חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

כסית

שמו של בית הקפה של חצקל "איש- כסית" הוענק לו ע"י שלונסקי שצירף יחד המלים "כיסא" ו"כוסית"

אנקדוטות נוספות...

ילגיזם

דברים במסיבת "אמודאים"

כתובים, שנה ה, גיליון יג, י"ט בטבת תרצ"א, 9.1.31. המשכו: שם, גיליון יד, כ"ו בטבת תרצ"א, 15.1.31, חתום: א. שלונסקי

בשנת 1931 מלאו מאה שנים להולדת המשורר יל"ג – יהודה ליב גורדון. "אגודת הסופרים" ביקשה לחוג את היובל ברוב עַם: התקיים נשף יל"ג מטעם האגודה, נדפס גיליון מיוחד של כתב העת מאזנים שהוקדש למשורר, נערכה תערוכת יל"ג והוחלט להוציא לאור את כל שיריו. בנשף יל"ג נקרא מכתב של ביאליק (מאזנים, ה' בטבת תרצ"א) שבו שיבח את יל"ג על שום שחידש ורענן את השפה, בתקופה שבה היה "שדה שירתנו זרוע רובו ניבים, מליצות ריקות ושדופות". לעומת זאת טען ביאליק כי "עתה הולכים ובאים עלינו כמדומה שוב ימי מליצה חדשה, שוב הולך קולם של אילני סרק, המליצה החדשה מכרכרת שוב את כרכוריה ויוצאת בקב של קוממיות בקומה זקופה ובקול ענות גבורה". שלונסקי ושטיינמן הבינו כי ביקורתו של ביאליק על "המליצה החדשה" כוונה נגד הספרות המודרניסטית ובמיוחד נגדם, והשתמשו בנשפי יל"ג כעילה לתקוף את ביאליק בעקיפין באמצעות ביקורתם על "בולמוס יל"ג".

שטיינמן כתב שלושה מאמרים: "על יובל יל"ג ועל יובלות בכלל" (כתובים, גיליון יב, 29.12.30), "המשורר" (שם, גיליון יג, 9.1.31 ; גיליון טו, 29.1.31), ו"יל"ג אמן פדגוג בשירה" (שם, גיליון יד, 15.1.31) ושלונסקי פרסם את המאמר שלפנינו שבו טען כי יל"ג כתב שירה לאומית רדודה במקום לכתוב שירה לירית-אישית, אך למעשה כיוון את חיציו נגד ביאליק – המשורר הלאומי. עדות לכך שיל"ג לא היה אלא עילה ותחליף לביאליק ניתן למצוא בדמיון הרב שבין המאמר "ילגיזם" לבין שירו של שלונסקי "בהקיץ" שהוקדש לביאליק (15.7.49). במאמר כתב שלונסקי כי יל"ג ידע את "השירה הגדולה" אלא שמחויבותו הלאומית גרמה לכך שהוא הפך למשורר לאומי ו"ויתר על גובהי השירה" הלירית. גם בשירו "בהקיץ" טען שלונסקי שביאליק הפך למשורר לאומי בגלל מחויבות לאומית ל"עול חולין והכרח" וגנז את הליריקה הצרופה.

שטיינמן ושלונסקי תכננו לכנס את המאמרים שכתבו על יל"ג בחוברת מיוחדת, ועוד בטרם פרסם שלונסקי את מאמרו "ילגיזם" כבר התפרסמה מודעה המבשרת על כך שעומד לצאת לאור קונטרס יל"ג מאת א. שטיינמן וא. שלונסקי (כתובים, 29.12.31). אולם תכניתם זו לא יצאה אל הפועל.

בשנת 1933, כשלוש שנים לאחר פרסום "ילגיזם" בכתובים, חזר שלונסקי והדפיסו שוב בכתב העת טורים תחת הכותרת "פירושים" (3.10.33), והכניס בו שינויים מפליגים. מסתבר ששלונסקי ביקש להשכיח את ביקורתו החריפה על יל"ג ולמחוק מכתביו כל זכר לפולמוס זה. הוא הציג את "פירושים" כמאמר חדש, שנועד לפתוח מדור חדש בטורים ששמו "רשות הדיבור". שלונסקי טען שאת הדברים שהביא במאמר "פירושים" דלה מתיק "הגניזה" הפרטי שלו: "מעלעל אני בתיק 'הגניזה' שלי וחופן משם צרור עלים טרופים [...] אַעֲלֵם על הדפים האלה כמות שהם וארחיב מעט את הדיבור". בשנת 1960, כאשר כינס שלונסקי את מסותיו בילקוט אשל, שוב הכניס שינויים לא מעטים במאמר, וגם הפעם הפרידו לשני מאמרים, שלכל אחד ניתנה כותרת משלו: "טענות ומענות" ו"מגן אבות ובנים". השינוי הבולט והמפתיע בכל אחד מהגלגולים המאוחרים של המאמר "ילגיזם" הוא, שאין בהם זכר ל"ילגיזם" ויל"ג אינו נזכר בו כלל.1

הדים למתקפה של אנשי "כתובים" על יל"ג ניתן למצוא בפרודיה השנונה "לא יעלה ולא יבוא" (בלילה ההוא: גיליון ספרותי-הומוריסטי מצויר, פורים, תרצ"א, בחתימת "איפכא מסתברא"): "מעניין שלא ל'אב' בית דין הכתירו את יל"ג אלא – שומו שמים – לאבי השירה העברית", נכתב בפרודיה, "אבל אל אלוהים, מאימתי זה נחשב יל"ג למשורר? הרי לא השתתף מעודו בכתובים?! ולא יכול היה להשתתף מפאת היות שיריו מובנים...".

את עיקר דברינו עלינו לכוון בהזדמנות זו לא אל יל"ג הפרטי והמת, כי אם אל היל"ג הקיבוצי, החי. על ההווה אני רוצה לדבר. על ההווה עלינו לדבר תמיד – גם בשעה שאנו מסיעים את רעיוננו כמשלחת מחקר אל הקוטב הצפוני של העבר.

ואולם, היש עוד גזע אנושי כשבט העברי שלנו המרגיש את עצמו בתחומי ההווה כעדה לא קרואה, בחינת עוברי אורח או קבצנים במשתה לא להם. מי אני ומה אני החי והנושם עכשיו? אני לי רק יורש, רק נין ונכד. מן הרֶנְטָה של אבותיי זצ"ל אני זן ומפרנס את הווייתי האנושית בעולם-יה.

נדמה לי, כי הרנטה הזאת היא שורש ההתרוששות שלנו, היא שפכה את היהדות המסויגת ומתוריֶ"גֶת2 לעדת שומרי חינם שהופקד בידם רכוש מוגמר ומסוים ושתפקידם אינו הרס אנוכיי למען הבניין העצמיי, אלא שכיבת יורשים על דינרי היש המונחל. בנים אנו, בנים לאבות.

היהודי נהג תמיד לטשטש את אֲנִיוּתוֹ, את קיומו ההווי. כנושאי ירושה גדולה של תורות ומצוות היינו פטורים ממילא מן האחריות העצמית לאדם המתהלך תמיד חסר ישע מתחת לשמי ה'. מה חידה ולא פתרו לנו הפותרים הגדולים ז"ל? מה רעיון ולא הוגד כבר עד תומו? היהודי לא ראה את עצמו ניצב פנים אל פנים מול הבלתי-נפתר הגדול; הוא לא ביקש נתיבות, כי הן נמצאו כבר. אנו לכל היותר עסקנו בפירושים. העיגול סגור. האבות סגרוהו. ואתה, היהודי הבן, אין לך אלא לקיים מצוות ולשמור מורשה. הכל היה – ואין הווה. מאחורינו – חז"ל (דבריהם כמסמרות – לא להוסיף ולא לגרוע!), לפנינו – משיח מוכן ומזומן (רק אל לדחוק את הקץ!) – ובאמצע: תחנת מה-בכך: ההווה.

זהו, כפי שנדמה לי, יסוד המחלה הממארת, שדבקה בנו ואשר שמה שנאת ההווה, שנתבטאה במימרה הקדמונית: "אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים".

היו שאמרו: הכרח הוא! וכי תֵּמה היא, שהיהודי הגולה עוקר את עצמו אל נגוהות העבר או אל ערפילי העתיד – והוא הרי עשוק-הווה. ומה פלא אם בבקשו בפזוריו משען לעצמו, נאלץ היהודי התלוש מתחתיו להיתלות לשם הצלה באשל העבר? רק החי בכוח עצמו אוהב את עצמו. בגולה לא ניתן לנו לחיות את חיינו באחריות עצמנו, ועל כן – חמדנו את ההווה של הגוי והערצנו את העבר של היהודי.

את עצמנו, את קיומנו האנוכיי, ההווי – לא אהבנו. (אולי זה פירוש הפסוק היל"גי "הווה יהודי באוהליך ואדם בצאתך"?).3 אך הנה עת שיבה לנו עכשיו אל מולדת ההווה (אותה שיבת ציון שיל"ג התכחש לה, אף על פי שיש עושים אותו עכשיו במחנה "מגן דוד הקרס"4 כמעט למבשר המדיניות הממלכתית). הנה לנו עת הפיכת מולדת העבר למולדת ההווה. ועם החזרת ההווה תוחזר לנו אחריות הבניין העצמיי – וממילא גם האהבה העצמית.

כך, בערך, אמרו המנחמים והמתנחמים. הנתקיימה התנחומה הזאת? האם לא כל האותות הרעים מעידים, כי גם פה – ואולי: פה שבעתיים – מוסיפים או להתפנק ולהתייהר בעצלות של בני-אבהן [מיוחסים] העניים מרוב ירושה, עצלות שגילויה החיצוני והמנומס הוא פולחן העבר ונימוקה הנפשי המכוסה הוא שנאת ההווה? באיזו אבלות מוליכים כאן את היצירה החיה. לא שמץ חג, לא קורטוב אור. את כל החדווה והיום-טוב נושאים שי למתים. ראו-נא, ראו: באיזו התעסקות, כמעט ב"וַיִחַד" עטים אצלנו אל היובלות, אל החז"לים. הכל עטים – זקן וצעיר, שמאל וימין, אנשי חזון ואידיליה, – מ"עונג שבת" עד "הנוער העובד". האם לא נדמה לכם, למראה המהומה הזאת, כי מתכריכי המנוחים הגדולים והקטנים מבקשים כאן לעשות שריון ומגן מפני החי התובע. כי כל היובלות הללו לא באו אלא על מנת לחפון רגבי קברים ולְעַפֵּר בהם את קָמַת ההווה?

אכן, לא מקרה הוא בולמוס היובלות אצלנו. והנה לפניכם גם בולמוס יל"ג5 – ובו כל הסימנים של חג השנאה.

רבים היו המְיַבְּלִים. אך האם היה בהם אחד שהכריז: יובלות אינם גנוסיא [יום חג] למתים אלא חשבון ותרועה לחיים? הנה אנו חיים והולכים, ולאור החיוּת וההליכה הזאת נעמוד נא רגע לבחון מחדש את המורשה, נזרה במזרה הזמן6 ונצטייד במעט הטוב, רק במעט הטוב שצפנו לנו המתים. אנו החיים, ואנו לנו המופת. איש לא אמר כך. כולם, במקהלה אחת, אמרו את ההיפך: הנה הארי!7 הנה המופת! בוזו להווה – ניתנה ראש –

– ונשובה אל יל"ג!8

כך בפירוש הכריזו אלינו, אל ההווים, פרנסי ספרותנו, סגניהם ולבלריהם בשפעת המאמרים שלהם. ואחד השכיל בכרוז-המוות הזה גם להכתיר את מאמרו היובלי.

לשוב?! מה פירוש המלה הזאת? היש בכלל פירוש לה בשפת החיים?! אך על עצם ה"שיבה" עוד ידובר להלן. לפי שעה ישמש לנו הכרוז הזה הוכחה נוספת לשנאת ההווה אצלנו. שוב ניתנה "הזדמנות חוקית" לברוח בטקס גדול מן החיים. כי באין שמחת ההווה באין "אנִיות עצמאית", נהפכת ממילא כל הוקרת העבר לחג המתים.

אכן, מנוסה הייתה כאן. אך הינוס אדם מעצמו? האמנם אל יל"ג ברחו? לא, הם ברחו אל עצמם, אל היל"גיזם שבהם. גם "שונאי ההווה" אינם בלתי אנוכיים. כי את הכל שונא האדם חוץ מהווייתו. וההוויה הרוחנית, במידה שהיא יש אמביציוני, נכנעת לחוקי השמירה העצמית, ממש כהוויה הפיזית. כי מהי השקפת עולמנו אם לא תריס האני במלחמה לקיומו? מה הן הדעות וההשגות אם לא האצלה של התגוננות האני מפני אויביו החיצוניים והפנימיים? ציפורניים רוחניות הן המחשבות שלנו.

בציפורניים נקרו, המייבלים את יל"ג המת, כדי להגן על הווייתם. זו הייתה סנגוריה עצמית, מכוסה בצעיף שקוף של אובייקטיביות. ואין ספק, כי כאן ההסבר לפורטרטים השונים של יל"ג, האחד שנתנו לנו היל"גלגים9 הרבים: כי על יסודי נפשו הגן כל אחד מהם. וכך שמענו מפי מקטרגי הליריקה, כי יל"ג הוא המופת לנזירות מ"השתפכות הנפש", כי הוא פלדה של אקטואליות, – ומפי "מחשיבי ההשתפכות" שמענו את ההיפך, כי הוא היה ליריקן, או בלשונם: "בעל רוך ונועם", היודע "רֵעות וקרבת נפש" ואפילו "השתעשע עם נכדו הקטן"... אחר כך באו אנשי הגנחנוּת, שעשו להם את "שבר בת עמי" לפַת בָּגָם השירי, למעין מונופולין פיוטי, ומשחו את בעל היובל לאלוף הגניחות, לאביהם, ל"שברים", ולעומתם ציירוהו אנשי היִצְהָר הספרותי בצבעי איקונין של איזו הרמוניה עילאה: "הדמות הבהירה", "האדם השלם". פלוני רואה בו "לא צל, לא קמט", אלא, "בליטה ואבן שלימה", – ואלמוני, להיפך, "גיא תופת עמוק מלא ערוצים ופחתות".

כי זה גורלה המר של כל דמות מחוגגת, שמכבדיה מתעללים בה ע"י קילוסים וגוזמאות. ומה קילוס וקטורת שלא הוגשו ליל"ג המת? דומה, כי נתנו לו את כל אשר יוכלו לתת אדם ודור לזולתם. אך נמצא אחד, איש חזון התותחים, שלא הסתפק בכל אלה ודרש, כדרכו בממלכתיות, להזעיק לגיונות בציון ולהרעים בכלי קלע סאלוט לכבוד הפייטן לשעבר. יש, כנראה, פייטנים שהסאלוט כשהוא לעצמו עניין נכבד בעיניהם ולא איכפת להם אם לפני כמה שנים דרשוהו מעל דפי הקונטרס למען לנין10 ועכשיו מעל דפי דואר היום11 למען איזה יל"ג מדומה גזור ומאונס על פי התבנית הרביזיוניסטית. ולא הרגיש כלל איש החזון הנ"ל, כי גם הרעם הסאלוטי הזה הכה בתוכנו במהומה הזאת. ואולם אנו הרגשנוהו היטב, הנה הוא:

"קובלנה זו (נגד הרוח והרוחניות – א. של.) נשמע לאחר זמן מתוך ספריהם של ניטשה, מומזן וריאן12 בלועזית, ולאחר זמן מרובה השמיעו אותה ברדיצ'בסקי וטשרניחובסקי בעברית ואולם גורדון הקדים את כולם בזמן, ואת רובם בכוח הביטוי..."13

את הסאלוט המדעי הזה כבר ציטט לנו א. שטיינמן. אך כדאי לשוב ולצטטו, להוקיעו כנס הקרתנות המתנופף עדיין מעל לראשינו. וגם את הכתובת צריך לפרש, כתובת המקום והזמן: עיתון אגודת הסופרים העברים, שנת ה' תרצ"א לבריאה. יל"ג – וניטשה – יל"ג – ורנאן! יל"ג ורמב"ם! הנה הלהג שהריע ביום גנוסיא זה, שנהפך לחג מורדי הטעם הטוב.

ובוודאי זכות גמורה הייתה לאחד יפה-עט להכריז כי "שיבת הדור אל יל"ג הנהו מאורע רב משמעות בחיי התרבות של זמננו, מאורע סמלי, שהרבה יש ללמוד ממנו". אדרבא, נלמד! נלמד נא את היל"גיזם הזה, שהושם על פני דורנו כמסכת מגן בפני אדי החיים של ההווה, הרוצה ומוכרח לחתור אל הגבהות, אל האור הגדול, אגב מרירות של מאמצי חריגה מהגטו הרוחני העתיק, שעם שינוי-מקום-זמן-ומראה – עצם מהותו בכל זאת לא נשתנתה.

ב. זכוכית מגזמת

קרן חזותי מכוונת בעיקר כלפי היל"גיזם החי, ורק בתורת סמל תהא דמותו של יל"ג המת ניצבת באופקו של שדה התצפית. המזרקור אשר ינסה להגיה את החורשה הקטנה של ההווה, יחשוף ממילא ובדרך אגב גם משהו מצמרת ה"ארז" – לשם בירור המושגים היל"גיים, שלהם הממשלה בקריית ספר שלנו עד עצם היום הזה. האם משום כן מוכרח אני לקיים את מצוות הדיסטנס על פי הכלל של "להבין הרי זה לסלוח" ולקבוע זכוכית מגזמת במשקפתי? נדמה לי, כי בערכי התרבות אין תפקידה של המידה התרומית הזאת, – הסליחה, – לחתום לכתחילה על אינדולגנציה [מחילה] למי שהיו או על שטר פיטורין מהערכת האמת למי שהווים. אולם יש מפרשים את מאמר הפילוסוף הנ"ל, כמין ציווי מַחְלָנִי, שעל פיו דור הווה לגבי דור. עבר צריך להיות משול לאותו גבה קומה שהגיע בקרונו אל השער, וכדי שיוכל לעבור בו הסתייע בזכוכית מגדלת. ואם כן, מתיר אני לעצמי שלא לציית גם לפילוסופים. לא כל שכן עכשיו, בשעה שכופים אותי לעבור בשער האחורני כדי "לשוב אל יל"ג", – עכשיו ודאי רשאי אני לדעת את גובה השער כדי שלא אחבל במצחי.

"חזרה אל יל"ג!" – זה הכרוז אשר הוכרז בימי גנוסיא אלה. ואני שואל: היכול אדם או דור לקום יום אחד, ולו גם היה זה יום יובל, ולעשות קפיצת דרך אחורנית? ממה נפשך: או שלא הלכנו הלאה ואנו עוד תקועים בתחום ההשגות, שבו גבהה דמותו האישית והפיוטית של יל"ג – ועל כן אין צורך לחזור; או שאף על פי כן יש כמה סימנים של הליכה הלאה, ואז הרי אין אפשרות לחזור. רק חוטאים חוזרים בתשובה. ואנו – הרי אפילו בחטא ההתקדמות לא נכשלנו הרבה – ולמה יקנסונו בנסיגה?

מהי גדלותו של דור ההשכלה, שבגללה נעקור את עצמנו מתרצ"א בישראל, ומ-1930 בגויים? מהו סכום האידיאות של אותה תקופה לא כבירה בישראל? האם לא אמר לנו אחד ממחותני היובל הזה, המסלסל בכל עת תמיד את רוממותה של האתיקה באֹהלי שם והאסתטיקה בהיכל יפת, כי אחד העם הוא "המשכו העיוני של יל"ג"? האם לא פסק עכשיו אחד מכוהני דת העבודה, כי גם "רעיון העבודה בטוהרתו" מצא את ביטויו בשיריו של ארי ההשכלה, כאשר עוד לא מצא "עד היום"? הרי גם לרעיון "ממלכתיות הלגיונות" מצאו סימוכין בחרוזיו. ומה עוד? הרי זה בסך הכל מטען הרעיונות והחזונות שעליהם מתפרנס הדור עד עצם השעה הזאת. ובכן: לְמָה נשוב? למה נכה על חטא? הרי ניחא לנו בגבהות זו וברחבות זו, הרי טוב-טוב לנו ב"תרבות ישראל המחודשת". הנה היא! מיל"ג ועד עתה... ללא השתנות כמעט. אכן, לשווא הייתה ההכרזה החגיגית של החוזרים בתשובה. יל"ג חי וקיים. בנידון זה ודאי לא נתאמת ייאושו. לשירת ציון ברוח זו לא היה האחרון. כאויב חי הוא ניצב היום בראש מחנה כבד מול העדה הקטנה החוטאת בתשוקה לחריגה הלאה. מה מסמלת לנו הדמות הזאת? מה הם היסודות הנפשיים של היל"גיזם?

ג. מלקטי עשבים

חכמי ספרותנו, שבאמתחתם מוכנים כינויים, לכל איש ולכל חזיון, הכתירוהו בתואר "משורר ההשכלה". בערך המילין, שאיני מבין את פירושן, רשום אצלי גם הצירוף הזה הנאמר, לדוגמא, על אחד אלוף צבעים, כי הוא "צייר השכלה"? או על פלוני מנצח בנגינות, כי הוא "מנגן ההשכלה"? תרגמו נא את המלה הזאת ללשון אחרת וראו: היש לה טעם ומשמעות? שהרי הכוונה כאן אינה לתת סימן כרונולוגי בפלוני סופר, – לאמור: יל"ג היה משורר שחי בתקופת ההשכלה, – שאם כן למה לא נכתיר בסימן זה גם את נסיך הרומנטיקה בישראל, את אברהם מאפו, הרי אף הוא חי באותו דור מפוכח וקטן מאוויים? משמע: לא זמן, אלא מהות קובע הכינוי הנ"ל. יש, כנראה, איזו מהות מיוחדת של פיוט, שמסגרתה היא ההשכלה דווקא. ושמאפו אינו תקוע בה לחלוטין ואילו יל"ג תקוע ותקוע. מהי אפוא, המהות הזאת עד כי תוכל לשמש מסגרת לשירה? הרי אפילו בתורת תנועה ציבורית הייתה זו תנועה דלת מעוף. בהתאם לתיאבון התרבותי המצומצם של השעה וכאן, נדמה לי, מגיעים אנו אל עיקרי ההשגה היל"גיסטית בימינו.

שלא במזיד גילו מעריכי יל"ג ביום יובלו את אשר לא נתכוונו לומר עליו: יל"ג היה משורר מצומצם בצורכי דורו ולא במקרה פגעה בו שלכת הזמן. הם כמובן, ניסחו את הדברים בצורה אחרת ומסקנותיהם היו הפוכות מזו. אולם הטון הסנגורי שנקטו לגבי ערכו השירי של יל"ג, מסגיר אותם שלא מרצונם. הם טוענים כך: חטא חטאו הממעטים את דמותו הפיוטית של יל"ג; אף הוא ידע את השירה הגדולה אשר לגוי ואדם בעולם-יה, אלא שהחלומות הרעים למראה נגעי בת עמו ביעתוהו והוא ויתר על גובהי השירה ומרחביה וקיבל על עצמו את ההצטמצמות.14 מין קידוש השם. כלומר: לקח אדם מחק בידו והעבירו על ישותו – ויהי "למשורר לאומי", "משורר אזרחי".

טוב! נניח, לפי שעה, כי יש מין שירה כזאת בניגוד לשירה האחרת, שהיא "גדולה" יותר (כאילו יש כאן עניין של הבדלי כמות ולא הבדלי מהות), אפילו לדעת חסידי השירה האזרחית (שאם לא כן מה עניין ויתור לכאן?), ונניח, שהיא אפילו חשובה במידה ידועה. בכל דור ובכל אומה יש כת פייטנים, שלהם התעודה והעבודה בחצרות השירה. הם השמשים לדור. אך האמר איש עליהם שהם ויתרו? ההשקיף מי עליהם בזכוכית מגזמת ואמר: הם כיבו (בעצמם, למען איזו תכלית) את המאור הגדול כדי להאיר את הד'-על-ד' בפנס קטן? האם לא כל יצור-יה חותר אל הביטוי המושלם, אל מיצויה? בהכרח חותר הוא. כי אין זה בגדר האפשרי כלל לאדם שיְהַסֶּה את האיתנים שבו, שידכאם עד אֵלֶם, אש בחביונים? כן, אבל היא מוכרחה לפרוץ אל התבערה. זוהי "האש עצור", "אש תוּקד", "אש בעצמותי", אשר עליהן ישווע הפייטן מדור דור: רבים ביקשו לכבותה – והיא ליחכה את המחיצות. רבים ניסו לברוח תרשישה – אך ספינת המנוסה נטרפה בסערה והם נטלטלו שוב אל נינוה היעודה. היכן, שואל אני, מבעד לאיזה חרכים פרצה האש הגדולה ביל"ג, שלדעת מיבליו, ויתר עליה וגרשה מבעד לדלת? היא לא פרצה, ספינתו לא נשברה, הערוצים של השירה הקטנה לא צרו לה. הוויתר פושקין הרוסי על גדולתו בשל הצו האזרחי שגם לו שילם, כידוע, מס עובד? הוויתר א. בלוק על סמליו הגדולים? ומי עוד כמוהו נדכדך מדכי אל דכי בביעותי רוסיה הסקיתית שלו.15 האם לא חתר גם בשירי האזרח שלו אל הגבהות? או אולי ויתר ורהארן – והוא הרי כל כך "אזרחי", כל כך פלמנדי. הרי גם בשיריו "האזרחיים" עלה בשלבים העליונים, אשר שם אין ויתור, כי שם גם "האקטואליקה" מתערטלת מסיגי המקום והזמן ונוגעת בזבול.

כן: פעם אחת מעדה רגלו של משורר האפוקליפסה של האלף השישי. אל משואות מולדתו השסועה כרע נפל זה הפלמנדי הגדול, שזכה לתואר נביא אירופה. אללי! לא כירמיהו ביום חורבן ירושלים, אלא כאחד הנפילים, שעליהם דיבר בנדה הצרפתי בספרו בגידת הכהנים.16 אותה שעה נטרפה עליו גם שירתו. – – – מאד-מאד מצוּוה המשורר להיזהר מן הפיתויים הגדולים של השירה הקטנה. אימת הגבהות היא האימה הגדולה למהלכים בודדים על צוקים. למטה תהום רפודת שושנים, השושנים הקטנות – של השעה הקטנה. מאד-מאד ייזהר המטפס מסחרחרת המשיכה למטה, למטה. ועל כן אין ויתור, אלא מפולת. האש היא ההפך מן הוויתור. היא נקמנית. לא גלגלי הרכבת מעכו את ורהארן הגדול – כמסופר בתולדותיו, – – – אלא גלגלי האסון הפיוטי: כשוויתר על הגבהות נשרף גם כמשורר. נשרף ולא הוסיף חזון. כך נשרף אפילו מיקובסקי,17 ששנים רבות, למראית עין, עמד בו הנס ובמלחמת גולית ודוד שבנפשו – ניצח הפלשתי שבו. אך גם את רקתו מחצו סוף סוף "חלוקי האבנים" של נעים הזמירות. איך אמר מיקובסקי: "אם הכוכבים נדלקים – משמע, כי הם דרושים למי שהוא".18 משמע!

אני מביא דוגמאות ממשוררים, שעליהם פחות מכל אפשר לפקוד את עוון ההתכחשות לצו האקטואלי. על ידי כך נסתמת הטענה המוכנה בפי רבים: "תלושים!". ועתה אִמרו נא: "תלישות" ומצפון (פיוטי ואנושי) – מי משני אלה שמר על המשוררים מאז ועד עולם שלא תמעד רגלם, רגל הצבי המדלג על צוקים ושיאים. כי באין גבהות – אין שירה. השירה האזרחית, הלאומית, המעמדית, וכל שאר השירות השַׁמָּשיוֹת, ה"מרפאות" – נושאות בתוכן את חיידק ההתנמכות והחולי. משולות הן לאותה מכשפה שבגיא השדים להיינה,19 שמבטה רע ופוזל, ואם תיתן עינה בפרה – מיד ייבש מקור החלב בעטיניה, ואילו משלח ידה הוא דווקא לָקט עשבים לרפואה. הנה היא הרפואה הקטלנית!

ועכשיו נאמר: יל"ג היה משורר ההשכלה. פלוני היה משורר חיבת ציון. אלמוני הוא משורר התחייה. כולם ליקטו עשבים לרפואת נגעי בת עמי. אך הם לא ויתרו. אדרבא: דווקא כאן הגיעו לידי מיצוי מהותם ויכולתם. ונדמה לי, כי אם יש משהו מאלף בהבאת דוגמאות למשוררים, הרי נצדק אם נזכיר בהזדמנות זו של יובל יל"ג, גם לא אחד מן המשוררים הנ"ל, אלא – את נקרסוב20 הוא היה, מהשקפה ידועה, משורר. את שירתו הקטנה, האקטואלית והקרתנית, שר בחרוזים המתאימים לסוג זה. הוא גם לחם. כלומר: עיקר תפקידו וערכו היה במלחמה. הוא היה הטיפוס המושלם של המשורר האזרחי. הרי זה הוא פסק את הפסוק הידוע: "רשאי אתה שלא להיות משורר, אך חלילה לך שלא להיות אזרח". ובמימרא הזאת ציין על הצד היותר טוב את סוג הפיוט, שבמקרים רבים ניתן לו ההיתר שלא להיות שירה, ואעפ"כ להיות חשוב לשעתו. וכי משום כך הכריז מי במולדתו, כי נקרסוב הוא אבי השירה הרוסית? כי הוא – המופת? כי מצווה ויעוד הוא לשוב אליו? ואילו אצלנו מדברים היל"גלגים על הצטמצמות מאונס. הם מוצאים משום מה תועלת ויושר לקבוע במשקפת היובל זכוכית מגזמת ולסרס דמות אדם שעשה את תפקידו בתקופה ידועה, שהביא את עצמו לידי מיצוי, לידי ביטוי מוגמר, לידי גילוי כל המהות וכל היכולת – בדיוק כגודל המאוויים וכגבהות ההשגה הפיוטית שניתנו לו מידי הממונה על אוצר הנשמות.

מה טעם, שואל אני, היה להם לבדות את מעשה הגבורה בצורת ויתור? וכאן עלינו שוב להסמיך את פרשיות: יל"ג ויל"גיזם.

ד. הדרקון הקטן והדרקון הגדול

בעיה של "ויתור" אבירי כביכול, על השירה הגדולה למען הציוויים הלאומיים והאזרחיים היא אנוכיית מאד לגבי "מפלגת הרוב" בשירתנו. אפשר לומר בוודאות, כי שירתנו החדשה טבועה עכשיו בגושפנקא של הפסוק הנקרסובי הנ"ל. ומשום כן: "אל גיל כעמים", "אל תפארת ככל הגויים", אחת התעודה לנו בעת הזאת (מתי לא הייתה אצלנו "העת הזאת"? ומתי תחדל? ומהי, בכלל, מידת העתים?) –: להיות שופר או תנים לענותנו, להירתם ברתמה, לזחול בתלם, להיות המֶגָפון לנעירת חמורו של המשיח.

ודאי: רק יוהרת אביונים היא לשבט העברי המוזר, שהוא מייחס לו בין השאר את המונופולין גם לסברה הזאת, שאינה אלא תרגום רעיוני מבעלי ההלכה האזרחית בספרות הגויים. נ. מיכאילובסקי 21דרש בשעתו "לרוצץ תחילה את הדרקון ואחר כך ליצור". האין זה המוטו של האידיאולוגיה השלטת בחיינו התרבותיים? וצריך אדם להיות חֵרֵש לגבי שורש הנשמה של היצירה, כדי שלא ירגיש בעצם החלוקה הזאת של "תחילה" ו"אחר כך" שרטת אנטי אמנותית ואנטי מוסרית. מתי אין היצירה מרוצצת דרקונים? אלפי ראשים לדרקון ואלפי כַּשִּׁילִים [כלי לניגוח, מעין קרדום] ליצירה. וכל מה שהיא בת גבהות יותר, כן יעוז כוחה גם בהתאבקותה עם השפיפון. אלא, שאנשי "התחילה-ואחר-כך" קובעים את תחום המושב לרוח, הם גוזרים צומות והתכווצות, ואינם מרגישים, כי בחובשם את היצירה בתוך צינוק התכלית שלהם, הם מרוצצים ביד אחת את השפיפון הקטן ומעמידים על פי המערה את הדרקון הגדול. הדרקון הזה, זו השירה ה"לְמַעַנִית", המתנקשת לכבות את המאור הגדול לשם הפנס הקטן, הוא האסון הפיוטי שאירע לנו בתקופה הזאת. ניצח גולית את דוד. קשת וכינור ילחמו עתה.

וכאן, באיזה אורח פלא, נתערבבו עלינו הקלפים. מי אינו זוכר את הימים הקרובים-רחוקים כל כך, שגם הספרות הישראלית נתברכה בעונה של "סער ופרץ". זוכר אני את שיחותי בימים הטובים ההם עם האנשים הטובים ההם, שדיברו עדיין על השירה, שהיא בחינת מי מנוחות בצל צהריים, בה ישוטו סירות קטנות, אפיגוניות (מה חיבבו בימים ההם את "תואר הכבוד" הזה!). זכורני, כי טענתי לפניהם: מנין ה"נגה הצפוני" בישראל, שהוא סמל הגעש? מדוע שאננות קרחונית בציון המפייטת – באי התאמה בלתי טבעית כל כך לגבי ההזדעזעות שבציון הסהרורית? תשובתם הייתה: הספרות היא צלילות וצלילים, היא שפת חלקות מלומדה – ולא גמגום היא... היא בעיקר: שקט. רק שקט, למעה"ש [למען השם]! והם שקטו. עמודי עולם זעו – והם שקטו. הפיכות הגעישו נחשולים – והם שטו בסירת צהרים. דור בישראל נעקר – מאקלימים, מהרגלים, מנופי מולדת, מערכי רוח – והם סיננו בצלילות ובצלילים. כי הם גם אז שנאו את ההווה. סיפוריהם היו ציטטות מלשעבר, מהווי שבזיכרון. שיריהם היו כריח עלים מאביבי אשתקד המיובשים בין דפי אלבומים של נערות משכילות והוזות. ולפתע, באמת לפתע פתאום, נהפכו גם הם לחסידי השירה האזרחית, האקטואלית. כשהיה צורך בהזדעזעות, בחריגת ראשונים, כדי לחצוב ביטוי לגעש הדור – התנגדו, רטנו, שצפו שצף ביטול נגד השירה הזאת. ומה התמורה הזאת פתאום? האין זה משום שהביטוי מצוי וממוצה כבר? משום ש"החומר האזרחי" יכול כבר לשמש בצק בידי אפיגונים? משום שהסמלים נתלשו כבר ונהפכו לשגרה שאינה עוקרתם ממי המנוחות? עכשיו באו. ברכבת השנייה, כמו תמיד. כי עכשיו הרי זה שוב ציטטה של הווי מוגמר, עכשיו אין זה מצריך הסתכנות בבקשת ביטוי הדור. עכשיו הרי זה שוב עבר – סיגים שבשולי התקופה. אלה שלחמו על טוהרת השירה וזעמו על ה"אקרובטיקה" וה"פובליציסטיקה" בשירה המודרנית בישראל, החלו מפרסמים שירי הזדמנות על עניני דיומא ועושים מטעמים פסבדו-ספרותיים מאסון הדור.

האין הם משולים בהסתגלות הזאת לאותו בעל בית, שבימי הגעש למהפכה, בימי הזוועות והסכנות היה נחבא מחבואי-רפיון ומקלל את הבריונים, ואחר כך, כאשר שַׁכּוּ הימים הזידונים, מצאתם אותו יושב בכסאי הפקידים של המשרדים השקטים? הנה הוא הבעל בית בספרות, שהסתגל והרוויח. – – – אך נניח, שגם הם, כיל"ג בדורו, לדעתם, ראו לפתע את כלימת בת עמי וחלומות רעים ביעתו אותם והכריחום לוותר. והם ויתרו (על מה? מה הפסידו בוויתור הזה? מדוע הם תמיד מן הבלתי מפסידים?) עכשיו – אומרים הם – הס, בנות השיר! עכשיו עלינו לרוצץ את הדרקון. נתגייס נא ובקולמוסים נרוצץ. בחרוזים נרוצץ, במכתמים, בסאטירות, בגלי-עד! את מי? את מה? – – – טוב! יהא גיוס! יהא ויתור! את כל הדור נעביר למולך הזה. אבל – במטותא, קצת מסקניות! והמסקניות אומרת, כי אם ימשיכו החוזרים בתשובה את קו הוויתור הזה, הקובע צו,את השירה השמשית, הרוכלת בסמי מרפא – ממילא יוכרחו להתגלגל אל קצה הקו: אל "שירת ההזמנה", שנתחדשה, כידוע, בצ'קה22 הספרותי של ה"פרוליטקולט" [משרד התרבות הסובייטי] ושציוויה הנגלה והנסתר הוא חנק הרוח! הם מוכרחים יהיו להגיע אל הפרוליטקולטיות מאידך גיסא. והם כבר הגיעו אליה. שהרי לא חשוב מי הוא המזמין ומה היא התכלית, – עיקר ההזמנה הוא החשוב. הם מרוצצים עכשיו את קדקודו של השפיפון הקטן ומפי המערה כבר משתרבבות גולגלותיו של הדרקון הגדול. הנה הם המלקטים עכשיו את עשבי המרפא שבגיא השדים "המשלחים מארה בעטיני הפרה", כמסופר במשליו של היינה. אולי זוהי הכוונה של כרוז השיבה אל יל"ג? ודאי זוהי הכוונה. כי הנה שמענו כבר מפי אחד המבקרים, שהוא תמיד אצלנו שמשה של מפלגת הרוב, כי יש לשחוט את ה"זמירים" – למען כלבי הבית,23 למען הנגררים ברתמה ולמען שירת השוליות הזוחלים בתלמים. הנה היא לדעתו, שאינה חלילה דעת יחיד, החובה לנו בה' תרצ"א לישראל וב-1930 לגויים! הנהו לוע הדרקון העתיד לטרוף לנו את כל הזמירים, אם לא יונפו הכשילים. יל"גיזם אנו קוראים לו. הוא המרים ראש ולענה24 בדור נבוך זה, שגם מבוכתו קטנה. הוא ה"גולית הקטן".

דוד, דוד, נעים זמירות ישראל, אנה מפניו תברח. – – –

1 ראו עוד: חגית הלפרין, "ילגיזם ללא יל"ג", סדן: מחקרים בספרות העברית (בעריכת זיוה שמיר), כרך ג, 1988, הוצאת אוניברסיטת תל אביב – מפעלים אוניברסיטאיים, עמ' 331–338.
2 מלשון תרי"ג מצוות.
3 מתוך שירו הפרוגרמטי של יל"ג "הקיצה עמי" (1863).
4 מגן דוד הקרס – רמיזה סרקסטית לסמל של המחנה הרביזיוניסטי.
5 נשף יל"ג נערך בכ"א בכסלו תרצ"א על ידי אגודת הסופרים באולם "אֹֹהל שם" בתל אביב. בנשף נקרא מכתב של ביאליק (שנדפס אחר כך במאזנים, שנה ב, גיליון לד, ה' בטבת תרצ"א) בגנות "המליצה החדשה", בכוונו את חִציו לשלונסקי ולשטיינמן. לעומת זאת שיבח ביאליק את יל"ג, שמצא את "שדה שירתנו זרוע רובו ניבים, מליצות ריקות ושדופות" וחידש ורענן את השפה. ביאליק טען שהסופרים המודרניסטים נופלים מיל"ג: "עתה הולכים ובאים עלינו כמדומה שוב ימי מליצה חדשה, שוב הולך קולם של אילני סרק, המליצה החדשה מכרכרת שוב את כרכוריה ויוצאת בקב של קוממיות בקומה זקופה ובקול ענות גבורה" (המכתב נכלל באגרות ביאליק בעריכת פישל לחובר, כרך חמישי, תר"ץ-תרצ"ד, הוצאת דביר, תרצ"ט, עמ' קכה-קכו).
כתב העת מאזנים הקדיש גיליון מיוחד לכבוד יל"ג (גיליון לא-לב, כ"א בכסלו תרצ"א), שבו השתתפו יוסף קלוזנר, פישל לחובר, מ. בן-אליעזר, דוד שמעונוביץ, יעקב שטיינברג, יצחק למדן, יעקב פיכמן, מ. סיקו, אשר ברש, י. ליכטנבוים, יעקב רבינוביץ, א. אברונין ואחרים. שבו פורטו הפעילויות לכבוד יובל יל"ג: חגיגות בבתי ספר ובאוניברסיטה העברית בירושלים, תערוכת יל"ג, הדפסת בול יל"ג וכן הוצאה לאור של מהדורת כתביו.
6 שלונסקי רומז כאן לחוברת במזרה הזמן (הוצאת "אמודאים", תרצ"א), שהתבססה על סדרת הרצאות שנתן אליעזר שטיינמן במועדון "אמודאים". בחוברת זו בחן שטיינמן את הסופרים העבריים בנפת ביקורתו וביקש לזרות לכל רוח אותם סופרים שלדעתו אבד עליהם הכלח. בעיקר יצא קצפו על שירתו של נפתלי הרץ ויזל. –הרוויזיה שערך שטיינמן נועדה לפלס דרך ליצירת ההווה. את מגמתו זו של שטיינמן המשיך שלונסקי במאמר שלפנינו. וראו הערות 18 ו-19 לרשימה "מאידך גיסא" שלעיל.
7 רמז לשירו של ביאליק "אל האריה המת (על מות יהודה ליב גורדון)" שנכתב בתשרי תרנ"ג (נדפס בפרדס, ב, תרנ"ד, עמ' 248–249; וראו: חיים נחמן ביאליק: שירים, תר"ן-תרנ"ח, מהדורה מדעית בעריכת דן מירון ואחרים, הוצאת"דביר" ומכון כץ, 1983, עמ' 212–215.
8 שלונסקי רומז ככל הנראה למאמרו של יעקב רבינוביץ, "על יל"ג" (מאזנים, גיליון לא-לב, כ"א בכסלו תרצ"א).
9 משחק מלים המבוסס על הצירוף בין "מלגלגים" ו"יל"ג".
10 הכוונה לרשימתו של המשורר אורי צבי גרינברג בשם "אל עבר מוסקבה" (קונטרס, כרך שמיני, גיליון ט"ו, י"ט בשבט תרפ"ד), שנכתבה עם מות ולדימיר איליץ' לנין (1870–1924). ראו ההערות לרשימות "המשורר בימים ההם" ו"לא תרצח".
11 הכוונה למאמרו של אורי צבי גרינברג "על הארי המת" (דואר היום, כ"ד בכסלו תרצ"א, 14.12.30, ללא חתימה).
12 תיאודור מומזן (1817–1903) – מגדולי ההיסטוריונים וחוקרי התרבות הרומית; על ארנסט רינאן ועל פרידריך ניטשה ראו על פי המפתח.
13 שלונסקי מצטט מתוך המאמר של יוסף קלוזנר "הארז אשר בצפון" (מאזנים, גיליון לא-לב, כ"א בכסלו תרצ"א).
14 והשוו שירו של שלונסקי "בהקיץ" המוקדש לביאליק (על המשמר, י"ח בתמוז תש"ט, 15.7.49). גם בשיר זה, שסימל את הפיוס עם ביאליק ושירתו, מתגלה ביקורת מוסווית. שלונסקי טען כי יל"ג וביאליק הכניעו את היסוד האפל, הכאוטי, של שירתם האישית וכתבו שירה לאומית שביטאה את אחריותם לגורל העם.
15 יצירתו של המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק "סקיתים" נכתבה בשנת 1918. שלונסקי תרגם את היצירה והדפיסה בכתב העת השומר הצעיר (שנה ט, גיליון 46, תש"א). התרגום הופיע גם בחוברת מיוחדת בהוצאת "דורון" באותה שנה.
16 ז'יליין בנדה (1867–1956) – הוגה דעות וסופר צרפתי. חיבורו העיקרי הוא בגידתם של כוהני האמת (1927, La trahison des clercs), שבו מתח ביקורת על אישים בצרפת על רקע עלילת דרייפוס. לדעת בנדה תפקידו של איש הרוח הוא לדבוק באידיאת האמת המוחלטת. בגידתם של אנשי הרוח בצרפת באה לטענתו לידי ביטוי בהמרתה של אמת זו באידיאולוגיה מפלגתית. שלונסקי חזר לנושא זה של "בגידת הכוהנים" כשנתיים מאוחר יותר, במאמרו: "פ. נ. פא"ן (אחרי הועידה הי"א)" שנדפס בטורים (שנה א, גיליון א, כ"ט בסיוון תרצ"ג, 22.6.33).
17 ולדימיר מיקובסקי (1894–1930) – משורר רוסי. השתייך לזרם הפוטוריסטי, ונחשב למשורר המהפכה הקומוניסטית. שלונסקי מתייחס כאן למאבק הפנימי של המשורר בין רצונו לשיר שירי הלל למהפכה לבין הצורך שלו לשיר שירה לירית צרופה. במחצית השנייה של שנות העשרים התאכזב מיקובסקי מגילויי הדיקטטורה של סטלין, ובעיקר מרמיסתם של כל הזרמים המודרניסטיים באמנות שהוצאו אל מחוץ לחוק. נראה שאכזבה קשה זו הייתה אחת הסיבות להתאבדותו.
18 ציטטה מתוך שירו של מיקובסקי "הקשיבו" (1913), שבו ביטא גישה חדשה לרומנטיקה והתריס כנגד הזרם הסימבוליסטי. שלונסקי תרגם שיר זה בשנת 1939 (השומר הצעיר, תרצ"ט, שנה ח, גיליון 32) וכלל אותו בכל כתביו (הוצאת ספריית פועלים, 1970) בכרך א של תרגומי שירה, עמ' 145.
19 על המשורר היינריך היינה ראו לפי המפתח.
20 ניקולאי נקרסוב (1821–1878) –משורר רוסי. שירתו עסקה במצב הסוציאלי הירוד ברוסיה ובמיוחד במצב האיכרים.
21 ניקולאי מיכאלובסקי (1842- 1904): מבקר ספרות ותיאורטיקן רוסי שהשתייך לנרודניקים – קבוצה מהפכנית שדגל בשיפור תנאי חייהם של האיכרים ובישרה את קץ הפיאודליזם.
22 צ'קה – המשטרה הפוליטית החשאית שהקים המשטר הקומוניסטי לאחר המהפכה בשנת 1917.
23 רמז לספר השירים של אצ"ג כלב בית (הוצאת "הדים", תרפ"ט).
24 "מרים ראש ולענה" – חידוד של שלונסקי על משקל הצירוף המקראי "ראש ולענה" (דברים כט 17).