חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

הספר "לא תרצח" הוא פרסום מחודש של חוברת בשם זה מאת המשורר אברהם שלונסקי, שהופיעה בשנת 1933,
ומשקפת את עמדתו האנטי-מלחמתית בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. עריכה ודברי מבוא מאת חגית הלפרין, הוצאת בלימה.

יצא מן הארץ

שלונסקי עבד בעיתון דבר, אח"כ בעיתון הארץ ולבסוף עבר למשמר. כשנכנס למערכת משמר אמר, כי הוא יצא מן הארץ ויעמוד על המשמר לראות איך יפול דבר

חידודי לשון נוספים...

"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"

פולמוס ביאליק - א'

כתובים, שנה ו, גיליון א, כ"ח בחשוון תרצ"ב, 4.11.31, חתום: אשל

המאמר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" פתח את הפולמוס הספרותי שהתחולל סביב שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" והתפרסם ב"מאזנים", 22.10.1931. השיר נכתב בתקופת הקונגרס הציוני השבעה עשר ובשוליו נרשם: "בזל, תמוז, תרצ"א". השיר עורר סערה ציבורית: אנשי הפלג הרביזיוניסטי וז'בוטינסקי בראשם, טענו שהשיר מכוון נגד העמדה של נציגיהם בקונגרס - עמדה שהביאה להדחת ויצמן מתפקידו כיושב ראש ההסתדרות הציונית. לעומתם חשב שלונסקי שביאליק מכוון נגד אנשי "כתובים".
נראה ששתי הסברות נכונות וביאליק כיוון הן לרביזיוניסטים והן לבני חבורת "כתובים". ברובד הגלוי תקף השיר את הסיעות האופוזיציוניות בקונגרס הציוני, אולם נראה שבאמצעות ההתקפה על מתנגדי ויצמן, התכוון ביאליק גם לגנות את אנשי "כתובים" והתקפותיהם עליו. נראה שביאליק חש שיתוף גורל עם ויצמן, שמתנגדיו ביקשו לנשלו ממעמדו, וראה במאבק עם ויצמן בבואה למלחמתם של הסופרים המודרניסטים נגדו.1 ביאליק עצמו טען במכתבים פרטיים כי לא התכוון בשירו לרביזיוניסטים: "כוונתי הייתה אחרת לגמרי, נתכוונתי כלפי עניינים ספרותיים ידועים", כתב ביאליק לרעייתו מניה במכתבו מיום 23.10.1931.
מאמרו של שלונסקי כתוב בסגנון סרקסטי שאינו נמנע גם מפגיעה אישית בביאליק, ברומזו הן לעקרות השירית של ביאליק בתקופה זו והן לעובדה שביאליק היה חשוך בנים.
בדבריו טען שלונסקי שביאליק אינו מתחדש אלא חוזר על מה שכתב לפני שנים רבות, וכי שירו אינו מגיע ברמתו "לשירים הפוליטיים הנמרצים ממנו בשירה העברית החדשה". במאמר המשך בשם "חבלי שיר", ניסה שלונסקי לבסס את ההתקפה על שירו של ביאליק בדיון ספרותי מפורט.
שני מאמריו של שלונסקי סחפו יוצרים נוספים, משני צדי המתרס, אל מעגל הפולמוס: שלמה צמח ומשה גליקסון הגנו על ביאליק ושירו, ואילו יעקב הורוביץ ויצחק נורמן, אנשי חבורת "כתובים", התייצבו, כמובן, לצידו של שלונסקי. כעבור חודשיים כתב שלונסקי מאמר נוסף ששמו "מן הקצה אל הקצה", שביקש לבחון את "פולמוס המשמרות" והמהלך של השירה החדשה באופן עקרוני. את הפולמוס חתם נתן אלתרמן, שבניגוד לצפוי העז לצאת נגד שלונסקי, הגן על שירו של ביאליק וטען שהשיר הוא "יצירה אמנותית" לכל דבר.

מאורע נפל בקריית ספר שלנו, הראוי מכמה בחינות להיכתב על גיליון: המשכילים לראות את המכאיב-לב שבמגוחך – יוכלו להסיק מסקנות. הנה הליברטו:

בשורה בעיתונות: המשורר ח. נ. ביאליק כתב שיר!! מחזיק 50 שורות!! הוא יתפרסם בגיליון פלוני של שבועון אלמוני. ושמחה בעיירה: מזל טוב! ולד פיוטי חדש! בן זקונים! ולא הרגישו הצוהלים, כי בכל ההשתדלות הזאת לעשות נחת רוח לרבי, ובייחוד בנוסח הבשורה, הייתה2 שירות משונה של התעללות בשוגג. יותר מדי השתוממות לעובדה של כתיבת שיר, יותר מדי... עד כי מאליה עלתה האסוציאציה של "וה' פקד"...3 ולכך ודאי לא נתכוונו המבשרים. והרי אצל הגויים, ב"ה, כותבים המשוררים גם ב"גבורות" – ואין תוקעים על כך בשופרות, והשיר נדפס.

שיר – כמו שיר, ככל שיר מסוג זה, כלומר: שיר הזדמנות, שהיה עלול לעשות רושם אקטואלי לולא החזרה הפסוקית על מה שכתב המשורר לפני שנים רבות, ובייחוד אלמלא קדמו לו השירים הפוליטיים הנמרצים ממנו בשירה העברית החדשה. וכך – שגרה מאומצת, ומשום כך רפויה. קצת לשון קודש והרבה ביטויים, שבפרוזה סתם הם נמחקים בקולמוסו של העורך משום לשון נקייה, ובפיוט הם מעידים על חסרון נביעה חזונית המתמלא בתחליף, בצווחנות. זהו "פלצט"4 ושצף של משוררים, שבלשון השיר ייאמר עליהם, "המשוועים אחוזי עווית ומרותחי קצף".5 האנשים הטובים הללו אשר מנו בדחילו את האותיות ואת השורות בשיר הזה, כדי להיווכח ולהוכיח (למי?): אהא! עוד כוחו עמו (וממילא גם עמנו)! – למה זה לא מנו גם את מספר הגידופים, שבכל לשון קודשיותם אין בהם כדי לחפות על מיעוט השירה: "שמצה... שפך תמיד... דלף מלים נבובות... שיקוץ משומם ותועבה... מק... צרעת... מתנבאים נכפים... טמאי נפש... 7 תועבות – 8 שרצים... נגועי אלוהים... פיגול כל קודש... נערים אווילים... מפלצת... בוז... דיראון... קלסה... רוק... שיכור מתבוסס בקיאו"...6 האין הכמות הגידופית הזאת תוצאה הכרחית לאיזה ליקוי באיכות? האין זו אותה נשכנות טיפוסית, שלדעתו של ביאליק בדרשותיו היא סימן לחוסר כוח, להיסטריקה? בעל כורחך אתה נזכר ב"שפך" החרפות שח. נ. ביאליק זיכה בו בשעתו את בעל המעורר, י.ח. ברנר וסיעתו.7 אותו ההד גופו עולה משם, אפילו אותה המלה "שפך", שכוונתה האסוציאטיבית ברורה לכל מי שאינו חכים ואינו טיפש: שפך השיח ורחש השפתותים... היבבות והיללות... זבוביות... התמקמקות... צד "חזירי"... סיטרא דמסתאבותא... ריח רע של דומה לכיעור... הפקרות שחצנית, בערות צוהלת... שער האשפות... צפיחית בלקריצא...8 דלף של "טראגיות"... מתחכם ומתעקם ועושה ערמומיות... היוצא מפיו יש בו איזה טעם... מעין דגים מלוחים בדבש... לא נשרים מנקרים אותם אלא פרעושים עוקצים אותם... בצבצו משם, מתוך הבִּצה, סימנים לדבר אחר: טלפיים".

האם לא מן המקור הזה גופו נחצבו אותם "7 התועבות", ו"8 השרצים"?9 ובכן: ברנר "דומה לכיעור" וכו'... ועכשיו – הרביזיוניסטים – מק וצרעת וכו'... היינו הך, לא על המגודף מעידים הדברים אלא על זכותו של המקור הפיוטי, על עוז החזיון.

והגורל אוהב להתנקם, באותו תפריט הגידופים שהוגש לברנר בידי ביאליק יש עוד פסוק אחד: "איש לא יאמין לו". ולא פילל ביאליק, כי נבואתו לא תתקיים, כי הוא עצמו יכזיבנה במו פיו, כשיבוא לוועידת "השומר הצעיר" בפולין ויאמר, כי ג' מאורות יש לדורנו – ובין השלישיה גם... י. ח. ברנר!10 ועכשיו נוסעים חצרוניו של ביאליק לנהלל להרצות על ברנר, ובאותו מעמד, לכבוד ברנר, מדקלמים דווקא את השיר הזה... והעיתון מודיע: החברים שמעו את דברי השיר בהערצה למשורר. תלמידי א. ד. גורדון שמעו את "שפך" הגידופים והתמוגגו. ואם נשתמש בלשונו של השיר, הם "שתו מים קלסה וגמעו רוק כממסך יין".

אכן, אצלנו, כנראה, הכל אפשר, ומשום כן: אין טעם להשתומם על כל המהומה, שקמה מסביב לשיר בן 50 שורות, שהחצי ממנו הוא, על כל פנים, מחוץ לזיקה אמיתית אל השירה במשמעותה האלמנטרית. ועל כל אלה, על כולם כאחד אפשר לפסוק רק בנוסח השיר הנ"ל: "ראינוכם שוב בקוצר ידיכם ובושנו מאד".

1 ראו בהרחבה: זיוה שמיר, "לפתרון חידת השיר 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם'", בתוך: פנחס גינוסר (עורך), "הספרות העברית ותנועת העבודה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון, 1989, עמ' 178 – 224.
2 כך במקור.
3 על פי בראשית כא 2-1: "וה' פקד את שרה [...] ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו [...]". שלונסקי רומז לעובדה שהשיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" נדפס לאחר תקופה ארוכה שבה ביאליק לא פרסם דבר. בצד הרמז ל"עקרוּת השירית" של ביאליק בתקופה זו ניתן לראות בדברים רמיזה גם לעובדה שביאליק היה חשוך בנים.
4 שירה מאומצת בקול גבוה.
5 ציטטה מתוך השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". במקור כתוב: "המשוועים כל היום אחוזי עוית ומרותחי קצף".
6 ציטוטים מקוטעים מתוך שירו של ביאליק.
7 הכוונה למאמרו של ביאליק "טעות נעימה", שנכתב עם צאת הקובץ רביבים (1908), בעריכת י. ח. ברנר (המאמר כונס בכל כתבי ביאליק ומבחר תרגומיו, ברלין, תרפ"ג, הוצאת "חובבי השירה העברית", עמ' שכב-שכו). במאמר ביקר ביאליק בחריפות את הקובץ הספרותי רביבים ואת כתב העת המעורר שברנר הוציאם לאור בשנים 1906–1907. שלונסקי משווה את התקפתו של ביאליק על בני חבורת "כתובים" בשירו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" להתקפתו של ביאליק על ברנר, ובכך ממקם את עצמו ואת בני חבורתו ב"חברה טובה"...
חלק מדברי ההתקפה של ביאליק על ברנר צוטטו גם בכתובים, בגיליון מיוחד שהוקדש ל"פולמוס המשמרות" וכותרתו "דור דור ודורשיו - דור דור ודורסיו" (16.10.1930), כחלק מ"תפריט הגידופים" ש"זכה" בו ברנר. הציטוטים הקטועים בפסקה הבאה הם מתוך מאמרו זה של ביאליק.
8 על משקל "צפיחית בדבש". לקריץ – צמח בר ששורשיו מתוקים (שׁוּשׁ).
9  "שבע תועבות ושמונה שרצים בלבם" – ציטוט מתוך השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם".
10 באוקטובר 1931 ביקר ביאליק בפולין ונשא דברים בוועידת הסתדרות "השומר הצעיר" ובוועידת "תרבות". שלונסקי מתייחס כאן לדבריו בוועידת "תרבות", שם מנה ביאליק שמות של חמישה סופרים ( ולא שלושה כדברי שלונסקי): "ומי הם מורנו ורבותינו?", שאל ביאליק, "פרץ סמולנסקין, מ. ל. לילינבלום, אחד העם, מ. י. ברדיצ'בסקי, י. ח. ברנר – הם המקור, הם המאורות שלנו" (מצוטט ב"דבר", 20.10.1931).