שִׁלְהֵי רְחוֹב. חַלּוֹן דּוֹמֵעַ.
סִמְטָה כִּתְּפָה גּוּשׁ-אֹפֶל כְּאָרוֹן.
פָּנָס כָּבוּי אֶת פְּסִיעוֹתַי שׁוֹמֵעַ.
עֲמֹד!
פֹּה – בַּיִת אַחֲרוֹן.

וְהוּא שׁוֹתֵק.
כְּמִי שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ
סוֹד מִתְאַפֵּק וְאַכְזָרִי מְאֹד.
עַל כֵּן אֲטוּם-תְּרִיסִים בַּעֲצִימַת-הַדֶּלֶת
בְּקֹצֶר-רוּחַ יַעֲמֹד.

אַךְ בַּחֲצוֹת פְּלַג-תְּרִיס בַּבַּיִת יִפָּתֵחַ.
וְשׁוּב יוּגַף. כְּיָד מַכָּה עַל-חֵטְא.
בַּבַּיִת הָאַחְרוֹן קוֹל יֶלֶד מִתְיַפֵּחַ:
אִמִּי... אֲנִי פּוֹחֵד...