הדים, כרך א, חוברת ו, שבט תרפ"ג, עמ' 8–9, חתום: א. שלונסקי
לשכב באוהל ולמשש יריעותיו: "היחדר הגשם?" ולשוב ולקרוא בספר מודרני שבמודרניים תחת שמיכת-שרד גסה ואפורה או לילל: "בלדי! בלדי!" [אדמתי! אדמתי!] ולחשוב: "צנח לו זלזל על גדר – וינום",1 ולחשוב: שם, הרחק באירופה – שלכת.
בכרי הטרפים המזהיבים מרשרשות רגלי ויקטוריה.2 ויקטוריה פותה, אווילה, ויקטוריה קולפת תפוחי אדמה.
אח, בלדי! בלדי!
ולהתכרבל בשמיכה מעל לראש כבוש בברכיים:
קר, חברה, קר!
והן בספרים למדתי כי בא"י חם, תמיד חם. שקר דיברו הספרים!
ובנשפים הציוניים דקלמו: "תחזקנה ידי..." "אכן חציר העם..."
יחי משוררנו הלאומי!
אך מעבר לכל הפרצופים והקולות אי-מי התייפח:
"הכניסיני תחת כנפך".
אי-מי התוודה: "והיה כי תמצאו מגילת לבבי..."
ולעצום עיניים ולראות:
מתחת אפרורית שמיכות השרד הנה ייסחבו את המגילות אל תחת לגג הפחים אשר ל"מטבח" ורגלים דשות, בוססות מתחוללות:
"דיא מאמע קאכט ווארעניקעס – און איך בין פליישיג"3
"הוי מופים וחופים
הכו בתופים!4
ולהתמודד בעצלתיים עם הקשות ה"גלגל":5 לעבודה! לעבודה! ולהתכרבל, ולהתקפד: עוד מעט, רק עוד מעט... ויקטוריה! ויקטוריה!
ולצאת:
הגשם, כנראה חדל זה כבר, בטבור השדה הגשומה עומד סוס מתייחד, נושם במלא נחיריו המתרחבות.
ולהרגיש: משוררים גונחים: סתיו, וסוסים צוהלים: אביב!
ולהרגיש: "יהי חלקי עמכם!"
נספח: השיר "וִיקְטוֹרְיָה"6
... בְּבֹקֶר סְתָו לִשְכַּב בָּאֹהֶל הַנּוּגֶה שָׁם
וּבְיָד רוֹגֶזֶת לְמַשֵּׁשׁ יְרִיעוֹתָיו.
לַחְשׁוֹב:
אִם עוֹד שָׁעָה לֹא יִפָּסֵק הַגֶּשֶׁם,
לֹא נַעֲבוֹד הַיֹּום.
וּלְהֵאָנֵחַ:
סְתָו.
בַּסֵּפֶר לְעַיֵּן.
וְדַוְקָא – שֶׁל קְנוּט הַמְסוּן.
וִיקְטוֹרְיָה!
כְּמוֹ שָׁם.
כִּלְשֶׁעָבַר.
וּבַמִּטָּה מִמּוּל – זֶה שֶׁקְּרָאנוּהוּ: גַּם-זוּ.
פּוֹזֵם אֶל חֹד הָאֹהֶל:
"אֵין דָּבָר".
מֵעֵבֶר לַיְרִיעוֹת – קוֹל רֶגֶל מְשָֹרֶכֶת.
זוּג מַגָּפַיִם.
דֶּלֶף.
דְּמוּת אִשָּׁה.
לַחְשׁוֹב:
בַּכְּרָךְ ההוא הִזְהִיבָה הַשַּׁלֶּכֶת,
וּפַעֲמֵי כַּלָּה הִרְנִינוּ בְּאִוְשָׁה.
עַכְשָׁו עַל גַּג פַּחִים נִקּוּשׁ טִפּוֹת הַדֶּלֶף,
וְאַתְּ בְּתוֹךְ הַצְּרִיף – דּוֹמָה וְלֹא דוֹמָה.
וִיקְטוֹרְיָה בַּסְּתָו!
הַיּוֹם בְּפַעַם אֶלֶף
יָדֵךְ קוֹלֶפֶת תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה.
אַתְּ מִתְפַּלֶלֶת שָׁם.
וְהַסַּגְרִיר בְּזַעַם
יִטְרוֹף אֶת תְּפִלּוֹתַיִךְ וִיהֻמֵּן.
"יְהִי רָצוֹן שֶׁהַתַּבְשִׁיל הַפַּעַם
יִטְעַם לַחֵךְ".
אֲנִי עוֹנֶה:
– אָמֵן.
כִּי בְּאַחַת תַּכֶּה עַל הַגַּלְגַּל מַקֶּבֶת,
וּבְמִשְׁעוֹלִים דְּלוּפִים נִנְהַר אֶל הַמִּטְבָּח.
אֲנִי יָרֵא מְאֹד, פֶּן יְסַדְּרוּ רַכֶּבֶת,
וְאַתְּ תִּבְכִּי מְאֹד, כִּי הַמָּרָק נֶחְרָךְ.
