חיפוש

כתבי יד

אילו זה היה

תרגומו של שלונסקי לאילוזיה

חידודי לשון נוספים...

Super User

Super User

Posuere ornare vulputate sit erat ad et quam in. Nonummy dignis sim suspe disse tincidunt diam sit ipsum potenti leo malesuada amet sociis nascetur vestibulum varius. Posuere ornare vulputate sit erat ad et quam in. Nonummy dignis sim suspe disse tincidunt diam sit ipsum potenti leo malesuada amet sociis nascetur vestibulum varius.

חמישי, 07 פברואר 2019 08:41

מסים

כתב היד של חרוזים אלה נמצא בארכיון שלונסקי (כתב־יד א328־3:1) בחתימת אחד משמות עט של שלונסקי "אשל". חרוזי הפזמון "מסים" דומים לחרוזי הפרולוג המקורי, שהוסיף שלונסקי לתרגומו לאופרטה "סילבה נסיכת הצ'ארדש" מאת: ליאו שטיין ובלה ינבך.
להלן מובאים החרוזים של הפזמון "מסים" ובצידם חרוזי האופרטה.


מִסִּים

רַק בְּנִסִּים
יוּכְלוּ מִסִּים
לָחוּס מְעַט עַל הַכִּיסִים
בְּדֶרֶךְ־כְּלָל
אוֹהֵב מִמְשָׁל
אֶת הַכִּיסִים לָשִׂים לְאַל
כִּי זֶה דִּינָהּ
שֶׁל מְדִינָה –
מַסְמֵס בְּמַס אֶת נְתִינָהּ.

 
סִילְבָה נְסִיכַת הַצַּ'רְדַּשׁ

(כ"י 100־3:4)

גְּבִירוֹתַי.
גַּם הַמַּס הוּא כְּדַאי...
הוא כְּדַאי, לְמִצְעָר,
לְשָׂרֵי הָאוֹצָר.

אַךְ אִם מַס וְעוֹד מַס, –
אָז הַמַּס הוּא: חָמָס!
וְהָעֵסֶק נִמְאַס...
 
זֶה מוֹצֵא לוֹ מִסִּים כָּאֵלֶּה,
זֶה מוֹצֵא לוֹ עוֹד מַס וְעוֹד,
אָז כֻּלָנוּ כָּאן מְמַסְמְסִים מִמֵּילָא
מֵרֶגֶל עַד קָדְקֹד...

הוֹ הַמִסִּים הֵם
מַעֲמִיסִים הֵם
הֵם מַמְאִיסִים אֶת חַיֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם,
אַךְ הַפִּקֵּח
אָז מִתְקַפֵּחַ
מַר צוֹרֵחַ: הַצִּילוּנוּ מִיָּדָם!

רביעי, 06 פברואר 2019 09:29

פיט ופוט

[1939]

הפזמון נמצא בארכיון שלונסקי (כתב־יד 197־3:1), והוא חובר להצגה "במזרח אין כל חדש" שעלתה על במתו של התיאטרון הסטירי "כל הרוחות" (18.11.1939). שם ההצגה רומז לספרו האנטי מלחמתי של אריך מאריה רמארק, על מלחמת העולם הראשונה ,"במערב אין כל חדש".
שלונסקי יצר שתי דמויות שובבות, מלאות חיות והומור, "פיט" ו"פוט", ששמותיהם לקוחים מפירוקה של המלה "פטפוט". קטעים מעטים מפזמון זה משובצים בתוך הפרק "פיט ופוט או מיק ומיקה עושים תיאטרון ובסופו נוחלים חרבון", שנדפס בתוך שי משמר לילדים, תוספת למשמר (29.9.43). פרק זה נכלל בשינויים בספר הילדים עלילות מיקי מהו (תש"ז) כחלק מעלילה רביעית, שכותרתה "פיט ופוט או איך מיקי ומיקה עורכים מחזה / מה, לא עלינו, יוצא מכל זה".
כאשר שילב שלונסקי את הפרק בספרו עלילות מיקי מהו – הוא שינה קטעים אחדים והתאימם לקוראיו הצעירים. הדבר בולט בעיקר, בקטע העוסק במילים לועזיות ומשמעותן. בנוסח שלפנינו מופיעים חידודים, כגון "חלוצינציה" (על משקל הלוצינציה") שמשמעותו לפי הפזמון היא "חלוץ המנשק חלוצה תחת עץ האקאציה..." או "וכחנליות" במשמעות וכחנות־בנאלית (על משקל בַּכְּחָנָלִיּוּת", משתה הוללות), ואילו בעלילות מיקי מהו בחר שלונסקי להסביר מילים לועזיות, שמוכרות יותר לילדים, כגון טרקטור, פיג'מה, סימפוניה ופטפון. בפזמון שילב שלונסקי את המילים "מזרח", ו"מערב" ורמז לשם התכנית, "במזרח אין כל חדש". שלונסקי נדרש להווי החיים בארץ ובעולם. הוא מזכיר את אגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל", את "הועד הלאומי", את עיריית תל־אביב, את סטאלין, היטלר ואת סיפוח הארצות הבאלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה) על ידי סטאלין בשנים 1939־1940.

פִּיט וּפּוּט

עֶרֶב טוֹב, קָהָל נִכְבָּד,
עֶרֶב טוֹב מִזּוּג נֶחְמָד,
שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא נִבְרָא...
אַךְ עֲשׂוּ נָא הַכָּרָה:
 
שְׁמִי הוּא פִּיט...
וּשְׁמִי הוּא פּוּט...
שְׁמֵנוּ יַחַד הוּא: פִּטְפּוּט.
בָּאנוּ הֵנָּה וְכָעֵת
שְׁנֵינוּ יַחַד נְפַטְפֵּט.
 
הַיָּמִין אֵינֶנוּ שְׂמֹאל
הַמָּחָר אֵינֶנּוּ תְּמוֹל,
וּמֵבִין כָּל בַּר־בֵּי־רַב:
אוֹ מִזְרָח, אוֹ מַעֲרָב!
 
כִּי הַשֶּׁמֶשׁ אִם תִּשְׁכַּח
וּמִמַּעֲרָב תִּזְרַח,
לֹא יֵדַע אָז כָּל הַיְּקוּם,
אִם לִשְׁכַּב וְאִם לָקוּם?
 
בְּמִגְרַשׁ הַהִתְחָרוּת
מִתְחָרִים רַק פִּיט וּפּוּט
וְהַלֵּב נָמֵס כְּמוֹ
בְּחַמְסִין הָאֶסְקִימוֹ...
 
אֲנִי בְּכָל לִבִּי
שָׁר "קָדִימָה מַכַּבִּי"
וַאֲנִי דַּוְקָא צוֹהֵל:
"הֵי קָדִימָה, הַפּוֹעֵל!"
 
הַגְּדוֹלִים תָּמִיד בְּטוּחִים,
כִּי רַק הֵמָּה הַפִּקְּחִים,
וְכָל יֶלֶד מְטֻמְטָם
מְטֻמְטָם וְטֶמְבֶּל סְתָם.
 
אַךְ אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים
אֶת הַכֹּל־הַכֹּל יוֹדְעִים,
לֹא רַק סְתַם מַעֲשִׂיּוֹת,
גַּם מִלִּים לוֹעֲזִיּוֹת.
 
אִם חָלוּץ לַחֲלוּצָה
מְנַשֵּׁק בְּלִי הֲלָצָה –
תַּחַת עֵץ אֲקַצְיָה, –
זוֹ: חֲלוּצִינַצְיָה.
 
אִם בָּעִירִיָּה לוֹקְחִים
וַכְּחָנִים וּמִתְוַכְּחִים
וַכְּחָנוּת בָּנָלִיּוּת
זוֹהִי: וַכְּחָנָלִיּוּת.
 
אִם רָאִיתָ מְהוּמָה,
אֵין לָדַעַת מִי וּמָה,
מִי וּמָה, וּמָה וּמִי, –
זֶהוּ וַעַד לְאֻמִּי.
 
עַד שֶׁבָּא הַדּוֹד פִּנְחָס1
וְאָמַר לַחֶבְרֶה הַס!
אַךְ הַסּוֹף הוּא... מַס חָדָשׁ...
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ...
 
וְעַכְשָׁיו אֱמוֹר לִי, פּוּט,
מַהוּ פֵּשֶׁר "אַחְרָיוּת"?
"אַחְרָיוּת" – שָׁאַלְתָּ, פִּיט?
גַּם כֵּן שְׁאֵלָה טִפְּשִׁית!
 
"אַחְרָיוּת" זֶה... אֵיךְ לוֹמַר?
"אַחְרָיוּת" זֶה... מִין דָּבָר,
שֶׁ... שֶׁ... שֶׁ... אוּלַי אוּכַל
לְהַסְבִּיר זֹאת בְּמָשָׁל.
 
אִם בְּמִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט
כָּל הַכַּפְתּוֹרִים קַפּוּט
רַק הַטֶּמְבֶּל לֹא יַרְגִּישׁ
כִּי הָעֵסֶק עֵסֶק בִּישׁ.
 
אַךְ הִנֵּה כַּפְתּוֹר אֶחָד
עַל־פִּי נֵס נִשְׁאַר לְבַד, –
אָז עָלָיו הָאַחְרָיוּת
בְּעַד מִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט...
 
וְאַתָּה אֱמוֹר כָּעֵת:
לָמָה רוּסְיָה נִקְרֵאת
אֶס־אֶס־סֶר? – בָּרוּר מְאֹד!
זֶה, פָּשׁוּט, רָאשֵׁי־תֵּבוֹת.
 
סָמֶךְ־סָמֶךְ־סָמֶךְ־רֵישׁ!
שְׁמַע לִי, פּוּט, וַאֲפָרֵשׁ,
אַךְ בְּאֹפֶן מְדֻיָּק:
סְטָלִין, סְטָלִין, סְטָלִין רַק!
 
הִיטְלֶר סָח לִסְטָלִין: אוּף...
לֹא פִּלַּלְתִּי כִּי תָּעוּף,
יָא־בָּיֵה, עַד בַּלְטִיקוּם...
מַמָּשׁ הִתְבַּלְבַּלְתִּיקוּם...
 
בִּ"שְׂדֵרוֹת" בְּצֵל פִּלְפֵּל
הַפַּרְלָמֶנְט מִתְפַּלְפֵּל,
אֵין זוֹ סְתַם פּוֹלִיטִיקָה, –
זוֹהִי פִּלְפּוּלִיטִיקָה...
 
כִּי פּוֹלִיטִיקָה זֶה כָּךְ:
כָּל אֶחָד אוֹמֵר: אֶקַח!
לִי תִּקַח פֹּה לִי תִּקַח
זֶה נִקְרָא פּוֹלִיתִיקַח.
 
לֵיל מְנוּחָה, קָהָל נִכְבָּד!
לֵיל מְנוּחָה מִזּוּג נֶחְמָד:
פִּיט וּפּוּט מִלִילִיפּוּט...
זֶה הַסּוֹף שֶׁל הַפִּיטְפּוּט.

1 הכוונה לפנחס רוטנברג (1879 – 1943) ממנהיגי היישוב העברי בארץ.

רביעי, 06 פברואר 2019 09:28

קרועים אנו

[1922]

הפזמון "קרועים אנו" נדפס פעם ראשונה בשלמות בכתובים, שנה ב', גיל' ל"ה – ו', ג' סיוון תרפ"ח (22.5.1928) במדור "זמירות" שיסד שלונסקי להפצת שיר־העם הארצישראלי. הפזמון כונס במהדורת שירים, שיצאה ב־1954, כרך א', עמ' 230־231. שני הבתים הראשונים התפרסמו כבר בשנת 1925 בשירון החלוצים תחת הכותרת "הללויה", ללא שם המחבר, וזו עדות להיקלטותו המהירה ולהפיכתו לשיר־עם. הפזמון כתוב בהברה האשכנזית.
בפזמון משולבים יסודות מהשירה הרוסית המודרניסטית ויסודות מן המסורת היהודית: אווירת פריקת העול, ההפקרות, והיחפנות לקוחות ממסורת שירת רוסיה בראשית המאה העשרים, ואילו ה"הללויה" וה"יום טוב" קשורים למסורת היהודית. חיי החלוצים חצויים בין כאב וייסורים הנובעים מהקשיים בתקופת העלייה השלישית לבין שמחת ההגשמה והילולה של הפקרות. אף הכותרת מאפשרת לראות את השיר בכפל פניו: החלוצים הקרועים ובלויים לעומת החלוצים הקרואים למשתה שמחה. לפי הכתוב בשירונים אחדים הלחינה את השיר אחותו של שלונסקי, המלחינה ורדינה שלונסקי, אולם במכתבה לדן אלמגור (7.11.1974) סיפרה ורדינה, כי היא כתבה רק את העיבוד ללחן. לדבריה, באמצע שנות השלושים ביקש ממנה שלונסקי שתכין "מלודקלאמאציה" לשיר הזה בשביל אשתו הראשונה לוסיה, שחקנית תיאטרון ה"אהל". לפי עדותה, שני אחיה, אברהם ודוב "הרכיבו" את הלחן והיא לא ידעה בדיוק מה מקורו. המנגינה, לדעתה, היא בהשפעת הפולקלור היהודי הרומני והיא גם העלתה סברה, שזו מנגינה שחיבר אביו של שלונסקי, טוביה.
חלקו השני של הלחן, לדברי ורדינה שלונסקי, הוא "מנגינה עממית מקורית – הורה סוערת, שהייתה אופיינית לאותה תקופה. אברהם חיבר את המלים לתוך הצלילים". ורדינה שלונסקי סיפרה, כי השיר הושר לראשונה ב"גדוד העבודה" בעין־חרוד (1922) על ידי אידה (יהודית), אחותו של שלונסקי, שלימים הייתה לזמרת אופרה. לאחר זמן נוספו לשיר ביצועים רבים. שרו אותו, בין השאר, השחקנית לוסיה שלונסקי, הזמר יוסף גולנד, הזמרת רבקה מחט (רעייתו של יעקב מחט מאנשי "חברה טראסק"), שחקנית תיאטרון "האהל" לאה דגנית והשחקנית מרים ברנשטיין־כהן.
השיר היה פופולארי בזמנו והפך להימנונם של החלוצים.

קְרוּעִים אָנוּ...

קְרוּעִים אָנוּ,
בְּלוּאִים אָנוּ –
לִכְבוֹד יוֹם־טוֹב נַעַד טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי.
הַלְלוּיָהּ!
הַלְלוּיָהּ!
הַלְלוּהוּ עַד בְּלִי דָי!

וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף,
וְהַלֵּב יָרֹן־יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף,
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב.

רְעֵבִים אָנוּ,
צְמֵאִים אָנוּ, –
לִכְבוֹד יוֹם־טוֹב נְקַדֵּשׁ עַל לֶחֶם צָר.
הַלְלוּיָהּ!
הַלְלוּיָהּ!
הַלְלוּ מִן הַמֵּצָר.

וְהַלֵּב פָּרוּעַ וְרָעֵב
וְהַלֵּב יָרֹן־יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב...

– – – חֶבְרַיָּא בֹּאוּ!
מִתֹּהוּ אֱלֵי בֹּהוּ
אֶל בַּל־נֵדַע־מַה־שְׁמוֹ־הוּא
יַנְחֵנוּ הַגּוֹרָל.

רַק רוּחַ סְתָו גּוֹנֵחַ
כַּכֶּלֶב הַקֵּרֵחַ.
מָחָר – עוֹרֵב פּוֹרֵחַ.
אֶתְמוֹל – אִי, לַהֲדָם!

הָא לַחְמָא – לֶחֶם עֹנִי
וּבְשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי
מִי עוֹד מְאֻשַּׁר כָּמוֹנִי –
אֲנִי כַּפָּרָתוֹ!

עוֹלָם הַזֶּה – כַּזַּיִת.
עוֹלָם הַבָּא – הוּא פַּיִט.
אַשְׁרֵי כָּל בֶּן-בְּלִי־בַּיִת,
אַשְרֵי כָּל אִיש גַּם־זוּ! – –

– – נִתְהוֹלֵלָה,
נִתְחוֹלֵלָה,
נִשְׁתּוֹלֵלָה,
אָמֵן סֶלָה!

בִּסְחַרְחֹרֶת:
לֵב שִׁכֹּרֶת,
כַּצִּפֹּרֶת
אֶל הָאֵשׁ.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ,
מִי שֶׁאֵין לוֹ, –
פְּתַח אֶת פִּיהוּ,
יַיִן תֵּן לוֹ.

הֹלּוּ חֹלּוּ
צַעַר גֹּלּוּ,
הַלְלוּיָהּ,
לֵב יָחֵף – –

רביעי, 06 פברואר 2019 09:11

הימנון הטראסק

[1922 - 1923]

כתב־היד של "הימנון הטראסק" (כ"י א179־3:1), שנשמר בארכיון שלונסקי, לא נדפס בספרי השירים של שלונסקי והוא נדפס לראשונה בשלמות בחוברת אברהם שלונסקי, חייו ויצירתו (בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, 1981). נוסח חלקי נתפרסם כבר בשירון החלוצים (בעריכת מ' נרקיס, תרפ"ה), ללא שם מחברו. הפזמון הושר על־פי המנגינה "מארש הגלאדיאטורים", שחיבר המלחין הצ'כי יוליוס פוציק.
בתקופת היותו ב"גדוד־העבודה" התקרב שלונסקי אל אנשי "חברה טראסק", שביקשו להתגבר על המחסור והקשיים על־ידי כך ש"יעשו שמח", יחגגו ויתהוללו, וכתב את ההמנון של חבורת חלוצים־לצים זו.
השם "טראסק" פירושו ביידיש: רעש, מהומה, אך יש לו גם פירוש נוטריקוני, שנתן שלונסקי: "טרינק סאמע קאניעק" (שתה אך ורק קוניאק). השם ניתן לחבורה בזמן שחלק ממייסדי הקבוצה שֵרתו ב"גדודים העבריים" במהלך מלחמת העולם הראשונה, אולם החבורה הוקמה עוד לפי מלחמת העולם, כנראה, בכמה מקומות בארץ בעת ובעונה אחת: בתל־אביב של ראשית המאה ובקרב אנשי "השומר".
"חברה טראסק" התל־אביביים, ביקשו להביא שמחה ללבם של תושבי העיר ולשם כך ערכו מסיבות עליזות, שמתכונתן שימשה לאחר זמן דגם למסיבות פורים ולעדלידע הפורימית של שנות העשרים. "חברה טראסק" התפרסמו גם במעשי הקונדס שלהם, שעוררו, לעתים, את חמתם של התושבים.
במקביל לפעילות "חברה טראסק" בתל־אביב התקיימה פעילות תוססת של "חברה טראסק" גם ב"גדוד־העבודה". "פליטיו" של ארגון "השומר" העבירו את מסורת "הטראסק" לחבריהם שבגדוד.
"האבות המייסדים", שבין אנשי "השומר" דגלו בחיי נוודות, פריקת עול ו"הפקר": לא להתחתן, לא להתקשר למקום עבודה אחד ולא לחפש להם "תכלית" בחיים. ב"גדוד־העבודה" חלק מן העקרונות כבר שבקו חיים אך עדיין ניכרו ה"חברה טראסק" בהליכותיהם המיוחדות: הם ביקשו לגרש את מצב הרוח ו"לעשות שמח", נהגו לשבת ולשיר על בקבוק יין, רקדו ריקודי הורה סוחפים עד אור הבוקר ועמדו כחבורה מול חברי "הפועל הצעיר" שבקרב אנשי הגדוד, שנחשבו יותר "ממוסדים" ומיושבים בדעתם.
לשלונסקי היו יחסים מורכבים עם חבורת "הטראסק". בפרק הזיכרונות שלו "מעגבניה עד סימפוניה" מספר שלונסקי על פעילותם של "חברה טראסק" בעין־חרוד. לדבריו ביקש להתקרב אל אנשי "הטראסק" שבין חברי הגדוד ולהיות כאחד מהם, ומכיוון שבני החבורה זלזלו באינטליגנטים וראו בתרבות, בהשכלה ובספר את "החטא הקדמון" החליט לכסות על העובדה שכתב שירים בסתר. כשנתגלה "חטאו" ושירו נתפרסם בהפועל הצעיר ערכו לו חברי "הטראסק" "בנקט־של־חוכא־ואטלולא" והוציאוהו מקהלם במין טקס של נידוי.
חבורת "חברה טראסק" המשיכה לפעול גם בקרב אנשי "תל־אביב הקטנה". גלגול שני זה של "חברה טראסק" היה בעצם ימי המחסור הכלכלי והמשברים של שנות העשרים. חשוב היה אז להעלות את המורל בארץ ו"לעשות שמח". בנוסף למעשי הקונדס היו "חברה טראסק" התל־אביביים ידועים גם בנדיבותם, נוסח רובין הוד, ובעזרתם לנדכאים ולחלכאים. הם גם היו פעילים בחיי החברה והתרבות של תל־אביב.
בין אנשי החבורה היו יעקב מחט, מנדל רזניק, המשורר והצבע שמחה אייזן, מבקר האמנות משה זמירי, השומר יונה ראסין ואחרים. אליהם הצטרפה הבוהמה התל־אביבית: הצייר יצחק פרנקל, שצייר את סמלה של החבורה – אצבע משולשת (א פייג, ביידיש), השחקן אהרן מסקין, המשורר אלכסנדר פן, הפזמונאי והמתרגם עמנואל הרוסי ואחרים. לאחר שעקר לתל־אביב נמנה גם שלונסקי עם הבוהמה התל־אביבית שנסתפחה ל"חברה טראסק".
ב"הימנון הטראסק" בולטת ההתייחסות המפורשת ל"חברה טראסק" ולאווירת השמחה, ההתהוללות והעליזות מתוך הפקרות, פריקת העול ו"הצפצוף" על הכול. ניכרת בפזמון אווירת היחפנות של השירה הרוסית נוסח המשורר הרוסי סרגיי יסנין. השיר שמר על חיוניותו במשך השנים, והותאם לנסיבות התקופה המשתנות ודמותו של היחפן "הטרסקאי" נתגלגלה בנוסחים מאוחרים בדמותו של הפועל הארצישראלי: "לחמי, לחם עֹני / האהל הוא מעוני / מי עוד מאושר כמוני, / כמוני הפועל".

הִימְנוֹן הַטְּרַסְק

הִנֵּה בָּאנוּ! דֶּרֶךְ פַּנּוּ!
אָרְחִי־פָּרְחִי – הֶפְקֵר אָנוּ.
טְרַסְק הוּא שְׁמֵנוּ
וְיָדֵינוּ
הֵן בַּכֹּל.
 
לְכָל חַי עֲלֵי יַבֶּשֶׁת
נִשְֹלַח אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת
נִתְיַחֵפָה
וּנְצַפְצֵפָה,
עַל הַכֹּל.
 
אֲנַחְנוּ אֲסַפְסוּף פּוֹחֵח
הַבּוּז לְכָל בַּטְלָן גּוֹנֵחַ
"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"
סִיסְמָתֵנוּ – לַעֲדֵי עַד!
 
לֹא נִשְׁאַל מֵאָן לְאַיִן
הָעוֹלָם – הוּא בֵּית הַיַּיִן
מִי פִּכֵּחַ פֹּה עֲדַיִן –
פְּרֹק הָעֹל!
 
לְכָל חַי עֲלֵי יַבֶּשֶׁת
תִשְֹלַח אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת
תִתְיַחֵפָה
וּתְצַפְצֵפָה
עַל הַכֹּל.
 
אֲנַחְנוּ אֲסַפְסוּף פּוֹחֵחַ
הַבּוּז לְכָל בַּטְלָן גּוֹנֵחַ
וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ
הָבוּ גֹּדֶל רַב לַטְּרַסְק!

רביעי, 06 פברואר 2019 09:06

רכבת

[1923]

נדפס לראשונה במוסף לדבר, כרך א', גיל' 15, כ"ב בטבת תרפ"ו, אולם נכלל בספרים רק קרוב לשלושים שנה אחרי כן, כשכינס שלונסקי את שירתו במהדורת שירים (1954). בנוסח שכונס השמיט שלונסקי את חמש השורות האחרונות.
"רכבת" הוא שיר, שייחודו במצלול העשיר. זהו שיר המבטא בעיקר שכול, אבדן וייאוש. אנשי העלייה השלישית הזדהו עמו ומצאו בו פורקן לכאב השתרשותם בארץ. הנסיבות לכתיבת השיר קשורות במאבק להשלטת ההברה הספרדית בשירה העברית: שלונסקי התוודה, כי כתיבתו של שיר זה, יותר משהייתה פרי השראה, הייתה מעין תרגיל "מעבדתי", "טכני". "צריך לראותו כניסיון בתוך הוויכוח, לאור התנגדות משוררינו הקלאסיים למעבר אל ההברה הספרדית" אמר שלונסקי בריאיון (13.3.1970). "הברה ספרדית היא קורנסית, כולה מלרע, כולה הולמת. האשכנזית לעומתה מעודנת, שירה של אברכי־משי – – – השיר 'רכבת' היה לי ניסיון מעבדתי להיווכח באפשרויותיה של הספרדית, עידונה וגמישותה".
העובדה שראה בשיר הזה מעין שיר־מעבדה ("שיר לאבוראטוריה" בלשונו של שלונסקי), הביאה אותו ככל הנראה להחלטה שלא לכלול אותו בספריו. אולם בעת כינוס שיריו בשנת 1954, הוא החליט בכל זאת לכנסו.
אולם שלונסקי לא ראה בו רק שיר־מעבדה אלא גם שיר המשקף את ייסורי עלייתו ארצה בדרך־לא־דרך, ואת נדודיו של העם היהודי בכלל. אחיזה לדבריו אלו ניתן למצוא בשורות, כגון "מה תעית? טעות טעית?/ דרך רוסיה, פולין, ליטא –". אולם היסודות הביוגראפיים המועטים נבלעים בתוך המצלול, המשתלט על השיר. ברובד הצלילי בולטים היסודות האונומטופאיים. בעיקר בולטים בשיר ארבעה צלילים: הצליל F, המחקה את קולות הנשיפה של הרכבת, והצלילים K, SH המחקים את קולות השקשוק וכן שרשרת הצלילים TA־TA־TA, החוזרת הרבה ומחקה אף היא את צלילי הגלגלים על פסי הרכבת. קולותיה של הרכבת הנוסעת, התקתוק והשקשוק מהדהדים ברקע לכל אורך השיר.
בשיר "רכבת" בולטת הפואטיקה של שלונסקי, המשלבת את ההווי הארצישראלי החדש עם מסורת השירה הרוסית. בעיקר ניכרת השפעת ספרו של הסופר הרוסי אלכסנדר נברוב, טשקנט עיר הלחם (1921), שתרגם שלונסקי עצמו בשנת 1932. בספר זה מתואר הפזמון המתנגן במוחו של בגיבור הראשי מישקה, הנוסע ברכבת. פזמון זה בנוי על חיקוי צלילי של קולות הנסיעה ברכבת ושל מקצביה ממש כמו בפזמונו של שלונסקי "רכבת":

סַע – נָסַעְתָּ – חַת!
מַטָּה, מַטָּה, תְּרֵי!
תָּא־תָּא־תָּא! תָּא־תָּא־תָּא!
אִישׁ אַתָּה! אִישׁ אַתָּה!

חַת, חַת, חַת!

אַל תֵּחַת, תֵּחַת, אַל תֵּחַת! 
פּוּד־חִטָּה! פּוּד־חִטָּה!
פּוּד־פּוּד־פּוּד!



מקור ההשראה הארצישראלי היא "רכבת העמק" המפורסמת. ליצני הדור טענו שה"רכבת" של שלונסקי השאירה רושם רב יותר מאשר רכבת העמק. עד לתקופת שלונסקי כבר נכתבו בעברית לפחות שני שירים, המתארים את הרכבת ככלי תחבורה מהיר ואכזרי ומבליטים במצלול השיר את קולותיה: שירו של אפרים ליסיצקי "אל הקטר" (1912) והפואמה של יעקב לרנר "פיח־פיח" (1918). הדמיון הספרותי שבין שירו של ליסיצקי לשירו של שלונסקי מלמדים, שסביר להניח, כי גם "אל הקטר" שימש מקור השפעה לשירו של שלונסקי. לגבי השפעת שירו של יעקב לרנר על "רכבת" של שלונסקי העדות היא כפולה: הן דמיון טקסטואלי בין השירים והן עדות ביוגרפית. כמעט ודאי הדבר, ששלונסקי הכיר את שירו של לרנר, שכן יעקב לרנר היה מורהו של שלונסקי בגימנסיה העברית ביקטרינוסלאב בשנים 1916־1918. בשנת 1918 נדפסה הפואמה של לרנר ובוודאי הייתה ידועה לשלונסקי תלמידו.
בולטת בשיר גם השפעתו של הזרם הפוטוריסטי: תיאור הקצב המואץ של החיים העירוניים, תיאור חידושי הטכנולוגיה (הרכבת המהירה), התנועה האגרסיבית, האלימות והאכזריות של הרכבת המתוארת בשיר כיצור, שאין מלפניו רחמים והיא "משמידה", "מועכת", "מאבידה", "מולקת" ו"עורפת" את כל הנקרה בדרכה ללא הבחנה. במקום תיאורי אדם, יש כאן "דרמה של עצמים", "חיקויי המכונה", "אמנות של שאון", "דת החידוש, המקוריות, המהירות" המעוצבת באופן "אנטי רגשני" כמצוות המניפסטים הפוטוריסטיים.
"הופעת הבכורה" של השיר "רכבת" בקהל הייתה ברגע דרמטי ביותר: בליל שבת, ערב הפילוג ב"גדוד־העבודה" (סיוון, תרפ"ג). לוי טרנופוליר, בזיכרונותיו על שלונסקי ב"גדוד־העבודה" (24.2.1950), מתאר את הסיטואציה הדרמטית, שבה נקרא השיר, ואת הרושם שהשאיר על חברי הגדוד:
"ובאותו ליל שבת, ערב המועצה המכרעת, שנועד לחתוך את גורל הגדוד, נוכח גם שלונסקי. כרע וכידיד התהלך בין החברים בתל־יוסף, מלא רחשי חיבה. הכול הרגישו בסוד הזומם – פילוג. כל החושים מתחו לקראת משהו גורלי העתיד להתרחש כאן על הבמה הגדולה, שהוקמה במרכז החצר מערימת אלומות. והנה הופיע על הבמה שלונסקי וקרא את יצירתו החדשה ה'רכבת', שלא ראתה עוד אור בדפוס. רבים־רבים שישבו מכונסים בתוך עצמם, נפעמו מהמקצב שבשירה, שבקע כהולם־קרונות במירוץ הטרוף – וינשמו לרווחה." השיר הקצבי, המתוח, הטעון, ביטא את מצב רוחם של החברים שהיו נרגשים מאוד לקראת הישיבה, ועזר להם להתגבר על המתח ולחוש כאילו נפרקה המועקה מן הלב.
אחת העדויות להשפעתו של "רכבת" על הציבור היא זו של הסופר יוסף סערוני, שראה בשלונסקי את המשורר היחיד, שהיה משוחרר מכבלי ההתאקלמות בארץ. להפך, טען סערוני, "כל הארץ התאימה עצמה לקצב חרוזיו, לחידושי לשונו, לפזמוניו. האוויר היה עדיין ספוג מחיאות הכפיים ל'רכבת' שלו, להיט הימים ההם. דיקלמו וציטטו את השיר בבית וברחוב. בכל הופעותיו של המחבר היו תובעים בקולי קולות: 'הרכבת'!".

רַכֶּבֶת

דַּי!
אֵי־מִי עָקַד עַל גַּבֵּי הַפַּסִּים –
אֶת הַכֹּל.
צַוָּארִים רַכִּים, מְרֻטְפָּשִׁים
עַל הַפַּסִּים – –
מִי חוֹרֵז פֹּה,
מִי כּוֹרֵז פֹּה:
"שְׁכוֹל!"

הִנֵּה אָגִיחַ – רְכוּב־בַּרְזֶל –
אֲפַרְזֵל
אֶדְלֹק
וּבְמַסַּע־קוּרְיָר 1 אֶעֱרֹף
אֶמְלֹק –
אֶת הַכֹּל.

כִּי טוֹב לִי נוּעַ סְתָם בָּאָיִן.
נוּ, וּמָה אִם שְׁמִי הוּא: קַיִן
מִי יְפַרְכֵּס פֹּה חַי עֲדַיִן –
אֲמָעֵךְ!

רְכוּב־בַּרְזֶל אֲנִי – הַצִּדָּה!
מִי פֹּה אָב וָאֵם – הַגִּידָה!
פֶּן אַשְׁמִידָה
אַאֲבִידָה
הֵי, הַצִּדָּה!
וְאַחַר –

עוּף – עָיַפְתִּי:
עוּוּף – עָיַפְתִּי.
עוּף –

אַךְ נוֹשֶׁפֶת הָרַכֶּבֶת, שֵׁן חוֹרֶקֶת וְשׁוֹקֶקֶת:
הָלְאָה שֶׁקֶט! הָלְאָה שֶׁקֶט!
וּמְשַׁקְשֶׁקֶת:
תָּא־תָּא־תָּא!

וְטוֹרְדִים פַּסִּים: טֻאטֵאתָ.
וְטוֹרְדִים פַּסִּים: תִּעְתַּעְתָּ.
וְטוֹרְדִים פַּסִּים: לְמַטָּה
רַק לְמַטָּה –
אַתְּ, אַתָּה –

הָאֶתְמוֹל – פֶּה קָמוּץ. הַמָּחָר – פֶּה פָּתוּחַ.
וְטוֹרְדִים גַּלְגַּלִּים עִם פַּסִּים וְעִם רוּחַ:
אֵין תַּחֲנוֹת –
אֵין תַּחֲנוֹת –
הַתַּחֲנוֹת הֵנָּה רַק הֲכָנוֹת –
רַק הֲכָנוֹת –
מָה?

מָה, תָּעִיתָ? תְּעוֹת טָעִיתָ?
דֶּרֶךְ רוּסְיָה, פּוֹלִין, לִיטָא –
תָּא. טְעֵה. טְעִי. טְעוּ –
וְעַתָּה?

וְעַתָּה – פָּנַי אָלִיטָה:
הֵי, מָחָר, אַל בִּי תַּבִּיטָה!
תֵּן אָנוּחַ, תֵּן אַשְׁקִיטָה!
וְאִם הֻכֹּת –
אֻכַּת עַתָּה!

אַךְ נוֹשֶׁפֶת הָרַכֶּבֶת, שֵׁן חוֹרֶקֶת וְשׁוֹקֶקֶת:
הָלְאָה שֶׁקֶט! הָלְאָה שֶׁקֶט!
וּמְשַׁקְשֶׁקֶת:
אַל תִּטַּע!

אַל תִּטַּע! – לֹא עֵת עַתָּה!
טַע! טַע! טַע! – כִּי עֵת עַתָּה!
אַל תִּטַּע! אַל תִּטַּע!
טַע! טַע!

אַל תִּטַּע! וַאְנִי – טָרַפְתִּי.
אַל תִּטַּע! וַאְנִי – עָרַפְתִּי.
אַל תִּטַּע! וַאְנִי – עָיַפְתִּי.
וְהַלֵּב בִּי:
טַע! טַע! טַע!

אַךְ צוֹלֵעַ תְּמוֹלִי הַגִּבֵּן, הַקָּרוּחַ:
עוֹד מְאוּם לֹא נָתַתָּ – וְלָמָּה תָּנוּחַ?
וְטוֹרְדִים גַּלְגַּלִּים עִם פַּסִּים וְעִם רוּחַ:

מְאוּם
לֹא תַּתִּי
לֹא נָתַתָּ
לֹא נָתַנּוּ
לֹא נָתַתְּ
סְתָם
טֻאטֵאתָ
סְתָם
תִּעְתַּעְתָּ
סְתָם
לְמַטָּה

רַק לְמַטָּה
כֹּל גָּמַעְתִּי
מַתִּי – מַתָּ
מַתְנוּ – מַתֶּם
מֵתוּ –
מָת.2

אֵין תַּחֲנוֹת – אֵין תַּחֲנוֹת –
הַתַּחֲנוֹת הֵנָּה רַק הֲכָנוֹת –
רַק הֲכָנוֹת –
מָה?

עוּוּף – עָיַפְתִּי – – –

1 בנוסח שנכלל בשירים כרך א', עמ' 226, הוחלפה המילה הצרפתית "קוריר", (שפירושה "רץ", "שליח"), במילה "חזיז".
2 חמש השורות האחרונות של נוסח המוסף לדבר נמחקו והנוסח שנכלל בשירים מסתיים בשורה זו.

רביעי, 06 פברואר 2019 08:38

לא אכפת

[1922]

 

הפזמון "לא אכפת", או כפי שרבים מכירים אותו על פי מלות הפתיחה שלו: "תה ואורז יש בסין", נכתב בשנת 1922 בעת ששלונסקי שהה ב"גדוד העבודה" בעין חרוד. בתקופה זו לא יכול היה לכתוב את שיריו הרציניים אלא בסתר, בלי שאף אחד מחבריו החלוצים ידע על כך. הסיבה לכתיבתו במסתרים הייתה שאנשי הגדוד העריכו רק מי שעבד עבודת כפיים ונהגו ללגלג על כל מי שנדף ממנו ריח של "אינטליגנטיות" וחשוד היה שהוא שואף להיות איש רוח במקום חלוץ עובד אדמה.
הפזמון הוא חדשני הן בצורתו והן בתוכנו. צורתו מבוססת על שיר העם הרוסי הנקרא "צ'סטושקה". בעברית תרגם שלונסקי את השם ל"פזמור" (צירוף של פזמון + מזמור). הצ'אסטושקה הוא שיר שכל אחד מבתיו מכיל 4 שורות והוא בדרך כלל הומוריסטי, עוקצני או עוסק בענייני היום יום. אין בו רצף של סיפור עלילתי וכל בית עומד בפני עצמו. סדר הבתים הוא מקרי וניתן להוסיף ולהחסיר בתים מבלי לפגוע בפזמון. יש בו הרבה שעשועי לשון וחידודים.
מבחינת תוכנו "לא אכפת" משקף את הווי החיים החלוצי של העלייה השלישית. החלוצים מוצגים על קשיי חייהם וסבלותיהם בפריזמה הומוריסטית וללא פאתוס. שלונסקי עיצב בפזמון קטעי סצנות מהווי החלוצים: תיאורים של מחלת הקדחת לסוגיה, חלוצים החוצבים סלעים וסוללים כבישים ובעיקר ביקש להעביר את התחושה שהרעב, העייפות והמחלות לא הצליחו לדכא את רוח הנעורים הנלהבת של החלוצים והם מבטלים בהבל פה את קשיי חייהם ושרים "מה אכפת, לא אכפת". אחדים מבתי השיר מוקדשים לצעירים, לצעירות ולאהבותיהם: הפגישות על הגורן, "ההצצה" אל בני המין השני, הקנטורים, ההקנטות ההדדיות וכד'. עם שיר זה יכלו להזדהות לא רק חלוצי התקופה, אלא גם צעירים, שהתחנכו בתנועות הנוער עשרות שנים לאחר מכן.
הפזמון נדפס לראשונה בכתובים, שנה א', גיל' ט', כ"ח תשרי תרפ"ז (6.10.26), אולם לא כונס בספריו. לפזמון זה שני לחנים: הלחן הידוע והמוכר בציבור יוחס בשירונים, לעתים קרובות, לורדינה שלונסקי, אולם לפי עדותה של ורדינה שלונסקי עצמה – הלחן הוא אוקראיני עממי ולא היא שחיברה אותו. לחן נוסף הותאם לפזמון הזה על־פי צ'אסטושקה רוסית שהייתה פופולרית בתקופת המהפכה הרוסית ונקראה בשם "יאבלוצ'קו" [תפוחון].
מיד לאחר שפורסם מעל דפי כתובים התקבל פזמור זה בהתלהבות. השיר הושר בהופעה של שחקנית התיאטרון העברי, מרים ברנשטיין־כהן, באמצע שנות העשרים בשיתוף הקהל, והיה לאטרקציה של ערב היחיד שלה.
מוטיב ה"לא אכפת" ותחושת "פריקת העול" שבפזמון מושפעים גם משיר־עם חב"די "פון כיסלאוויטש ביז ליובאוויטש" שהפזמון החוזר שלו הוא:
פון כיסלאוויטש ביז ליובאוויטש –
אוי, וואס הער איך אייך?
פון ליובאוויטש ביז כיסלאוויטש –
אוי, וואס דארף איך אייך?
שתרגומו: מכיסלוביטש עד ליובאביטש – אוי, מה לי ולכם? מליובאביטש עד כיסלוביטש – אוי מה אני זקוק לכם?.
שירו של שלונסקי מושפע ככל הנראה גם מהשיר "מקוסטינה עד ראש פנה" שחיבר המשורר קדיש יהודה סילמן (תרע"ד, 1914). שירו של סילמן הושר על פי המנגינה היידית העממית לפזמון החב"די "פון חסלביץ [כיסלאוויטש] קין ליובביץ". במיוחד בולט הדמיון בין הפזמון החוזר בשירו של סילמן לבין זה של שלונסקי:
מִקּוּסְטִינָה אֶל רֹאשׁ פִּנָּה, וּמָה אִכְפַּת לִי?
מֵרֹאשׁ פִּנָּה אֶל קוּסְטִינָה, וּמַה נִּצְרָךְ לִי?...
שלונסקי לא היסס לצרף בפזמון רובדי לשון שונים: מוקדם ומאוחר, נמלץ ויומיומי: ה"מה אכפת לי" – נוסח לשון הדיבור היומיומי של החלוצים מופיע בצד ביטוי מקראי "בכפרים אלינה" שמקורו בשיר השירים (לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים), ויחד עם הביטוי הארמי בפזמון החוזר "מאי לי נפקא מינה" (בפזמון: למי נפקא מינה) – כלומר, מה יוצא מזה, מה ההבדל אם זה כך או כך.
בשנת 1932 הושר "לא אכפת" בתכנית כ"ה של תיאטרון "המטאטא", בנוסח שונה במקצת מזה שנדפס ב"כתובים". סמוך לזמן ההצגה, שיכתב שלונסקי את הפזמון ושינה בו שורות אחדות, כדי להתאימו לתקופה שבה הוצג, ראשית שנות השלושים. השורות ששונו הן אלה שבהן נזכר "גדוד־העבודה" במפורש. כך טושטש הקשר בין הפזמון לבין הווי החיים בראשית שנות העשרים ב"גדוד־העבודה". בכתב היד של נוסח תיאטרון "המטאטא" נוספו בסיום שלושה בתים שלא היו בנוסח "כתובים".

   
לֹא אִכְפַּת


 תֵּה וְאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין,
אֶרֶץ הַנִּדַּחַת.
וּבְאַרְצֵנוּ יֵשׁ חַמְסִין
כָּל מִינֵי קַדַּחַת.
 
לֹא אִכְפַּת! לֹא אִכְפַּת!
בַּכְּפָרִים אָלִינָה!
יֵשׁ לִי פַּת, אֵין לִי פַּת, –
לְמִי נַפְקָא מִנָּהּ?

לִכְאֵב בֶּטֶן – שֶׁמֶן קִיק,
לְקַדַּחַת – חִינָה.1
בְּלִבִּי כְּאֵב עַתִּיק –
מַה תְּרוּפָה אָכִינָה.
 
לֹא אִכְפַּת...
 
כָּל הַיּוֹם כָּבַשְׁנוּ כְּבִישׁ
זֶה מְעַט לֹא נוֹחַ,
כִּי בָּעֶרֶב (עֵסֶק בִּישׁ!)
לְטַיֵּל אֵין כֹּחַ.

לֹא אִכְפַּת...
 
בַּמַּחֲנֶה אוֹמְרִים בְּסוֹד
כִּי נֵלֵךְ חָרָנָה.2
לוֹ יֵשׁ טְרוֹפִּיקָה וְעוֹד...
וְלִי – טְרַצְיָנָה.3
 
לֹא אִכְפַּת...

בַּמִּטְבָּח רוֹתֵחַ דּוּד,4
וּבְלִבִּי – דּוּדַיִם.
יֵשׁ בָּחוּר נָאֶה בַּגְּדוּד5
עִם יְפֵה עֵינַיִם.

לֹא אִכְפַּת...

1 חינה – הכוונה לתרופה "חינין", המשמשת מרפא למחלת המאלאריה. תרופה זו מכונה גם "קליפת חינה", משום שהיא מופקת מקליפת עץ, הגדל בדרום אמריקה.
2 לפי החלטת הקונגרס הציוני ה־12 נרכשו אדמות עמק יזרעאל ופלוגות מ"גדוד־העבודה" נשלחו לעמק להכשיר חלוצים לחקלאות. "אך רק מעטים מחברי הגדוד הלכו לעמק במחשבה, שזהו מקום התישבותם, שכאן ישבו כל ימי חייהם. חברי הגדוד ראו עצמם בבחינת צבא כובש, כחלוץ העובר לפני המחנה. הם חיכו אז בכיליון עינים לתוצאות המו"מ בין מרכז הגדוד ובין פיק"א (חברה להתישבות יהודית בא"י) בדבר עלייה לחורן, כיבוש המקום והתישבות גדולה שם. הדו"ח של משלחת הגדוד, שביקרה במקום, עורר תשומת לב מרובה ובכוון זה נעשו גם הכנות רציניות." בסופו של דבר לא הוגשם רעיון ההתיישבות בחורן. (ראה: גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, תרצ"ב, עמ' 104).
3 טרופקיה ("צמרמורת הפוכית") וטרצינה ("שלישנית") – הם סוגים של מחלת המאלאריה (ראה: המילון הרפואי של יוסף אבן אודם ויעקב רותם, 1967).
4 בשירון שירי העליה השלישית, בעריכת ש. קפלן, (תשכ"א) מופיע הבית בנוסח שונה:

בַּמִּטְבָּח בַּחוּרֳה,
בַּקּוֹמוּנָה שְׁתַּיִם,
יֵשׂ לָצֵאת לָעֲבוֹדָה,
אֵין לִי מִכְנָסַיִם.
5 בנוסח "המטאטא" נכתב: יש בחור אחד חמוד.
שלישי, 05 פברואר 2019 15:29

מבחר ספרים על שלונסקי ויצירתו

אופנגנדן ארי, ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי, הוצאת מאגנס, 2010.

בהט יעקב, אברהם שלונסקי, חקר ועיון בשירתו ובהגותו, הוצאת יחדיו ודביר [1984].

בן אהרון יריב, זמר, מסכת על השיר "זמר", עם פירוש "גיזת הטל", הוצאת "שחרות", 2007.

ברזל הלל, שירת ארץ-ישראל: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, הוצאת ספרית פועלים, 2001. מתוך הסדרה "תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו".

הגורני גרין אברהם, שלונסקי בעבותות ביאליק, הוצאת אור עם, 1985.

הלפרין חגית, הבריחה מן הארמון המכושף, שלונסקי וסופרי דור תש"ח, הוצאת צבעונים ומרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, 2021.

הלפרין חגית, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ –אוניברסיטת תל־אביב, 2011.

הלפרין חגית (בהשתתפות גליה שגיב) מעגבנייה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים ומכון כץ – אוניברסיטת תל-אביב, 1997.

ויס אביעזר (עורך), אברהם שלונסקי, מבחר מאמרים על יצירתו, הוצאת עם עובד וקרן תל אביב לספרות ולאמנות, 1975.

זמורה ישראל, אברהם שלונסקי, הוצאת יחדיו, תרצ"ז

יפה א"ב, א. שלונסקי המשורר וזמנו, הוצאת ספרית פועלים, 1966

כוכבי-רייני ציפורה, מכתבי שלונסקי, עיון לשוני וסגנוני, הוצאת גפן, 2018.

כנעני יעקב, מילון חידושי שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1989

לוין ישראל, בין גדי וסער, עיונים בשירת שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1960.

לוין ישראל (עורך) ספר שלונסקי א', מכון כץ, אוניברסיטת תל-אביב, 1981

פיכמן יעקב, אלתרמן נתן, גולדברג לאה , גוטהלץ יהודה, הנגבי דוד, ארד צבי ושמיר משה (עורכים) יבול, קובץ לדברי ספרות ומחשבה עם יובל אברהם שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1950.

שביט עוזי (עורך) ספר שלונסקי ב', מכון כץ, אוניברסיטת תל-אביב, 1988 (כולל את הפואמה הגנוזה "גלגול").

שלונסקי יונתן, אררט, 2014.

ראשון, 03 פברואר 2019 12:19

בְּאֵלֶּה הַיָּמִים

״בְּאֵלֶּה הַיָּמִים״.
פֹּה דַף אֶל דַּף יִבְכֶּה דֹם
וְדַף אֶל דַּף יַנְחִיל דִּמְעָה.
לַמְּדוּנִי נָא אֶחָי מִנְהַג יָמִים מִקֶּדֶם
סַיֵּם סִפְרִי בְּזֶמֶר נֶחָמָה.

בִּקַּשְׁתִּי גַם אֲנִי הַתֹּף לְשִׁיר-מִצְהֶלֶת
אַךְ הֶחָרָשׁ עָשָׂה כִּנּוֹר מֵאַלּוֹנֵי בָּכוּת
עַל כֵּן לֹא שַׁרְתִּי שִׁיר הַשֹּׂבַע לְקֹהֶלֶת
אַף לֹא תָּקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר עֲלֵי מַלְכוּת.

נֶחְמָד וְאַף נָעִים בְּגוֹנְג-חוּצוֹת לִתְרֹעַ
בְּרָן פַּעֲמוֹנִים הַקְהֵל קְרוּאֵי-מוֹעֵד
אַךְ הַאֻמְנָם רַק לִי הוֹעִידוּ מִגָּבֹהַּ
דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים אֲשֶׁר לְעַם אוֹבֵד.

וְהַאֻמְנָם רַק לִי בְּמִשְׁעוֹלִים נָשַׁמּוּ
הִרְעִים הַצָּו: בְּעֶצֶב הִטָּבֵל.
בְּכָל אֲשֶׁר אַבִּיט
שָׁם הַמַּרְאוֹת הוּעָמוּ
כְּאַסְפַּקְלָרִיּוֹת בְּבֵית אָבֵל.

אוּלַי אֲנִי אַלּוּף לְאֶרֶץ מְעֻיֶּפֶת
וְאֵיךְ אַרְהִיב הַיּוֹם לְהִדַּמּוֹת
אֶל יְדוּתוּן וְאֶל הֵימָן
כָּל בְּנֵי יַפְיוּת לְיֶפֶת
אֲשֶׁר שָׁפַר חֶלְקָם עַל אֲדָמוֹת?

יוֹם-יוֹם אֲנִי שׁוֹמֵעַ:
נֶפֶשׁ מִזְדַּעֶקֶת
(הֲלִי עוֹד לְבַקֵּשׁ מִסַּעַר מַחֲסֶה?)
יוֹם-יוֹם אֲנִי רוֹאֶה:
אָחִי הוֹלֵךְ בְּשֶׁקֶט
לָעִצָּבוֹן לִזְבֹּחַ אֶת הַשֶּׂה.

קָרְבָּן תָּמִים.
קָרְבָּן-אֵימִים צָנוּעַ.
לֹא יִתָּכֵן כִּי לֹא נִשְׁמַע קוֹלָם!
יַלְדֵי-אֵימָה גַם בְּהָקִיץ נָנוּעַ
סַהֲרוּרִים בְּצַו הַנֶּעְלָם.

וְהַלֵּילוֹת – גֵּיא פַּחַד:
קְרָא – וְאִישׁ לֹא יַעַן.
עַל כָּל מִדְרָךְ פָּרוּשׂ עוֹד אֵיזֶה לוֹט.
וּבְרֹאשׁ חוּצוֹת ״יָפִים לֵילוֹת בִּכְנַעַן״
שָׁרִים בְּמַקְהֵלוֹת.

יָפִים לֵילוֹת...
אַךְ הֵמָּה גַם כְּעַיִט
הַמִּתְחוֹגֵג עַל שְׂדוֹת חִטִּים.
עַל כֵּן רַעְיוֹנַי עַל סַף כָּל בַּיִת
כְּכַלְבֵי עֵדֶר מַלְחִיתִים.

עַל אַרְבַּעְתָּי אֲנִי רוֹבֵץ כְּאַסְקוּפָה בַּשַּׁעַר
בְּצִפִּיָּה לְאֵיזֶה נֵס.
מֵאִי אֶל אִי
כַּחֲזִיזִים בַּסַּעַר
יְאוֹתְתוּ לִי:
S. O. S.

וְאֵי-שָׁם מִמֶּרְחָק פָּרָשׁ עֲרוּף-גֻּלְגֹּלֶת
דּוֹהֵר כְּבָר לְהָבִיא בְּשׂוֹרַת הַנֶּחָמָה.
הִנֵּה הוּא בָּא
הִנֵּה הוּא בָּא לָגֹל אֶת
גּוֹלֵל הָעֲנָנִים מֵאֲרוֹנֵךְ חַמָּה.

כִּי פֹּה הַלֵּיל – בִּלְעָם.
אֲנִי מַקְשִׁיב: בְּאוֹב הוּא
זוֹמֵם פֹּה עִם בָּלָק לָקֹב בִּדְמִי הַלֵּיל.
עִם בֹּקֶר כְּתֹבֶת אֵשׁ תַּחְרֹת חַמָּה:
מַה טֹּבוּ
מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!

 

ראשון, 03 פברואר 2019 12:19

אַל תֵּעָצְבִי נַפְשִׁי

אַל תֵּעָצְבִי נַפְשִׁי... מִדִּמְדּוּמֵי אִוֶּלֶת
צָרְפִי שִׁירַת-סִיּוּם בְּאוֹתִיּוֹת הַכְּתָב.
מָחָר יָבֹאוּ הֵם – נֹשְׂאֵי הַמַּאֲכֶלֶת
לִקְצֹר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי כַּאֲלֻמָּה בַּסְּתָו.

מָחָר יָרִיעַ צָו: מִרְטוּ חֶרְמֵשׁ וְלֵכוּ!
וְהֵם הֵיטֵב יַשְׁחִיזוּ לַהַב חֶרְמֵשָׁם.
כְּמַחְלְפוֹת שִׁמְשׁוֹן שְׂדוֹתַיִךְ יְגַלֵּחוּ
וּמִסָּבִיב פִּתְאֹם יֵשַׁם.

הַבִּיטִי:
גָּח עָנָן וְהוּא חוֹרֵשׁ כִּבְקֶמֶט
אֶת מֶצַח שְׁמֵי הַלֵּיל.
הַקְשִׁיבִי... הֲשָׁמַעַתְּ:
הָרוּחַ כְּחַזָּן בְּהַלְוָיָה אִלֶּמֶת
סוֹפֵד בְּסַעַר אֶת-נִשְׁמַת.

נִדְמֶה לִי כִּי אֶת שְׁמִי שָׁמַעְתִּי הַגּוֹוֵעַ
נִדְמֶה לִי כִּי אֶת שְׁמִי שָׁמַעְתִּי מְפֹרָשׁ.
וּכְבָר אֲנִי רוֹאֶה לְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ
דּוֹהֵר הַסּוּס לְלֹא פָּרָשׁ.

וְקוֹל הָמוֹן סָבִיב תָּמֵהַּ:
מִי הוּא?
מַה הוּא?
וְיָד נַעֲלָמָה חוֹרֶתֶת עַל קִבְרִי:

״אָח אֵיזֶה אֲרִיאֵל אוֹ בְּכוֹר-שָׂטָן פִּתָּהוּ
לְהִוָּלֵד פַּיְטָן עִבְרִי.״

ראשון, 03 פברואר 2019 12:18

שִׂים בִּרְכָתֵךְ שָׁלוֹם

שִׂים בִּרְכָתְךָ שָׁלוֹם אָחִי הַמִּתַּעְתֵּעַ
וּלְנַפְשְׁךָ אֱמֹר אַל תֵּעָצְבִי.
וּמָה אִם גַּם אַתָּה הָיִיתָ כְּקִטֵּעַ
אֲשֶׁר רָדַף אַחַר הַצְּבִי?

וּמָה אִם גַּם אַתָּה רֵיקָם אֵלֵינוּ שַׁבְתָּ
נוֹשֵׂא הָאֲלֻמּוֹת אֲשֶׁר לִשְׂדֵה הָרוֹשׁ?
הַבִּיטָה נָא וּרְאֵה: שָׁמַיִם כְּקַרְקַפְתָּא
וְהַלְּבָנָה – תְּפִלִּין-שֶׁל-רֹאשׁ.

עַל כֵּן כֹּה טוֹב הַיּוֹם לִבְכּוֹת כִּבְכִי הַיֶּלֶד
עַל לֹא-דָבָר וְעַל הַכֹּל-הַכֹּל
וּלְהַאֲמִין
כִּי הֵן מֻכְרָח לְהִתְרַחֵשׁ הַפֶּלֶא
וּלְהִשָּׁמַע הַקּוֹל.

וּלְהַאֲמִין מְאֹד: הַלֵּיל כְּאֵלִיָּהוּ
יָבוֹא הֲלֹם אַלְכִימִיקָן נִלְהָב
וּבְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ מַה הוּא
הוּא יַהֲפֹךְ כָּל דֶּמַע לְזָהָב.

שֶׁאִם לֹא הוּא – יָבוֹא אַחֵר בְּכַחַשׁ
וּמִיָּדוֹ יַשְׁרִיץ כָּל דֶּמַע נְחִיל רִמָּה.
כְּעַל גּוּף בַּר-מִינָן יְרַשְׁרְשׁוּ בְּרַחַשׁ
וִיכַרְסְמוּ אֶת בְּשַׂר הָאֲדָמָה.

כִּי רַב מִדַּי כִּי רַב מִדַּי הִדְמִיעוּ
עִנְבֵי הָעִצָּבוֹן יֵינָם מִגַּת-אֵיבָה.
עַתָּה מַבּוּל.
הַגִּידוּ לִי: אֵי-מִי הוּא
אֲשֶׁר יָנוּס הַיּוֹם כְּנֹחַ בַּתֵּבָה?

הַגִּידוּ: אַף לֹא אִישׁ! כִּי כָּל הַנָּס – קִטֵּעַ
הָאָץ לִרְדֹּף אַחַר הַצְּבִי.
עַל כֵּן אָשִׂים שָׁלוֹם אֶת בִּרְכָתִי לְרֵעַ
וְאֶל נַפְשִׁי אֹמַר אַל תֵּעָצְבִי.

עמוד 15 מתוך 54