חיפוש

כתבי יד

אל תקדים דיצה לקפיצה

נוסח של שלונסקי לפתגם -אל יתהלל חוגר כמפתח

חידודי לשון נוספים...

מָטָר

עֻלְפָּה אֲדָמָה
זְרוֹעוֹת־אִילָנוֹת כְּמוֹ קָפְאוּ פְּרוּשׂוֹת
וְאֶצְבְּעוֹת־זַלְזַלִּים אֲרֻכּוֹת וּצְנוּמוֹת
נְטוּיוֹת־לַמֶּרְחָב וּמְפַלְּלוֹת.

אֵין זֹאת כִּי הוּשְׁטָה הַכָּף
לְבַקֵּשׁ נְדָבָה מִשָּׁרָב כִּילַי
וָאָיִן.
תְּפִלַּת־טַל עֻלְפָּה עַל שִׂפְתֵי אֲדָמָה
וְכֻלָּם כְּאֶחָד רְבוּצִים וְגוֹוְעִים
אֶל שְׁדֵי הָאֲדָמָה.

אֵין נוֹעַ.
אַךְ הִנֵּה חָרֵד לִדְבַר עֶלְפוֹנָהּ
אֲסַפְסוּף עָבִים תּוֹעֵי־בָּטֵל
לִרְאוֹת:
מַה יֵּעָשֶׂה לָאֲדָמָה.
וּבְעַד אֶשְׁנַבֵּי־הָעֲנָנִים
תַּשְׁקִיף רֶגַע עֵין הַשָּׁרָב אַכְזָרִיָּה:
אָמָה כּוּשִׁית רוֹבְצָה מִתְעַלֶּפֶת
עַל סַף אַרְמוֹנוֹ.

וְהָרוּחוֹת יָצְאוּ דְחוּפִים
וַהֲבָרָה נָפְלָה בֵּין אִילָנוֹת
וַתְּנַתֵּר לָהּ מִבַּד אֶל בַּד:
אֲדָמָה עֻלְפָּה!

יָרְדוּ הָרוּחוֹת
וְכִכְלָבִים בַּהֲרִיחָם צָרָה
נָבְחוּ וַיְקְפְּחוּ בְּחַרְטוֹמָם בְּגַל הָעֲנָנִים
לְהָחִישׁ עֶזְרָה.
רֶגַע
וְהֻצְּתוּ מַשּׂוּאוֹת־חֲרָדָה
וּכְעֶדְרֵי שְׁוָרִים גָּעוּ רְעָמִים:
מָטָר!
וְרִבּוֹא עֲנָנִים סְחַרְחָרִים
כְּמִזְרָקוֹת אַדִּירִים תְּנִיעֵם זְרוֹעַ עֲנָק
זָלְפוּ מֵי־חַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
לְהָשִׁיב אֶת רוּחָהּ.
הִנֵּה! הִנֵּה! פָּנֶיהָ אוֹרוּ!
מַחְלְפוֹתֶיהָ־פֶּרַע
נִסְתַּבְּלוּ טָל.

וְאָנֹכִי דָּפְקָהּ
הֹלֶם לִבָּהּ הַמִּתְפָּעֵם
דָּרַכְתִּי עֹז.
זְרֹם הַמָּטָר! זְרֹם!
וְאַתֶּן רוּחוֹת זְרֹמְנָה!
כִּי הִנֵּה עָצַמְתִּי מִמְּךָ הַמָּטָר
וּמִכֶּם אֵלִים וְרוּחוֹת
אָנֹכִי הַבְּהֵמָה עָצַמְתִּי!
זִרְמוּ! זְרֹמוּ!
רוּחַ בְּמַחְרְשׁוֹתָיו אֶת בְּשָׂרִי יָנִיר
וְאָנֹכִי אֶרְבַּץ כִּשְׂדֵה־זֶרַע הָרָה
וְנֵטֶף־נֵטֶף אֵשְׁתְּ
עַד אִם עָבְשׁוּ פְּרֻדוֹת־אָבִיב בְּאַדְמַת־בְּשָׂרִי.

וְהָאֲדָמָה
כַּלְבָּה שְׁחוֹרָה שֶׁהִמְלִיטָה.
וְהַשְּׁלוּלִיוֹת
כְּלַבְלָבִים סוּמִים יָהִימוּ בִּכְרֵשָׂהּ הֶחָם.
וּפְעוּטוֹת!
בְּרוּכִים בְּרוּכִים תִּהְיוּ לִי
הַפְּעוּטוֹת
עִם שַׁרְוְלֵי מִכְנְסֵיכֶם הַמָּפְשָׁלִים
בְּשִׁכְשׁוּךְ מֵי הַשְּׁלוּלִיוֹת הַמְלַקְלְקוֹת:
בּוּל־בּוּל.
וָאֶשְׁכַּר שִׁכְרוֹן אֵם מַבְכִּירָה.

בָּנִים בָּנִים אַתֶּם לִי עֲרַבְרַב־אָבִיב!
אוֹ לֹא!
נַעַר אָנֹכִי אֶת כֻּלְּכֶם פְּעוּטוֹת־אָדָם־וְחַיָּה
וְרַגְלִי תִּכְמַהּ
אֲשֶׁר תְּכַסְכֵּס יְחֵפָה בְּטִיט הַחוּצוֹת הַמִּתְבַּצְבֵּץ
וּלְשׁוֹנוֹת־בֹּץ בֵּין אֶצְבַּע לְמִשְׁנֶהָ
תִּשְׁתַּרְבֵּבְנָה.

גִּילִי? – הֶרֶף־עָיִן!
וְהָאֶתְמוֹל – מֵאֲחוֹרַי:
קְלִפַּת בֵּיצָה אֲשֶׁר הִנֵּה עַתָּה הִבְקַעְתִּיהָ.
הוֹ שְׁוָרִים! חֲמוֹרִים! סוּסִים!
אֲשֶׁר בְּכַשְׁכֶּשְׁכֶם בְּזַנְבוֹתֵיכֶם
וְטִאטֵאתֶם חֶלְאַת סְתָוִי מֵעַל שָׁמַי
בְּמַטְאַטְאֵי אָבִיב –
גְּעוּ! נַעֲרוּ! נִבְחוּ! צְהָלוּ!
בֵּיצַת־הָאֲדָמָה זֶה עַתָּה נִבְקָעָה!