חיפוש

בשנת 1935 שלונסקי ובני חבורתו הסתכסכו עם בעל קפה "רצקי" ועברו לקפה "אררט". שלונסקי הסביר כי בהתרגש עליהם המבול (הריב עם רצקי) חיפשו בני החבורה מקלט, והלא "אררט" הוא המקום שבו נחה תיבתו של נוח לאחר המבול...

 

אנקדוטות נוספות...

לשונסקי

בשנת 1909, בבית מלא שמחה, תנועה, שירה ומוסיקה, ישב לו ילד כבן תשע ליד החלון ולאור הדמדומים קרא ספר. תוך כדי קריאה סלסל ללא הרף בשערותיו. מסביבו המולה ורעש, אך הילד היה שקוע בספרו ולא חש ולא הרגיש במתרחש סביבו שכן הספר שהיה מונח על ברכיו היה מעניין מאד. הבית – היה ביתה של משפחת שלונסקי, באוקראינה, הילד – היה אברהם שלונסקי והספר המרתק לא היה אלא המילון העברי של יהודה גרזובסקי (הידוע יותר כ"מילון גור")...

אנקדוטה זו מימי ילדותו של שלונסקי היא אמיתית ומשמעותית שכן היא מסבירה את הידע הלשוני העצום של שלונסקי ששלט בכל רבדיה של הלשון העברית והיא מגלה גם את אהבתו העצומה של שלונסקי לשפה העברית.

ביתו של שלונסקי היה בית מיוחד במינו: הן מצד אמו והן מצד אביו, היה אברהם נצר לשושלת רבנים מפוארת, אנשי חב"ד. האב טוביה, היה משכיל, שהעריץ בעת ובעונה אחת גם את תורת חב"ד וגם את תורתו של אחד העם, הוא ידע עברית על בוריה, כתב בעברית שירים, מחזות ובעיקר: מאמרים. עם בניו הוא דיבר עברית ושלונסקי שלט לא רק בשפה הרוסית אלא גם בעברית מינקותו.

בגיל 13 הוא נשלח שלונסקי על ידי הוריו ארצה כדי ללמוד בגימנסיה הרצלייה. רק שנה אחת למד, שכן עם שובו לבית הוריו לחופשת הקיץ, פרצה מלחמת העולם הראשונה, הדרכים נותקו והוא לא יכול היה לשוב ללימודיו בגימנסיה הארץ ישראלית.

אך שנה זו הייתה משמעותית מאד בשבילו: א. הוא התחיל את הקריירה שלו כשחקן כדורגל ב. הוא למד את השפה העברית המדוברת, הוא למד לדבר עברית בהברה ספרדית ולא בהברה אשכנזית כפי שנהגו לדבר עד אז.

העובדה שאוזנו קלטה כבר בנערותו את הדיבור בהברה הספרדית גרמה לכך שכבר בראשית שנות העשרים החל לכתוב פזמונים בהברה זו ואחר כך תרם רבות להעברתה של השירה העברית להברה ספרדית. לא עוד: "שלום רב שובך ציפורה נחמדת/ מארצות החום אל חלוני", כפי שכתב ביאליק אלא: "יש לי עשר אצבעות/ לכל אחת ציפורן. כל הבחורות נאות, בלילה על הגורן", כפי שכתב שלונסקי בפזמון "תה ואורז יש בסין".

לא היה אדם כמוהו בדורו ובדורות הבאים שידע ללוש את השפה העברית, לשחק עם המלים, לשדך מלים, לערבב אותן וליצור מלים וביטויים חדשים. אהבתו לשפה הייתה אהבה חושנית כמעט, אך דווקא משום כך לא ראה במלים ובצירופים כלי זכוכית שביר, אלא חומר שניתן ללוש ולצרף בצירופים חדשניים ומבריקים. הכישרון הזה גרם לכך שהמשורר זלמן שניאור אמר: אל תקרא שמו שלונסקי אלא "לשונסקי"...ויש כאלה שעל שם שנינותו קראו לו "שנונסקי".

חידוש השפה ורענון השפה היו חלק מהאידיאולוגיה שלו וגם תענוג עליון בשבילו. הוא פשוט התענג על בריאת השפה מחדש.

ברשימה שכתב בהיות כבן 23 בשם "המליצה" יצא נגד כתיבה במליצות שגורות וקבועות ובעד צירופים חדשניים ורעננים: "נישואים אזרחיים, אהבה חופשית בין מילים – בלי שידוכי-סגנון, בלי ייחוסי אבות ונדוניה של אסוציאציות, ובלי חופה וקידושין. כל צירוף מלים – התמסרות הפקר, כלולות ללילה אחד" אחר כך המלים ייפרדו בלי גט, בלי גירושין ותהיינה שוב חופשיות להתקשרות אהבים חדשה ("מסות ומאמרים, העשור הראשון", 2011, עמ' 71).

שלונסקי חידש מלים רבות שנכנסו בקלות ובטבעיות לשפה והיום לא רבים יודעים ששלונסקי הוא אביהם מולידם של מלים אלה. אביא רק מדגם קצר לפי סדר א-ב של מילים שחידש: איתור, אפיין, אותת, אפסן, איפר, בימוי, גזענות, גמלה, דשדש, הצגת בכורה, התאכלס, ויסות, חמקמק, יסעור, כבאי, כלכלן, לאומנות, להטוט, מועמדות, מערכון, מפגן, נחיתות, סהרורי, סובלנות, סַפְסָרוּת, סַפָּק, עורבני, פומית, צופר, צחקוק, קופאי, קצונה, קשיחות, ראשן, רגישות, רכיכה, שנתון, תאוותנות, תבוסתנות, תועמלן, תוכנייה, תחפושת, תסביך, תחמושת, תסרוקת, תמחיר, תעשיין, תשתית .

אם אנחנו אומרים שהחייל שנמצא אי שם בארץ – זה חידוש של שלונסקי. צירופים נוספים שיצר כדי להביע סתמיות: אי פעם , אי אז. הצירוף: זהו זה – אף הוא שלו.

הוא גם המציא את הצירופים: דו לשוני, דו פרצופי, דו שיח.

מעניינות לא פחות לדעתי הן המלים שלא התקבלו בשפה: התאדש (הפך אדיש), אֵלֶמְנוֹעַ (פנטומימה), דָּהוּם (מוכה תדהמה), דִּפְתֵּר (רשם בפנקס), הַשְׁבָּרָה (מכירת צורכי מזון), התְכּוֹתְתוּת (פילוג לכיתות), זַיָּף ("חקאי לשם רמאות"), חִקּוּק (קביעת חוקים), טִיּוּס (טיסה במטוס), מסתגל (אופורטוניסט), מִמְשָׁךְ (מריחה), מְשֻׁשָּׁה (אנטנה), עלמוני (מי שנעלם ואיננו), צוללנית (צוללת), שסאים (אנשים שמסיתים). לסימניה הציע לקרוא: עדכן כלומר: עד כאן הגעתי בקריאתי.

הוא המציא גם פתגמים קולעים שבחלקם אנו משתמשים בהם גם היום:

אותה הגברת בשינוי האדרת

על טעם וריח אין להתווכח

אורח לרגע רואה כל פגע .

ביקש רקיק וקיבל רקיקה

בחשכת הליל גם לאה כרחל

שלונסקי ראה בעבודה הלשונית שלו גם מעין שליחות לאומית כדי לחדש את התרבות העברית בארץ ישראל. לכן צד החידושים שלו בלשון השירה והפרוזה היה חשוב לו שלשון הקודש ההדורה תתגמש ונוכל להשתמש בה גם בשפת היום-יום ושהיא תכלול אפילו שפה נמוכה, סלנגית. ברשימתו "הבו לנו קללה עברית" סיפר כי ביאליק הציע לו להקים וועדה לוולגריזציה של הלשון ובוועדה הזאת היו צריכים לעברת קללות, כינויי גנאי, וכל מיני ניבים של החיים השוקקים ('ילקוט אשל', 1960, עמ' 228 - 229).

כשאנחנו מתרגזים אנחנו מקללים בלשונות זרות, טען שלונסקי, ואילו הוא רצה שאפילו הקללות תהיינה בעברית. פזמון שכתב על הקללות הסתיים בשורות:

יימח זכרי, אם לא גם קין, בהרגו את הבל,

דיבר רוסית ולא עברית.

(ארכיון שלונסקי, 3:1-327)

בשנות השלושים, הארבעים והחמישים אנשים אהבו לשבת בחברתו בבתי הקפה שלג הלבנון, אררט, כסית קרלטון ואחרים וליהנות מחידודיו, משיחתו החכמה, מסבר פניו היפות. כששלונסקי סיפר סיפור או חידוש כל הארץ הייתה מצטטת אותו בעיתונים וכו'. רבים פנו אליו בבקשה איך לקרוא לחנות חדשה או מסעדה שפתחו ובעיקר: אבות ואימהות תל אביביים ולא רק תל אביביים פנו אליו בבקשה לעזור להם למצוא שם מקורי לרך הנולד או לרכה הנולדת וילדים רבים גדלו בידיעה שהשם שלהם נבחר על ידי המשורר אברהם שלונסקי.

שלונסקי שידך את חוש ההומור שלו לכישרונו הבלשני והמציא עשרות חידודים:

את המילה "אלוזיה" – הציע לתרגם: אילו זה היה, "קריקטורה" – בלשונו של שלונסקי היא כעיר אנפין על משקל: זעיר אנפין, "חלטורה" היא יצירה לשם בצירה, את המילה "דלטוניזם" (עיוור צבעים) הציע לתרגם: סומגוניות (סומא לגוונים...) ואילו ה"פלירט": יש לו שני תרגומים: דרך עגב, ומיטה חטופה.

"איך לתאר אישה הבוגדת בבעלה, כלומר אישה שמצמיחה לבעלה קרניים?" שאל שלונסקי, וענה: "אם זאת בגידה חד פעמית הרי זו קרן היסוד. אם היא תתמיד בבגידתה: הרי זו קרן קיימת...".

על אדם נשוי שיש לו גם פילגש, שאל: "איך יקרא לשתי נשותיו?", והשיב: "אשת חיק ואשת חוק", "ואיך יסתדר עם שתיהן?" הוסיף, "בעזרת שיווי משגל...".

ועוד תשובות שנונות של שלונסקי:

מהי סיגרה ? בקצה אחד אש ובשני טיפש .

ומיהו צמחוני ? חס על החי וחי על החסה .

הרבה אנקדוטות לשוניות משעשעות מסופרות עליו:

על אחד מהפוליטיקאים אמר שלונסקי: "מעשיו מעשי קין ודבריו דברי הבל".

כשקיבל שוקולד ארוז באריזה נאה, כינה אותה "אריזטוקרטיה".

בזמן שהקשיב להרצאה משעממת הגדיר שלונסקי: "מהו שעמום? כשאתה יושב בהרצאה, מציץ בשעונך בשעה שתים-עשרה ונדהם לראות כי השעה היא רק עשר... "

פעם כשבא לפתיחת תערוכת של הצייר פיקאסו וראה את הקהל הגדול המצטופף אמר: "מי שבא לפתיחה הוא פתיחופט...".

פעם ישב ב"כסית" וחלפה על פניו שדרנית רדיו ששאלה ממנו ספר ולא החזירה לו. פנה אליה שלונסקי: ואמר: "לפני שנה לקחת ממני ספר לשבוע. החזירי לי אותו!" השיבה השדרנית: "הנח לי, שלונסקי, היום אני איש ריב ומדון". ושלונסקי ענה לה: "ראשית אינך איש כי אם אישה, שנית אינך ריב אלא ריבה ושלישית אינך מדון אלא מדונה...".

באחד מהראיונות שלו טען שלונסקי שיהודי ארצות הברית אינם רשאים לבקר את המדיניות שלנו כפי שרשאים תושבי ישראל ולשם חיזוק דבריו הוסיף: "יש הבדל בין יהודי המשלם מס הכנסה לבין יהודי שהמס היחיד שהוא משלם הוא מס שפתיים".

הוא שלף מעטו בקלות ובחינניות חרוזי "צ'אסטושקי" ("פזמורים", כפי שתרגם זאת מרוסית) הומוריסטיים:

יֵשׁ עוֹמְדִים עַל דַּעְתָּם
יֵשׁ יוֹצְאִים מִמֶּנָּה.
יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁאֶצְלָם
הִיא בִּכְלָל אֵינֶנָּה.

או:

יֵשׁ חִסּוּר וְיֵשׁ חִבּוּר,
יֵשׁ חִלּוּק וְכֵפֶל.
מִדִּבּוּר לֹא בָּא עִבּוּר
וַאֲפִלּוּ נֵפֶל.

ובנושא שהוא אקטואלי תמיד, הנטל הבלתי נסבל של המסים בארץ, כתב שלונסקי את החרוזים הבאים:

רק בנסים
יוכלו מסים
לחוס מעט על הכיסים
בדרך כלל
אוהב ממשל
את הכיסים לשים לְאַל
כי זה דינה
של מדינה –
מַסְמֵס במס את נתינהּ.

שלונסקי היה אולי הראשון שכתב פרסומות בחרוזים כדי לממן את העיתונים שערך הוא גם המציא את המילה "פרסומת". פרסומת קולעת כתב שלונסקי לשמן "מגד" והיא פותחת בשורות: "אפשר בנָקֵל לרמות בני אדם, / אפשר לְאַחֵז העיניים, / אבל לעולם לא תוכל, לעולם / לרמות גם את בני המעיים". פרסומת זו הונצחה ב"שיר הפטנטים" שכתב חיים חפר וביצע אורי זהר (30.3.1934).

פרסומת קצבית, שלֵחָהּ לא נס עם השנים, הייתה גם זו של "עסיס":

נאום הסקוטי: ויסקי שתה!
נאום הסיני: ספל תה!
נאום הגרמני: כוס בירה!
ואתה, עברי, תשירה:
"לי לא בירה, לי לא ויסקי!
המשקה שלי: 'עסיס', כי
ה'עסיס' לבני עמי
המשקה הלאומי!"

(17.5.1934)

בשנת 1928 המציא וולט דיסני את דמות האנימציה הבדיונית "מיקי מאוס" (Mickey Mouse), ושלונסקי, בהתאם למגמתו להוכיח שהכול אפשרי גם בשפה העברית, החליט לקרוא לספר הילדים שלו בשם 'עלילות מיקי מהו". אחד מגיבורי הספר, קונציון, יודע לעשות קונצים ולהטוטים, ואחד מלהטוטיו הוא ציור פרצוף על פי הדקדוק: חִירִיק / חִירִיק / וָו פָּתוּחַ / מֵרְכָאוֹת / וְסִיר נָפוּחַ / סָמֶךְ סָמֶךְ / קַו כָּפוּף / וַהֲרֵי לָכֶם / פַּרְצוּף!

ציור-משחק זה, שהתקבל כ"קלאסיקה" בין משחקי ילדים הישראליים הפופולאריים. אך בעזרתו של המשחק המשעשע ביקש שלונסקי לבטא גם עיקרון חשוב בהשקפתו וביצירתו. קונציון, בן דמותו של המשורר-הילד בורא את העולם באמצעות הלשון. בעזרת סימני הפיסוק, סימני הניקוד, קוים ואותיות – מראה שלונסקי כיצד ניתן "לברוא" פרצוף אנושי. הלשון עומדת במרכז והיא בוראת לא רק את השירה אלא גם את העולם.

כשנבחר שלונסקי לאקדמיה ללשון העברית בשנת 1945 ראה בכך אלתרמן מינוי ראוי ביותר שיוכל להוסיף לידע של אנשי האקדמיה גם השראה של משורר, איש לשון כביר כשלונסקי. אלתרמן כתב "טור שביעי" מיוחד לכבודו שנקרא "שלונסקי באקדמיה" וסיים אותו בשורות:

תשתדל שמה, אחא,
שתהיה הלשון – לפי כל התנאים!
שיהיה זה עברי ומדוקדק שם – כן, ככה!
אך, למען השם, שיהיה גם טעים.

צדק אלתרמן. שלונסקי כמשורר ואיש הלשון, היה בעל שאר רוח ומפירות שירתו, תרגומיו ולשונו המיוחדת אנחנו נהנים עד היום.

חגית הלפרין

עוד במדור שירה »