חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

בשנת 1935 שלונסקי ובני חבורתו הסתכסכו עם בעל קפה "רצקי" ועברו לקפה "אררט". שלונסקי הסביר כי בהתרגש עליהם המבול (הריב עם רצקי) חיפשו בני החבורה מקלט, והלא "אררט" הוא המקום שבו נחה תיבתו של נוח לאחר המבול...

 

אנקדוטות נוספות...

חטוטרת עולם

הדים, כרך א, חוברת ד, תשרי תרפ"ג, עמ' 60–61, חתום: א.ש.

רשימה זו נכתבה בהשפעת המסה "כשלון ההומניסמוס" (1919) מאת המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק (1880–1921). שלונסקי הזדהה עם הרעיונות שהביע בלוק במסתו, והם היוו תשתית רעיונית להשקפת עולמו הפואטית והאידיאולוגית. הוא תרגם מסה זו ופרסם אותה בהדים (כרך ג, חוברת א, תרפ"ד).

כחטוטרת שאין לה תקנה הועמס על גבנו הַתְּמוֹל, ואתה פורש שחוח לצדי דרכים ומסתתר מעצמך; – גם אתה בעל מניה הנך בהעוול העולמי אשר שמו – תרבות. עוול עולמי! כי מה יודעת תרבות זו, המנעילה כסיות משי1 על כפו של "חרש הערב" נטולת הציפורניים, מה יודעת היא מן העמל ומן הצער של "חָרָש-המחרשה"2 – מוַנקָה ומקַטְקָה.3

וֶרְפֶלִים4 משלים את נפשם ב"הבטחה, כי יום יבוא". אך – לא! רב מדי דבקו הכסיות בעור כפם-כפנו, ואי אפשר, אי אפשר לחלצן. ולחיות, לעבוד – משמע: לשמש בידיים מגודלות ציפורניים ומיובלות.5

ואנה אברח? אנה אברח עם החטוטרת שעל גבי!

ובייחוד עכשיו.

מלמטה: נוהר אספסוף פרוע, יחף ומוקיע על ניסו: "עם הארץ". הורס אל ארמונות, מנפץ חלונות-ראווה ושוסה את תפארת האתמול.

ומלמעלה: אקציונרי התרבות מאתמול, הטהורים שב"חרשי ערב" – כדי להתנשק עם "חרש המחרשה" ולכסות על קופת השרצים התלויה להם מאחוריהם – קורעים בראש כל חוצות את מניות העוול העולמי, מתייחפים, מתערטלים, מגדלים פרע ומתכערים:

מנוולים אנו! ברברים אנו! סקיתים אנו! חוליגנים! בורים! לסטים מזוינים!6 הבה נתנשקה ונקה!7

רק לא תרבות! רק לא אינטליגנטים!

אנה נברח? מה ילד יום?

"חרשי-המחרשה" – הללו חותרים מלמטה ועולים. והלב מהסס: הייצרו תרבות חדשה? הַיְּרַצּוּ עוונותינו? רזי, רזי לי: למה נעלו "נעלי לכה"? היעצרו כוח ליצור את תרבות עם הארץ עכשיו בהכביד הצילינדר על "סנה-ראשם", או יושיטו לנו כף שעירה בכסיות משי שננעלו בידיים לא הסכינו?

חוליגנים! גונבי סוסים! שובו, שובו והשיבונו אל הערבה!

ו"חרשי הערב" – הטהורים שבהם! היזכו לישר את חטוטרתם, לכפר את פני האדמה – או אולי תחככנה ה"לפטיות" [נעלי קש] את רגלי התרבות וייחר הגרון מצווחות התאחוות עקרה לאספסוף. ובציפייה גרויה, מלובנה, כְּחַכֵּי גזר דין, אתה ממשמש כל רגע בגבך:

מי יודע אולי – אולי... אולי נשרה כבר חטוטרת התרבות מעל גבך. את מניותיך הן כבר קרעת (או לא?)

נספח: שיר א במחזור "עָמָל"8

כַּף-יָד לָנוּ קְטַנָּה וְאֶצְבָּעוֹת חָמֵשׁ לָהּ

אֶצְבָּעוֹת-שַׁעֲוָה דַקּוֹת לְהִשָּׁבֵר.
בְּרֵאשִׁיתָן הוֹלֵם דֹפֶק וּבִקְצוֹתָן צִפָּרְנָיִם.
הָהּ מַה נַּעַשׂ לָאֶצְבָּעוֹת בַּיוֹם שֶיְעֻבַּד בָּן?

הֲלֹם בְּאַדִּיר דֹּפֶק-אָדָם! גְּדַלְנָה פֶּרֶא צִפָּרְנָיִם!
אָנוּ הוֹלְכִים אֱלֵי עָמָל!

 הוֹ אַשְׁרֵיכֶן הָאֶצְבָּעוֹת אוֹחֲזוֹת מַגָּל בְּיוֹם קָצִיר
חוֹבְקוֹת רֶגֶב כֻּסָּה חָרוּל

אִמְרוּ אַתֶּן:
מַה יֵּעָשֶֹה לָאֶצְבָּעוֹת הָעֲנֻגּוֹת?

1 שלונסקי רומז כאן למשוררים האסתטיקנים, כפי שהם מתוארים בשירי המשורר סרגיי יסנין ובמיוחד בפואמה "וידויו של חוליגן". והשוו להלן לרשימה "סתיו".
2 רמז לשירו של המשורר הצ'כי פרנץ ורפל (1890–1945) "האדם הטהור". השיר תורגם על ידי יעקב רבינוביץ (בחתימת מ. ז. – ראשי התיבות של הפסבדונים שלו, מ. זטורי). תרגומו של רבינוביץ נדפס בהדים כרך א, חוברת ג, אלול תרפ"ב, עמ' 53–54. שירו של ורפל חדור אופטימיות ואמונה בחידוש פני האנושות כתוצאה מסינתזה שבין "חרש רעיון הערב" ו"חרש המחרשה".
3 שלונסקי מקשר את הביטוי "חרש המחרשה" משירו של ורפל לדמויות מתוך הפואמה "שנים עשר" של המשורר אלכסנדר בלוק. "ונקה" החוליגן ו"קטקה" הזונה בפואמה של בלוק מייצגים את אנשי המהפכה.
4 שלונסקי מתפלמס כאן במרומז עם עורך הדים, יעקב רבינוביץ, שתרגם את שירו של ורפל "האדם הטהור" (ראו הערה 2). רבינוביץ המשיך את הפולמוס עם שלונסקי במדור "הערות וציונים", הדים, כרך ג, חוברת ה, תרפ"ד. עוד על הפולמוס שבין יעקב רבינוביץ לשלונסקי, ראו להלן ברשימה "רעננות".
5 הידיים נטולות הציפורניים מול הידיים מגודלות הציפורניים והמיובלות מסמלות אצל שלונסקי את המשוררים הסימבוליסטים, המשתייכים לאצולה ולבורגנות לעומת המשוררים הפרולטרים, האיכרים, מחוללי המהפכה הרוסית. באמצעות תיאורים אלה מבטא שלונסקי את ההבדל בין המשוררים החיים את מציאות העמל והצער, ונותנים לה ביטוי ביצירתם, מול המשוררים התלושים מן החיים ודוגלים בשירה "בת השמים". תיאורים אלה בשיריו של שלונסקי מהווים גם סמל לדרכה של הציונות ושל השירה הארץ ישראלית החדשה המבקשת להמיר את אידיאל הרוחניות הצרופה באידיאל החלוציות, וראו השיר "עמל" (נספח להלן).
6 רמיזה לקבוצת סופרים רוסיים שהתארגנה ברוסיה בשנת 1916 ובראשם איוונוב רזומניק. קבוצה זו כללה את המשוררים אנדרי ביילי, אלכסנדר בלוק, סרגיי יסנין ועוד. משוררים אלה הדגישו ביצירתם את הפן האסייתי-סקיתי שבעם הרוסי. וראו למשל הפואמה "סקיתים" (1918) מאת אלכסנדר בלוק.
7 ראו לעיל הערה 3.
8 השיר "עמל" פורסם לראשונה בתוך ספר השנה של ארץ ישראל בעריכת אברהם צפרוני, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ ודוד שמעונוביץ (תרפ"ד-תרפ"ה, עמ' 253) וכונס לראשונה בספרו של שלונסקי, בגלגל: שירים ופואמות (הוצאת דבר, תרפ"ז, עמ' צו).