אֲנִי אָמַרְתִּי: הַיְנוּ-הָךְ –
לֹא תִּקְפֹּץ דֶּרֶךְ-הָעִצְּבוֹנוֹת.
אָז לָמָּה אֶשְׁכַּב קַבְּצָן מָךְ
עַל צְרוֹר פְּרוּטוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת?
יָדַעְתִּי: הֵמַר שַׁדַּי לִי
וְעוֹד לִי הַרְבֵּה-הַרְבֵּה מוֹנִים
לְחַזֵּר כָּךָ מִבְּלִי אֶל בְּלִי
וְלִלְקוֹט כּוֹכְבֵי-אֲסִימוֹנִים.
וָאֵלֵךְ... נָבוֹן הָיָה אָב.
וּלְבִלְתִּי אֶרְאֶה בָּכְתָה אִמָּא.
וּמִן הַחוֹף הַהוּא בַּסְּתָו
כְּבָר שָׁלְחָה לָשׁוֹן לִי הַבְּלִימָה.
קָפֶה. חֲצוֹת. וּכְבָר לֹא תִּז
אַלְמֻגֵּי-קֶצֶף כּוֹס הַשֵּׁכָר.
יְרוּשָׁלַיִם. דְּוָי. פָּרִיז.
וּסְתָו. וְנֵכָר. נֵכָר. נֵכָר.
אוֹר-חוֹרֵג פּוֹזֵל קָר מֵרְחוֹב
מֵעֵין הַפָּנָס הַסּוֹלֶדֶת.
וּקְדוֹשָׁה בּוֹכָה בְּכוֹת וּצְרֹב
בִּבְשָׂרִי תְּפִלָה עַל מוֹלֶדֶת.
פֹּה שִׁבְעָתַיִם אֲנִי מָךְ.
פֹּה שִׁבְעָתַיִם יֻתַּם כְּאֵבִי.
אָכֵן עוֹד יוּשַׁר אַרְצִי לָךְ
הֲלֹא-תִשְׁאֲלִי – כְּמוֹ הַלֵּוִי.