חיפוש

בשנת 1935 שלונסקי ובני חבורתו הסתכסכו עם בעל קפה "רצקי" ועברו לקפה "אררט". שלונסקי הסביר כי בהתרגש עליהם המבול (הריב עם רצקי) חיפשו בני החבורה מקלט, והלא "אררט" הוא המקום שבו נחה תיבתו של נוח לאחר המבול...

 

אנקדוטות נוספות...

דנה ואברהם

חגית הלפרין
לזכרה של דנה כוגן (1.12.1928 -5.11.2021)
התפרסם ב: הארץ, תרבות וספרות, ט"ו בכסלו תשפ"ב, 19.11.2021.

דנה כוגן נולדה בתל אביב בשנת 1928. אביה היה הסופר יעקב הורוביץ. לימים, לאחר שאמה מירה נפרדה מהורוביץ והתחתנה עם המשורר אברהם שלונסקי, הפך שלונסקי לאביה המאמץ. דנה כוגן התגייסה לפלמ"ח בשנת 1947 והייתה לקשרית של חטיבת יפתח שעליה פיקד יגאל אלון. בתפקידה זה השתתפה בקרבות קשים בגליל ובנגב. שנים אחדות עבדה ברדיו והפיקה תכניות ספרות ותסכיתי דרמה. כוגן הייתה בין מקימי הטלוויזיה הלימודית (1964) ועבדה בה כבמאית וכמפיקת תכניות לילדים ולמבוגרים בתחומים שונים ומגוונים. בין השאר יצרה את הסדרה לילדים "אות, אות, אות" הפיקה את הסרט "ליל העשרים" מאת יהושע סובול ויזמה את הסדרה "מישל עזרה ספרא ובניו" (על פי ספרו של אמנון שמוש ובבימויו של נסים דין). הדרמה "לחם" (בבימויו של רם לוי) שהפיקה זכתה ב"פרס איטליה" לדרמה הטובה ביותר באירופה באותה שנה (1986). הייתה נשואה לשחקן נתן כוגן ולזוג נולדו שתי בנות: חמוטל (טלי מ"אני וטלי בארץ הלמה" שכתב אברהם שלונסקי) והמוזיקאית איילת.

חייה של דנה כוגן כילדה לא היו קלים. בשיחותיי איתה סיפרה כי שהתה שעות רבות ללא הוריה, והייתה נוהגת לאכול לבדה, כילדה בת שש או שבע, ארוחת ערב בקפה "כסית". היא הייתה מתייעצת עם הסופרים והאמנים יושבי בית הקפה לגבי התפריט... עוד סיפרה דנה על הקושי שחוותה בעת ששהתה לבדה בבית סבה וסבתא במשך כשנה בזמן שאמה נסעה עם להקת תיאטרון יידית לחו"ל, זמן קצר אחרי שנפרדה מיעקב הורוביץ.

אך דנה בחרה לראות את חייה באור חיובי. היא דיברה על "חיים מעניינים", על כך שהתמזל מזלה לגדול בבית שהתארחו בו סופרים ואמנים לרוב, על כך שגדלה מוקפת ספרים הן בבית הוריה והן בבית הורי אמה ועל הקשרים שנטוו בינה לבין סופרים ואמנים ידידי הוריה כמו נתן אלתרמן, מנשה לוין, ולאה גולדברג. גולדברג הייתה ידידה קרובה של הוריה ולאחר שעלתה ארצה עם אמה, הן התגוררו כמה חודשים בבית משפחת הורוביץ ודנה הקטנה חלקה את חדרה עם לאה גולדברג.

את אברהם שלונסקי הכירה דנה כוגן מילדותה והוא היה לה מעין אב שני או אב מאמץ. ואגב, שמה המקורי של דנה היה "ורדנה". שם מיוחד זה הוא ככל הנראה על פי המילה "וַרְדָּן" שבנה שלונסקי (לפי המילה "וֶרֶד" שנמצאת במקורות כגון: "מעשה בגינת ורדים שהייתה בירושלים", מעשרות ב' ה'). בתרגומו ל"קולא ברוניון" תיאר שלונסקי עלמה צעירה ויפה כ"עלמה רעננית, וַרְדָנית" (יעקב כנעני, מילון חידושי שלונסקי).

בארכיונו של שלונסקי שבמרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, נמצאו חרוזים שכתב שלונסקי לילדה החכמה והמוכשרת עוד בימים שאמה מירה הייתה נשואה לחברו הטוב יעקב הורוביץ. מחרוזים אלה ניתן ללמוד על גודל אהבתו אליה:

יש לדַנה אבא טוב,
שמו של אבא יעקב
וטובה גם אמא מירה
אך אני היום אשירה
לא לאמא, לא לאבא
רק לדנה, כי חוכמה בה,
כי היא מותק ולכן -
העולם כולו ידע נא
כי אני אוהב את דנה.

בתקופת שירותה בפלמ"ח הקדיש שלונסקי לדנה את השיר "ידיד בפלמ"ח" שנכתב בשנת 1948 והתפרסם לראשונה בעיתון "במחנה", א' באב תש"ח – 6.8.1948 (נכלל ב"ספר היורה" שבכרך ב' של שיריו, 1954). בראש השיר רשם שלונסקי הקדשה קצרה בת מילה אחת: "לדנה". במילה האחת והיחידה הוא טמן וריכז את אהבתו לה. דנה סיפרה כי השיר נכתב בתקופה ששהתה בגליל. במשך שמונה חודשים היא לא יצאה לחופשה ולא הגיעה הביתה. שלונסקי הזדהה בכל לבו עם אנשי הפלמ"ח והתגעגע מאד אל דנה, והשיר הוא מעין מכתב אליה. שלונסקי כדרכו הסווה את הפן האישי והכותרת מנוסחת בלשון זכר, ידיד בפלמ"ח ולא ידידה, אולם השיר עצמו פותח בפנייה אל "ידידה":

נתיבות במולדת נתַָבְתִי.
בעל-פה שִנַּנְתִין עד כָּל רז.
כבר ימים ולילות לא כתבתי
לָךְ מכתב כדרכי מִנִּי אז.

בימים הקשים של מלחמת העצמאות, בזמן שהיישוב חרד ונדמה היה כי הכול סובב סביב מלחמת הקיום האכזרית בארץ ישראל, ניסה שלונסקי, דווקא בתוך המצוקה, לכתוב שורות אופטימיות המתארות את הכוכבים הנדלקים בשמיים:

אָז נִזְכֹּר, בֵּין סְבָכָיו שֶׁל הַתַּיִל,

קוֹל-נִגּוּן שֶׁל פַּיְטָן, שֶׁנִּהֵם
"כּוֹכָבִים נִדְלָקִים בְּכָל לַיִל,
זֶה סִמָּן שֶׁיֵּשׁ חֵפֶץ בָּהֶם!"

זֶה סִמָּן שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּהֶם חֵפֶץ,
שֶׁתָּמִיד
שֶׁתָּמִיד
שֶׁתָּמִיד!
ועֵדוּת – הֶהָגוּת מול הנֵפֶץ
בחזית שֶקוֹרין קְדוֹמַנִּית.

שורות אלה נלקחו, כפי ששלונסקי אומר במפורש, משירו של פייטן אחר. הכוונה לשיר "הַקשיבו" שכתב המשורר הרוסי ולדימיר מאיקובסקי. שלונסקי אהב מאד את השיר הזה, תרגם אותו בשנת 1939 והִרבה לצטט מתוך שיר זה את שורות הפתיחה:

הֲרֵי אִם הַכּוֹכָבִים נִדְלָקִים –
מַשְׁמָע – יֵשׁ לְמִי חֵפֶץ בְּכָךְ

בשיר "ידיד בפלמ"ח" לא תיאר שלונסקי את גבורת הלוחמים ורק מעט מאד רמז על אימת המלחמה (במילים "תיל", "נפץ" ו"חזית"). שלונסקי רצה לעודד ולנחם. על כן חלק גדול מהשיר מוקדש לכוכבים שהם סמל ליסוד האופטימי של החיים, סמל לתמימות, לתקווה ולנצחיות. לכאורה הם רחוקים, אך כיוון שהם ניבטים גם לו וגם לזו, הנמצאת בחזית הרחוקה, הם בעצם קרובים.

החזרה המשולשת על המילה "תמיד" בלוויית המעמד המיוחד המוקנה לה מבחינה גראפית, כאשר כל מילה היא שורה לעצמה – מדגישים את היסוד הנצחי של הכוכבים. המלחמה על קשייה נראתה לשלונסקי מצב זמני, ואילו האהבה, פריון הטבע והכוכבים יהיו לדעתו המנצחים האמתיים בקרב על דמות החיים. כך, באמצעות השיר-מכתב הזה ביטא שלונסקי את געגועיו אל דנה וכתב לה כדי לעודד אותה ואת היישוב כולו בימים הקשים של מלחמת הקיום האכזרית.

ולבסוף סיפור קטן שסיפרה לי דנה והוא מאפיין את משפחת שלונסקי: בשנת 1948 סמוך ל"מבצע יואב" שהתה דנה בנגב ושימשה כאלחוטאית. הנגב היה נצור ואספקה הגיעה במטוסים קלים, שנחתו ברוחמה. להפתעתה נחת באחד המטוסים שכן של הוריה. השכן מצא אותה והביא לה חבילה ממירה ומאברהם. מה שולחים לפלמ"חניקית הצעירה, לבת האהובה, בזמן שהנגב נצור? כל אחד יכול לשער לעצמו, אך נראה לי שאיש לא ינחש נכון. בחבילה "לא היו וופלים או דברי מאכל אחרים", סיפרה דנה. במכתב שצורף לחבילה כתב שלונסקי שהם שולחים לה, "ישר מהתנור" את אחד הכרכים של הספר "בית טיבו" מאת הסופר הצרפתי רוז'ה מרטן די גאר, ובתרגומו של מנשה לוין. "הייתי מאושרת", חתמה דנה כוגן את הסיפור.

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין

פרופ' חגית הלפרין עמיתת מחקר (בדימוס) באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ספרות ישראלית. ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש החוג לספרות של מכללת סמינר הקיבוצים.
כתבה את הביוגרפיות של המשוררים: אברהם שלונסקי ("המאסטרו") ואלכסנדר פן ("צבע החיים").