ילדים
הבאתי – לפני הרבה שנים – פרק ראשון של 'מיקי מהו שלי ל'דבר לילדים' איזו ארשת של תימהון נתארכה וקפאה בפני העורכים: לילדים?! הרי הם לא יבינו בזה כלום, אבל לא-כלום בהחלט... התווכחנו – ניסיתי להוכיח, כי הם, דווקא הם, השובבים והנחמדים, יתעלסו במשובה זו של מעשה-קונדס פיוטי. כי משלהם כאן הכול. והוחלט לשמוע עצת מומחים דהיינו: לשאול את פי הגננות והמורים. המומחים שלנו. וכמובן, כולם פסקו... הם לא יבינו בזה כלום. לא יבינו!הו, מה רבו הנאתי וגאוותי כשלאחר שנדפס הפרק הנ"ל... ספרו אותם המורים (בתימהון ו... בעגמת נפש), כי הילדים (בגיל הרך ביותר) ידעו קטעים שלמים על-פה, על כל ה'קונצים', על כל תחבולות-הערמה הפיוטיות, על כל הקונדסות, הקורצת, אותה קריצת-עין ערומות-ושבבית, שהיא אחד מסודי האמנות.
אברהם שלונסקי
