בָּעֶרֶב הָאָפֹר עַל יַד הַבַּיִת הַלָּבָן
יוֹשְׁבוֹת שָׁלֹש זְקֵנוֹת וְצוֹפִיּוֹת אֶל נִכְחָן.
וְהָס סָבִיב.
כְּאִלּוּ בִּמְעוּפוֹ קָפָא פִּתְאֹם הָעַיִט.
שָׁלֹש זְקֵנוֹת יוֹשְׁבוֹת עַל יַד הַבַּיִת.

וּמִי-שֶהוּא דוּמָם סוֹרֵג מֵעַל רֹאשָׁן
פֻּזְמָק כָּחֹל בַּנֻּסָּח הַיָּשָׁן.
צְנֵפַת זָהָב בָּאֹפֶק מִתְגּוֹלֶלֶת.
שָׁלֹש זְקֵנוֹת רָאוּ לְפֶתַע יֶלֶד.

שָׁלֹשׁ זְקֵנוֹת הִתְעוֹרְרוּ פִּתְאֹם
וְנֶאֶנְחוּ: מִסְכֵּן... וַדַּאי יָתוֹם...
וְאַחַר-כָּךְ נִגְּשׁוּ. לִטְּפוּהוּ עַל הַלֶּחִי.
הַיֶּלֶד הִתְבּוֹנֵן – וְהִתְפָּרֵץ בְּבֶכִי.

וְאַחַר-כָּךְ בָּא לַיִל כְּיֶלֶד לֹא-מוּבָן.
שָׁלֹש זְקֵנוֹת חָמְקוּ אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת הַלָּבָן.
וְהָס סָבִיב.
רַק אֵיזֶה עִלָּבוֹן עוֹד הִתְחוֹגֵג כְּעַיִט
מֵעַל לְדַף סַפְסָל שֶׁנִּתְרוֹקֵן עַל-יַד הַבַּיִת.