עֶרֶב הָיָה. וּרְחוֹבוֹת הֶאֱרִיכוּ
זְרוֹעוֹת שֶׁל בֶּטוֹן אֶל קָצֶה לֹא-נִרְאֶה.
עֶרֶב הָיָה. וְעֵינַיִם הֵרִיחוּ:
כְּעֵדֶר כְּבָשִׂים אֶת עִשְׂבֵי הַמִּרְעֶה.

הֵם לֹא גָרְעוּ מַבָּטָם הַכָּמֵּהַּ.
הֵם שׁוֹקְקוּ – כִּי יָרְאוּ לַעֲמֹד.
עֶרֶב הָיָה. וּבָרְחוֹב הָרוֹגֵעַ
הָלְכוּ אֲנָשִׁים עֲנִיִּים עַד מְאֹד.

וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שָׁאַל: מָה וּמִי הֵם?
הַכֹּל שָׁאֲלוּ וְאִישׁ לֹא נִשְׁאָל.
כִּי אִישׁ לֹא רָאָה בְּעֵינָיו שֶׁהִתְמִיהוּ
אֶת זֶה שֶׁעָיֵף לַעֲמֹס וְכָשָׁל;

אֶת זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַגִּיעַ עַד דֶּלֶת
לִדְפֹּק וְלִשְׁמֹעַ אַךְ פַּעַם: יָבוֹא!
עֶרֶב הָיָה. בִּפְסִיעָה לֹא-נֶחְדֶּלֶת
נָשְׂאוּ פֹּה אִישׁ-אִישׁ אֶת מַשָּׂא מַכְאוֹבוֹ.