חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

אל תקדים דיצה לקפיצה

נוסח של שלונסקי לפתגם -אל יתהלל חוגר כמפתח

חידודי לשון נוספים...

משורר במלכות השישית

חגית הלפרין וגליה שגיב
אברהם שלונסקי, מסות ומאמרים, העשור הראשון, 1922 – 1933 עורכות: חגית הלפרין וגליה שגיב (בהשתתפות רחל סטפק), ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ- אוניברסיטת תל-אביב, 2011

 

"כי הלא זה תמיד, תמיד, תמיד,
על אותו דבר עצמו"
(אלכסנדר בלוק, בתרגומו של אברהם שלונסקי) 

משורר ו"ז'ורנליסטן"

אברהם שלונסקי היה משורר מהפכן ששינה את פני הספרות והתרבות העברית בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. תאריך לידתו, בשנת 1900, על סִפה של המאה העשרים, סימל בעיניו את ייעודו: להיות המשורר הנבחר, בה"א הידיעה – נושא דגלה של הספרות החדשה במאה החדשה. שלונסקי תבע מן הספרות לתת ביטוי לנפתוליו של האדם במאה העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית. הוא ביקש לתאר את "האדם החדש", זה שאינו ירא לחיות את החיים במלאותם, ולשאת את הכאב באיפוק ובדממה. הספרות החדשה, המודרניסטית, אמורה הייתה, לדעתו, לתת ביטוי לתמטיקה הלירית הנצחית ולתחושות האימה והפחד של האדם בעידן החדש. תחושות אלה, טען שלונסקי, יש לעצב בצורות חדשות ההולמות את ריתמוס הזמן, ולא באופן ריאליסטי המחקה את המציאות: הספרות והשירה ניזונות מהחיים, אולם עליהן להציג את תמצית החוויה ולא את החוויה עצמה ולהעלות את המציאות לדרגת סמל אנושי נצחי, השואף אל "הגבהות".

כבר ברשימת הנעורים "ירמיהו", שפרסם שלונסקי בעיתון הגימנסיה ביקטרינוסלב ב-1917 (שביבים: קובץ ספרותי, כ"ד בכסלו תרע"ז) – מתגלה היסוד הנפשי והאידיאי, המזין את כתיבתו הפובליציסטית והשירית: הצורך למרוד ולהציג אידיאות ועקרונות ספרותיים חדשניים ובלתי מקובלים. שלונסקי חש הזדהות עם ירמיהו הנביא, איש האמת והצדק המוחלטים, שאיננו נרתע מהבעת דעותיו – גם במחיר היותו "איש ריב ואיש מדון".

ברוח זו פעל שלונסקי לעיצוב דמותו של המרכז הספרותי-תרבותי בארץ ישראל מאז עלייתו ארצה, בשנת 1921.

תחומי יצירתו של שלונסקי היו מגוונים: הוא החל לפרסם שירים מודרניסטיים-אקספרסיוניסטיים, שהיכו בתדהמה את שומעיהם, והתקבלו, בדרך כלל, בהתעלמות, בשתיקה או בתגובות עוינות. כמו כן כתב מסות ומאמרים, תרגומי שירה ומחזות, שירי עם ופזמונים סאטיריים. שלונסקי ראה חשיבות רבה בחידוש מכלול תחומים אלה, התורמים ל"מלאותה" של התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל. המאמרים, הרשימות והמסות שכתב בשנות העשרים והשלושים היו אפוא חלק מתכנית אב שמטרתה הייתה להעשיר את התרבות העברית, ולחנך את קהל הקוראים לקבלתה.

בעבודתו הפובליציסטית והעיתונאית ביקש שלונסקי לממש הלכה למעשה את השקפתו על תפקידו של הסופר ואיש הרוח במערכת הלאומית והתרבותית. הוא הביע את דעותיו בגלוי ובמשתמע, מתוך תחושת שליחות, באמצעות מסות עקרוניות, מאמרים פולמוסיים, רשימות ביקורת וסקירות מתחומים שונים מעל דפי העיתונים וכתבי העת של התקופה. אחדים מהמאמרים הם עקרוניים למרות הקשרם האקטואלי, ולאחר ש"מקלפים" מהם את סימני הזמן והמקום מתגלה חוט השדרה העל-זמני שלהם, והם בעלי עניין עד היום. מאמרים אחרים, שעסקו בענייני דיומא, יפים היו לשעתם, וכיום יש קושי להבינם ללא בחינת הקשרם.

הנושא שהעסיק את שלונסקי יותר מכל הוא סוגיית הסופר והזמן: מאמריו מבטאים את השקפתו בשאלת הקשר בין "האמנות" ל"חיים" ול"זמן". מצד אחד הוא לא הזדהה עם ההשקפה הדוגלת בתלישות של האמנות ובהפרדתה מן החיים, ולא האמין באינדיבידואליזם קיצוני, המתעלם ממציאות חברתית, , ומצד שני הוא התנגד ל"ספרות מגוייסת", ספרות מ"טעם" ויצא נגד ספרות המשרתת באופן פשטני אידיאולוגיה חברתית ופוליטית. שלונסקי האמין אך ורק ביצירות שאדם כותב מתוך צורך נפשי-פנימי התגייסותו של היוצר מתוכו".

נושאי מאמריו של שלונסקי מגוונים ומבליטים את רוחב דעתו ואת ידיעותיו העמוקות הן בספרות העברית לדורותיה, והן בספרות ובתרבות האירופית. כמעט שלא ניתן למצוא נושא בתחומי הרוח שהיה זר לשלונסקי: ספרות וסופרים, אמנויות פלסטיות, מוסיקה, ריקוד, תיאטרון, ראינוע, פילוסופיה, מדע, יהדות, אקטואליה בארץ ישראל ובעולם, מאורעות היסטוריים, תגליות והמצאות, פרקי הווי, מונוגרפיות של יוצרים ונשים-יוצרות לצד פכים מחיי סופרים ואנשי רוח בארץ ובעולם.

שלונסקי נדרש לסוגיית יחסי הגומלין בין הספרות היפה לבין הפובליציסטיקה, ושאף למיזוג והפריה הדדית בין שני התחומים. הוא כינה את תחום העיתונות – "ז'ורנליסטיקה" בלשונו – תחום "חולין", ואילו הספרות היפה הייתה בעיניו תחום של "חג": "החג אינו הֵפֶך החול. החג הוא המשכו: חולין בנשמה-יתרה" ("שברירים", כתובים, 17.10.29). במאמרו "משורר במלכות השישית" (הארץ, 27.12.35), מחה שלונסקי על היחס המזלזל לו זכו יוצרים שכתבו בעיתונות היומית. סופרים אלה גונו, לעתים, כמי "שפרשו לז'ורנליזם", מעלו בתפקידם כאנשי רוח, וכתיבתם העיתונאית נתפסה כ"ויתור על גבהות", כירידה מ"שפריר עליון" אל "הדיוטה התחתונה". "המלכות השישית" הוא מושג שטבע שלונסקי, בעקבות "המלכות החמישית" המופיעה בספר דניאל (במשמעות של מלכות שמימית-משיחית). "המלכות החמישית" הייתה בעיניו "החג", מלכותה של הספרות היפה, ואילו "המלכות השישית" הייתה בעיניו "החולין", העיתונות העוסקת בענייני דיומא. שתי המלכויות חשובות היו בעיניו, והשלימו זו את זו. השימוש בַּ"כלים הגסים" של "המלכות השישית", ממש כמו בכֵלֶיהָ המשוכללים של הספרות, נבע, לדעתו, מתוך הצורך הפנימי של משורר לצאת לשער בת-רבים ולהתריע, בבחינת "לא יברח איש כמוני". לדעת שלונסקי יש לראות את הכתיבה העיתונאית כחוליה אורגנית במכלול יצירתו של הסופר, המאפשרת את קיום "הקונטקט האמיתי בין האני הפרטי שלו והאני הקיבוצי, שבו הוא מעורה, בין הקודש והחולין שבחיי האדם והאומה". השירה והפובליציסטיקה עוסקות לכאורה "בעניינים אחרים ובנוסח אחר", כתב שלונסקי, אך למעשה הן שתי פנים של אותו עניין, ולכן "בסופם של הדברים הרי זה היינו הך, – כי: 'הלא זה תמיד, תמיד, תמיד על אותו דבר עצמו'" (שם). אולם שלונסקי התכוון לספרות ולפובליציסטיקה, שאדם כותב מתוך צורך נפשי-פנימי ולא ל"ספרות מטעם", ועל כן יצא נגד ספרות המשרתת באופן פשטני אידיאולוגיה חברתית ופוליטית.

שלונסקי ביקש בכל מאודו לשמור על האוטונומיה של הסופר. בעיניו היה פרי הרוח חשוב לא פחות מפרי האדמה, ובסופר ראה חלוץ רוחני שערכו אינו נופל מהחלוץ, איש "גדוד העבודה", מייבש הביצות וסולל הכבישים. את עצמו כינה "פייטן סולל בישראל", ופייטן זה נועד לסלול דרך חדשה בארצות הרוח.

ביצירתו הפובליציסטית, כמו גם ביצירתו השירית, שקד שלונסקי על בניית מיתוס "המשורר המקולל", הבלתי מובן והנרדף. נראה שתחושת ה"נרדפות" שלו ניזונה מיחסה השלילי של הביקורת בת הזמן לשירתו החדשנית, ומהשפעת מיתוס "המשורר המקולל" שרווח בשירה העולמית. הוא ראה עצמו אח לַ"משוררים המקוללים" בני כל הזמנים, שנדחו ונסקלו באבני הביקורת והיו "בנים חורגים" בתקופתם.

לדמותו של המשורר ואיש הרוח ביצירתו פנים רבות ומגוונות. האמן והמשורר מזוהים אצלו עם איוב המקראי, הזועק את כאב האדם ונגעי החברה. דמותו של איוב היא אפוא סמל מרכזי במאמריו ובשירתו, סמל לאמן המודרניסט, לאדם הפסימי, הטראגי, סמל להתרסה, לאי השלמה ולזעקה. "והמשורר איוב הוא, כי לא את זולתו ישיר המשורר אלא את עצמו, נגעי עצמו, ומי שלא הוכה בשחין בשרו – אינו אמן, באשר אינו האדם, באשר אינו הכואב" ("רעננות", הדים, תרפ"ג). דמותו של איוב מתחלפת אצלו לעתים בדמותו של הנביא המקראי, איש זר ומוזר, איש ריב ומדון המתריע בשער, ש"אש עצור" בעצמותיו. לתפישתו, האמן הוא ספק גאון, ספק מטורף, מרדן, בלתי מובן, נרדף בידי הבינוניות ומקדים את זמנו. "הוא הליריקן בדור שאינו לירי" ("על צלב הליריקה", כתובים, 27.8.26), כדבריו. המשורר האיובי הוא גם המשורר המורד; אולם אין זה מרד בנוסח הזרם הפוטוריסטי, שביקש להשמיד ולהרוס את הישן עד תום, אלא מרד המבקש לבחון את הישן, לברור ממנו את הטוב והמובחר ולשלב אותו עם החדש.

מראשית כתיבתו מבטאים מאמריו של שלונסקי תהליך בעל שני שלבים: ראשיתו מרד וניתוק שלשלת הדורות, ואחריתו ריתוקה מחדש באמצעות ספרות מודרניסטית ועקרונות פואטיים וביקורתיים חדשים. בניסוחו של שלונסקי: "שאלת הישן והחדש – לא שאינה קיימת, אלא שהיא כולה בתחומו של 'דור הולך ודור בא' היינו: אין סתירה בין הישן והחדש – יש התפתחות. – גלגול – אין ספרות מתחילה ואין ספרות נגמרת. הספרות נמשכת. חוליה בתוך חוליה, חוליה מתוך חוליה" ("חוט השדרה", הדים, אדר-ניסן תרפ"ד). מסתבר כי גם בעצם ימי הפולמוס עם ביאליק וסופרי דורו ראה שלונסקי את עצמו ואת חבריו הסופרים הצעירים כחוליה לגיטימית בשלשלת הדורות של הסופרים העבריים: "עתה הגיעה אצלנו העת לרתק את החוליה המקשרת. אנו באמצע השלשלת הגדולה – למן ישעיה – יהודה הלוי – ביאליק ו – – –" את מקום הקיטוע אמור היה הקורא למלא בשמו של שלונסקי, שראה את עצמו כמי שיתפוס את מקומו של ביאליק בשירה ובתרבות העברית ("סתם ככה ולעצם העניין", דבר, 23.10.25).

מחיינו – עיתון "גדוד העבודה"

שלונסקי החל לכתוב רשימות עוד בהיותו ב"גדוד העבודה". ארבע הרשימות הראשונות, הפותחות את הספר, הן ככל הנראה הביטוי הפובליציסטי הראשון של שלונסקי שנדפס בכתב עת. רשימות אלה נשתכחו ונעלמו מעיני הקוראים והחוקרים ועד היום לא שויכו למכלול יצירתו של שלונסקי. הן פורסמו בביטאון "גדוד העבודה", מחיינו שיצא לאור בעין חרוד בשנת תרפ"ב.

שלונסקי הצטרף ל"גדוד העבודה" חודשים אחדים לאחר עלייתו השנייה ארצה, בתשרי תרפ"ב (ספטמבר 1921) ושירת בו כארבעה חודשים בלבד (עד תחילת אייר תרפ"ב). בזיכרונותיו מתקופה זו תיאר את עצמו כ"חצי פועל חצי מורה": ביום שימש כסניטר הגדוד, ובערב נתן שיעורים בשפה ובספרות עברית לחברי הגדוד. ברשימותיו ביקר שלונסקי את חיי הקומונה ב"גדוד העבודה", ותיאר את צורת החיים בו כ"ערומה ויחפה בכל אפסיותה, בכל דלותה, הרוחנית והחומרית, בכל 'המאומה' אשר בה ואשר בנו ואשר בכל בכל בכל". שלונסקי ציפה שהחיים בגדוד העבודה יתנו ביטוי הולם למהות הרוחנית-מהפכנית של החלוצים (מחיינו, י"ב בניסן תרפ"ב). אכזבתו מחיי הרוח בגדוד, וחוסר יכולתו לממש את עצמו כמשורר היו הסיבות המרכזיות שהביאו לעזיבתו את הגדוד ולהשתקעותו בתל אביב. הרשימות שנדפסו במחיינו הן תעודות ייחודיות ומהימנות המשקפות ב"זמן אמת" את יחסו הביקורתי של לפרק החלוצי הקצר של חייו. לאחר עזיבת הגדוד חדל שלונסקי למתוח ביקורת על אנשי "גדוד העבודה"; נהפוך הוא: שנים ספורות אחר כך החל לתאר את הזמן הקצר שבו שהה בגדוד במונחים רומנטיים, ושיווה לנופים ולאנשים הוד וקדושה: "הלבישיני, אמא כשרה, כתונת-פסים לתפארת ועם שחרית הוביליני אלי עמל", כתב בשירו הנודע "עמל". הוא נחשב כמשורר שהזדהה עם המפעל הציוני של חלוצי העלייה השלישית, ונתן לו ביטוי שירי ופובליציסטי.

ארבע הרשימות, שהתפרסמו במחיינו אינן חתומות בשמו המפורש של שלונסקי. כחלוץ "מן השורה" הוא בחר להישאר באלמוניותו, וחתם על הרשימות בשמות העט: "פלוני", "אלמוני", "מי שהוא" ו"א.ש."; אולם גם ממרחק השנים לא מיהר שלונסקי לתבוע "אבהות" על רשימותיו המוקדמות ולא הזכירן מעולם, אולי משום הביקורת החריפה שנמתחה בהן על "גדוד העבודה" ומשום היותן מנוגדות לתפישה הרווחת לגביו כ"משורר העלייה השלישית".

הדים – רעננות או מהפכנות?

שלונסקי החל להשתתף בהדים זמן קצר לאחר שעזב את "גדוד העבודה", וכתב עת זה היה לביתו הספרותי הראשון. עורכי הדים, הסופרים יעקב רבינוביץ ואשר ברש, יסדו את כתב העת במטרה לרענן את פני הספרות: "בעצם אנו שואפים לדבר אחד: לרעננות", נכתב ב"פרוגרמה" של כתב העת. הם קיוו שהדים יסייע להפיח רוח חיים בספרות, השוקטת על שמריה, באמצעות סופר צעיר וחדשני: "שד יהיר", שיפרוץ "לתוך החורבה הספרותית", ויעיר אותה מהקיפאון שהייתה נתונה בו; אולם בפועל הייתה דרכם של העורכים מתונה יותר: "לאט-לאט", כמאמרו של רבינוביץ, לא "לשנות ערכין ולא לחדש ערכין", אלא להיפתח לרוחות החדשות המנשבות ביצירות הסופרים הצעירים.

שני העורכים שמחו אפוא להופעתו של שלונסקי, המשורר הצעיר והסוער, וראו בו, לפחות בתחילה, יוצר שעונה על ציפיותיהם. הם פתחו בפניו לרווחה את שערי כתב העת שלהם, פרסמו את שיריו ורשימותיו ואף הוציאו לאור את ספר ביכוריו דוי (תרפ"ד): "צעיר. בלורית מתנענעת. לא ברוח כי אם בשעה שהוא מנענע אותה. פנים כושיים במקצת. עין-איה חודרת [...] כולו גרוי-נוער, וכסוס צעיר נכון בכל רגע לשטוף במלחמה. אוהב רוסיה, מהפכה וכוס קטנה", תיאר אותו יעקב רבינוביץ ("מסיבה של סופרי א"י", תרפ"ו). אולם שלונסקי לא תמיד גמל לעורכי הדים כגמולם. הוא ניהל פולמוס, לעתים סוער ותוקפני, עם ברש ורבינוביץ. הוא סבר ששאיפותיהם לחידוש פני הספרות צנועות מדי, ודרכם אינה לוחמנית די הצורך. לטעמו דרוש היה שינוי יסודי בספרות: "הסערה – תכונת נפש יסודית היא", הצהיר שלונסקי, ואי אפשר להסתפק ברצונם של עורכי הדים ב"רעננות".

השתתפותו של שלונסקי בהדים הייתה בבחינת פשרה עם שאיפתו ליצור כתב עת ספרותי חדש משלו. יחד עם ידידו באותן שנים, המשורר יצחק למדן, חלם להוציא לאור כתב עת שבו יוכלו שניהם לפרסם את שירתם המודרניסטית ולתת ביטוי לפואטיקה החדשה בה דגלו. אולם חלומו זה לא יכול היה להתגשם, הן משום שלא היה באפשרותם להשיג תקציב הולם, והן משום שחסַר להם הניסיון הדרוש לקחת על כתפיהם משימה נכבדה של ייסוד כתב עת. הדים שימש, אפוא, תחליף זמני לכתב העת הנכסף.

בתחילת דרכו הספרותית האמין שלונסקי, כי פרסום שירה הוא העיקר, ודי בכך להחדיר את "החדש" לספרות העברית: "אני סובר וגם מאמין שאין לך טכסיס נאה ונשק נאה בכל המלחמות הללו [...] אלא היצירה", כתב ליצחק למדן ב-3 בפברואר 1924. אולם בהמשך דרכו הבין יותר ויותר, כי כדי ליצור אקלים ספרותי חדש לא די בפרסום שירים ופואמות. לכן חיבר בצד שירתו רשימות ומסות פרוגרמטיות, שמטרתן הייתה להבהיר לקהל הקוראים את עקרונותיה של הספרות החדשה ולסייע בהטמעתה. עם זאת, גם הרשימות כתובות בלשון שירית, ציורית ולעיתים אניגמטית, והן עמוסות רמיזות ומשחקי לשון. סגנון כתיבה זה שונה ממרבית המסות והמאמרים המאוחרים, שלשונם יותר בהירה ופחות ציורית.

ברשימות הדים ניתן לגלות כמה מעמדות היסוד ומהנושאים, שהעסיקו את שלונסקי גם בשנים מאוחרות יותר, כגון: תחושת היַתמות של האדם האורבני במאה העשרים, עליונות השירה ועולם הרוח על פני העולם החומרי ועליונות החידה והסוד על פני "הוודאי". רשימותיו בהדים ניזונות בעיקר מהחוויות הקשות שחווה ברוסיה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מהפכת אוקטובר והפרעות ביהודים. דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד בשלוש הרשימות הראשונות, "הרוסיות" באופיין: "לווידויו של חוליגן", "חטוטרת עולם" ו"סתיו" (תרפ"ב-תרפ"ג), שנכתבו בהשפעת המשוררים הרוסים סרגיי יסנין ואלכסנדר בלוק. למרות השפעתם העמוקה של רעיונות המהפכה עליו, שלונסקי לא ביקש באותן שנים להעתיק את גילוייה החברתיים–סוציאליסטיים אלא לבטא באמצעותה את עצם הצורך במהפכה תרבותית בארץ. המהפכה הרוסית סימלה בעיניו את המרד הנצחי של הרוח האנושית, והוא תבע לתרגם את עקרונותיה למהפכה חלוצית-רוחנית. המשורר המודרניסט, איש הרוח, היה בעיניו מקבילו של המהפכן הסוציאליסט, והוא זה שנדרש להוביל, לדעתו, את המהפכה התרבותית בארץ ישראל. המהפכות, הן החברתיות והן התרבותיות, היו בעיניו מקרים פרטיים של גלגול נצחי בעולם: גלגולה של האנושות המתהפכת מטוב לרע, מרע לטוב וחוזר חלילה. שלונסקי האמין שהתהליך המרכזי של גלגול זה חייב להתבטא גם בספרות, והביטוי ההולם היה, לדעתו, הביטוי המודרניסטי.

ברשימות שפרסם שלונסקי בהדים ניכרת השפעתם העמוקה של הזרמים המודרניסטיים והמניפסטים הספרותיים שרווחו באירופה וברוסיה בתחילת המאה העשרים. הוא ינק ממגוון האסכולות המודרניסטיות באמנות: מהפוטוריזם, האימז'יניזם, האקספרסיוניזם והסימבוליזם כאחד; הייתה זו השפעה כוללת שאינה דבקה בחוקיו של זרם זה או אחר. כבר בתקופת הדים שלל שלונסקי חלוקה לזרמים, אסכולות או ז'אנרים, וסבר שאין גבולות נוקשים המבחינים בין תחומי האמנויות השונות: "לשווא נחתמו ה'גבולות הקטנים' בתורת הספרות: אפיקה, ליריקה... האמנות החדשה מתלבטת לבטל גם את 'המעמדות הגדולים' – רוצים הסקולפטורה והציור בתנועה, בקול. והמוסיקה בתמונה, בצבע. והמלה – בצלם" (תרפ"ד). מאוחר יותר ביטא זאת בהכריזו, שיש להניח "לשולחן-ערוך ולאסכולה" ולבדוק "בעורקי הדם" ולא "בתורת הספרות" ("עֲלֵי טָרָף", כתובים, 6.10.26). שלונסקי הסתייג מהצורך לכתוב יצירות לפי חוקי הזרמים הספרותיים, לפי "תרי"ג מצוות ה'איזמוס'". בשירה המודרניסטית ראה ביטוי ל"מהות האיובית", הכואבת והמרדנית, שבאדם, ועיצב אותה ברוח התשתית המשותפת לזרמים המודרניסטיים כולם.

הרשימות בהדים מבטאות בעיקר מרד ושלילה: שלילת התמטיקה הרומנטית-פסטורלית, שלילת השקפת העולם האופטימית, שלילת הלשון האסתטית, הפיוטית, השגורה והשבלונית, שלילת הסגנון הקלאסי והחלפתו בסגנון האקספרסיוניסטי-פוטוריסטי שמאופיין בזעקה, כביטוי ההולם את המציאות הפצועה והמרוסקת בת הזמן. הוא תבע לעסוק בנושאים אקטואליים בצורה חדשנית, וביקש להכניס לספרות "בת השמים" אלמנטים, שנחשבו עד אז, "לא אסתטיים" ו"לא שיריים". חלק מתביעותיו אלה המחיש ברשימתו הציורית "סתיו" (תרפ"ג) ושבה תיאר את המשוררים הסימבוליסטים כבורגנים שבעים, איסטניסים ורכי לב, הנעולים בסנדלי משי ויושבים בטרקליניהם המרופדים בטפטים ובתריסים מוגפים. מחוץ לאותם טרקלינים מוגנים משתוללת המציאות האמיתית, המסומלת בפרטי ריאליה של העולם הגשמי והגס: גשם, בוץ ושלוליות סתיו. לעומתם רק המשוררים האמיתיים, המודרניסטיים, שאינם בורגנים, בוחרים ומסוגלים לבוסס ברגליים יחפות בבוץ-החיים: "אחא! איני מאמין בכלום! איני יודע כלום! אני רוצה סתיו, אני רוצה דלף, שלוליות וברגליים יחפות לבוסס את החיים", מסיים שלונסקי את רשימתו בנוסח המניפסטים המודרניסטים.

התביעה לשינוי מרחיק לכת בלשון הספרות, ברוח הזרם הפוטוריסטי המיליטנטי, בולטת בעיקר ברשימתו "המליצה" (ניסן תרפ"ג). ברשימה זו תבע שלונסקי מן הסופרים להשתחרר מצירופי מלים כבולים, אסוציאציות מקובלות ותלות ב"דכתיב". החיבור בין המלים, הכריז שלונסקי, חייב להיות חד פעמי, חדשני ומיוחד, ואת הקשר בין המלים הדגים בציורים מעולם היחסים שבינו לבינה: הנה באה "מלה פלונית –אלמונית, אסופית, ממזרת, ערומה ויחפה – אך נאה", והיא מבקשת להינשא בנישואים אזרחיים: "אהבה חופשית בין מלים", כתב שלונסקי, "בלי שידוכי סגנון, בלי ייחוסי אבות ונדוניה של אסוציאציות, והעיקר, בלי חופה וקידושין – – – כל צירוף מלים – התמסרות הפקר – כלולות ליל-אחד".

כבר ברשימות הדים מצוי הגרעין הראשוני למאבקו של שלונסקי בביאליק, שהגיע לשיאו בתקופת כתובים כעבור שנים אחדות. אחת מן הרשימות המעניינות בהקשר זה היא הרשימה "ליובל ביאליק" (שבט תרפ"ג) שנכתבה לכבוד יום הולדתו החמישים של המשורר. רשימה זו מבוססת על קטעי הווי של "גדוד העבודה", שאותו עזב שלונסקי זמן קצר לפני כן, בשילוב שורות וצירופי לשון רבים משירי ביאליק. דברי השבח שחלק שם שלונסקי לבעל היובל מועטים, ואילו דברי הביקורת הגלויים והמוסווים נגד שירתו – מרובים. שלונסקי הבליט את הניגוד הקיים לדעתו בין ביאליק הליריקן, השר את שירת היחיד, לבין ביאליק "המשורר הלאומי"; בעיקר חשוב היה לו להדגיש את הניגוד בין ביאליק "הגלותי" לבינו, החלוץ הארץ-ישראלי בכל רמ"ח איבריו.

הקשר של שלונסקי עם כתב העת הדים ועורכיו נמשך עד סוף שנת תרפ"ז (1927). בתקופה זו העביר שלונסקי את נאמנותו לכתב העת כתובים, שיצא בשנתו הראשונה תחת חסותה של אגודת הסופרים. בתום השנה נוצר קרע בין כתובים לבין האגודה, ובמקביל נפרמו הקשרים בין שלונסקי לבין עורכי הדים. חילופי דברים קשים במיוחד היו בין שלונסקי לבין יעקב רבינוביץ בעקבות ביקורתו הלא מחמיאה של רבינוביץ על ספר שיריו של שלונסקי בגלגל (תרפ"ז). רבינוביץ טען כי שלונסקי כינס בספר שירים טובים וגרועים ללא כל סלקציה וכי "הסל והתנור לא הוכנו עוד ליד שולחנו של המשורר". הוא קרא לשלונסקי לנטוש את סממני המודרניזם שעבר זמנו, את "הלהטים והמוקיונים" ("בגלגל", הדים, תרפ"ח). שלונסקי הגיב בלהט על דברי עורכו לשעבר והטיח כנגדו: "אתה ניסית את כוחך במקצועות רבים – ואיש לא רמז לך לא על סל ולא על תנור. אף אתה אל תעמוד על גביהם של אחרים. אל תפריע. יעסוק כל אחד במיועד לו" ("דברים גלויים – ביקורת או נקורת", כתובים, 16.8.28).

לימים חזר בו שלונסקי והודה בחשיבותו של כתב העת הדים כבית-יוצר למודרניזם הארץ ישראלי. הוא כתב כי עורכי הדים, אשר ברש ויעקב רבינוביץ, היו היחידים שהתייחסו במאור פנים אל המשוררים הצעירים, והיו סנדקיה של הספרות המודרניסטית ("אשר ברש", על המשמר, 18.7.52).

דבר – סופר-פועל או סופר של כ"ד שעות

גיליונו הראשון של העיתון דבר ראה אור באחד ביוני 1925 בעריכת ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה. באותה תקופה שהה שלונסקי בפריז וכצנלסון שלח אליו מכתב, שבו הזמינו לעבוד בעיתון. הוא התנצל על כי לא יוכל לאפשר לשלונסקי לפרסם בדבר פואמות ארוכות, אולם "אשר לפרוזה – תשתרע כאוות נפשך", כתב כצנלסון. "אם על פריז ההומייה תישא מדברותיך ואם אל ארצנו תִשְׁעֶה, אם על ספר, ואם על משוגות רוחך – מלוא הארץ לפניך. אנא, שלונסקי, פתח את אוצרך הטוב ושלח מכל אשר אתך. ותן לי את האפשרות לבור למען קוראי. ואם דבר מה לא יסכון לי, אל תדינני לכף חובה. רבות מחשבות בלב עורך" (31.3.25, ארכיון שלונסקי, 3:10-1015). מכתבו הידידותי של כצנלסון לא כיסה על העובדה הברורה כי בדבר, כמו בהדים, לא היה שלונסקי "בעל הבית", ולא יכול היה לקבוע מה דמות תהיה לעיתון ומה יידפס בו.

עם שובו מפריז ארצה, בסוף אותו חודש, החל שלונסקי לפרסם בדבר. כעבור זמן קצר הפך לעובד מן השורה. הוא תרם מכשרונו כמשורר, מתרגם, מסאי ועורך. במשך שנת עבודתו בדבר פרסם 14 שירים ו-12 מאמרים ורשימות, תרגם את מאמריו של העיתונאי והפובליציסט משה בילינסון, שעדיין לא שלט בעברית די הצורך, ועזר לברל כצנלסון לערוך את המוסף לספרות. מערכת עיתון דבר שכנה אז ברחוב יבנה בתל אביב, סמוך לשדרות רוטשילד, ולשלונסקי היה שולחן משלו באחד משני חדרי המערכת. אלא שהוא לא התמיד בישיבה ליד שולחנו: נמרץ היה ושפע רוח עשייה ותזזית. גופו היה גמיש, כעין "גופו של ניז'ינסקי הרקדן, ויער של תלתלים על גולגולתו הגועשת", תיאר אותו לימים העיתונאי אורי קיסרי, שנפגש עמו במשרדי המערכת. "היה לו כמובן גם כיסא, אבל הכיסא בער תחתיו ודומה שהוא לא יכול היה לשבת עליו והיה פורץ החוצה, כאילו מבקש רוח פרצים", אלא ש"רוח הפרצים הייתה בלבו פנימה" (אורי קיסרי, "זכרונות ליום מחר", 1975).

בדבר החל שלונסקי לכתוב מאמרים פולמוסיים, השונים באופיים מאלה שכתב בהדים. בעוד שבהדים עוצבו הרשימות בעיקר בסמלים ובציורי לשון, הרי שבדבר כתב שלונסקי מאמרים ורשימות מתוך זיקה לאופיו כעיתון פועלים יומי. בעבודתו בדבר מימש שלונסקי הלכה למעשה את תפישתו באשר למהות העבודה העיתונאית, "ז'ורנליסטיקה", בלשון התקופה. באמצעות ההשתתפות הפעילה בעיתון היומי ביקש שלונסקי למצוא את האיזון וההרמוניה, כלשונו, בין החיים לבין הספרות, בין הווייתו כמשורר ואיש רוח, המבטא ערכים הומניסטיים אוניברסליים, לבין הצורך לתת ביטוי למפעל החלוצי ולתנועת הפועלים בארץ ישראל. מאמריו נכתבו בדרך כלל כתגובה לאירועי הזמן, והם עוררו מיד עם פרסומם תגובות ופולמוסים.

הפולמוס הראשון קשור היה לשאלת מעמדו של היוצר בארץ בשנות העשרים, ושלונסקי התייצב בו בריש גלי מול ברל כצנלסון, חודשים ספורים לאחר שדבר החל לראות אור. כצנלסון החזיק בדעה שרווחה בתקופת העלייה השלישית, ולפיה כל עובד אדמה ופועל מן השורה יכולים לכתוב ולפרסם בעיתונות, ושאין לעשות הפרדה בין "סופרים פרופסיונליים", "המושכים בעט", לבין "חברים מן השורה" (כצנלסון, "אל השותקים", דבר, 7.8.25). שלונסקי חלק על דבריו ותפש אותם כמזלזלים במעמד הסופרים. באירוניה עוקצנית תמה שלונסקי מדוע לגיטימי להיות "עסקן פרופסיונלי" ואין זה לגיטימי להיות "סופר פרופסיונלי". בפולמוס זה דבק שלונסקי במטבע לשון שטבע הסופר אליעזר שטיינמן: "סופר של כ"ד שעות", כלומר סופר, המקדיש את כל עיתותיו לספרות. שקספיר אינו נחות ממגפיים, קבע שלונסקי בהחלטיות, בתשובה לדילמה שרווחה בתקופת המהפכה הרוסית: מה חשוב יותר, הרוח או החומר ("מוסף לשבתות ולמועדים – או הוספה ספרותית", דבר, 16.10.25). רצונו של שלונסקי לקבוע נורמות גבוהות ומקצועיות לספרות התבטא גם בכך, שהוא כפר בנטייה לשפוט את היצירות בקנה מידה סלחני, והתנגד לטיעון שהספרות בארץ נמצאת עדיין בראשית דרכה, ולכן אין לדון אותה בחומרה. הפולמוס שעורר שלונסקי בהקשר למעמדו של איש הרוח לעומת החלוץ עובד האדמה המשיך להדהד בזירה הציבורית הארץ ישראלית בשנות השלושים.

הפולמוס השני שעורר שלונסקי בדבר היה בשאלת הלשונות מעמד העברית והיידיש. שלונסקי היה קנאי לשפה העברית וביקש להקנות לה בלעדיות בארץ ישראל. הזדמנות לשטוח את השקפתו בנושא העברית ניתנה לו כאשר סופרת היידיש רחל פייגנברג פרסמה מאמר בדבר, ובו מחתה על כך שהוצאות הספרים מעדיפות לתרגם יצירות מעברית ליידיש ולא להפך ("משכילים", 4.11.25). שלונסקי השיב לה שחלק גדול מה"האבראיסטים" בארץ ישראל יודעים יידיש, ויש באפשרותם לקרוא את יצירות היידיש במקור, ועל כן אין צורך לתרגמן לעברית; לעומת זאת, רוב יהודי הגולה אינם יכולים לקרוא יצירות הכתובות עברית, ולכן חשוב לתרגם יצירות מהספרות העברית ליידיש ("תואנות", 13.11.25).

הפולמוס המרכזי השלישי שבו נטל שלונסקי חלק הוא הפולמוס עם המבקרים בני דורו של ביאליק. כבר בשנים אלה ראה שלונסקי את עצמו כנושא דברם של הסופרים הצעירים, ותקף את יחסם של אחדים מהסופרים והמבקרים הוותיקים (שמעון גינצבורג, יעקב שטיינברג ושלמה צמח) כלפיו וכלפי חבריו. לדעתו התעלמו השלושה מהשירה הצעירה ונמנעו מלבקר אותה, "לא כביקורת צרה כמרור של פסח ולא במתוקה כחרוסת. ורק בעקיפין ובהפרשת ארס של חכמה עליונה בתוך אסיי [מסה, חיבור] מופשט, כביכול" ("נזלת", 25.6.26).

מדבר לכתובים

במלאת שנה לדבר נדפס גיליון חגיגי של העיתון. שלונסקי תרם את חלקו לציון אירוע זה במסתו "מן השורש – עד הצמרת", שנועדה להבהיר את ייעודו החברתי והתרבותי של העיתון היומי לעומת הספרות היפה. לכאורה יצא שלונסקי נגד המערערים על חשיבותו של העיתון והטוענים כי הוא סימן לירידה מוסרית ותרבותית. לדעתו הספרות והעיתונות חשובות באותה מידה, והן ממלאות צרכים שונים המשלימים זה את זה: העיתון היומי, העוסק בבעיות היום-יום, הוא בעיניו בבחינת ה"שורש" וה"חולין", ואילו יצירות הספרות, העוסקות בנושאים שברומו של עולם, הן בבחינת "הצמרת" וה"יום טוב". שלונסקי סבר כי יש צורך לצרף את השורש עם הצמרת, את הקודש עם החול. אולם נראה שבמסתו, שבגלוי חלקה שבחים לדבר, מתח שלונסקי ביקורת סמויה, שביקשה לגמד את קומותו של העיתון. כשנוסד דבר אמר ביאליק בנאום שנשא בארצות הברית לרגל צאת העיתון, כי למלה "דבר" משמעות כפולה: "דבר סתם" ו"הדבר בה"א הידיעה". ומכאן שעל עיתון דבר חלה האחריות "לשמור את כף המאזנים, לבל ייבנה האחד על חשבון השני – החול והנשמה היתרה" (קרסל, תשכ"ד, עמ' 155); עתה בא שלונסקי ובניגוד לביאליק נטל את "הנשמה היתרה" מדבר, והשאיר לו את תפקיד ה"החולין" בלבד.

נראה שבזמן כתיבת מאמרו זה כבר ראה שלונסקי "צמרת" חדשה בדמותו של כתב העת כתובים, שכן באותה שעה החלו הגישושים הראשונים באגודת הסופרים בדבר האפשרות להקים את כתב העת החדש. שלונסקי היה מוכן לוותר על עבודתו הקבועה בדבר, עיתון "החולין", וללכת אל הבלתי ידוע, אל כתב העת העתידי, שיעמוד בסימן "הקודש" ואולי יישא בגלוי ובאומץ את בשורת "החדש".

באוקטובר 1926, בתום שנה וארבעה חודשים מתחילת עבודתו, וחודשים ספורים לאחר שנוסד כתובים, קיבל שלונסקי מכתב פיטורים מעיתון דבר. לפיטורים הובילו חילוקי הדעות שהתגלעו בינו לבין ברל כצנלסון והאופן שבו שלונסקי תקף אותו, בצד העובדה שברור וגלוי היה כי לבו ועיתותיו של שלונסקי נתונים היו כבר לכתב העת החדש. נראה שחילוקי דעות אלה הוצנעו, ורשמית נומקו הפיטורים בעילה כלכלית: בכתובים התפרסמה ידיעה כי "מסיבות קימוצים נפסקה עבודתו הקבועה של א. שלונסקי במערכת דבר" (15.10.26).

בדיעבד נראה, שעבודתו של שלונסקי בדבר הייתה מעין פרולוג לעבודתו הספרותית והפובליציסטית בשבועון כתובים, שם יכול היה לבטא את דעותיו בחופשיות, משוחרר מכל "תביעה סוציאלית".

בכתובים

כתב העת כתובים נוסד כשבועון של אגודת הסופרים המתחדשת בחודש אב תרפ"ו (26.7.26) והוגדר כ"ביטאון הסופרים והספרות העברית בא"י". מטרת השבועון הייתה לגייס את הכוחות הספרותיים על פלגיהם השונים לעבודה תרבותית משותפת. כתובים נועד לשמש במה לסופרים העברים כולם: ליוצרים בני דור התחייה, בני חוגו של ביאליק – "הוותיקים" – שהיוו את הממסד הספרותי, ולסופרים המודרניסטים, בני חוגם של אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי – ה"צעירים". בשנתו הראשונה, תחת חסות אגודת הסופרים, היה כתובים אכסניה פלורליסטית, שנתנה במה לדעות ולטעמים שונים מן הקצה אל הקצה בענייני ספרות, תרבות וחברה, ובית ספרותי ליוצרים בעלי מזג ותפישות עולם שונות. כעורך ראשי של השבועון בחר ועד אגודת הסופרים את הסופר אליעזר שטיינמן, שכבר היה בעל ניסיון בעריכה, שכן לפני עלייתו ארצה ערך את הירחון הוורשאי קולות (תרפ"ג-תרפ"ד). שלונסקי החל לסייע לשטיינמן מיומו הראשון של כתובים, ונראה שעשה כן בלא שמונה רשמית לתפקיד זה. בשבילו לא הייתה זו פרנסה אלא שליחות, והוא נכנס לעניין בהתלהבות ובמרץ. שטיינמן מצא בו שותף נלהב ונאמן, "סופר בן כ"ד שעות" הרואה את עצמו כמוהו חלוץ רוחני וגאה בעבודתו. שטיינמן ברך על עזרתו של שלונסקי בעריכת כתובים ואף גמל עליה בכך שקירב אליו אותו, אולם לא נתן לה כל ביטוי רשמי: עד אמצע שנתו הרביעית של העיתון (דצמבר 1929) עבד שלונסקי – תחילה כעוזר, ואחר כך כעורך נוסף – ללא שהדבר צוין במפורש. הכול ידעו אמנם כי שלונסקי הוא יד ימינו של העורך שטיינמן, ועם זאת לא מצא שטיינמן לנכון לציין את שמו של שלונסקי כעורך שני, כעוזר לעורך או אפילו כ"אחראי" להוצאת העיתון.

תקופת כתובים היא התקופה שבה הגיע לשיאו "פולמוס המשמרות": המאבק בין שלונסקי והיוצרים בני דורו נגד ביאליק והיוצרים בני חוגו, למען שידוד פני הספרות ברוח המודרניזם. בחודשים הראשונים להופעתו של כתובים הוצנעו חילוקי הדעות בין הסופרים משני המחנות. בוועידת הסופרים שנערכה בפסח תרפ"ז (אפריל 1927) ניסה ביאליק לאחד את הסופרים למחנה אחד: הוא טען, כי אפשר שכל אחד מהסופרים ילך בשבילו המיוחד, אך "פרקי הזמרה" של הסופרים צריכים להיארג לסימפוניה אחת. דבריו של ביאליק לא הועילו לאיחוד השורות, וכשבוע לאחר ועידת הסופרים פרץ "ריב הלשונות" (עברית-יידיש), שהוסיף שמן למדורה והחיש את הפירוד בין אנשי "כתובים" לבין ביאליק ורוב רובם של סופרי דורו.

"ריב הלשונות" פרץ במלוא עוזו עם בואם של הסופרים היידים שלום אש ופרץ הירשביין לביקור בארץ ישראל בתחילת אייר תרפ"ז. במסיבה לכבוד האורחים נשא ביאליק דברים בזכות זיווגן של היידיש והעברית כשפות "אחיות" בארץ ובגולה, והמשילן לרות ונעמי. דבריו עוררו אצל שלונסקי מחדש פרץ של קנאות ללשון העברית כלשון הבלעדית והיחידה של התרבות העברית. הוא ושטיינמן פרסמו אפוא בכתובים קבוצת מאמרים תחת הכותרת "בחזית העברית", שבהם הביעו את דעתם הנחרצת בזכות מהפכה עברית בארץ ובגולה, ותבעו כביכול את עלבונה של השפה העברית מידי ביאליק ובני חוגו. בעקבות הפולמוס הסירה אגודת הסופרים את חסותה מכתובים (10.8.27), וכתב העת נותר בבעלותם הבלעדית של שטיינמן ושלונסקי.

אמנם מאז היווסדו של כתב העת ראה עצמו שלונסקי בראש וראשונה כ"המשורר" בה"א הידיעה של כתובים, אולם כעת פעל במשנה מרץ בכתובים והפך את כתב העת לבמתו השירית המרכזית. עבודתו הספרותית והעיתונאית שם כללה, מלבד פרסום שירים, גם תרגומים, מסות שבהן באו לידי ביטוי עקרונות השקפתו, מאמרים פולמוסיים המכוונים ל"כאן ועכשיו" במפורש, מניפסטים, סקירות ורצנזיות על ענייני ספרות, וכן רשימות אינפורמטיביות מתחומים מגוונים של חיי התרבות והציבור בארץ ובעולם. הוא גייס את מאמריו וסקירותיו – ואפילו את תרגומיו – למאבק בביאליק ובסופרים בני דורו, והשתמש בכל אלה כאמצעי לקידום בני המשמרת הספרותית הצעירה ויצירותיהם. פעילותו הספרותית והפובליציסטית של שלונסקי ביקשה אז להכשיר את הקרקע לשירה המודרניסטית, וכפועל יוצא מכך להביא לידי הכרה פומבית בו כמשורר "אחר", המייצג את המודרניזם. בשיריו ובמאמריו הציג דמות ארכיטיפית של פייטן, איש זר ומוזר, איש רוח "משוגע", שהוא אח ורע ל"משוררים המקוללים" – "הליריקנים בדורות שאינם ליריים" – המבטאים בשיריהם את נפתולי האדם והתקוממותו נגד העוול והרוע בעולם. שלונסקי מתח קו מחבר בין דמות המשורר לבין נביא האמת נושא צו המרד, שדבר האל בפיו, בעוד הוא יושב בתוך "עם לועז" וקהל מתנכר שאינו מבין את שירתו ואת השקפותיו (ראו בעיקר במאמרים: "כהן ונביא" ו"מן הקצה אל הקצה" ובשירים "אל העקרבים", "ינשוף" ו"תשרי").

שלונסקי רתם למאבקו בביאליק את הגדולים שבסופרי ישראל והעמים. הוא יסד את המדור "היצירה בין החוחים", ובו תיאר יוצרים גדולים שלא זכו להכרה בשעתם ושדרכם אל התהילה רחוקה הייתה מלהיות סוגה בשושנים. לכאורה עסק בהם כמשיח לפי תומו, כמי שכל מטרתו להביא לקהל הקוראים מידע על יוצרים חשובים אלה; אך למעשה, הוא יצר אנלוגיה סמויה בינם לבין שני המחנות הנאבקים בהווה: שלונסקי-שטיינמן מול ביאליק וחוגו. בכתבו על יוצרים אלה בחן אותם שלונסקי באמצעות השאלה המכרעת בעיניו: "הלנו אתה אם לצרינו", ודרך אנלוגיה מתוחכמת "צירף" אותם בעל כורחם לאחד משני המחנות. וכך למחנהו של ביאליק שויכו גֵתֶה, מרק טווין וי"ל גורדון ואילו למחנהו של שלונסקי – דוסטויבסקי, ג'יימס ג'ויס, ארתור רמבו, פרנץ מזרל, קלוד מונה, מודליאני, נפתלי הרץ אימבר, יוסף חיים ברנר והמבקר אורי קובנר. דוסטויבסקי, למשל, תואר כמופת לסופר "איובי", הכותב על מעמקי נפש האדם, ושלונסקי הביאו כדוגמה לסופר בעל כשרון אמיתי שלא על נקלה זכה להכרה ("ענק בדורותיו", כתובים, 7.12.27). ברור היה, כי יותר משהתכוון שלונסקי לתאר את יחס הביקורת המזלזל כלפי דוסטויבסקי בזמנו, ביקש להתריס כלפי המבקרים שביטלו את סופרי "כתובים" ואת יצירותיהם. שלונסקי תפש את הביקורת כנציגת הממסד, המסורת, הקיפאון והריאקציה, ובלשונו הציורית: "הביקורת — היא הראשונה ליידות אבן, או האחרונה להסכים בפעם האלף כי שלמה המלך חכם היה".

בצד כתיבת מאמרים נרחבים ועקרוניים לא בחל שלונסקי גם בעבודה עיתונאית טכנית ומנהלתית, בעבודות עריכה, שכתוב ועיבוד. הוא ראה את ה"ז'ורנליסטיקה" כ"עבודה שחורה" והכרחית להכנת הרקע להתקבלותה של היצירה החדשה ושינוי פני הספרות: "נתאגד, אפוא, אנחנו המועטים המוכנים לפשוט את כותנות הפסים וללבוש כותנות עבודה, אנו, כותבי השירים והסיפורים נהיה גם הפועלים השחורים: אנו נדביק בולים, נריץ אגרות לכל התפוצות. נהיה מיסיונרים... אנו צריכים להיות 'הסתדרות פועלי הרכבת' בתוך ציבור הסופרים החשובים, הממשיכים את הקיפאון באפס מעשה, הגיעה לנו תקופה של עבודה עצמית" ("על הפעולה", כתובים, 28.7.27).

הדרך למימוש הצהרות אלה הייתה נטילת חלק פעיל בכתיבת המדורים השונים של השבועון, כגון: "אספקלריה", "בבואות", "פכים קטנים", "היצירה בין החוחים" "בקרן היובלות" "קו לקו" "דמויות" וכן במדור העוקצני "צנינים", שחלקם היו רשות היחיד שלו. המדורים יועדו לסקירת ספרים חדשים, ביקורות על ספרים והצגות, מונוגרפיות קצרות על סופרים ומשוררים, על פילוסופים, רבנים ואנשי רוח מהדורות הקודמים ומדורו שלו, שחקנים ורקדנים, סרטי ראינוע וקולנוע; סקירות על הישגי הציביליזציה במאה העשרים וסקירות אינפורמטיביות חובקות עולם על תרבויות מאירופה ועד למזרח הרחוק. כל אלה שימשו רקע וחלל תהודה ליצירות המודרניסטיות המקוריות שהתפרסמו בד בבד מעל דפיו של העיתון, וסייעו לקשר את העשייה הספרותית הארצישראלית עם הנעשה בתרבות העולמית.

על שיריו ומאמריו המשמעותיים חתם שלונסקי בשמו המלא או בשם העט המרכזי שלו "אשל" (ראשי תיבות שמו), ואילו בכתבו רשימות במדורים השונים של כתובים השתמש שלונסקי בשמות עט שונים כגון: "ספרא", "זעירא", "טליא", "א. סורר". לפי עדותו, הוא נזקק לכינויים אלה "העבודה השחורה" של איש הרוח. שלונסקי התייחס אל הפסבדונים הללו כאל "כינוי שם ולא עילום שם", והסביר ש"רשאי אדם לבור לעצמו לבושים חיצוניים, לא כדי לעשותם מסכה להסתר פנים, אלא כדי להתאימם לעיסוקו ולעניינו". לימים השווה זאת שלונסקי "לאדם המתאים לעצמו חליפות בגדים לפי הזמנים והצרכים, מחלצות חג ובגדי עבודה, שמלת נשף ומדי שרד". "מדוע", כתב, "צריך אני למשוך את שמי המפורש לכל מקום ובכל עת? יש 'עבודה שחורה' גם במלאכת מחשבת, וכאן הריני פושט מעלי את בגדי החג של השם, המרתקני כחוליה בשלשלת היוחסין שלי, ועוטה את בגד העבודה של כינוי השם להצטרכות מיוחדת" (טורים, 22.6.33).

בחלק מהנושאים שבהם עסק שלונסקי במאמריו בכתובים, עסקו גם יתר בני החבורה ובראשם עורך כתובים אליעזר שטיינמן. שטיינמן כתב את המאמרים המרכזיים; יצחק נורמן, ישראל זמורה ויעקב הורוביץ כתבו מאמרי ביקורת, רצנזיות ומאמרים עקרוניים ועיוניים, ואילו שלונסקי התרכז במאמרים פולמוסיים, חדים כתער, במניפסטים מסוגננים וברשימות אקספרסיוניסטיות-שיריות. כמו כן פרסם פרודיות מחורזות עוקצניות – ז'אנר שבו לא היו לו מתחרים.

במאמריו וברשימותיו של שלונסקי בכתובים חלה התרחקות מההקשר הרוסי ומהסמנטיקה האקספרסיוניסטית של מלחמה, מהפכה, דם וזעקה, כפי שבאו לידי ביטוי בהדים. ההנמקה למהפכה ולתמורה בספרות אינה נקשרת עוד במישרין לאירועים שחווה בנעוריו ברוסיה אלא מעוגנת בעקרון של דינמיקת "הגלגול הנצחי". המלחמה והמהפכה שבמאמרי כתובים אינן מלחמה ומהפכה ממשיות בין עמים ומדינות, אלא מלחמה אידיאית-רוחנית בין מחנה המודרניזם של שלונסקי ושטיינמן לבין מחנה הסופרים הוותיקים ובראשם ביאליק.

בין מסותיו החשובות של שלונסקי בכתובים, שבהן נתן ביטוי עקרוני להשקפותיו בענייני ספרות ותרבות בולטות המסות "על צלב הליריקה", "עלי טרף", "שברירים", ילגיזם" (מלשון יל"ג – המשורר העברי יהודה לייב גורדון) ו"מחניים". דומה שאין מקרה זה, שהראשונה במסות העקרוניות בכתובים היא המסה "על צלב הליריקה" (27.8.26), שנכתבה לזכרו של המשורר הסימבוליסט הרוסי אלכסנדר בלוק. כידוע, שלונסקי העריך מאד את שירתו של בלוק, ותרגם את הפואמות שלו "שנים עשר" ו"סקיתים" וכן רבים משיריו הליריים. מסתו של בלוק "כשלון ההומניזמוס", שבה ניתן ביטוי ממצה לפילוסופיה שלו, השפיעה באופן מכריע על דרכו השירית והפובליציסטית של שלונסקי, והייתה בין הטקסטים הראשונים שתרגם לעברית (הדים, תרפ"ד).

בעקבות בלוק חשב שלונסקי שיש למזג את המציאות כיסוד ממשי, ארצי, עם ביטויה הנעלה בשירה. כבלוק אף שלונסקי הביע שאיפה להחזיר לאדם את אשר גזלו ממנו הציביליזציה, הטכנולוגיה והחיים האורבניים ולהשיב את ההרמוניה ששררה בין האדם והאלוהים בשחר התרבות. בעיני שלונסקי, כמו בעיני בלוק, התפתחות הציביליזציה הייתה בעיקרו של דבר שלילית, משום שגרמה למצב, שאותו כינה שלונסקי באופן מטפורי "כיבוי הכוכבים" ו"רצח האלוהים". שלונסקי גרס כי הקושי המהותי הניצב בפני האדם בעידן הטכנולוגי הוא הוויית ה"באין סוד": האדם בן המאה העשרים, שזכה בבינה ובתושייה עודפת, איבד את תחושת הסוד והאימה שבלעדיה אין אמונה ואין שירה; ומכיוון שהכול נעשה כה גלוי, ולאדם ניתנה שררה על איתני הטבע – פגה האימה ופג תוקפם של הסמלים הישנים. על האמן המודרניסט, טען שלונסקי, מוטלת החובה לחדש את החתירה אל הסוד, דבר שמחייב יצירת מערכת סמלים חדשה. פואטיקת הסמל, הרמז והסוד, היא הדרך היחידה בעיניו לביטוי "הרגשת העולם", שאינה ניתנת לביטוי בלשון מושגית ומאפשרת את העלאת המציאות הקונקרטית של "כאן ועכשיו" לדרגת סמל נצחי, ובלשונו של שלונסקי: "עם הכיבושים הטכניים, אשר קרעו את הלוט מעל האיתנים, נבוכה השירה. האדם גס בתעלומות. שיווי-זכויות עם האיתנים קיבל האדם – ואולי גם שררה ניתנה לו. חדלו חידות חדלו. כבתה האימה – ככוכבי לילה בהידלק נברשת חשמל עשוה ידי אדם. שבעים ושבע נברשות הדליקה התושייה סביב – ויהי חושך, כי המזלות אספו נוגהן-אימה. כַּבו את החשמל ויאירו הכוכבים!" ("שברירים", כתובים, 17.10.29).

את השקפת עולמו ביטא שלונסקי באמצעות מערכת קבועה של "סמלים הופכיים", מנוגדים, שחלקם שאול מבלוק וחלקם היה פרי רוחו כגון: יום טוב וחולין, דור לירי ודור שאינו מוסיקלי, איוב ואליפז, נביא וכהן, סולם ושולחן, סוד ואין סוד, טירוף וקו הבריאות, איש רוח ו"בעל בית", הווה ועבר ("סמלים הופכיים" אלה שימשו עבורו גם להבחנה בין המשמרת הוותיקה בספרות העברית לבין מחנה היוצרים המודרניסטיים). בקוטב החיובי העמיד שלונסקי את איש הרוח, הנביא ומשורר האמת, ההולכים במשעולים שאיש לא ידעם, ועולים בסולם, ביחידות, אל ראש ההר, ושם "בשיא – רוח. רוח פרצים. רוח ואנוש. רוח היא באנוש. איש הרוח", ולעומתם – הכהן ו"בעל הבית", הבורגנים המתנהלים על מי מנוחות, הולכים בדרך המלך הסלולה, מסבים לשולחן בניחותא ובחייהם שולטים הסדר, השלווה, המשטר, הפשט במקום הסוד, הוודאות ולא הספקות ("מחניים", כתובים, 18.6.31). שירתם של המשתייכים לשני מחנות אלה, אליבא דשלונסקי, שונה ואף מנוגדת: משוררי האמת החיוביים, "הנביאים", מבית מדרשו של שלונסקי, כותבים שירה השואפת למרומים, ל"גבהות", ולעומתם "משוררים אפיגוניים" (חקיינים), בני דורו של ביאליק, "הכוהנים", כותבים שירה "קטנה", "שַׁמָּשִׁית", "אזרחית" ומוותרים על השירה הגדולה למען הציוויים הלאומיים והחברתיים. "באין גבהות אין שירה", כתב שלונסקי, "מאד-מאד מְצֻוֶה המשורר להיזהר מן הפיתויים הגדולים של השירה הקטנה, אימת הגבהות היא האימה הגדולה למהלכים בודדים על צוקים. למטה תהום רפודת שושנים, השושנים הקטנות – של השעה הקטנה ("ילגיזם", כתובים, 9.1.31; 15.1.31).

כמו בתקופת הדים כך גם בתקופת כתובים המשיך שלונסקי לטעון, כי אינו פוסל את העבר באופן טוטאלי. הוא הקפיד להדגיש את הקשר האמיץ של כתובים למסורת ולנכסי התרבות של העבר, והראה שמעל דפי כתובים מתקיימת סינתזה מיוחדת בין מורשת העבר ובין היצירה המתרקמת בהווה. לדבריו "הכתובים הייתה הבמה המודרנית הראשונה והיחידה אשר ידעה להזמין אושפיזין נכבדים ממלכות העבר אל סוכת ההווה ולהושיב ליד רילקה ומודליאני ואורי ניסן גנסין וא. שטיינמן את ר' נחמן מברסלב והשרף מסטרליסק ור' שניאור זלמן מלאדי. כאחים ישבו אל שולחן אחד – ולא כצרים ואויבים. היה זה דו-שיח של אהבה גדולה ושל אמונה, כי נצח היצירה לא ישקר – בין אותיות רש"י ובין אותות הזמן" ("מן הקצה אל הקצה", כתובים, ינואר 1932).

"דור דור ודורסיו"

בשנה החמישית לצאת כתובים החלו התקפותיו הישירות של שלונסקי נגד סופרי דור התחייה. תחילה תקף את מאזנים, שבועון אגודת הסופרים, שהחל לצאת באדר ב' תרפ"ט כשבועון מתחרה לכתובים. הוא תיאר אותו ככתב עת שמרני, המתייחס בבוז לסופרים המודרניסטים, וראה בו ניסיון כושל ופתטי להחזיר את ימי הזוהר של הסופרים הוותיקים ("עטרה ליושנה?", כתובים, 4.4.29). אחר כך החל לתקוף במישרין אחדים מקודמיו: הוא כתב רשימות וחרוזים עוקצניים נגד הסופר דוד שמעוני (שמעונוביץ), המשוררת אלישבע ביחובסקי והסופר גרשֹם שופמן. כך, למשל, תיאר את שופמן כחלק מחבורת סופרים אפיגונים ש"אחרו את הרכבת". אותם סופרים, כתב, "עלו לפני ט"ו-כ' שנים בערך לרכבת ספרותנו וציפו לתחנה שלהם, אשר שם סוף-סוף יזכו לקול תרועת ידידים המצטופפים ברציף – הזוהי? עוד לא! בתחנות עוד מקבלים את פני ההם הקודמים. עד שנרדמו. בשעת נמנומם עלו נוסעים חדשים. לקול תרועתם התעוררו המנמנמים: אללי! כבר לא... כבר... פרשו לקרן זווית ובכו: בכו – והוסיפו לנסוע, סתם ככה הרחק מן התחנה היעודה" ("מאידך גיסא", כתובים, 22.9.30).

התקפות אלה הגיעו לשיאן בגיליון כתובים מיוחד שכותרתו "דור דור ודורשיו – דור דור ודורסיו" (16.10.30). הגיליון הוקדש לסופרים ולמבקרים מדורות קודמים שנרדפו על ידי הביקורת בת זמנם, ביניהם אורי קובנר, דוד פרישמן, מ. י. ברדיצ'בסקי וי. ח. ברנר. סופרי חבורת "כתובים" ראו עצמם שותפים לגורלם, ובאמצעותם ביקשו לבסס את דימויים כמי שנרדפים בגלל מהפכנותם וחדשנותם. שלונסקי ושטיינמן הרגישו אז כי הגיעה השעה להתקפה ישירה ועזת פנים על ביאליק ושירתו. המאבק בביאליק היה גרעינו ולב לבו של "פולמוס המשמרות". שלונסקי ראה עצמו כיורשו הלגיטימי של ביאליק המשורר, וכיוצר "נוסח" מודרניסטי חדש, וביקש לתפוס את מקומו כמשורר המרכזי של הדור. באותן שנים עסק ביאליק בעיקר ב"מפעל הכינוס" של אוצרות העבר: שירת ימי הביניים, האגדות והמדרשים. שלונסקי ושטיינמן טענו כי ביאליק, החולש על תקציבי הוצאות הספרים הוותיקות, מפנה אותם לכינוס נכסי התרבות והספרות של העבר במקום לתת במה ליוצרים הצעירים, ובכך עומד בדרכם.

בסוף שנת 1931, לאחר שנים של שתיקה מאז שעלה ארצה (1924) פרסם ביאליק את השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" (מאזנים, 22.10.31). השיר נכתב בתקופת הקונגרס הציוני הי"ז, והתפרש כמכוון נגד הנציגים הרביזיוניסטים בקונגרס; אולם ניתן היה גם להבינו בהקשר ספרותי, כמכוון נגד בני חבורת "כתובים".

שלונסקי ראה בכתיבת שירה לאומית התכחשות מצד ביאליק להווייתו כמשורר לירי, ודיכוי "האש עצור" שבקרבו. הוא הגיב על שירו זה של ביאליק במאמרים הבוטים "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" (כתובים, 4.11.31), והמשכו "חבלי שיר" (כתובים, 26.11.31) ו"מן הקצה אל הקצה" (הארץ, 26.1.32; כתובים, 30.1.32). במאמרים אלה רמז ל"עקרות השירית" של ביאליק באותה תקופה, וראה בשירו של ביאליק "שיר בן 50 שורות, שהחצי ממנו הוא, על כל פנים, מחוץ לזיקה אמיתית אל השירה במשמעותה האלמנטרית". "ביאליק נתן לנו שיר של כעס – והוא רובו ציטטין. כל פסוק – כה אמר. כל ביטוי – דכתיב", טען שלונסקי, "זהו תשבץ מימרות נאה, מלאכת מחשבת המעידה על שררה בלשון, אבל לא ביטוי פרטי השואב מן הפנימיות של הזעם האישי, של 'מדבר בעדו' בדור כך וכך. זוהי ירייה מסוגננת בכלֵי נשק שאולים ביד בקיאה מבית העתיקות. וקול 'האני' איהו?". דברי שלונסקי עוררו זעם רב מצד סופרי דור ביאליק, ואף בתוך מחנה "כתובים" עצמו. המבקר שלמה צמח תקף בחריפות את שלונסקי וטען, שמטרת חייו של שלונסקי היא "למוד את עצמו בקומת ביאליק", אך למטרתו זו לא יוכל להגיע באמצעות זלזול בביאליק ובשירתו אלא "בעזרת שירי שלונסקי, שיעוררו כבוד בעיני כל, וגם בעיני ביאליק" ("קטנות", מאזנים, כ"א בטבת תרצ"ב). על ההתקפות עליו השיב שלונסקי כי שורש הפולמוס בינו לבין ביאליק אינו אישי אלא אידיאולוגי. כשמפעל הכינוס של ביאליק פירושו "שמש בגבעון דום! הס ההווה", כשהכינוס "אינו מקיץ נרדמים אלא מרדים מקיצים" ועומד כמכשול בדרכה של היצירה החדשה – אזי הכרח הוא להילחם בו. "מפני הכותל המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל", כתב שלונסקי ("מן הקצה אל הקצה").

תגובה מפתיעה להתקפותיו של שלונסקי על ביאליק באה מצד המשורר נתן אלתרמן, בן חבורת "כתובים", שהעז לחלוק על דברי שלונסקי. אלתרמן טען כי אין "לשלול מן השיר הזה זכות היצירה האמנותית", וכי שלונסקי ביקר אותו בכלים שאינם הולמים את אופיו כשיר לאומי ("במעגל", כתובים, שנה ו, 30.3.32).

עמידתו של שלונסקי בראש מחנה קטן ומנודה שנאבק במחנהו של ביאליק ורוב רובו של ציבור הסופרים הצריכה כוחות נפש עצומים. שלונסקי מצא תמיכה במחנה המלוכד של חבורת "כתובים", ובעיקר בידידות העמוקה בינו לבין שטיינמן. הקשר הנפשי והקרבה הרוחנית שבין שני עורכי כתובים באו לידי ביטוי בהשפעת גומלין, בשיתוף רעיונות, נושאים ומוטיבים. עיון בפובליציסטיקה של שלונסקי בהשוואה לזו של שטיינמן מגלה השקפת עולם, ביטויים, אוצר מלים וציורי לשון דומים ולעתים אף זהים. שלונסקי העריץ את שטיינמן, קשר לו כתרים, ואף היה מוכן לשמש לידו כ"כינור שני". את הערצתו לשטיינמן ביטא בהקדישו לו את מחזור שיריו "אשרי", שבו תיאר את הפגישה עם שטיינמן במונחים אקסטטיים כמעט: "יצאתי כְּנִכְלָם – אך התרחש הפלא:/ קָרַנִי צבי מוּרְדָף – ושתי קרניו: יְקוֹד./ ראיתי חבצלת בַּעֲלָטָה בוערת,/ וַחֲרוּלֵי זהב יְסוֹכְכוּהָ: סוד!/ אז ירנן לבי: נעמתָ לי המרי, /נפלֵאתָ מֵרֵעים וַהֲמונים./ אש בעצמותי! אשר אתמול שִׂכַּלְתִי -/היום הוּשַׁב לי עֱשָרות מֹנִים" ("באלה הימים"). שלונסקי שיבח גם את ספרו של שטיינמן זוגות (דבר, מוסף לשבתות ולמועדים, ז' אב תר"ץ). שטיינמן, לעומת זאת, כתב רק משפט שבח יחיד על שלונסקי. היה זה בעקבות מאמר פולמוסי של הסופר דניאל פרסקי, שלגלג על התהדרותו של שלונסקי בכך ששירתו אינה מובנת לרבים: "אשרינו שאיננו מובנים [...] אושר גדול למשורר, כי לא יבינו את תוכן שיריו", כתב פרסקי (כתובים, "מכל הבא ליד", 7.8.30). שטיינמן קם להגנתו של שלונסקי וכינה את שירתו "פסוקי הזמרה החד-בְּדוֹרִיִים בספרותנו" ("הבדלות", שם).

יחסי החברות האמיצים בין שלונסקי ושטיינמן נמשכו כשבע שנים, אך לא היו פשוטים: במשך הזמן היו ביניהם מתחים רבים, אלא שרובם כמעט לא עלו לפני השטח עד לפירוקה של חבורת "כתובים" ופרישת שלונסקי יחד עם כל בני חבורת "כתובים" פרט לשטיינמן (ישראל זמורה, נתן אלתרמן, יעקב הורוביץ ויצחק נורמן) בחשוון תרצ"ג. כחצי שנה לאחר מכן יסדו שלונסקי והסופרים הפורשים את חבורת "יחדיו" שהוציאה את כתב העת טורים (22.6.33).

הד למתחים בין שלונסקי לשטיינמן ניתן לגלות במאמרו של שלונסקי "השלולית הקטנה והחֲבֵרות הגדולה" (16.5.29), העוסק בחברות בין סופרים כגורם המניע ומפרה את יצירתם. שלונסקי ביקש להוכיח, כי החברות אינה נגלית תמיד על פני השטח, והוא מונה צמדי סופרים, שנודעו בציבור כיריבים, ולעתים אף יריבים מושבעים. שלונסקי טען כי מעבר ליריבות היומיומית היו בין זוגות סופרים אלה יחסי קרבה נפשיים עמוקים מעצם היותם אנשי רוח: קהל הקוראים הצמא לרכילות וסנסציות נהנַה לעסוק בפרטים הטפלים של ריבי הסופרים ולהתפלש ב"שלולית הקטנה", ולא הבין, כי הסופרים יודעים להתעלות מעל "שלוליות" אלה ולהתחמם באור "החברות הגדולה". נראה שהמאמר רמז בראש ובראשונה למערכת היחסים המורכבת של שלונסקי עם שטיינמן; אולם אפשר להניח, כי רמז גם ליחסיו של שלונסקי עם ביאליק, שכן בדברים שכתב שלונסקי ליובל השישים של ביאליק, ואף בריאיונות שנתן, הציג את עצמו כמי שנראה כיריבו של ביאליק, אך למעשה, ברובד העמוק אינו אלא ידיד ורע של אמת לַ"משורר הלאומי".

בצד הפולמוס המרכזי בין סופרי "כתובים" לבין ביאליק וסופרי דור התחייה, עסק שלונסקי גם במגוון נושאים ספרותיים-תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. מהנושאים הספרותיים בולט מאמרו "יום-טוב-של-אגדה" (29.5.30) על הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן, שבו נתן שלונסקי ביטוי ממצה לעקרונות וליסודות שעליהם צריכה להיות מושתתת, לדעתו, ספרות הילדים. אנדרסן היה בעיניו מופת לסופר ילדים מהשורה הראשונה, משום שכתב בשפה עשירה ובכלל ביקש להעשיר את עולמו ואת שפתו של הקורא הצעיר. כיבד את קהל קוראיו ולא "התיילד". "אין קהל תבען ושרירותי כקהל שבחדר הילדים. שבע אוזניים לו לשומע הקטן בהקשיבו – ואין אוזן הוא במאנו לשמוע", כתב שלונסקי. על הכותב לילדים להיות מספר, מחבר ושחקן כאחד, עליו לדעת "להפוך את אבני הבדותא לזהב האמת", "לכרוך רצינות בשעשוע, קלות ראש בעמקות, אך אף לא פעם כובד והעקה". באישיותו של אנדרסן ראה שלונסקי את הילד החבוי במבוגר, "סבא וינוקא בגלגול אחד". בכך תיאר שלונסקי גם את כתיבתו שלו לילדים ותמצת את דימויו העצמי כמשורר שנשאר "ילד נצחי".

תחום נוסף שהעסיק את שלונסקי בתקופת כתובים היה הקשר בין המרכז התרבותי בארץ ישראל לבין המרכזים בגולה. בתקופת כתובים המרכזים התרבותיים בגולה הלכו ודעכו, והיה ברור כי המרכז הארץ ישראלי נעשה חשוב וכמעט בלעדי. שלונסקי טען כי במרכזים היהודיים שבגולה כמעט לא התעניינו בספרות העברית ההולכת וצומחת בארץ, וביקש לעורר את הנפשות לעשייה תרבותית וסיוע כספי למען ביצור מעמדה של הספרות העברית. שלונסקי ושטיינמן יצאו פעמים אחדות לאירופה בשליחות חבורת "כתובים" כדי לאסוף תרומות מקהילות צרפת, אוסטריה, גרמניה ורומניה, וחזרו בדרך כלל בפחי נפש. הסיבות לכישלונם היו מצבן הכלכלי הקשה של הקהילות והעובדה שביאליק הקדימם והצליח לגייס את מעט התרומות לביטאון מאזנים. נוסף לכך, מנהיגי הציבור ואנשי הרוח שנותרו בגולה, שהתעניינו עדיין בספרות העברית, כיבדו את ביאליק, "המשורר הלאומי", ורובם סירבו לתרום כספים לקבוצת הצעירים הכמעט אלמוניים שנאבקה בגדול המשוררים העבריים.

לעומת ביקורתו הקשה של שלונסקי על המרכזים היהודיים באירופה, הוא ביטא במאמריו דאגה עמוקה למצבה של יהדות ברית המועצות. בתקופה זו התנגד שלונסקי למשטר הסובייטי ולשלטון האימים של סטלין, וכאב את גסיסתו של המרכז היהודי המפואר ברוסיה. התעמולה הסובייטית עודדה באותה עת הגירת יהודים לחבל בירוביג'אן, שבו אמורים היו לקבל, כביכול, אוטונומיה קהילתית ותרבותית. שלונסקי פרסם מאמרים ורשימות רבים (בכתובים ובהארץ), שבהם חשף את השקר וההונאה של מפעל התיישבות זה. הוא גינה בחריפות את השלטון הסובייטי, שמצד אחד דיכא את התרבות העברית והשפה העברית, ומצד שני לא אפשר ליהודים לצאת את שערי המדינה. שלונסקי גילה חרדה לסופרים ואנשי הרוח שנותרו שם וציפה מן הסופרים, הבאים לביקור בברית המועצות, לא לטייח את עוולות המשטר, להוקיע את אובדן חופש הביטוי ולגלות לעולם את האמת על הנעשה שם: לכתוב ולדווח על "רוסיה – כמות שהיא" (כתובים, 12.5.30). מעל דפי כתובים אף התפרסמו מדי פעם יצירותיהם של סופרים יהודיים בברית המועצות שעדיין העזו לכתוב עברית (דוגמת אברהם קריב וצבי פרייגרזון). שניים אחרים, המבקר יצחק נורמן והסופר יוסף סערוני, הצליחו לעלות ארצה ועם בואם הצטרפו לשורותיה של חבורת "כתובים".

באותה תקופה שבין שתי מלחמות עולם נתן שלונסקי ביטוי להשקפת עולמו הפציפיסטית ולחרדתו מפני האפשרות שתפרוץ מלחמת עולם שנייה. שלונסקי, כיוצרים רבים אחרים בני הזמן שהיו למודי לקח מלחמת העולם הראשונה, ראה בשמירת השלום בעולם ובהתנגדות לשפיכות דמים ערך עליון. הוא תבע מהסופרים ואנשי הרוח לעמוד בפרץ ולהתריע מפני מלחמות נוספות שיביאו כלייה על האנושות. מאמרו החשוב ביותר בנושא זה, שהוא גולת הכותרת של פעילותו הפובליציסטית הפציפיסטית, הוא "המשורר בימים ההם" (כתובים, 1.8.29) שנדפס שנית כעבור כשלוש שנים בחוברת מיוחדת ששמה לא תרצח (תרצ"ב). במאמר זה תיאר שלונסקי את תגובותיהם של סופרים ומשוררים למלחמת העולם הראשונה ולעליית הנאצים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא גינה את הסופרים שבגדו בייעודם, תמכו במלחמת העולם הראשונה בהסכמה שבשתיקה או בגלוי – במאמרים פטריוטיים ובשירי הלל. לעומתם העלה על נס ושיבח את אנשי הרוח המעטים האמיצים שעמדו בפרץ.

הארץ – עבודה עיתונאית המפרנסת את בעליה

במקביל לעבודתו הספרותית והפובליציסטית בשבועון כתובים עבד שלונסקי בעיתון היומי הארץ. מאז פיטוריו מעיתון דבר בשנת 1926 לא עסק שלונסקי בעבודה סדירה המפרנסת את בעליה. בכתובים עבד כמעט ללא תמורה כספית. במרץ 1928 נפטר טוביה שלונסקי, אביו, שהיה עמוד התווך ומפרנסהּ העיקרי של המשפחה, ובנו נאלץ לחפש מקור הכנסה נוסף. כניסתו לעבודה בעיתון הארץ הייתה אפוא לשם פרנסה ולאו דווקא מתוך הזדהות עם העיתון ומגמותיו. בהארץ עסק שלונסקי ב"ז'ורנליסטיקה" בהיקף נרחב: עריכת המוסף הספרותי, כתיבת מאמרים, תרגומים, רשימות וידיעות מענייני דיומא, שעל כולם חתם בשמות עט שונים, רובם שגרתיים וסתמיים באופיים, כגון: א. ש., לקוטאי, קורא, קריין, אל"ף וספרא. שירים לא פרסם שם כלל. ישעיה קלינוב, שהיה מזכיר מערכת הארץ, תיאר את שלונסקי בעבודתו: "כפוף על גבי שולחן, המגובב תלי-תלים של כתבי יד, יושב לו א. שלונסקי. הוא עובד – אם הוא עובד – במהירות של רוח סופה. כותב ומדבר. מדבר ומעשן. מעשן וזורע מקרן השפע. [...] והדפים שנכתבו כבר – היכן הם? הרוח מטלטלתם על-פני החדר. אך לא איכפת לו. העיקר הוא שכתב. את הדפים כבר יאספו איך-שהוא בלעדיו. [...] מאליו מובן, כי המצב הוא אחר לגמרי בשעה שנכתב מאמר של שלונסקי עצמו, או 'בבואות' של שלונסקי-לקוטאי, או פיליטון של שלונסקי-ספרא, או שלונסקי א. קורא, או בעל-קורא. הו, אזי, כמובן, הוא קורא וחוזר וקורא. וכך – מעשן, מדבר, כותב" (הארץ, 27.12.1935 בתוך: יפה, 1966).

את עיתון הארץ ערך באותה תקופה הפובליציסט משה גליקסון, שתחילה קיבלאת שלונסקי במאור פנים, והתייחס בסובלנות ובאורך רוח למשורר הצעיר, שלא תמיד הסכים עם דעותיו. אולם בדומה לפולמוסיו עם עורכי כתב העת הדים והעיתון דבר – גם בעבודתו בהארץ לא נרתע שלונסקי מלהתנגח עם עורכו, בעיקר בפולמוס שנתגלע סביב שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם".

מאמרים עקרוניים מעטים שנדפסו בהארץ שבו ונדפסו בכתובים, בניסיון להגביר את תהודתם והשפעתם, ואולי גם מתוך כוונתו של שלונסקי לתת בכתובים את מכלול מאמריו העקרוניים והפולמוסיים. שלונסקי התמיד בעבודתו בהארץ עד שנת 1942.

***

יצירתו הפובליציסטית של שלונסקי (בניגוד לשירתו) לא זכתה עד כה לכינוס מלא. עד היום פורסמה רק אסופת מאמרים אחת, ילקוט אשל, שערך המבקר והביוגרף א. ב. יפה לרגל יובל השישים של המשורר (1960). לפי עדותו של יפה, שלונסקי הוא שבחר את המאמרים וקבע את מבנה הספר. בילקוט אשל כונסו 61 מאמרים ורשימות, שרובם נכתבו מאמצע שנות השלושים ועד סוף שנות החמישים. המאמרים סודרו במדורים המחולקים לפי נושאים, ולא לפי סדר פרסומם הכרונולוגי. מאמרים שנכתבו בהזדמנויות שונות לעתים מוזגו והיו לאחד, וההקשרים ההיסטוריים שבהם נכתבו – טושטשו. מן המאמרים הפולמוסיים משנות העשרים והשלושים שהתפרסמו בהדים, דבר, כתובים והארץ נכללו רק חמישה (כולם מתוך כתובים). אופי המבחר גרם לכך שלהט הנעורים, הסערה והמרד, המאפיינים את כתיבתו של שלונסקי בראשיתה, אינם בולטים בו די הצורך.

***

ספר המאמרים "מסות ומאמרים, העשור הראשון, 1922- 1933" (בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב ובהשתתפות רחל סטפק, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ - אוניברסיטת תל-אביב, 2011) הוא ראשיתו של מפעל כינוס הפובליציסטיקה של אברהם שלונסקי. בספר מכונסים בספר מכונסים 104 מאמרים ורשימות פרי עטו של שלונסקי שהתפרסמו בביטאון גדוד העבודה מחיינו, בכתב העת הדים, בשבועון כתובים ובעיתונים היומיים דבר והארץ. המאמרים והרשימות מהווים מבחר מקיף מכלל עבודתו הפובליציסטית והעיתונאית מן השנים 1922–1933 – עשור השנים הראשון, ואולי החשוב ביותר, של פעילותו הפולמוסית-ספרותית.

בחלקו השני של הספר מובאים 319 תקצירים של רשימות אינפורמטיביות, סקירות ותגובות שפרסם שלונסקי במסגרת עבודתו העיתונאית במדורים שוליים כגון: "עוללות", "פכים קטנים", "ליקוטי קריאה" ו"מן הצד". הרשימות עוסקות בנושאים מגוונים מענייני דיומא ומתחומי הספרות והתרבות, ולעתים נטולות מעיתונים וכתבי עת בעולם, ומובאות כלשונן או בעיבוד שלונסקאי-ייחודי, שקושר אותן לכאן ולעכשיו התרבותי והאקטאלי. שלונסקי עצמו הבחין בין "הפובליציסטיקה" שלו לבין "הז'ורנליסטיקה", וייחד לכל אחד מהסוגים מדורים שונים ושמות עט שונים: על מאמריו ומסותיו חתם בשמו המלא: א. שלונסקי או בשם העט אשל, ואילו על הסקירות, התגובות והציטוטים חתם בשמות עט שונים ומגוונים כגון: א. סורר, א. זעירא, קורא, קריין, ספרא, המשקיף ולקוטאי.

ברשימות, בתגובות ובסקירות מתגלה שלונסקי כסופר וכאדם שכל נושא אנושי אינו זר לו והוא פתוח לדיון במגוון תופעות בתחומים שונים. בצד עיסוקו המרכזי בספרות ובתרבות, בגורל היהודים והיהדות, הוא עוסק גם בהתקדמות הטכנולוגיה, הומוסקסואליזם, זכויות נשים, רפואה, כתובת ודתות, גילויים חדשים על העולם העתיק ומסתרי הנפש האנושית.