אֵינִי יוֹדֵעַ עוֹד: לִתְמוֹהַּ אוֹ לִשְׂמוֹחַ
(אוּלַי זֶה חֹק עָצוּב כְּכָל מִקְרֶה נִצְחִי?)
נִדְמֶה לִי מִכִּיסִי גָנוּב פֹּה הַמַּלְקוֹחַ.
וּמִגְּבִיעִי מָזוּג זֶה רַעַלְךָ רוֹצְחִי.

אַתָּה נָבוֹךְ וַדַּאי: ״חִיּוּךְ כָּזֶה שֶׁל שֶׁקֶט...״
נִחַשְׁתָּ יְדִידִי: אֵינִי כָּל-כָּךְ עָנָו.
יָדַעְתִּי: צַו אֵלִים הוּא שֶׁאֶת שְׁדֵי מֵינֶקֶת
יִשֹּׁךְ תִּינוֹק בִּצְמוֹחַ לוֹ שִׁנָּיו.

בְּלִי יוֹהֲרָה
(אֲבָל גַם בְּלִי צְנִיעוּת כּוֹזֶבֶת)
אֲנִי רוֹאֶה: שָׂדַי פָּשְׁטוּ לְמֵרָחוֹק...
וְשׁוּב כְּאָז יָד עֲצוּבָה כּוֹתֶבֶת:
״אַבְנֵי סְקִילָה אֲנִי אוֹכֵל כְּלֶחֶם חֹק.״