מפוזרים, בכל אומה ובכל לשון יש עוסקים במצווה זו. יש אקדמיות מיוחדות לכך. יש אוניברסיטה. אבל שם אין התעודה הזאת – מעיקרה ולמעשה – מועמדת כניגוד וכמעצור ליצירה החיה. העבר הגדול חי שם בשלום גמור עם צאצאיו. ואלו אצלנו – אם להשתמש בלשון מסומלת – "מפני הכותל המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל", והיא לדעתנו, חטא לחיים, להמשך. כינוס? אדרבא! הכתובים הייתה הבמה המודרנית הראשונה והיחידה, אשר ידעה להזמין אושפיזין נכבדים ממלכות העבר אל סוכת ההווה ולהושיב ליד רילקה ומודליאני ואורי ניסן גנסין וא. שטיינמן את ר' נחמן מברסלב והשרף מסטרליסק ור' שניאור זלמן מלאדי. 6 כאחים ישבו אל שולחן אחד – ולא כצרים ואויבים. היה זה דו שיח – של אהבה גדולה ושל אמונה, כי נצח היצירה לא ישקר – בין אותיות רש"י ובין אותות הזמן. אבל כשהכינוס פירושו שמש בגבעון, דום! הס, ההווה! כשהכינוס אינו מקיץ נרדמים אלא מרדים מקיצים – הרי אנו רואים אותו כעומד על דרכה של היצירה. והמצב בספרותנו יוכיח, אצלנו לא אקדמיה ולא אוניברסיטה עוסקות במלאכה זו – אלא הוצאת ספרים מרכזית, הבולעת את רוב חילה הרוחני והגשמי של כנסת ישראל המוקדש לענייני ספר וספרות. וכאן המלחמה בין אנשי "המחנה" ואנשי הכינוס. אפשר להתנגד לה, אפשר להילחם בה – אבל אי אפשר להפכה לקנוניה חסרת רעיון ואמונה, שכוונתה קנאה קטנה ותחרות קלוקלת.
*
והנה ניסיתי לנמק בכתובים את דעתי השלילית על שירו האחרון של ביאליק, מ. ג. ניסה לנמק את דעתו החיובית. ואיני רוצה לחזור אל הוויכוח המצומצם על שיר זה דווקא (שאגב: לא רק אנשי ה"מחנה", אלא גם רבים מאנשי המחנה שללוהו). מ. ג. תפס בחוש נכון מאד, כי "לא השיר הזה הוא נושא בירורינו". כי אין זו חוות דעה על שיר פלוני, אלא ניסיון של הערכה כללית שונה מן המקובל ל"פרובלימה זו ששמה ביאליק". וכדאי פעם בפעם לשוב ולעיין מחדש בפרובלימות מוסכמות. כדאי מאד. כל תרבות-אמת מחייבת את "מזרה הזמן".7 אפשר שטועה אני, אפשר שהערכתי אינה מדעית, "דיסקורסיבית" אלא "וולקאנית הנוהגת קפיצת הדרך" וכו'... אבל זהו קודם כל: יחסי האמיתי לפרובלימה זו – ושורשיו – ביסוד היסודות של השקפתי על היצירה בכלל.8
אבל בטרם אבוא לשפוך אור-מה בפנס הקטן של מאמר–הזדמנות על עניין נכבד זה, איני יכול לפסוח על הערה אחת בדברי מ. ג. אני רוצה לברר, כי לא על העובדה של כרוניקה, בדבר שיר חדש קבלתי – אלא על המהומה היתירה, שהייתה קרתנית, לדעתי, ומעליבה קודם כל את בעל השיר עצמו. לדעתי, גם לכבד צריך בטוב טעם. ומאד מתפלא אני, כי בדרך של גזירה שווה רומז מ. ג. רמז של קובלנה על פרסום כרוניקה בדבר מסיבות "אמודאים".
וכי מבחינה עיתונאית אובייקטיבית היא חשובה פחות מכרוניקה על מסיבות "עונג שבת" או ברית טרומפלדור?9 האם התנגדות רעיונית חלה גם על השטח הנייטרלי של הכרוניקה? ובכן: דבר לא הדפיס מודעות על כתובים – והארץ לא יפרסם כרוניקה על "אמודאים". ולהיכן נגיע בדרך זו? והערה זו נראית לי אקטואלית מאד. לפי כל הסימנים נתונים אנו בתקופה שבה הוטלה המחשבה העברית שוב לתוך שדה קטל, מושגים ועיקרים רבים הוצאו ממבצרי הביטחון והקיפאון ונכנסו אל כבשן הבירור. ואם לא יהיה בתוכנו קצת חירות וקצת אמונה ביריבים – היאך תתקדש המלחמה?
כן. במאמרי נטפלתי אל הנבואה. גם זהו אחד המושגים הצריך, כנראה, ביקורת מחדש. אני לא ללשון ולסגנון נתכוונתי. אדרבא: התקוממתי על מיעוט דמותה של הנבואה, שבפי מבקרים רבים היא מצומצמת משום מה באופני ביטוי ובצורות כתיבה. התקוממתי על עצם ההשתמשות בתואר זה לגבי הדורות המודרניים, שכל מהותם, כל מכשיריהם וכל מערכיהם, מונעים בהחלט את החבצלת הפראית והקדושה הזאת ששמה נבואה. האם לא מטאור חד פעמי הוא כל החזיון הנבואי? האם לא אוניקום10 מוסרי הוא שאין לו דוגמה בשום אומה ולא מהדורה שנייה בשום תקופה? הרי היו לנו אחר כך להקת משוררים ועדת תנאים ואמוראים וגאונים וצדיקים – הזכה מי לתואר זה? חושהּ האינסטינקטיבי של האומה נזהר מאד מלייחס את הסגולה הפנומנלית של הנביא גם לאחד מכל ענקי הרוח אשר לכנסת ישראל משך דורות. ומה הן הסגולות, שנצטיירו באידיאליזציה ההיסטורית לגבי הנביא? קודם כל: ויתור גמור על האני הפרטי, נזירות בלתי אנושית מן הארציות, התמזגות מוחלטת, בלי שיור כל שהוא, עם האבסולוטום של הצדק המפגיע, הקנאי, הבז לפשרות. לא קורת בית ולא ידיד, איש ריב ומדון כל הימים. נגד השועים והקועים11 ונגד כל ונגד הכל. העם אוכל את נביאיו. צא, צא משוגע איש הרוח! וזוהי עצם הטרגדיה של הנביא, שהוא ידיד המוני העם, שאינם "מרגישים כי קרוב לעם האיש" וזהו גורלם לא רק של הנביאים, אלא גם של המביאים בלבם ובפיהם את הלענה והחזון. שמאז ועד היום אין לו אוזניים. אתם אומרים: ראו נא, הוא נערץ בפי כל! איש לא זכה כמוהו לאהבה רבה בהמונים, ובחייו. ולי נדמה: שום נביא ושום פייטן גדול לא זכה לכך. האהבה אינה ניתנת חינם. אהבת ה"הכל" היא שכר פשרה, היא תודה על ההליכה בקו המשווה ולא בקוטב. והנביא – משכנו בקוטב דווקא, בקצה, בקיצוניות. לא נוח לו לעַם עִם הנביא, לא נוח, מאד לא נוח. כי הוא מושכו אל השיאים, אל הבלתי מובן, אל הבלתי מושג. ומשום כן – דווקא אי הערכה ואי הסכמה הם סימן חיצוני ומהותי לנביא – וגם ליוצר גדול. על זאת דובר הרבה מעל דפי הכתובים. כי בה גם שורש שאר השאלות המטרידות את היוצר: על המוסכם, על המובן ביצירה, על הפרסום וכו'... וזה היה גם יסוד דברי על עניין הנבואה במאמרי "חבלי שיר" בקשר עם הפרובלימה "ביאליק".
ועוד טענה נטענת נגדי: הלא הוא משורר האומה, הוא סמל היהדות. ואני איני מבין את פירוש המלים. איני חסיד של משורר האומה. אני רואה בצירוף מלים זה סתירה איומה. הוא מזכיר לי צירוף אחר: "אלוהי האומה". היש פירוש לזה? אין! אי אפשר שיהיה. האלוהות, שהיא סמל העל-אומה והאל-אומה, שהיא השיא המסחרר של הכל-הכל-הכל, היאך תצומצם בד' אמות של אומה פלונית? היאך – אני שואל! היאך תוכל השירה, שהיא חלק אלוה ממעל ממש, לחכור לה דירה קטנה ונוחה של הלאומיות. אבל הרי גם האומה אינה חטיבה אחת, ומושג היהדות – גם לו פנים ומהויות שונות ומשתנות. יש יהדות של הרב קוק12 ויש יהדות של הרמן כהן ושל אחד העם ושל פרץ וברדיצ'בסקי ושל פרנץ ורפל ושל א. ד. גורדון או אוסישקין וז'בוטינסקי. לפנים הייתה יהדותו של הרב מלאדי ושל הגאון מווילנה ממצה את כל את כל קומפלקס המאוויים והמושגים של האומה. ועכשיו הרי לא יסתפק היהודי הלאומי ביהדותו של הרב קוק, וגם הבעש"ט ור' שניאור זלמן ור' נחמן לא הסתפקו ביהדותם של הגאון מווילנה וקודמיו. באה הציונות וגם היא צר היה לה המקום. הדורות הרחיבו ומרחיבים את בית קיבולה של היהדות ונותנים לה גם מסמלים אחרים. ומדוע זה לא תבינו, כי יכול מישהו או מישהם לראות כבר בחזון, לנחש בכיסופים את היהדות האחרת, יורשתה החוקית של היהדות רבת הקומות ויחידת המסורת, שהיקפה המסומל אינו מתמצה ע"י אחד העם או ח. נ. ביאליק? אנו מאמינים, כי עוד עוז ברוחה של היהדות, כי היא עוד תכבוש שטחים חדשים, שטחי מחשבה ואמנות, צורות וסמלים, שעד כה לא עבר בהם נושא משך הזרע העברי. ולמייחלי היהדות הזאת מאוויים אחרים ודמויות-הערצה אחרות. ומכאן האמונה בקול הבן וההשתוקקות אליו, מכאן ההתנגדות לכינוסיזם בתורת אידיאולוגיה, שיסודה הוא הביטחון, כי אין חדש תחת השמש של ההווה, כי הכל הוגד והושר ונחשב ונחנט כבר, ואין אנו אלא יורשים, שעברם מלא את כל משאלותיהם; ומכאן גם עדות נאמנה להזים את החשד בהתקנאות בכתרו של פלוני. שם, שם, בשטחים האחרים, החדשים, הנוספים – שם העטרה הנכספה, שם ולא פה, מעבר לזה, הלאה מזה, תמיד הלאה!
*
לא השליתי את נפשי למצות במאמר הזדמנות את האידיאולוגיה של המחנה שלנו. למעלה מחמש שנים אנו מנסים ללבן לעצמנו ולזולתנו את הנכסף, את שאיננו עדיין, את זה שצריך להיות ואשר העדרו גורם לכך "שלא ניחא לנו במשטר הרוחני המקובל והמוסכם אצלנו", ואשר בגללו ולמענו עוד תתקדש מלחמה גדולה. מלחמה – אדרבא! ואפילו חריפה, ואפילו מכאיבה. אנו בכתובים הרבינו להכאיב, שְׁמנו נתפרסם כבר כחריפים ואולי גם חצופים. אבל מעולם לא פסלנו את יריבינו כעדי שקר, כבלתי מאמינים ברעיוניהם הקדושים להם. אנו אומרים: דעתכם נפסדת, דעתכם מיושנת – אבל בטוחים אנו, כי בכל מהותכם ומצפונכם קשורים אתם לעולם האידיאות הזה, שאנו מקדשים עליו מלחמה. וזאת נדרוש גם מן המחנה שכנגד. קודם כל: אמונה הדדית, שיווי זכויות בנוגע ליושר ולכשרות. אין מונופולין למצפון טהור.
כתובים, שנה ו, גיליון א, כ"ח בחשוון תרצ"ב, 4.11.31, חתום: אשל
מאורע נפל בקריית ספר שלנו, הראוי מכמה בחינות להיכתב על גיליון: המשכילים לראות את המכאיב-לב שבמגוחך – יוכלו להסיק מסקנות. הנה הליברטו:
בשורה בעיתונות: המשורר ח. נ. ביאליק כתב שיר!! מחזיק 50 שורות!! הוא יתפרסם בגיליון פלוני של שבועון אלמוני. ושמחה בעיירה: מזל טוב! ולד פיוטי חדש! בן זקונים! ולא הרגישו הצוהלים, כי בכל ההשתדלות הזאת לעשות נחת רוח לרבי, ובייחוד בנוסח הבשורה, הייתה2 שירות משונה של התעללות בשוגג. יותר מדי השתוממות לעובדה של כתיבת שיר, יותר מדי... עד כי מאליה עלתה האסוציאציה של "וה' פקד"...3 ולכך ודאי לא נתכוונו המבשרים. והרי אצל הגויים, ב"ה, כותבים המשוררים גם ב"גבורות" – ואין תוקעים על כך בשופרות, והשיר נדפס.
שיר – כמו שיר, ככל שיר מסוג זה, כלומר: שיר הזדמנות, שהיה עלול לעשות רושם אקטואלי לולא החזרה הפסוקית על מה שכתב המשורר לפני שנים רבות, ובייחוד אלמלא קדמו לו השירים הפוליטיים הנמרצים ממנו בשירה העברית החדשה. וכך – שגרה מאומצת, ומשום כך רפויה. קצת לשון קודש והרבה ביטויים, שבפרוזה סתם הם נמחקים בקולמוסו של העורך משום לשון נקייה, ובפיוט הם מעידים על חסרון נביעה חזונית המתמלא בתחליף, בצווחנות. זהו "פלצט"4 ושצף של משוררים, שבלשון השיר ייאמר עליהם, "המשוועים אחוזי עווית ומרותחי קצף".5 האנשים הטובים הללו אשר מנו בדחילו את האותיות ואת השורות בשיר הזה, כדי להיווכח ולהוכיח (למי?): אהא! עוד כוחו עמו (וממילא גם עמנו)! – למה זה לא מנו גם את מספר הגידופים, שבכל לשון קודשיותם אין בהם כדי לחפות על מיעוט השירה: "שמצה... שפך תמיד... דלף מלים נבובות... שיקוץ משומם ותועבה... מק... צרעת... מתנבאים נכפים... טמאי נפש... 7 תועבות – 8 שרצים... נגועי אלוהים... פיגול כל קודש... נערים אווילים... מפלצת... בוז... דיראון... קלסה... רוק... שיכור מתבוסס בקיאו"...6 האין הכמות הגידופית הזאת תוצאה הכרחית לאיזה ליקוי באיכות? האין זו אותה נשכנות טיפוסית, שלדעתו של ביאליק בדרשותיו היא סימן לחוסר כוח, להיסטריקה? בעל כורחך אתה נזכר ב"שפך" החרפות שח. נ. ביאליק זיכה בו בשעתו את בעל המעורר, י.ח. ברנר וסיעתו.7 אותו ההד גופו עולה משם, אפילו אותה המלה "שפך", שכוונתה האסוציאטיבית ברורה לכל מי שאינו חכים ואינו טיפש: שפך השיח ורחש השפתותים... היבבות והיללות... זבוביות... התמקמקות... צד "חזירי"... סיטרא דמסתאבותא... ריח רע של דומה לכיעור... הפקרות שחצנית, בערות צוהלת... שער האשפות... צפיחית בלקריצא...8 דלף של "טראגיות"... מתחכם ומתעקם ועושה ערמומיות... היוצא מפיו יש בו איזה טעם... מעין דגים מלוחים בדבש... לא נשרים מנקרים אותם אלא פרעושים עוקצים אותם... בצבצו משם, מתוך הבִּצה, סימנים לדבר אחר: טלפיים".
האם לא מן המקור הזה גופו נחצבו אותם "7 התועבות", ו"8 השרצים"?9 ובכן: ברנר "דומה לכיעור" וכו'... ועכשיו – הרביזיוניסטים – מק וצרעת וכו'... היינו הך, לא על המגודף מעידים הדברים אלא על זכותו של המקור הפיוטי, על עוז החזיון.
והגורל אוהב להתנקם, באותו תפריט הגידופים שהוגש לברנר בידי ביאליק יש עוד פסוק אחד: "איש לא יאמין לו". ולא פילל ביאליק, כי נבואתו לא תתקיים, כי הוא עצמו יכזיבנה במו פיו, כשיבוא לוועידת "השומר הצעיר" בפולין ויאמר, כי ג' מאורות יש לדורנו – ובין השלישיה גם... י. ח. ברנר!10 ועכשיו נוסעים חצרוניו של ביאליק לנהלל להרצות על ברנר, ובאותו מעמד, לכבוד ברנר, מדקלמים דווקא את השיר הזה... והעיתון מודיע: החברים שמעו את דברי השיר בהערצה למשורר. תלמידי א. ד. גורדון שמעו את "שפך" הגידופים והתמוגגו. ואם נשתמש בלשונו של השיר, הם "שתו מים קלסה וגמעו רוק כממסך יין".
אכן, אצלנו, כנראה, הכל אפשר, ומשום כן: אין טעם להשתומם על כל המהומה, שקמה מסביב לשיר בן 50 שורות, שהחצי ממנו הוא, על כל פנים, מחוץ לזיקה אמיתית אל השירה במשמעותה האלמנטרית. ועל כל אלה, על כולם כאחד אפשר לפסוק רק בנוסח השיר הנ"ל: "ראינוכם שוב בקוצר ידיכם ובושנו מאד".
משבר פנימי עובר כעת על הגדוד. זאת היא כמדומני הרגשה כללית של החברים בעלי ההכרה, בכל פלוגות הגדוד, וחובתנו היא לחפש, לחקור לסיבות המשבר ולמצוא את הדרכים לבער אחריהן אם אנו רוצים בקיום בריא והתפתחות נורמלית של גדוד העבודה. אופטימיות מושבעת "קזיונית"1 רק תכסה את הפצע בקוּר דק והמוגלה תוסיף להתפתח ולהצטבר מבפנים עד אשר יתפקע הקרום, ואז נשקפת סכנה לכל הגוף, לקיומו של גדוד העבודה.
בין יתר הטענות הרגילות והידועות לכולנו בדבר אי הסדר, חוסר הסדר, והאשמים בהם נשמעת בזמן האחרון יותר ויותר נעימה חדשה בשיחות חברים רבים שנאמנותם לגדוד אינה מוטלת בספק. והיא – אי סיפוק בחיי הגדוד. ואין זה עניין של נקרנים, החיים על מצבי רוח ומהלכים בגדולות, אלא הרגשה כמעט כללית של חברים עובדים הרוצים בחיי עבודה ושואפים לצורת חיים חדשה. לכאורה הרי לא נתהוו שום שינויים בצורת חיינו, אך לכל מי שמתבונן בתשומת לב לנעשה במחננו צריך להיות ברור, כי אי סיפוק זה שהוא לכאורה הופעה חדשה בחיינו, אינו אלא תוצאה טבעית מסִדרי המקום מיסודם ומראשיתם, שלא הספיקה עד הזמן האחרון לבוא לידי גילוי מפני קוצר הזמן של חיינו החדשים ומפני עצם חדישות דרכנו, דרך הקומונה הפרימיטיבית בעבודה ובסיפוק כל צרכי החיים המביאה את היחיד לידי אפטיה גמורה מפני חוסר עניינים, צרכי חיים יום-יומיים ויותר מקיפים – מוכרחת להביא לידי מועקה נפשית ואי שביעות רצון, שרוב חברינו נתון בהם בהכרה או שלא בהכרה, והיא גם הגורמת בהרבה לכל אותו אי הסדר וחוסר הסדר, היוצרים אטמוספירה של אי עניין וחוסר התעניינות. ולא יועילו כאן שום דברי מוסר והוכחות כי כל אחד צריך, מוכרח ומחויב להתעניין בעבודה ובכל מהלך חיינו – החלשת האימפולס הכללי של חיי הפרט בתוך אותו הסבך של מקריות, בתוך אטמוספירה של אדישות, חוסר בסיס ותליה באוויר, שהפרט נתון בה היא המביאה גם לידי החלשת ההתעניינות בעבודה ובכל חיי הכלל. ושאלת סיפוק הפרט, היחיד, איננה אצלנו שאלה של פרפורים בלתי רגילים ודאגות פרטיות פיסיולוגיות של אינדיבידואליסטים חולניים, אלא שאלה של חיים וצרכי חיים בריאים, חיים בלתי תלושים, שהפרט לא ירגיש בהם לחץ ומועקה חומרית ורוחנית בצד הכלל, חיים שהיחיד ירגיש בהם בסיס תחת רגליו, ואינו תלוי בכל רק באיזה "כלל מופשט" מה שאין עד כה אצלנו. החבר נותן את כל מרצו לכלל ומקבל מאתו את כל צרכיו בצורה מרוכזת פרימיטיבית כזו, שהוא טובע בו בכלל זה, וה"אני" של היחיד נשאר ריק ומיותם תובע את תיקונו ואינו מוצא, ומכאן תוצאות הריקנות ושממון, אפטיה ואי שביעות רצון. מלבד העבודה ומחוץ לעבודה אין לכל החברים עניין כל שהוא, הנהלת ענייני הכלל אינה יכולה וגם לא צריכה להימסר לכל הקיבוץ של מאות חברים, מלבד זה שישנם חברים שעל פי מהותם אינם מסוגלים או אינם מוצאים להם עניין בדברים אלה. (ומובן מאליו שבמצב כזה אין אז טעם לדבר על צורת חיים קבועה ועל חיים קבועים). הרצון והלהט והשאיפה לחיים חדשים שהביאו את כל אחד מאתנו אל הגדוד, יכולים להתפוצץ אל סלע המציאות, אם לא נתחשב בה. משך שנה-שנתיים יכול הפרט להתכווץ ולהימצא גם בתוך תנאים מעיקים עליו, במשך שנה שנתיים חשבנו נחיה ונראה. כל אחד מאתנו חשב: הכאוס הכרחי הוא בתקופת התוהו שלפני היצירה, במשך הזמן יתגבש הכל ויקבל צורה בהירה – והאמנם נתברר לנו במשך הזמן שאנו חיים יחד, מה הם התוכן והצורה שאנו רוצים בהם? אבל הרי אי אפשר להמשיך את קיומנו במצב כזה.
הסתמיות ואי הבהירות של ההרגשה והמחשבה מוכרחות לפנות מקומן להבנה בהירה והרגשה בריאה, אם אין אנו רוצים להגיע במשך הזמן מצד אחד למדרגת חֶבר אנשים היודעים רק לדרוש מאת ההנהלה לחם ושעשועים, מדרגה ידועה הן מן הבחינה האישית והן מן הבחינה החברתית, מדרגה שאין בה מן "הנפליוויט"2החופשי רק מן "עבדא בהפקרא ניחא ליה'",3 ומן הצד השני – לכיתת אנשים היודעים להתגבר על עצמם ולוותר, אנשים שבורים החושבים כי בהתמזגותם ובהיטמעם בחיי ה"כלל" הם מעלים את מהותם הסגופה במובן מוסרי. ואי המוצא?
1.ספרייתנו
מוסד תרבות זה אינו חדש בכל ציבור הפועלים באשר הוא וערכו רב למדי בחיינו. ואם במחנה נודד כך, בנקודת ישוב קבועה – לא כל שכן, הספרייה – נשמת הציבור היא. ואף על פי כן נוהגים ביחס למוסד זה יחס אם לא של ביטול גמור, הנה לא אגזים אם אומר: יחס של שוויון נפש השקול כנגד ביטול גמור. המקום קבוע הוא וזה מחייב הרבה. עלינו להמתיק כאן את חיינו וליצור את כל האפשרויות לסיפוק צורכינו השונים כדי שלא תינשאנה העיניים לבקש מתוך אונס רווח והצלה ממקום אחר. וכי מה עלול להיות עדיף במובן זה מספרייה (ספרייה ובית קריאה במשמע) הבאה לספק את העיקרי שבצורכינו המרובים שנתלשנו מהם לגמרי. רכישת ספרים שיהיו נכסי צאן ברזל שלנו כאן – במקום שאנו מכים שורש בו – מצוות-עשה היא אשר כל העובר עליה (במתכוון ושלא במתכוון), את נפש הציבור הוא קובע. ולצורך זה מפרישים אצלנו פרוטות שאינן מספיקות להשביע אפילו אחד משישים של רעבוננו. בנידון זה עלולה לסייע לנו בהרבה "הספרייה המרכזית" – ואולם שוויון הנפש מצד בעלי היכולת מביאהּ לידי כך שבגלל גרוש לגולגולת שאנו חייבים לספרייה המרכזית ואין אנו שמים אל לבנו לפורעו – מונעת זו מאתנו (ובצדק!) את עזרתה העלולה לתקן כל כך הרבה.
ולפי כך לא ייפלא הדבר, כי הסך הכול של עבודתנו התרבותית במקצוע זה זעום קצת ביחס למה שצריך ועלול להיות אלמלא אותו שוויון נפש וביטול לעניינים תרבותיים שוועדינו לקויים בהם.
2. הספרייה
[- - ]1 מקוראי עברית – רבים הקופצים בעיקר על הספרים החדשים (הוצאת "שטיבל" ועוד). להיטות יתרה מורגשת גם ביחס לספרים רוסיים, מעט פחות מזה – ביחס ליהודית2. ואולם איכותם וכמותם של אלו ואלו כל כך מצער עד שאפילו מחצית הרעב אין הספרייה במצבה הנוכחי עלולה לשבור [...].
הדרישות שהזמן גרמן ושתובעות את מלאתן3 מיד, הן: 1. להגדיל את מספר הספרים על ידי קנייה הולמת את צורכי החברים; 2. לחדש בהקדם הכי אפשרי את סיועה של הספרייה המרכזית (כלומר: על הוועד לסלק תכף ומיד את החוב – גרוש לגולגולת – שמגיע מפלוגתנו).
3. המקראה4
לא מועטים היו הקשיים שעמדו לשטן אף בראשית הסדר חדר הקריאה. חוסר מעון, ספסלים, שולחנות וכדומה... העדר גמור של עיתוני חוץ לארץ וקבלה ארעית ובלתי מסודרת של עיתונות הארץ, וכנגד כולם: לא נעדר אף אותו ביטול גמור מצד כל הוועדים למיניהם ובתוכם בראש וראשונה – ועד הפועל. ואולם קמעה-קמעה הוסרו המכשולים והמקראה (חדר הקריאה) סודרה ותיעשה, כראוי לה, למרכז תרבותי רב-ערך בשביל רוב חברינו. הוקבעה קבלת העיתונים מהארץ ומחוצה לה (הארץ, דואר היום, קונטרס, הפועל הצעיר, די צייט, בעפרייאונג ועוד...) הסתדרה גניזה שמדי יום ביומו נפרש לתוכה אקזמפלר אחד מכל המתקבל לספרייה. (יש כבר סדרים רצופים מעיתונות החודש בעבר). מספר המבקרים המינימלי – 50 חבר ליום (את עיתונות הארץ קוראים יותר מזה). מורגש צורך גדול בעיתונות הגולה. לא פחותה ממנו ההתעניינות במכתבי עת רוסיים. במובן זה יכולים לבוא לעזרת המקראה החברים עצמם: על כל המקבלים עיתונות מביתם בגולה למסור אותה לאולם הקריאה לתועלת כל החברים. ועם כל זה אין עדיין המקראה כסדרה וכהלכתה: שאלת המעון לא נפתרה כליל: החדר צר מלהכיל בו את מספר מבקרי המקראה ההולך ורב. וכמוה אף שאלת ההארה ושאר הצדדים הטכניים שמהם התפתחות המקראה תלויה. ומעוות זה אינו ניתן להיתקן אלא אם כן יבוא ועד הפועל לסייע בדבר ועמו כל חבר וחבר המכיר בערכו התרבותי הרב של המוסד הזה.
1.
פינה נידחת וטפלה ככל דבר שבתרבות אצלנו – שיעורי ערב. אין שַׂם אל לבו את מצבו של מוסד חשוב זה: אם בקו השלום הוא או לקוי, ואם לקוי, – למצוא ארוכה לשפרו. ולפיכך אין איש יודע כי שעורי הערב שלנו עדיין במצב "היולי" הם. ומכל שכן, שאין איש יודע את סיבות הדבר. החומר האנושי – נוזל עדיין: הללו נוספים והללו נגרעים – ואלה ואלה מעכבים בעד התקדמותם של הקבועים ועומדים. את אי קביעותם של המתלמדים יש לתלות בהרבה סיבות.
מקצתן – צדדיות-ארעיות ורובן – כלליות, מחויבות המציאות, המסובבות על ידי התנאים המיוחדים ללומד-פועל בכלל, ששעתו הפנויה קצרה ואינה מספיקה לו למלאות את כל צרכיו האישיים והציבוריים (שיעורי הגנה ועוד) ולומד-פועל ארצי-ישראלי שאי-ההתאמה בין התפתחותו הרוחנית ובין ידיעתו את השפה כל כך גדולים עד שהוא צריך להדיר עצמו מהנאת כל הצרכים הרוחניים ולחזור אל בית-רבן, אל ספסל דרדקים.
קביעות והתמדה מלבר ומלגו (כלומר: בחומר האנושי ובהתקדמותו), עלולה להיות בייחוד בכיתת המתחילים שידיעותיהם או ביתר דיוק: אי ידיעותיהם, של מתלמדיה דומות זו לזו. מה שאין כן בכיתות האמצעיות, כיתות הביניים, שההבדלים וההדרגות בידיעותיהם של הנלווים עליה כל כך מסובכים עד שכמעט מן הנמנע הוא להביאם לידי "מכנה משותף" והשיעור חדל להיות "מעניין" בשווה לכל נפש.
ולפי כך יש לשמוע מפני בני כיתה זו טענות ודרישות שונות זו מזו – הללו תובעים ממשיות יבשה, רק הקראות, רק דקדוק: אני הלכתי, אתה הלכת, הוא הלך... וכנגדם דורשים הללו לחלוחית: תנ"ך הבה לנו, ספרות, כי בהשתלמות אנו רוצים, במזון רוחני בשפה העברית. ואתה לך ותפוש את החבל בשני קצותיו. להתגבר על קושי זה ולספק לכל אחד את צרכיו אפשר רק על ידי מיון יותר מדויק ומכוון, כלומר על ידי ריבוי הכיתות וסידורים לא רק על יסוד שיתוף הידיעות הממשיות אלא גם, ובעיקר, בהתאם לשיתוף הצרכים. לפני שבועיים התחיל הדבר להתגשם: המתלמדים נחלקו לד' כיתות, מן המתחילים לגמרי עד המשתלמים שידיעותיהם בשפה מספיקים להם לשבור את צורכיהם הרוחניים בשפה העברית. ואולם נסיעתו של הח' י. שויגר1 הפסיקה את העבודה בראשיתה והמצב חזר ליושנו.
2.
ולהוסיף על הקשיים הללו קפצה עלינו בהיסח הדעת בזמן האחרון שאלה לא פחות סבוכה מן הצד הרוחני שבדבר ולא פחות קשה מצדו המעשי. הלא היא שאלת חינוך ילדים. כי הן לא בארעי ולא "במשהו מעין" את השאלה הזו נפתור.
איני רוצה להפליג ולהפריז בתבונת חינוך חדש בהתאם גמור לעולם החדש שאנו יוצרים, ואיני תופס את הדבר אלא במיעוטו. – עלינו ליצור, לפחות, את הסביבה השכיחה, את צורת חייהם של תינוקות דבית רבן, – עבודה הטעונה השתלמות מוסרית ופדגוגית והתמסרות של יום עבודה וגם יותר מזה.
3.
קיצורו של הדבר: כל אותם הקשיים, שבאו בעטיים של התנאים שפורשו לעיל, ששעות ערב לפועלים נתונים בהם, והשאלה החדשה, רבת האחריות והתוצאות, שעמדה על פרק, שאותנו מוכיחים למדי עד כמה מן ההכרח שאיננו סובל דיחוי זמן כל שהוא – היא הדרישה המעשית: להמציא מיד (מתוך הגדוד או מחוצה לו) גננת מומחה (לא "מדופלמת" במשמעותו הקזיונית [המתפלפלת] של שם תואר זה) אשר תכשר לקבל על עצמה את חינוך הילדים בכל רוחבו ועומקו של מושג זה, ולפחות, עוד מורה אחד, כדי לספק בשיעורי ערב את צורכיהם המרובים והשונים של חברינו.
בִּתְכוֹל הַשָׁמַיִם,
בְּגֹבַהּ כִּי רָב,
כְּבָר שָׁטוּ אַלְפַּיִם
דָגִים שֶׁל זָהָב.
וְלַיְלָה שׁוֹטֵחַ
רִשְׁתּוֹ לְצוּדָם
וְצָד הַיָרֵחַ
הַבָּא מִן הַיָם.
וְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת,
וְלֶטֶף לָהּ רַךְ.
וְטַלִי חוֹשֶׁבֶת
וְסָחָה לִי כָּךְ:
"הָעֶרֶב עָשִׂיתָ
אֶת כָּל הַדְּבָרִים,
אַךְ עוֹד לֹא נִסִיתָ
לִכְתּוֹב לִי שִׁירִים.
הִנֵה הַמַחְבֶּרֶת,
הִנֵה גַם הָעֵט,
אֶפְשָׁר, זֹאת אוֹמֶרֶת,
מְעַט לְפַיֵט."
יָשַׁבְתִּי, חָשַׁבְתִּי:
אוּלַי… וַאֲבָל…
וְשִׁיר זֶה כָּתַבְתִּי
בִּשְׁבִיל חֲמוּטַל:
הֲשָׁמַעְתָּ אֵיךְ בַּנֶּגֶב
אֶרֶץ מוּל שָׁמַיִם
מִתְפַּלֶּלֶת רֶגֶב-רֶגֶב:
הָבוּ לָנוּ מַיִם!
מַיִם! מַיִם! הָבוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאנוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאנוּ – מִי יַרְוֵנוּ,
מִי יִתְּנֵנוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאתָ גַּם קִוִּיתָ,
רֶגֶב-רִגְבּוֹתַיִם,
עוֹד נַרְוֶךָּ וְרָוִיתָ,
עוֹד נַרְוֶךָּ מַיִם!
מַיִם! מַיִם! הָבוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאנוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאנוּ – מִי יַרְוֵנוּ,
מִי יִתְּנֵנוּ מַיִם!
עוֹד נַרְוֶךָּ, עוֹד נִבְנֶךָּ,
נֶגֶב, וְנִבְנֵיתָ!
תְּמוֹל נִכְסַפְנוּ עוֹד: אַיֶּךָּ?
וְהַיּוֹם נִגְלֵיתָ!
מַיִם! מַיִם! הָבוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאנוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאנוּ – מִי יַרְוֵנוּ,
מִי יִתְּנֵנוּ מַיִם!
אַתָּה שֶׁקִּדַּשְׁתָּ שַׁבָּת מִלִּבְרֹא
צַוֵּנִי אֵלֶיךָ לָגֶשֶׁת.
הָיִיתִי כְּשֶׂה שֶׁחָזַר לְדִירוֹ
מִלַּיְלָה
מִנֶּכֶר
מִגֶּשֶׁם.
חָמַדְתִּי שׁוּב לַחְמְךָ הַלָּבָן
לַחוּת רְגָבֶיךָ בַּחֹפֶן
וְלַיְלָה אַחֵר
מְפֻלָּשׁ וּמוּבָן
נוֹהֵר כִּשְׂדֵרוֹת אֶל הָאֹפֶק.
יִשְׁלוּ בְּחֵיקְךָ מִשְׁכָּנוֹת וְדִירִים
אֶשְׁכַּב גַּם אֲנִי וְאוֹחִילָה
לְלֶטֶף יָדְךָ אֱלֹקִים אַדִּירִים.
הָיִיתִי שָׂדֶה שֶׁהִשְׁבִּילָה.