חיפוש

המבואות למאמרי הדים, דבר וכתובים מבוססים על הספר "מסות ומאמרים, העשור הראשון 1922- 1933" בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 1911.

הספר "לא תרצח" הוא פרסום מחודש של חוברת בשם זה מאת המשורר אברהם שלונסקי, שהופיעה בשנת 1933,
ומשקפת את עמדתו האנטי-מלחמתית בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. עריכה ודברי מבוא מאת חגית הלפרין, הוצאת בלימה.

בשנת 1935 שלונסקי ובני חבורתו הסתכסכו עם בעל קפה "רצקי" ועברו לקפה "אררט". שלונסקי הסביר כי בהתרגש עליהם המבול (הריב עם רצקי) חיפשו בני החבורה מקלט, והלא "אררט" הוא המקום שבו נחה תיבתו של נוח לאחר המבול...

 

אנקדוטות נוספות...

חבלי שיר

פולמוס ביאליק - ב'

כתובים, שנה ו, גיליון ג, ט"ז בכסלו תרצ"ב, 26.11.31, חתום: א. שלונסקי

א.

– "אתה פוסק ואינך מוכיח.1 גוזר ואינך מסביר. דבריך הם סובייקטיביים, ועל כן: מפוקפקים. רפד נא את ביקורתך בנימוקים, סמכנה באשישות חכמה והוכחה2 – או אז יהיה זה ניתוח בלי מרכאות. ואנו נאמין לך, כי כן דיברת". – כך טוענים תמיד הלקוחות הספרותיים התמימים והבלתי תמימים, על כל המביע דעה בלתי חיובית לגבי החיוב המוסכם. ואם גם נודה, כי יש צד של צדק בטענה הזאת, הרי הפנייה שבה פוסלתה – בהיותה מכוונת משום מה דווקא ורק כלפי המעז לראות בעיניו. עדיין לא זכינו לשמוע קטרוג מעין זה על עדת השבחנים הוותיקים, שהם רוב מנין בביקורת. המהלל פטור, כנראה, מתעודת הכשרות של האובייקטיביות. כי הוא "אובייקטיבי" ממילא, שהרי לא את דעתו הפרטית הוא מביע בפרהסיה, אלא את דעת הקהל. והקהל – זה עלום-השם של הבינוניות – אינו סובייקטיבי מעצם עצמותו, כידוע. האמנם? האם לא הוא דווקא מסמל לנו את הזיבורית של הסובייקטיביות, הפסולה לעדות, משום היותה "דעה" בלי "יודע", "דין" בלי "דיין", "אנכיות" בלי "אני", סובייקטיביות בלי סובייקט? נדמה לי, כי אין אגואיסטן כ"דעת ציבור" ואין כמוה נוחה למקח שוחד, למשפט מעוקל מתוך טובת הנאה לשם נוחיות והגנה עצמית מפני האישיות, וצו ההיעקרות מנקודת הקיפאון. "דעת ציבור" וההסתייעות בה פירושן אינדולגנציה3 רשמית, הפוטרת את היחיד מיגיע המחשבה העצמית וניתנת לו לא בחינם, אלא במחיר ויתור רשמי על מעט היושר, שאם הוא מצוי בעולם זה, הרי משכן-מעט יתכן לו בגבולות ה"אני". כי רק ה"אני" רוחש רגשות והוגה דעות – ה"אנחנו" מעלה גֵּרה עונה אמן. וכאן ניגודי האיבה שבין המבקר מבית הלל, הבא תמיד ברכבת השנייה, כתום המערכה, כדי לשיר "הנותן תשועה" ולהודות "גם כן", כי שלמה המלך חכם היה, ובין המבקר מבית שמאי (מלשון "שום", ההערכה) המקדים לבוא כדי למשוח למלכות או לבדוק את העטרה.

אינני מאנשי הללויה. איני רואה שום יעוד בהשתכשכות במים העומדים של המוסכמות. ועל כן מובנות לי מאד אותן המירכאות הנכבדות שאחד הסופרים4 זיכה בהן לפי תומו את דעתי הפרטית-אובייקטיבית על אחד השירים, שהסובייקטיביות הכללית העריכה אותו, כדרכה, על פי הכלל של ה"הלל למהולל". הפירוש של המירכאות הוא בוודאי כך: "אנו, שמהללים אנו את שירו האחרון של ביאליק המהולל, פסק הדין שלנו הוא לגאלי ממילא, ואין אנו מחויבים להוכיח, כי השיר הוא דווקא חזון נעלה, משא לדורות וכו' – ואלו אתה, שדעתך אינה חיובית – עליך הראיה. אדרבא, הוכח נא וניווכח".

אנסה להוכיח.

ב.

אני קורא את השורה הראשונה: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם, ולבי סף דמעה". דמעה! המיץ הקדוש ביותר, השוכן בבית החומר של השס"ה והרמ"ח; טל שמימי בעמק העכור של הגופניות הרשעה; רסיסים ממעין ההזדככות; צדיקים ורשעים יתקדשו בה; אל שדי יירתע מפניה ויעביר את רוע הגזרה; רוצח ישיב סכינו אחור; בגלל דמעה אחת סרב דוסטויבסקי "לקבל את העולם"; מיטב הרגשות ינובו בה, סגולת המלים והביטויים יזהירו לאורה בנוגה הרחמים הגדולים. ואיך זה, איך קרה הדבר, איך יכול היה לקרות בשיר דנן זה המעֲבר, המסולף מבחינה נפשית, מסף דמעה אל סף אחר, אחר לגמרי, שבו מפעפע קצף המלים, שצמיחתן באקלים נפש מסוים. הסבירו נא, הסבירו לי, אתם מיטיבי ההסבר, איך העלתה הדמעה הזכה, אשר בראש השיר, את שצף התוכחה של "טמאי נפש" ו"שרצים" ו"נכפים" ו"צרעת"? האין זה סירוס פיוטי ופסיכולוגי? האין כל "שבע התועבות ושמונת השרצים"5 הללו הופכים – מיד ובהכרח – את הסמל הרגשי שב"סף הדמעה" ממעמד נפשי למעמד מילולי? השיר, שהוא בן פורת עלי עין,6 על דמעת עין, מתבשם מניחוח הרחמים, ולו מלים אחרות, בהכרח אחרות! "תפילה לעני כי יעטוף",7 "אני הגבר ראה עני"8... הנה בניה החוקים של הדמעה. ולא תוכחה, שמקורה במעמד נפשי אחר לגמרי.

וראיה – – – גם מן הנביאים. גם הם ידעו את הזעם. גם הם לא מנעו את מקל החובלים מכתפה הסוררת של ישראל, ולא קימצו בגידופים. אבל – – – כשלבם היה סף דמעה (דמעה!) הם נתנו לנו "נחמו נחמו"9 ולא "שבע תועבות".

והראיה מן הנביאים לא באה סתם. זוהי עיקר הטענה של מקלסי השיר האחרון. הם טוענים: כך דיברו הנביאים. "כך" – – – בעיקר, במובן הסגנון. סגנונו של "ראיתיכם" הוא ממש סגנון הנבואה. וכאן התורפה השנייה. מה פירוש: פלוני מדבר בסגנון זולתו? כלום סגנון הוא רק עניין של דקדוקי לשון וחקר מלים – – – ולא אקלים הנפש, מהות הדור, תמצית כל ההשגות, האמונות והרצונות של הפרט או החברה בנסיבות זמן מסוים? ואם הם דיברו כך, כבר דיברו ובהכרח דיברו ודווקא כך – – – מה טעם ומה זכות ומה ערך יש לנו, בני השגות אחרות, נימוסים אחרים ומזגי נפש אחרים, לטשטש את אֲנִיותנו ולהסתגנן על פיהם, כלומר: לסלף את עצמנו. אולי מוגזמת מעט הסברה הנכונה, כי כל יצירה, שיש כבר כמתכונתה בעבר, מיותרת היא. אבל הוויתור על "הסגנון" העצמי, ה"כמתכונת" במובן הביטויי הם על כל פנים מחיקת האני, וממילא ביטול וויתור היצירה. לא כל שכן, בשירה הלירית, שיסודתה בתמצית של "אני הגבר". היש פירוש ל"אני" מסוגנן? היש משמעות-מה לאני בוכה, אני כועס, אני שונא "על פי"? ביאליק נתן לנו שיר של כעס – והוא רובו ציטטין. כל פסוק – כה אמר. כל ביטוי – – – דכתיב.10 כה אמר ישעיהו פרק פלוני, וכה אמרו חז"ל בראש פרק במסכתא שבת. זהו תשבץ מימרות נאה, מלאכת מחשבת המעידה על שררה בלשון, אבל לא ביטוי פרטי השואב מן הפנימיות של הזעם האישי, של "מדבר בעדו" בדור כך וכך. זוהי ירייה מסוגננת בכלֵי נשק שאולים ביד בקיאה מבית העתיקות. וקול "האני" אייהו? כשרצה שונא הנשים הידוע באחד מרומני טורגנייב11 להוציא סוף סוף מפי האישה את קולה האמיתי, התגנב מאחורי עורפה והכה על קדקודה במקל-חובלים – – – ואז צווחה האישה מכאב, בקולה האישי, בלי גנדרנות, בלי סגנון. כי הכאב האמיתי שואג בתכלית העצמיות! ומקל החובלים של ירידת כנסת ישראל שהִכה על קדקודו של ביאליק לא הוציא מפיו את הזעם הפרטי... וניתן לנו שיר זעם מסוגנן. כלומר: "כעס על פי". וגם זהו חטא למעמד נפשי, שיש לו חוקים מסוימים.

בטענת הנביאות נעוץ גם הצידוק ל"דשנות" היתירה של הסגנון מבחינת האיסטניסות. יותר מדי "מלים חזקות" בשיר אחד! אבל אין זו שאלה של אנינות הדעת. זוהי פרובלימה ספרותית טהורה. לא "המותר לגדף?" כי אם "מה לגידוף ולשירה?" – אבל כאן יש להקדים נקודה אחרת.

מהו סוד הביטוי האמנותי? מה הם טכסיסי המלחמה שבין היוצר והחומר? האם על ידי פרוטרוט של כינויים או תארים תְכֻנֶּה ותתואר הדמות? האם יכול התפריט למסור לנו את המהות? אם אומר: חוטם כך וכך, עין כך וכך, שערות כך וכך – כלום עיצבתי דמות אדם? או אם אומר: רשע, חכם, כילי ושאר מידות ותארים – כלום יצטייר האופי? "2 עצים, 3 בתים, 4 כבשים" אינם עדיין ביטוי למראה נוף. התמונה, הסמל, התמצית – – – הנה היא קפיצת הדרך, שבה מגיע האמן אל מתן הביטוי.12 אלה הן התחבולות והטכסיסים, שבהן מכריע היוצר את אויבו – החומר. כמו בג'יאו-ג'יצו, כמו בדו קרב – מכה נאמנה, מכה ניצחת. "נוֹקְאַאוּט" – ביד אמונה ותחבלנית, הפוגעת בנקודה הנכונה. אבל יש מנסים להכריע את החומר בשפעת תארים ומלים, בגדוש צבעים -- אלה הם נפנופי אגרופים באוויר, שהיריב אינו נפגע מהם. ביאליק רצה לעצב לנו דמות לירידה הגדולה בכנסת ישראל או לטיפוס מסוים בעת "איכה" זו לאומה. איך נאבק עם החומר הזה? הוא ביקש להכריעו בפרוטרוט: שרצים! תועבות! נכפים! אך החומר (כל חומר!) הוא יריב חזק – ואינו נכנע. ועל כן "מרביץ" המשורר עוד: צרעת! מק! פיגול! – והדמות איננה. אז מתחיל הכעס, אבי השפע המילולי, וממנו – ריבוי התארים הנפרדים, במקום הסמל האחד, שהם, על פי המשל הנ"ל, נפנופי אגרופים, במקום "נוֹקְאַאוּט", כי הדמות האמנותית אינה סיכום של כינויים ותכונות אלא תמציתם. היא נעצבת בהתגברות עליהם, כעל סימנים חיצוניים, מחוצה להם, בלעדיהם. משל לפַסָל: צרורות ורגבים ניתזים מתחת למקבתו, כשהוא מגלף את הגוש הסלעי להוציא ממנו את הצלם; הַמַפָל, בעודו דבוק אל הגוש, מסתיר את הדמות הספונה באבן ורק לכשיסולק הַיֶתֶר – יופיע המראה. ביאליק השתמש הפעם בצרורות דווקא. הוא פרט לפנינו את הסעיפים, ולא צרף את סמלם. ובמקום לעורר בי את היחס למסומל, במקום שאני, הקורא, אראה, ועל סמך הנראה אזדעזע ואומר: צרעת היא! תועבה! – סיפר הוא על אודות יחסו ופרט את הכינויים. והמראות אינם. וכשאין מראות – הרי כל הכינויים הללו (ואחת היא אל מי המכוון!) הם, אם נפרשם בשמם המדויק: גידופים. אמנם, מסוגננים היטב, במבחר הידיעה הלשונית – אבל בכל זאת: גידופים. ומה להם ולשירה?

יטענו: מעוצם הכאב זעק המשורר, ולא היה לו כושר נפשי להיות בררן. שיר זעם הוא, ובזעם הכל מותר! – – – לא, לא מותר! בשירה – לא מותר. וכושר נפשי? הרי בשיר זה היה המשורר בררן דווקא. הרי, כאמור וכמוסבר, לא ניתנה לנו כאן השאגה בביטויה הפרטי, כי אם בסטיליזציה (עיין שם),13 כלומר: מתוך כושר נפשי לניפוי ולבירור מילולי.

על כל פנים, אצל הגויים איני יודע דוגמה לכך. והרי גם הגויים יודעים לזעום, אפילו הקלסיקנים שלהם. א. ס. פושקין כתב, כידוע, שירי הזדמנות לאומיים, שהם ביסוד החֵמה. "למה רגשו מליצי גויים" שלו הוא שיר נמרץ מאד. ומי לנו כרוסית מבורכת ב"דשן" לשוני, בלי עין הרע. ואף על פי כן... גבהות הביטוי בשיר הזה וניקיון לשון גם בזעם. ורק בפַיט החצרוני של הבולשביקים הותרה הרצועה. שם דמיאן14 וכת דיליה אינם חסים על "ההידרה הקונטרֵַבולוציונית",15 וכל הדשן העממי של הלשון הרוסית מסייע להם. אבל אפילו "המופקר" יסנין16 יצא סוף סוף מכליו וגער בדמיין ביידני: לא, לא, לא! לא הכל מותר בשפת השיר! כן: גם בימי המלחמה האחרונה, כשייצרי אנוש, בלי הבדל עם ומעמד, השחיזו את ציפורניהם כמו בזירה, כתבו זמן מה בנוסח השירים הפטריוטיים הידועים.

אבל "השירים" הללו נדפסו באוגוניוק17 ונשלחו אל החזית מטעם המפקדה הראשית בתורת אלכוהול שוביניסטי18 לשסות גוי בגוי. והעיקר: לא משוררים כתבו אותם. המשוררים גם על הַתְזָזִית של המלחמה כתבו לא בשצף אלא בעצב, אפילו כשזעקתם הבודדה צריכה הייתה להגביה קולה כדי להישמע בתוך רעש תותחים וצווחת משטמה סביב (עיין הקובץ שיצא לאור בימי המלחמה בעריכת רומן רולן).19 ודוגמא מאלפת: הסופרים הרוסים שבאמיגרציה.20 להם יש, ב"ה, על מה לקצוף. את מולדתם עשקו מהם. אל נהרות בבל טולטלו כולם. ואין ספק, כי כל הכינויים שבשירו של ביאליק כלפי איזה שיקוץ משומם אנונימי מפעפעים בלבם כלפי עוכריהם הבולשביקים. ואף על פי כן: קראו נא את שירתם הלאומית – התמצאו שם את הבלתי פיוטי, אם כי "אנושי" מאד? התמצאו שם השתוללות של גידופים? ו"פלא" הדבר: דווקא איגור סוורינין,21 שהוא משורר התמרוקים וניחוח ה"אננסים בשמפניה", הגיש לרוסיה הסובייטית צרור קללות נמרצות – וזכה לנזיפה מפי המבקר הבלתי מהפכני, לא בספרות ולא בציבוריות, – ג. אדמוביץ.22 כי הטובים שבמשוררים הרוסים שבאמיגרציה, באשר משוררים הם, "לבם סף דמעה". ומשום כן – את מיטב המלים הנכאות והמתרפקות העלו, בדברם על רוסיה ועל מחריביה (לדעתם). גם על מחריביה, כלומר: גם בשירי הזעם. והענתותי של בלגיה, אמיל ורהארן23 טרוף הזעם בימי המלחמה, גם הוא שאג שאגה גדולה, בראותו את גרמניה בדמות זאב טורף את שה מולדתו. אבל... אבל בשירה לא הכל מותר. לא, לא הכל. כנף אחת טבולה תמיד בסף הדמעה. כי זהו השיר. וביאליק לא כן עשה.

– אבוי! – יזדעזעו היצרנים והלקוחות הספרותיים, התמימים והבלתי תמימים – את רבנו דקרת. פוגרום עשית בשירו של ביאליק. את הכל, את הכל בו אתה פוסל... האין זה יותר מדי? אולי תרחם בכל זאת? נניח כי יש קצת היגיון בדברי ההסבר שלך... סוף סוף, הכל תלוי בטעם... אבל... אבל – איזה סגנון! איזו עברית! הלא תודֶה?

– לא, איני מודה! איני מודה שעדיין לא הגיעה השעה לחדול מן ההתמוגגות המשכילית לגבי משמני המליצה ומכמני שפת עבר. נדמה לי, כי כבר הגענו לאותה תקופה, שבה ידיעת לשון ושליטה סגנונית נערכות לגבי סופר במסשטב24 נורמלי כמעט, מתוך דרישה מובנת מאליה, כבכל אומה ולשון. אבל הנה באים המתמוגגים הללו ומעידים עלינו, כי עוד לא נחלצנו מן הלשון-קודשיות.

ומעשה ביהודי אחד, שקיבל מכתב מבנו במרחקים והיה קורא בו ושונה ומשלש – ומתמוגג. שאלוֹ חרו: – "ודאי בשורות טובות נתבשרת?" – "טובות? לאו דווקא! אדרבא: כותב לי בני שיחיה, כי זוגתו מתה בשחפת, ובתו מוטלת על ערש דווי, ובנו הודח ממשרתו. ובבית – רעב וקור. השם ירחם!" – "ובכן, מה השמחה הזאת לך?" – "אַי, אַי! מה אתה סח? אבל איזו לשון- קודש! איזו לשון קודש!".

איני מכחיש: אדם יקר הוא היהודי הזה. אבל בדברי שיר הבשורה הפיוטית היא העיקר, ולא הלשון-קודש.

1 במקור מודפס פרק א באותיות קטנות ("פֵּטיט").
2 על פי שיר השירים ב 5: "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים".
3 איגרת מחילה.
4 נראה שהכוונה למאמרו של משה גליקסון "על ביאליק ועל הפולמוס האנטי-ביאליקי" ("הארץ", י"ד בשבט תרצ"ב, 22.1.32). במאמרו "מן הקצה אל הקצה" תקף שלונסקי בחריפות ובאריכות את מאמרו של גליקסון ומתייחס לעניין המירכאות.
5 ציטוט מתוך שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם".
6 על פי בראשית מ"ט 22.
7 על פי תהלים קב 1: "תפילה לעני כי ייעטף ולפני ה' ישפוך שיחו".
8 על פי איכה ג 1: "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו".
9 על פי ישעיהו מ 1.
10 השוו עם רשימתו של שלונסקי "המליצה" (ניסן, תרצ"ג), שבה מתח ביקורת על שירו של ביאליק ותלה בו אותם המומים שנגדם יצא ברשימתו הנ"ל.
11 הכוונה לפיגסוב – דמות ברומן "רודין" (1855) מאת הסופר והמחזאי הרוסי איבן סרגייביץ טורגנייב.
12 השוו לרשימתו של שלונסקי "צֶלם" (תשרי, תרפ"ד).
13 הכוונה למאמרו של מ. גליקסון, וראו לעיל.
14 דמיין ביידני – שמו הספרותי של יפים אלכסייביץ פרידוורוב (1883–1945), "משורר חצר" סובייטי שכתב חרוזים "מטעם".
15 הידרה – במיתולוגיה היוונית: מפלצת בעלת תשעה ראשים. כאן בהשאלה: כינוי לכוחות השמרניים האנטי קומוניסטיים בברית המועצות, שקשה למגרם.
16 על המשורר סרגיי יסנין ראו לעיל הרשימה "לווידויו של חוליגן".
17 אוגוניוק – כתב עת שהופיע במוסקבה בשנים 1923–2004.
18 לאומני.
19 נראה שהכוונה לאנתולוגיה שערך רומן רלן בשנת 1920 "המשוררים נגד המלחמה":
Les Poétes contre la guerre. Anthologie de la poésie francaise
20 הכוונה לסופרים ואנשי הרוח הרוסיים, שנאלצו לעזוב את מולדתם בגלל רדיפות המשטר הקומוניסטי. ולהגר לארצות אחרות.
21 ספרו של המשורר הרוסי איגור סוורינין (1887–1942) אננסים בשמפניה ראה אור בשנת 1915.
22 גיאוגרגי ויקטורוביץ אדמוביץ (1884–1972) – מבקר ומשורר. השתייך לזרם הספרותי האקמאיסטי. היגר מרוסיה לפריז בשנת 1922.
23 על המשורר אמיל ורהארן ראו גם במאמר "המשורר בימים ההם".
24 קנה מידה (ברוסית).