מִיָּפוֹ עַד טְרִיֶּסְט הַשַּׁיִט הוּא קָבוּעַ:
שִׁשָּׁה יָמִים וַחֲמִשָּׁה לֵילוֹת.
מֵעֹרֶף עַד חַרְטוֹם בְּמַעְגַּל שָׁבוּעַ
קִפֵּל עוֹלָם מָלֵא אֶת כָּל הָעֶלְבּוֹנוֹת.

עַל כֵּן כֹּה תַּמְרוּרִים אֶת הָאֲוִיר טוֹרֶפֶת
אֶנְקַת סִירֶנוֹת כִּתְפִלַּת וִדּוּי.
כָּל אֳנִיָּה בַּיָּם נִדְמֵית כְּמַעֲרֶפֶת
הַמַּפְלִיגָה אֶל חוֹף בָּדוּי.

כָּל אֳנִיָּה בַּיָּם – רֵאשִׁית אוֹ קְצֵה עוֹלָם הוּא
שִׁלְדֵי תְּרָנִים – כְּאֶצְבָּעוֹת בּוֹהוֹת.
פֹּה יְלָדִים יִבְכּוּ יִבְכּוּ לֹא יְנֻחָמוּ
כְּאִלּוּ לִבְלִי שׁוּב הָלְכוּ הָאִמָּהוֹת.

וְאִישׁ אֶל חֲבֵרוֹ עֵינַיִם לֹא יַתְמִיהַּ.
הָעֶרֶב עַל רֹאשָׁם צוֹנֵחַ כִּגְזַר-דִּין.
וְהֵם יוֹדְעִים מְאֹד: אֲשֶׁר נוֹעַד – יוֹפִיעַ
אִם יְאַחֵר וְאִם יַקְדִּים.

כְּבָר הֹעֲלָה הַנֵּס אֶל קָדְקֳדוֹ שֶׁל תֹּרֶן.
הָעֹגֶן כְּבָר שֻׁלְשַׁל וְנָעוּ סַפָּנִים.
עוֹד יֵחָרְתוּ
עוֹד יֵחָרְתוּ בְּחֶרֶט וּבְצִפֹּרֶן
כָּל מַעֲשֵׂינוּ הַגְּדוֹלִים וְהַקְּטַנִּים.

גִּתִּית-פְּלָדָה בֵּין זְרוֹעוֹת-יָם תָּנוּעַ
כְּאִלּוּ לֹא נוֹעַד לָהּ חוֹף לְהֵעָגֵן
וְאֵיזֶה שִׁיר לֹעֵז לֹעֵז וּמְאֹד-יָדוּעַ
לִי בִּנְכָאִים יַשְׁמִיעַ הַנּוֹגֵן.

שָׁמַעְתִּי הַנִּגּוּן... (מָתַי שְׁמַעְתִּיו בִּדְחִילוּ?
אוּלַי בְּיַלְדוּתִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן
וְהוּא שָׁחוֹר מְאֹד. בּוֹ אֶת סָבִי הוֹבִילוּ
אֶל אֵיזֶה שָׁם רָחוֹק כְּאֹפֶק עִוָּרוֹן).

יָשַׁבְתִּי עַל צְרוֹרַי. נִגַּשׁ אֶחָד נוֹסֵעַ.
שָׁאַל: פָּנוּי? אָמַרְתִּי: שִׂים!
יָשַׁב. פִּתְאֹם נִתַּר. נֶחְבָּא. וּכְבָר פּוֹסֵעַ
בּוֹדֵק-הַכַּרְטִיסִים.

הִנֵּה הוּא הַנִּגּוּן! בְּקֻבְלָנָה וְלַאַט
הוּא מִתְאַנֵּחַ וְצוֹנֵחַ וּמַשְׁחִיר.
וְאֵי-מִי שֶׁאֵינֶנּוּ לִי קוֹרֵץ בְּלַעַג:
״גַּם אֶת הַנֶּכֶר פֹּה קוֹנִים בִּמְחִיר...״

וְדֶמַע? וְעֶרְגָּה? וְזִיו חִיּוּךְ לַיֶּלֶד?
כָּל אֵלֶּה מָה? לְאֵלֶּה אֵין תַּגְמוּל?
כִּפְסַק-הַדִּין הֵרִיעַ קוֹל הַפֶּלֶד:
כַּרְטִיס!
לְמַחְלְקָה שְׁלִישִׁית!
מִמּוּל!

אֵי מִזֶּה יָצָאנוּ
אֵי לָזֶה נָבוֹאָה
רַק לְפִי דַרְכֵּנוּ סַרְנוּ עַד הֲלֹם.
מַה נַּצִּיב צִיּוּן פֹּה עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ?
מַה נִּתְמַהְמֵהַּ?
רַק נָלִין הַיּוֹם.

שַׁלְשְׁלוּ הָעֹגֶן
הַמִּפְרָשׂ הוֹרִידוּ
וְהָיְתָה זוֹ לָנוּ תַּחֲנָה מְעָט.
מִי תּוֹשָׁב בֵּינֵינוּ
וּמִי גֵר?
הַגִּידוּ!
מַלָּחִים כֻּלָּנוּ בִּסְפִינָה אֶחָת.

מְלוֹן-אוֹרְחִים כָּל פֹּה הוּא.
רְאוּ
גַּם הַיָּרֵחַ
כְּסִירַת הַכֶּסֶף בְּשִׂרְטוֹן הַכְּחֹל.
כְּאֻשְׁפִּיזִין בָּאנוּ
אֶל מִשְׁתֶּה לֹא-לָנוּ:
לֹא נָבִין לַזֶּמֶר
לֹא נֵדַע מָחוֹל.

אַל נִרְגַּז בַּדֶּרֶךְ
אַל נִתְמַהְמֵהַּ
לֹא נָסֵב הַהֶגֶה שׁוּט אֲחוֹרַנִּית.
כָּל פִּשְׁעֵי אֶחָי מָחַלְתִּי לְמַפְרֵעַ.
לְהַפְלִיג! –
יָרִיעַ קוֹל הַקַּבַּרְנִיט.

נִתֶּקֶת הַסִּירָה וּכְמוֹ בְּמִסְפָּרַיִם
נִקְטַע הַפְּתִיל בֵּין תְּמוֹל וּבֵין מָחָר.
מֶלְצַר הַגּוֹרָלוֹת מוֹשִׁיט לִי כּוֹס-לְחַיִּים:
״יִלְגֹּם נָא אֲדוֹנִי מִיֶּקֶב הַנֵּכָר.״

הֲלֹא יָדִי – הַזֹּאת! – מָזְגָה אֶת הַקֻּבַּעַת
וְהִיא גַם תַּגִּישֶׁנָּה לְמוֹ פִי.
הַתֹּרֶן מֵרָחוֹק כְּרֹאשׁ נִטְבַּע-לָדַעַת
שׁוֹקֵעַ וְעוֹלֶה. נִדְמֶה לִי: זֶה גוּפִי.

אֲנִי אֶגְמַע. אַךְ הֶרֶף כִּמְעַט רֶגַע...
עוֹד זִיז עֲקַלָּתוֹן!
עוֹד זְנִיק אֲחוֹרַנִּית!
נָא עֲקַלְקֵל דַּרְכִּי תּוֹפֵשׂ-הַהֶגֶה.
יוֹתֵר מִדַּי הֵישַׁרְתָּ קַבַּרְנִיט.

מלים: יאקוב (קובה) גאליצקי תרגום: שלונסקי, אפריל 1944,
לחן: יז'י פטרסבורסק

חגית הלפרין

אברהם דוד שלונסקי נולד להוריו טוביה וציפורה לבית ברוורמן בה' אדר ב' תר"ס, 6.3.1900.

משפחת שליונסקי

משפחתו של שלונסקי מצד אביו הייתה משפחה חב"דית מיוחסת. שם משפחתו המקורי של שלונסקי היה "שליונסקי" בהגייה רוסית, רכה. דב-בר, סבו של טוביה מצד אביו (סבא-רבא של אברהם שלונסקי), היה ה"חוזר" של הרבי בעיר קרמנצ'וג בחבל פולטבה שבאוקראינה. ה"חוזר" נחשב לאישיות מכובדת בחסידות חב"ד, ורק למדנים גדולים בעלי זיכרון מעולה היו מתכבדים בתפקיד זה. על ה"חוזר" הוטל לחזור בדייקנות על דברי הרבי למען אנשי הקהילה שלא הצליחו לשמוע אותו, ולעתים אף להרחיב, להסביר ולפרש את הדברים העמוקים של הרב, שנאמרו בתכלית הקיצור.

גם לפסיה, סבתו של אברהם שלונסקי ואמו של טוביה, הייתה שושלת יוחסין מפוארת. היא נחשבה בעיני בני הכפר כצדקת גדולה, הקפידה על מצוות הדת קלה כחמורה ונהגה לצום יום בשבוע.

בעלה של פסיה, אשר-זליג, אביו של טוביה, היה כמעט ניגודה הגמור. בני המשפחה ראו בו אדם קל דעת, תמהוני ורגזן שאהב את הטיפה המרה. סבא אשר-זליג וסבתא פסיה היו שונים באופיים ובדעותיהם ורַבּוּ ביניהם החיכוכים. בעיני הסבתא ובעיני רבים מבני העיירה נראה היה אשר-זליג כמי שמזלזל במצוות הדת, אפיקורס להכעיס, הולל, מופקר, אדם שאינו דואג למשפחתו. לא ידוע כמה ילדים היו להם. מלבד בנם טוביה, אביו של שלונסקי, ידוע שהיה להם בן בשם מרדכי לייב ובת בשם תמרה.

על-פי הפולקלור המשפחתי עבר הסב אשר-זליג מעין מהפך: יום אחד בליל חורף קר וסוער שהה שעות ארוכות מחוץ לבית, וחזר אדם אחר. לבני משפחתו הודיע כי בלילה זה "היה לו גילוי". אולם גילוי זה לא היה התגלות האור האלוהי, אלא להיפך. היה זה גילוי שגרר אחריו שבר באמונתו, בהבינו שאין בעולם השגחה אלוהית. בעקבות חוויה זו התגברה מוזרותו ועימה גם הבוז שרכש לבני אדם ולגלוגו על הכול. הסביבה מצדה נידתה את הסב הכופר והקיאה אותו מקהלה. אשר-זליג החל להתגורר מחוץ לבית, בצריף מלא ספרים, תצלומים וקורי עכביש. טוביה, שכבר היה אב לילדים כשקרה הדבר, החרים גם הוא את אביו לאחר ה"גילוי", ואסר על ילדיו ללכת לצריף של הסב. אָבִי הָיָה שׁוֹתֵק לְעֵת זָכְרוֹ אֶת שְׁמוֹ, העיד שלונסקי בשירו "יקיצה בבוקר".

שלונסקי תיאר את סבו בשיר "סַבָּא זַל", השלישי במחזור השירים האוטוביוגרפי שלו "ויהי". לפי השיר ראה שלונסקי בסב אדם מודרני יוצא דופן שהקדים את זמנו וגילה שהעולם ריק מאלוהות. הסב חשף את הסוד שהאדם חי ומתנהל בעולם ללא אלוהים, וגילוי זה היה בשבילו חוויה מזעזעת. את כאבו ופחדיו הסווה בבוז שהפגין כלפי אנשים ואת צערו ניסה להקהות בשתייה מרובה. כמי שחי בדור של אמונה תמימה, של אורחות חיים קבועים וברורים, היה הסב בלתי-מובן למשפחתו ולסביבתו.

כל חייו הזדהה שלונסקי עם דמות סבו אשר-זליג המנודה והדחוי. הוא ראה בו דמות טראגית, ואת עצמו ראה כנצר לסב זה, כממשיך דרכו, כמשורר של המאה העשרים, המאה החילונית, הספקנית והמפוכחת.

משפחת ברוורמן

אמו של שלונסקי, ציפורה – ציפה בפי בני משפחתה – נולדה בפברואר 1878 להוריה חנה וטוביה ברוורמן. משפחתה של חנה הייתה משפחה חב"דית מכובדת, שכללה למדנים חשובים והייתה מיוחסת אף יותר ממשפחת שליונסקי. המשפחה התגוררה בעיר ניקוֹלַייב, לחופי הים השחור, בפלך חרסון שבאוקראינה. אביה של ציפורה, טוביה, היה איכר ומוכר במקום מושבו, הכפר דוֹבְּרוֹיָה (דוברינקה), ששכן סמוך לניקולייב. אנשי כפרו נהגו לכנותו בשם "טוביה החכם". ידוע שהיה לציפורה אח בשם הלל לייב.

קרוביה של משפחת ברוורמן היו בני משפחת שניאורסון – הוריו של מנחם מנדל שניאורסון, לימים "הרבי מלובביץ'". שתי המשפחות, ברוורמן ושניאורסון, נמנו עם צאצאיו של ר' אברהם דוד לאוואט והוא היה החוליה שקישרה בין משפחות שליונסקי-ברוורמן-שניאורסון.

ר' אברהם דוד לאוואט (1814–1890), בנו של רבי יהודה ליב לאוואט, היה אישיות חשובה בקרב חסידי חב"ד. הוא היה תלמידו של ר' מנחם מנדל שכונה "הצמח צדיק", הרבי מלובביץ' השלישי. לאוואט היה אדם רב-פעלים, נערץ, אהוב על הכל ושמו יצא למרחוק. הוא הצטיין בשכלו החריף, בכישרונותיו ובידיעה רחבה בתלמוד כמו גם בצִדְקוּתוֹ ובטוב ליבו. לאוואט היה תחילה רב בעיירה רומנובקה שבפלך חרסון, וניהל שם כולל לאברכים. בהיותו כבן שלושים וחמש התמנה לרב בקהילת ניקולייב, ובמלאת לו ארבעים הכירה הממשלה הרוסית ביושר ליבו ובכשרונותיו ומינתה אותו ל"רב מטעם" בניקולייב ובארבעים קולוניות-מושבות אשר בסביבה. במשרתו זו כיהן עד יומו האחרון. ר' אברהם דוד לאוואט פעל רבות למען בני קהילתו ולמען היהודים בכל מושבות חבל חרסון בענייני רוח וחומר. כשפרצה מגיפה בעיירות שבתחום פעילותו, קם הרב ועבר ביניהן, בהשתדלו להביא עזרה ולמצוא מזור לחולים. הוא דאג להשיג רופאים ותרופות והצליח להציל נפשות רבות. על פעלו זה כיבדה אותו הממשלה הרוסית בשני אותות הצטיינות, של כסף ושל זהב, והכתירה אותו בתואר "אזרח כבוד". לאוואט פרסם שישה ספרים, שזכו לתפוצה בקהילות ישראל, וביניהם הספרים 'קב ונקי' (שעסק בהלכות גטין) וספר הלכות חב"ד 'בית אהרן'. מלבד זאת הדפיס סידור מיוחד, שנתחבב ונפוץ ברחבי רוסיה. בגלל ידיעותיו הרבות כינוהו רבים "אנציקלופדיה מהלכת". לאוואט, כמו דב-בר, סבא רבא של אברהם שלונסקי מצד אביו, שימש כ"חוזר" לרבו מנחם מנדל שניאורסון "הצמח צדיק", והפיץ את תורתו באזור ניקולייב. כשנפטר הספידו אותו בעיתון 'החבצלת'.

הרב לאוואט נפטר באותו חודש שבו נולד שלונסקי, חודש אדר, ועל שמו נקרא המשורר: אברהם-דוד שלונסקי. אולם למרות שנקרא על שמו, לא חקר שלונסקי ולא ידע מהי קרבת המשפחה המדויקת בינו לבין ר' אברהם לאוואט. בפעמים הספורות שהתייחס לנושא נהג לומר, כי הוא היה "כמדומה לו" סבא רבא שלו. אולם אברהם דוד לאוואט היה סבא של חנה, סבתו של שלונסקי מצד אמו. לפי זה הייתה ציפורה, אמו של שלונסקי, נינתו, ואברהם בנה היה דור חמישי לאברהם דוד לאוואט. ציפורה הייתה מיודדת מאד עם בת דודתה חנה שניאורסון, לימים אמו של מנחם-מנדל שניאורסון, "הרבי מלובביץ'". אביה של חנה שניאורסון, הרב מאיר-שלמה, ואמה של ציפורה, חנה, היו אח ואחות, ילדיו של הרב ישראל-לייב ינובסקי, ובנות הדוד חנה וציפורה הן נינותיו של הרב אברהם דוד לאוואט. בשיר "לך לך" התייחס שלונסקי, ככל הנראה, לסבא רחוק זה ותיאר את עצמו כנינו. מנחם מנדל (הרבי מלובביץ'), בנם הבכור של חנה ויצחק-לוי שניאורסון, ואברהם שלונסקי היו בני דודים מדור שני.

בין משפחת שליונסקי למשפחת שניאורסון שררו יחסי משפחה ושכנות חמים. בין האימהות – למרות כל השוני שביניהן – שררו יחסי ידידות עמוקה, והאבות, טוביה ולוי יצחק, למרות שנחלקו ביחסם לציונות, אהבו זה את זה, שוחחו על ענייני דת ואמונה ואפילו בענייני ספרות.

למרות שגדלה במשפחה מיוחסת עם מסורת חב"דית מפוארת, הושפעה ציפורה מהרוחות החדשות שנשבו ברוסיה בסוף המאה התשע-עשרה, וגדלה להיות נערה מרדנית, שהדת אינה תופסת בעולמה מקום חשוב. מגיל צעיר נמשכה אחרי התנועות המהפכניות שהיו אז ברוסיה, והצטרפה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ס. ד.), שבדרך כלל אהדה את היהודים והיו לה תומכים רבים באוקראינה. בגיל שש-עשרה הייתה ציפה נערה מרשימה, תוססת ומרדנית. בין פעולות המרי המחתרתיות שבהן השתתפה היה גם פירוק של מסילת ברזל, פעולה שנועדה לשבש את החיים במדינתו של הצאר.

טוביה שליונסקי וציפורה ברוורמן

טוביה שלונסקי (שכונה במשפחה בשם "טביה") נולד בשנת 1874. בנעוריו היה תלמיד חכם חב"די, מוכשר משכיל ובעל דעות מודרניות ומתקדמות. הוא היה מוסיקלי מאד וניגן בכינור. גם חזותו הייתה מרשימה: גבה-קומה היה ובעל עיניים בהירות וטובות מבט. טוביה היה רואה חשבון ונהג לנסוע לעיירה ניקולייב כדי לעזור לאיכרים היהודים לנהל את חשבונותיהם, וכך הגיע גם לבית משפחת ברוורמן. ציפה, הבחורה היפה והתוססת, מצאה חן בעיניו מאד והוא ביקש לשאת אותה לאישה. טוביה מיהר לחזור לבית הוריו וביקש מהם לסיים את השידוך. אביו, אשר-זליג, נסע לניקולייב לחתום תנאים ולהשתתף במסיבת האירוסין. משפחת הכלה האמידה לא חסכה במאכל ובמשקה במסיבת התנאים ואירחה את אשר-זליג ברוחב יד. אשר-זליג חזר מרוצה מאד מהמפגש כשבאמתחתו קְנִיש גדול (מאפה בצק ממולא). בעזרת הקניש קיווה להוכיח לאשתו באותות ובמופתים עם איזו משפחה מוצלחת התארס בנו. אשתו פסיה התבוננה בו בעיניה הקרות וסיננה בשאט נפש: "האָסט פארקויפט דיין זון פאר א קניש" ("מכרת את הבן שלך בעבור קניש")...

ייתכן שהשידוך לא משך את ליבה משום ששמה של הכלה הצעירה כבר הלך לפניה כנערה מרדנית ומהפכנית, שלא הקפידה על חוקי הדת. יש לשער כי "צד הכלה" היה מרוצה מן השידוך, משום ששתי המשפחות היו משושלת חב"ד המפוארת. הוריה של ציפורה ביקשו למהר ולהשיאה משום שהתנגדו לדרכה העצמאית. לפי אחד הסיפורים שהתגלגל במשפחה היה בעברה "כתם שחור", ונעוריה ההרפתקניים כללו גם התאהבות בנהג קטר, שהצטרפה אליו בנסיעתו להפיץ את כרוזי המפלגה. הוריה קיוו שדעתה תתיישב עליה לאחר נישואיה והיא תרפה מפעילותה המהפכנית.

ומה עם ציפה עצמה? ייתכן שנישאה בגיל צעיר, כפי שהיה נהוג באותן שנים, משום שהתאהבה בצעיר יפה-התואר המשלב מסורת עם מודרניות, שיכול להשביע את רצונו של אביה החב"די (שאף שמו היה טוביה) וגם את רצונה שלה בהיותו בקי גם בספרות הרוסית האהובה עליה – וייתכן שנכנעה ללחץ משפחתה שביקשה לראות אותה נשואה ומיושבת בדעתה; ואולי ביקשה לצאת לחיים עצמאיים ובחרה בדרך היחידה כמעט שהייתה פתוחה לפני צעירה יהודיה ממשפחה טובה בסוף המאה התשע עשרה. בין כך ובין כך ציפורה בת השבע-עשרה וטוביה בן העשרים ואחת נישאו בשנת 1895.

טוביה

לכאורה נראה החתן הצעיר, טוביה, כאחד מחסידי חב"ד, שכל עולמם תורת רבם. אולם עוד לפני שפגש טוביה בציפורה כבר קרע לעצמו צוהר לעולם ההגות והספרות העברית המודרנית. בהיותו כבן חמש-עשרה פגש לראשונה בתורתו של אחד העם, ומפגש זה היווה נקודת מפנה משמעותית בחייו. כשהיה טוביה נער כבן שמונה-עשרה הלך והתגבש רעיונו של אחד העם בדבר הפיכת ארץ-ישראל ל"מרכז רוחני", "מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת הגוף וטהרת הנפש". רעיון זה השפיע עמוקות על טוביה והוא דבק בתורתו של אחד העם. טוביה הצטרף לחסידי אחד העם בתקופה שאגודת "בני משה" – אגודה סודית, אליטיסטית ואקסקלוסיבית שיסד אחד העם – כבר דעכה. כדי להביע בכל זאת את הזדהותו עם תנועת "בני משה" וערכיה הגדיר טוביה את עצמו ואת חבריו כ"נכדי משה" – צאצאיו הרוחניים של אחד העם.

הערצתו של טוביה לאחד העם ולתורתו לא גרמה לו לפנות עורף לתורת חב"ד. כל חייו העריך טוביה שליונסקי את חסידות חב"ד, התגאה בהיותו נצר לשושלת רבניה וביקש להנחיל לבניו את מורשת חב"ד. מעולם לא נטש את הדת לחלוטין ולאורך חייו ראה את עצמו כאדם מאמין. עם זאת שינתה התוודעותו של טוביה לתורתו של אחד העם את חייו מן הקצה אל הקצה. דאגות הפרנסה נטלו אמנם את רוב זמנו, אולם מאז נישואיו חש כי הדת החשוכה והקנאית, צרת האופקים, אינה מספקת את רוחו המבקשת להמריא לשחקים. אחד העם ותורתו היו בשבילו תורה חדשה ודת חדשה. ביקורו של אחד העם בקרבת כפר מגוריו זירז את הצטרפותו כחסיד אדוק למעריצי אחד העם, והוא הרגיש שעבר "מעולם חב"ד לעולם עפ"ד" ["על פרשת דרכים"], כשם מאמרו המפורסם של אחד העם. "עולמי הישן נחרב", כתב טוביה לאחד העם בזמן שהייתו בעיר ראדושקוביצ'י (Radoshkovichi) שבבילורוסיה, "והצלתי ממנו רק את התלהבותו של חסיד חב"די ואת בקשת האמת" (טוביה שליונסקי לאחד העם, 22.1.1922, בית הספרים הלאומי). דבריו אלה משקפים את הלך רוחו של טוביה בזמן כתיבת המכתב, אך לא את יחסו האמיתי לחב"ד. כל חייו ניסה להעלות על נס את תרומתה של חב"ד כתנועה רעיונית חשובה, הרבה לצטט מתורת חב"ד בהרצאותיו ובמכתביו לבניו דב ואברהם. תורת חב"ד האמיתית הייתה בעיניו עמוקה ורצינית, פילוסופיית חיים שניתן היה לשלבה עם רחבות אופקים, ספרות ואפילו מדע.

המאמר, ובשנת 1903 כתב טוביה לאחד העם מכתב נוסף וסיפר לו שהוא משתוקק לקרוא את מאמרו "דרך החיים" ולא הצליח להשיגו. אחד העם לבקשת מעריצו וביקש מאחד מעוזריו להעתיק את "דרך החיים" ושלח אותו לטוביה. על המאמר, הכתוב בכתב יד על נייר של הפירמה "ויסוצקי", שמר טוביה כעל אוצר יקר בכל נדודיו והביאו עימו ארצה.

בצד למדנותו ואהבת הספר שלו היה טוביה איש מעשה מוכשר שדאג לפרנס את בני ביתו בכבוד. הוא שילב עיסוק בכספים ובניהול עם אהבת התרבות, היה יהודי חם בכל רמ"ח אבריו ואיש העולם הגדול, בעל אוטוריטה ועם זאת אדם פתוח, מאמין וביקורתי כאחד. טוביה היה בקי גדול בספרות היהודית בת הזמן כמו גם בספרות הרוסית והאוקראינית. עדות לבקיאותו בספרות האוקראינית הוא תרגומו לסאטירה בשם "יום הדין", פרי עטו של המשורר האוקראיני הנודע איבן פרנקו (1856–1917). מתוך רצון לעזור להפצת הספרות העברית נטל טוביה על עצמו להיות סוכן לכתב-העת 'הַשִּׁלֹחַ' באזור מגוריו, שלא על מנת לקבל פרס.

הזוג טוביה וציפורה שליונסקי התיישב לא רחוק מהוריו של טוביה, בכפר קְרְיוּקוֹב (Kryukov), ששכן בחבל פולטבה על הגדה הימנית של נהר הדניפר. קריוקוב נחשב לפרבר של העיר קְרֶמֶנְצ'וּג וקוּשר אליה על-ידי מסילת רכבת וגשר באורך קילומטר שהוקם מעל הדניפר. בקרמנצ'וג הייתה קהילה יהודית גדולה שמנתה כ-30,000 איש והיוותה כמחצית מתושבי העיירה. טוביה עבד בקרמנצ'וג וניהל את עסקיו של גביר חב"די סוחר-עצים במפעל לניסור עצים של חברת א"ל קרול ובניו.

בינתיים התרחבה המשפחה. הילדים החלו לבוא בזה אחר זה, ותוך תשע שנים ילדה ציפורה שישה ילדים. לכל הילדים, מלבד לאברהם, היה גם שם לועזי מלבד שמם העברי: הבן הבכור, דב, נקרא בגרסה היידית בשם "בער" (לעתים גם דב-בער) וכונה בפי כל "בוריה". הוא נולד כשנה לאחר הנישואים, באסרו חג פסח תרנ"ו, 1896 כשהייתה ציפורה אמו כבת שמונה-עשרה. דב-בר נקרא כך על שם סבו מצד אביו. כשנה אחר כך, ב-1897, נולדה מרים, שהכול קראו לה "מניה". היא תוארה בפי בני משפחתה כילדה ביישנית, נחבאת אל הכלים, חסרת ביטחון עצמי ושקטה מאד, ולימים גדלה, לדבריהם, מוזרותה. לא ברור אם מניה נולדה עם מום או פיגור קל, שבאותן שנים לא ידעו לטפל בו, או עברה טראומה קשה ובעקבותיה נגרם לה נזק נפשי. המשפחה ראתה בה במשך כל חייה דמות אהובה מאד, אך ילדותית ותלותית. כשנה אחר כך, ב-1898, נולדה פניה, שכונתה במשפחה גם "פאני" ובפי אביה גם "פייגע" שהתבלטה בנגינה בפסנתר. כשנתיים אחר כך, ב-1900, נולד הבן השני, אברהם-דוד, שכונה בפי בני המשפחה גם אבּרם, אברהמל'ה או אברמצ'יק – לימים המשורר אברהם שלונסקי. אחריו נולדו לטוביה ולציפורה שתי בנות נוספות: בשנת 1902 או 1903 נולדה יהודית, ששמה הלועזי היה אידה, ולימים, כשהפכה לזמרת, השתמשה בשם הבמה "נינה ואלרי".

ב-1905 נולדה בת הזקונים רחל, שכּונתה במשפחה "רוזה", ובסוף שנות העשרים שינתה את שמה לוֶרדינה – שם שהמציא, ככל הנראה, אחיה אברהם. שתי הבנות הצעירות, יהודית ורחל, היו קשורות מאד זו לזו. יהודית-אידה נחשבה לחצופה ולשובבה שבין ילדי המשפחה, ורחל-רוזה-ורדינה, הפסנתרנית והמלחינה לעתיד לבוא, הייתה בת זקונים טיפוסית, שהעריצה את אביה ופונקה על-ידי הוריה, אחיה ואחיותיה.

ביתם של טוביה וציפה היה בית תוסס: בית יהודי, ציוני, פוליטי, פתוח לתרבות המקומית, האוקראינית וגם לתרבות העולם. לימים תיאר אותו שלונסקי כבית מסורתי, לאומי "אך לאו דווקא דתי". היה זה בית חם לפי דרכו, בית שבו אבא ואמא דאגו לששת הילדים ובמיוחד לחינוכם, ועם זאת בית יוצא דופן. ציפה לא נהגה כ"אמא יהודיה" טיפוסית השוקדת מבוקר ועד ערב על הליכות הבית והטיפול בילדים. תקוותם של הוריה שהנישואים יגרמו לה לזנוח את עיסוקיה המהפכניים התבדתה; גם לאחר הנישואים המשיכה ציפה בשלה. היא נקרעה בין גאוותה בילדיה המוצלחים ורצונה לגדל אותם לתפארת לבין הצורך שלה כאישה צעירה ומוכשרת לממש את אישיותה הסוערת גם מחוץ לכותלי ביתה. ציפה יצאה לעתים קרובות לעיסוקיה, ובבית נשארה חמותה, סבתא פסיה, ששלטה בכל ביד רמה. נוסף לכך היו בבית גם מבשלת ואומנת אוקראינית, ששרה לילדים שירי ערש עצובים, וממנה למד שלונסקי את השפה האוקראינית. בנפשו הרכה נחרתו המימרות העממיות והפתגמים שבהם נהגה לתבל את דיבורה. כשגדלו מעט הילדים החל להגיע לביתם גם מורה לעברית שלימד את הילדים הבוגרים: בוריה, מניה, פניה ואברהם. החינוך המיוחד ורב-הפנים שקיבל אברהם חלחל למעמקי נשמתו וקבע את דרכו בעתיד: הילד הרך בשנים קלט את שירי הערש האוקראינים, את התרבות הרוסית ששלטה בסביבתו ואת הדיבור העברי והחינוך המסורתי שעליהם הקפידו האב והמורה לעברית.

טוביה אהב מאד את אשתו המיוחדת, והניח לה ללכת בדרכיה. בהתקרב שנת 1905 הייתה ציפורה בהריונה השישי והאחרון עם בת הזקונים רחל-רוזה-ורדינה. אך הריונה לא רק שלא גרם לה לעזוב את פעילותה המחתרתית, אלא שימש מסווה מצוין. איש לא יחשוד באישה הרה, כך קיוותה. היא ניצלה את בגדיה הרחבים ונשאה על גופה עותקים של כתב-העת המהפכני האסור בשם 'איסקרה' ("ניצוץ"), בעריכתו של לנין. כשהעותקים מוסתרים היטב בחיקה הלכה לבית-חרושת, כדי להפיץ את הרעיונות המהפכניים בקרב הפועלים. אולם פעילותה זו עוררה עליה את חמתם של יהודי הכפר והם נזדרזו לספר לטוביה, כי ראו את אשתו ההרה מחביאה חוברות אסורות וכרוזים. הפעם כעס טוביה מאד על שסיכנה את עצמה ואת ילדיהם והחליט לשים קץ לדבר. הוא לא הרפה ממנה עד שהבטיחה לו בהן צדק, כי תפסיק לחלוטין את עיסוקיה המהפכניים. אך עוד בטרם הסתיים הוויכוח פרצו לבית אנשי הבולשת הרוסית לחפש את הכרוזים הבלתי-לגאליים שהוחבאו בו. עוד הם מסתובבים כה וכה והופכים את כל חפצי המשפחה, ניגש אליהם אברהם בן החמש וביקש בתמימותו הילדותית לעזור להם. תאוותו לדפי דפוס ולניירות צבעוניים הביאה אותו לכך שייטול כמה מהעיתונים ומהכרוזים ויטמין אותם בשידתו הפרטית, ועתה, כשראה אותם טורחים ומחפשים ניגש אל אחד מאנשי הבולשת, משך בשרוולו וקרא "דוד, דוד, הנה כאן, יש אצלי ניירות"... לפי המיתוס המשפחתי, גרם אברהם הקטן למאסרה של אמו. לימים סיפר, כי טרם צאתה את הבית נתנה בו האם מבט שלא כעס היה בו אלא אהבה רבה. בשירו "תובל-קין בחצר" נתן ביטוי למאורע זה שהטביע בו חותם בל יישכח, ותיאר לא רק כרוזים אלא גם אקדח לא חוקי שהטמינה האם המהפכנית:

וְעֶרֶב: וּשְׁנֵי אַלְמוֹנִים. וּפְקֻדּוֹת.
מָה הֵם חוֹפְשִׂים כָּאן – גַּמָּד וְכִפֵּחַ!
וְאֵיזוֹ חֻצְפָּה הִיא – סְתָם-כָּכָה לִשְׁדֹּד
מֵחֶדֶר שֶׁל יֶלֶד! – וְהוּא מִתְוַכֵּחַ:

"בְּרָגִים? זֶה שֶׁלִּי! קֻנְטְרֵסִים? כָּכָה – צְרוֹר...
הִנֵּה גַם אֶקְדֹּחַ (הַשְּׁנַיִם אָז עָטוּ!)
זֶה יֹפִי שֶׁל בְּרָאוּנִינְג! מוֹשְׁכִים – וְיוֹר-יוֹר!
אַךְ זֶהוּ שֶׁל אִמָּא, רַק תְּמוֹל הֱבִיאַתּוּ."

(מתוך: "תובל-קין בחצר")

בסמוך לפרשת מאסרה של האם פרצה מהפכת 1905 ועימה הפוגרומים שפגעו ביהודי קריוקוב. המצב הכלכלי, שהורע עקב הפוגרומים, פגע גם במשפחת שליונסקי. נוסף לכך אחדים מתושבי הכפר, שכעסו על ציפה, האשימו אותה בכך שפעילותה המהפכנית הגבירה את האנטישמיות. "זי איז שולדיג, זי איז שולדיג" ("היא אשמה, היא אשמה"), קראו לעברה שוב ושוב. המשפחה החליטה לנטוש את קריוקוב. זמן-מה ישבו בקרמנצ'וג ואחר כך החליט טוביה לחפש את מזלו בעיר יקטרינוסלב, שבה קיווה להיעזר בקרובי משפחתם.

בשיריו תיאר שלונסקי את הוריו כאנשים שונים ואף מנוגדים: האב מייצג את היהדות והוא מתואר כאדם מסורתי, הרוכן על 'התניא' בעת לימודו: עֶרֶב-עֶרֶב, כְּמִקֹּדֶם / אַבָּא שַׁח עַל תַּנְיָא ("זמר משבצ'נקו") לעומת האם המייצגת את המהפכנות: הַיֶּלד רוֹאֶה שְׁתֵּי כְּנָפַים: אֶס-דֶּה, / כְּנֹגַהּ עַל מֵצַח שֶׁל אִמָּא.

בשנת 1972 תיאר שלונסקי הוריו כמייצגים שני צדדים בתורת חב"ד: אביו טוביה, שמוצאו מקרמנצ'וג, ייצג את בית שמאי, את החומרה ואת העמקות: "שפיץ חב"ד עומקא דעומקא". ואילו האם, שמוצאה מניקולייב, ייצגה בעיניו את "חב"ד של הלב, יסוד הנוקבא".

לאחר שעברה המשפחה ליקטרינוסלב בשנת 1906 נעשה טוביה קבלן של עבודות ציבוריות, ובנה עבור הממשלה בתי ספר ובנייני ציבור במקומות שונים ברוסיה. טוביה היה שקוע ב"עולם המעשה" לפרנסתו, אולם ענייני הרוח נותרו קרובים לליבו. בשעות הפנאי נהג לנגן בכינורו ואף חיבר מנגינות בעצמו. פעם, כשהגיע להתכנסות בבית אחד מידידיו, הזדמן למקום גם המשורר שאול טשרניחובסקי וקרא לפני הנאספים את שירו "אני מאמין" ("שחקי שחקי על החלומות"). השיר מצא חן בעיני טוביה והוא התאים לו לחן ועיבד את המנגינה למילותיו. לחן זה נקלט במהירות ברחבי רוסיה וארץ-ישראל, והשיר התפרסם בלי ששם מחבר הלחן הוזכר. נוסף לשפות רוסית, יידיש ועברית, שידע על בוריין, הוא שלט גם בצרפתית, גרמנית ואנגלית. הוא היה אדם גאה, בעל עקרונות, מהיר חֵמָה, אך גם בעל חוש הומור מפותח. על אישיותו המיוחדת ניתן ללמוד מן האנקדוטה הבאה: יום אחד נערכה הלוויה בעיר לאחד מחשוביה. קהל גדול התאסף ללוות את המת וביניהם גם גביר העיירה. לפתע ניגש טוביה אל הגביר ופתח את חולצתו. משנבהל הגביר ושאלו לפשר מעשיו השיב לו טוביה, כי הוא רוצה היה לראות את המקום שבו איש עדיין לא נישק לו... סיפור זה מעיד עד מה שנא טוביה חנופה, עד כמה שנא הערצה לכסף ולכוח, ועד כמה מקורי ובעל הומור היה בתגובותיו. גם לשפה העברית הקדיש מזמנו הפנוי, והצטרף ל"אגודת חובבי שפת עבר" שביקטרינוסלב.

רוחה של ציפה לא הייתה נוחה מהתמסרותו של בעלה לחסידות החב"דית. ודבר זה גרם למתחים בין בני הזוג. טוביה ביטא את תחושותיו בסיפור אוטוביוגרפי בשם "הלל" שכתב ביידיש ותרגם לעברית בשנת תרע"ה (1915) ונמצא בארכיון שלונסקי. בראש הסיפור כתב טוביה הקדשה לרעייתו: "מוקדש לרעייתי במלאת כ' שנה לבואנו בברית הנישואין, י"ג בתמוז תרע"ה, רָוֵוצְק" (Ravs'ke, באוקראינה על גבול פולין).

בשנים 1913–1914 התפכח טוביה מהערצת אחד העם. הוא המשיך להעריך את פועלו, אך ראה את עצמו כמי שנשתחרר מהשפעתו, ויכול לדון בו ובתורתו באופן אובייקטיבי יותר. "היו ימים שרוחו של אחד העם היה מדבר מתוך גרוני" התוודה טוביה, "על כל שאלה ושאלה בחיי הלאומיים וגם הפרטיים הייתי שופט מנקודת מבטו של אחד העם", "עכשיו כשהסיר ממני אחד העם את ידו החזקה, נתרחק הוא מאיתנו ונשתחררנו אנחנו מההיפנוזה". עם זאת כתב טוביה בהערכה רבה על מורו ורבו. לדעתו אחד העם השפיע עליו ועל הצעירים בני דורו יותר מכל סופר אחר, משום שאחד העם האמין במה שכתב ו"כוונת מאמריו הייתה תמיד להביא את הדור הצעיר לידי מעשה".

השוני בין טוביה לציפורה במזגם, בתרבותם ובמגמותיהם הוליד ויכוחים לא רק על דרך חייהם שלהם אלא גם – ואולי בעיקר – על חינוך ילדיהם. שניהם החשיבו את החינוך, שניהם אהבו מאד את ילדיהם וביקשו להקנות להם את החינוך הטוב ביותר שהיה לאל ידם. האב והאם ביקשו להקנות לילדים ערכים, עודדו אותם להתבלט, למצות את כשרונותיהם, להיות מקוריים אפילו עד כדי יציאת דופן בחברה שבה גדלו. הם חינכו אותם לביקורתיות וגרסו כי אין לקבל כל סמכות או מרות בלי בחינה מדוקדקת. לטוביה חשוב היה להקנות השכלה כללית, אבל הדגש היה על רכישת השכלה עברית וערכי היהדות. הוא שכר לבניו מחנך ("אמן פדגוג" בלשונו של שלונסקי), ריז'יק שמו, שלימד אותם עברית בהברה אשכנזית, והוא עצמו דיבר עם אברהם ובוריה מקטנותם בשפה זו. לעומת זאת העריצה ציפה את התרבות הרוסית. היא עצמה דיברה רוסית, עברית לא ידעה כלל ואת ילדיה ביקשה להפוך ל"אירופאיים" ולהקנות להם השכלה כללית. היא אמנם נטשה את פעילותה המהפכנית, אך חינכה את ילדיה לאור העקרונות הסוציאליסטיים. פניה וגמן, אחותו של שלונסקי, זכרה בוקר אחד בבית המשפחה, בעודה ילדה רכה בשנים, שבו ביקשה ציפה לחנך את ילדיה להזדהות עם העניים. היא אספה את ששת הילדים והכריזה: "ילדים, אנחנו עניים ואין לנו מה לאכול חוץ מלחם ומים", ובהתאם לתוכניתה הגישה לארוחת הבוקר לכל אחד מילדיה פרוסת לחם יבש וספל מים קרים. לפי עדותה של פניה השיעור לא השיג את מטרתו משום שהילדים אכלו את ארוחתם הדלה בתיאבון רב ושמחו שהם פטורים מאכילתה של "ארוחת בוקר רגילה"...

במאבק זה בין הרצונות המנוגדים של ההורים, בפשרות שהסכימו עליהם ובהחלטותיהם, נלקחו בחשבון גם כשרונותיהם של הילדים. כשרונותיו של בוריה בתחום המדעים היו גלויים וברורים, וטוביה הסכים שהוא ילמד בגימנסיה רוסית. את לימודי היהדות קיבל בוריה כתוספת, לאחר שעות לימודיו הסדירים, מפי המורה לעברית. בשנת 1914 נסע בוריה להמשך לימודיו בפטרבורג (לימים לנינגרד), שהייתה מחוץ ל"תחום המושב". בוריה קיבל רשות לעבוד כמורה פרטי של ילד, בן למשפחה מכובדת, ודבר זה הקנה לו את הזכות להתגורר שם. בפטרבורג למד במשך שנה אחת, אחר כך המשיך את לימודיו באוניברסיטה בעיר רוסטוב וסיים את לימודי התואר השני במתמטיקה לפני עלייתו ארצה. גם אחיותיו של שלונסקי למדו בגימנסיה רוסית. פניה למדה בנוסף ללימודיה הכלליים גם עברית יחד עם שני אחיה ואחותה מניה, ואילו הבנות הצעירות אידה ורוזה כלל לא קיבלו חינוך מסורתי ולא ידעו עברית, אלא התחנכו ברוח התרבות האירופאית בהתאם לשאיפותיה של האם. ציפה רצתה שהבנות ימשיכו בלימודיהן באחת מבירות אירופה כדי שישתלמו בנגינתן וירכשו חינוך אירופאי.

בשנת 1912 ניחת אסון על משפחת שליונסקי כשאחותו של טוביה, תמרה, מתה משחפת. מות הבת והאחות האהובה השפיע קשות על המשפחה. סבתא פסיה הגיבה קשה על מות בתה, ונראה שזה היה הקש האחרון ששבר את מסכת היחסים הרעועה שלה עם בעלה. לאחר מות הבת נפרדה ממנו.

ערב אחד, סיפר שלונסקי, התכנסו בביתם עסקנים ציונים וכדרכם שוחחו והתווכחו. סבתא פסיה נכנסה לחדר, פתחה בנאום ביידיש מעורבת באוקראינית ואמרה לחבורה: "אתם מתנצחים עד בלי די. אני אראה לכם דוגמא: אני אעלה לאלתר – וכולכם תבואו אחרי". טוביה קיבל את דברי אמו והוחלט שאברהם ייסע לארץ כדי ללמוד בגימנסיה "הרצליה", ואחריו יבואו גם אחותו מניה וסבתו פסיה. השלושה יהיו החלוץ לפני המחנה, ובעקבותיהם יבואו גם יתר בני המשפחה.

טוביה ואברהם הפליגו בספינה לארץ-ישראל באוקטובר 1913 ואחריהם הגיעה סבתא פסיה עם מניה. טוביה הכניס את אברהם לפנימיה פרטית שניהלה גב' הלפרין וחזר ליקטרינוסלב.

חילוקי הדעות בין טוביה לבנו אברהם המתגלים ביומניהם הוא דגם יסוד של מערך היחסים ביניהם. אברהם לא יצא בגלוי נגד אביו. הוא לא ויתר על מחשבותיו והשקפותיו, אך גם לא פסל בגלוי את השקפות אביו, לא חדל להעריצו ולכבדו ולא העז פנים נגדו. גם האב המשיך להעריץ את הבן, ולמרות שהשקפותיו של הבן המשורר לא תמיד הלמו את אלה שלו, ביחסיהם של האב והבן שררה כמעט הרמוניה: אהבה גדולה, הערצה הדדית וכבוד רב. את המרד שלו באב ובהשקפתו העביר שלונסקי למרד נגד ביאליק, האב הרוחני.

יקטרינוסלב הייתה מרכז ציוני-עברי עוד מימי "חיבת ציון", ובתקופה שבין שתי המהפכות, מהפכת 1905 ומהפכת 1917, התחזקה בה הפעילות הציונית. טוביה שליונסקי השתלב במרץ ובמסירות בפעילות הציונית-תרבותית בעירו, לימד עברית את הציונים הצעירים והרצה בכינוסים שונים. מזמן התקרבותו של טוביה לציונות החל גם לכתוב מאמרים. בשנת 1899, ברשימה על חג הפורים, טען שחרפה היא ליהודים להיות עם נודד, ותיאר את הטראגדיה שלהם, בהיותם נתונים בין הפטיש והסדן: הפולנים אינם מסכימים שהיהודים יישארו בארצם ואילו הערבים אינם מוכנים שהיהודים יתיישבו בארץ-ישראל. את רשימתו סיים בקריאה "רבש"ע [ריבונו של עולם] עד מתי! עד אנה! מתי יבין הערבי שפלשתינא היא ארץ-ישראל". כשנוסדה קבוצת "חובבי שפת עבר" הרצה לפניהם טוביה על הספרות החדשה וערך את דבריו בכתב בקפדנות רבה תוך גילוי ידיעותיו הרבות במקורות, בספרות החסידית ובספרות העברית לדורותיה. אחת מהרצאותיו החשובות עסקה במורו ורבו אחד העם וכותרתה הייתה "אחד העם מחנך הדור (במלאת כ"ה שנים לפעולתו של אחד העם)". הוא הרצה גם על ר' נחמן קרוכמל (15.4.1910), על יובלו של עיתון 'הצפירה' ועל הסופר משה לייב לילינבלום (30.4.1910). לטוביה חשוב היה לשתף את בניו בעולמו הרוחני. הוא נהג להעתיק את הרצאותיו למחברת מיוחדת, ומדי פעם נתן לדב או לאברהם להמשיך את מלאכת ההעתקה. כך לא רק הקלו עליו הבנים את המלאכה, אלא למדו גם להכיר את אבות הספרות העברית שאותם העריץ אביהם, ואת הלך מחשבותיו ושפתו העברית העשירה.

לאחר המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים הורע מצבה הכלכלי של משפחת שליונסקי. טוביה, קבלן הגשרים המצליח, היה מובטל וחיפש עבודה. השמועה על מצבו הכלכלי הרעוע של טוביה הגיעה אל אחד מקרוביו הרחוקים, והוא הציע לעזור לו ולמשפחתו להגיע לאמריקה, אך לטוביה הציוני לא היו כל ספקות. הוא ראה רק פתרון אחד לבני משפחתו: להגשים את חלומו הגדול ולמהר ולעלות לארץ-ישראל מיד לאחר שהבן הבכור דוב (בוריה) יסיים את לימודיו באוניברסיטה ברוסטוב. עם סיום לימודיו החליטו ההורים לעלות ארצה יחד עם ילדיהם. בת הזקונים, רחל,-רוזה לא הייתה אמורה להצטרף אליהם, שכן ההורים תכננו להוציאה מהקונסבטוריון שבו למדה ולשלחה לווינה לשם השתלמות בנגינה. אך ככל שהמשטר הסובייטי התחזק כן גברו הקשיים לצאת מרוסיה. השלטונות הכריזו כי כל המנסה לגנוב את הגבול צפוי לו עונש חמור – גירוש לסיביר. עונש כבד היה צפוי גם למשתתפים בפעילות ציונית. אולם הקשיים לא הרתיעו את טוביה שליונסקי, שהבין, כי לא ניתן להמשיך ולקיים חיים יהודיים ברוסיה. חודשים אחדים התגלגלה המשפחה בדרכים עד שהגיעו לורשה. בני המשפחה הצעירים, שלונסקי פניה ואידה הצליחו לקבל סרטיפיקטים ועלו ארצה בספטמבר 1921, ואילו טוביה וציפורה התגלגלו עוד כשבעה-שמונה חודשים בעיירות פולין וליטא, וסבלו רבות. טוביה שליונסקי בחר לשפוך את מרי שיחו במכתב לפני מורו ורבו אחד העם, האיש היחיד "שסמך את ידו עלי, ובהקיץ דמדמתי והגיתי בו". נודע לו כי אחד העם כבר הגיע לחיפה, והוא קיווה שגם הוא עצמו יעלה במהרה ויזכה לראות את הארץ ואת מורו הנערץ. "פליט אוקראינה אנוכי", כתב לו בראשית שנת 1922, "נמלטנו מארץ הדמים עורי בשיני ומכל מה שהיה לי לא נשאר לי כלום מלבד תמונתו הפוטוגרפית הקטנה של אחד העם ומאמרו 'דרך החיים' ששלחם לי במתנה זה עשרים וחמש שנה". במכתבו תיאר טוביה תיאורים קורעי לב של מצב המשפחה בשלוש השנים האחרונות. הוא סיפר שהמשפחה ידעה רעב פיסי ורעב רוחני, שבשבילו היה קשה לא פחות מהרעב הממשי. "ניטמטם מוחי, עזבוני כוחותי, עולמי חשך. יגון כבד הכביד על ליבי ויאוש שחור מילא את כל תאי נפשי, נמחו מעל ליבי גם זכרם של הנפשות היותר יקרות לי, נדם בביתי קול השיר והשאון". לדבריו, תמונתו של אחד העם הביאה לו מעט תקווה ומרפא: "אולי עוד אזכה לראותו, אולי עוד אזכה לשמוע מילה חדשה, הלא חי הוא". בניו ובנותיו, כפי שהוא מספר, כבר בארץ. הם עזבו את האוניברסיטה ואת הקונסרבטוריה והלכו להשתקע בארץ-ישראל. הוא עצמו מחוסר אמצעים ולא הצליח עדיין לעלות ארצה. בזמן כתיבת המכתב שהה טוביה על הגבול הפולני-רוסי, בעיירה הליטאית רדושקוביצ'י [Radoshkovichi], שבה פעל "החלוץ" וממנה עלו רבים מחלוצי העלייה השלישית. בזמן שהייתו בדרך עסק טוביה לפרנסתו בהוראה ולימד את "צעירי ישראל המתעתדים לעלות לארצנו, עברית ואנגלית". כדי לחזק את הקשר שלהם ליהדות קרא לפניהם שורה שלמה ממאמריו של אחד העם בעל-פה מתוך הזיכרון. בפברואר או במרץ 1922 הגיעו גם ההורים ארצה.

טוביה שליונסקי היה בן 47 בהגיעו ארצה, אולם הוא היה מלא אמונה בכוחו ובכשרונותיו הניהוליים והמסחריים, וקיווה שיצליח להסתדר בארץ המובטחת. בהיותו ביקטרינוסלב חזה בעיני רוחו את חייו העתידיים בארץ כ"אב הגדול" של שבט שלונסקי המוכשר. היו לו "חלומות בורגניים" על אושר בחיק המשפחה ההולכת ומתרחבת: הוא קיווה לעזור לבניו ולבנותיו להקים בתים לתפארת ואחר כך "לשבת תחת גפנו", לשחק עם נכדיו העתידיים וליהנות מפרי עמלו. עתה היה עליו לנסות ולהגשים את חלומותיו. טוביה לא ויתר גם על רצונו לכתוב ולפרסם את פרי רוחו, ועל שאיפתו להיות מעורב בחיי התרבות בארץ. הוא ביקש להטביע את חותמו על החיים הרוחניים בעולם היהודי ולתרום מפרי עטו הן בספרות והן בנושאים ציבוריים וכלכליים. חודשים ספורים לאחר עלייתו נתפרסם מאמרו "ר' נחמן קרוכמל" בעיתון 'שאר ישוב', שיצא בפולין, בעריכת ידידו הסופר חיים יצחק בונין. עם זאת, כאיש רוח שרגליו נטועות בקרקע היה ברור לו כי השאלה הבוערת היא מנין תימצא לו קורת גג ומנין יביא לבני משפחתו לחם לאכול שכן היה עליו לפרנס את אשתו ואת בתו מניה. טוביה מעולם לא היה מפונק וגם עתה היה מוכן לקבל עליו כל עבודה ולעבור לגור בכל מקום שתימצא לו. מיד לאחר העלייה ארצה עזב את משפחתו והחל בנדודיו בין הערים ירושלים, תל-אביב וחיפה, כדי למצוא מקורות פרנסה. באומץ לב עמד בקשיים שהעמידה הארץ השוממה והדלה בפני המתיישבים המבוגרים שעלו חסרי כל. בירושלים הצליח למצוא עבודה זמנית בהוראת עקרונות החציבה לחברי "גדוד העבודה". רצונו העז של טוביה להשתלב בחיי הארץ לא הסתיר מעיניו את קלקלותיה. טוביה היה אדם ביקורתי, וכשהתבונן מקרוב בחיי ההתיישבות הצעירה עמד גם על נגעיה. בעיקר הציקה לו מאד תופעת הפרוטקציה, שגילה בכל מקום. דומה היה לו שרק המקורבים לצלחת מצליחים למצוא עבודה, וללא פרוטקציה לא ניתן לזכות במשרה ולהגיע למעמד ראוי. בדומה למהגרים מבוגרים אחרים היה מצבו קשה הרבה יותר מזה של הצעירים. הוא, שהיה בעל בעמיו ברוסיה, קבלן לעבודות ציבוריות, ציוני רב-פעלים המוכר בעירו, נותר עתה ללא עבודה, ללא הכרה ועם הצורך הנואש "למכור את עצמו", לאנשים שלא הכירו אותו ואת כישוריו ולא היה להם צורך בו.

בסוף שנת 1922 עבר לחיפה והתיישב בה. הוא התרוצץ בין משרדים ובנקים ושטח את בקשתו להתקבל לעבודה, ולו גם בשכר זעום. הוא גייס אנשים שהכירוהו מרוסיה, ובכלל זה את אחד העם הנערץ, שעלה ארצה בראשית שנת 1922, כדי שיעידו על כישוריו ועל יושרו. "כחמש עשרה שנה הייתי מנהל ספרים בבי"מ [בבית מסחר] גדול", כתב באחד ממכתבי בקשת העבודה שערך, "על זה יעיד קרול מפתח-תקוה שאצל אביו בקרמנצ'וג-קריוקוב עבדתי. על עבודתי, על יושרתי בכלל, יעיד אחד העם. באתי לארץ להשתקע וזה יותר משני חודשים שאני מתגולל פה ולא הסתדרתי. מצבי רע מאד, כי אני נמלטתי מרוסיה עורי בשיני בלי שום אמצעים. ה'מינימום' שלי הוא הכי קטן, בעל משפחה קטנה מאד אני (אנחנו כולנו שלושה), יודע אני עברית על בוריה, צרפתית לכתוב ולדבר, גם אנגלית. הנני בחיפו והאדון ק. אמר לי שאולי אפשר למצוא בעדי איזו עבודה בבנק. אבל לקבל אותי אינו יכול. זה תלוי ביפו. לכן הנני פונה בבקשה לתת לי איזו עבודה בבנק. לי אחת היא באיזה מקום. יפו, ירושלים או חיפו. מבטיחו אני שבכוחי למלאות את תפקידי על צד היותר טוב. ירשה לי לעבוד בלי התחייבות מצידו, אם לא אשביע רצונו יפטרני בלי טענה ותביעה מצדי. נא לא להשיב פני ריקם".

לבסוף מצא טוביה עבודה כמנהל חשבונות בבית החרושת "שמן" שהוקם בחיפה בשנת 1922. בד בבד ניסה להשתכר מעט כסף גם באמצעות ניצול הידע שלו כקבלן, ופנה למהנדס נחום וילבושביץ (וילבוש). וילבושביץ היה אדם רב-פעלים, מהראשונים שהקימו מפעלי תעשייה בארץ. הוא הקים וניהל את בית החרושת "שמן" וטוביה הכירו, כנראה, עוד מרוסיה. עתה ביקש אותו להשתלב גם בהקמתה של שכונת בת גלים שהחלה להיבנות בחיפה ליד המושבה הגרמנית. לדב כתב, כי בקרוב יחליט וילבושביץ אם לקחת אותו כקבלן או כמנהל חשבונות בבת גלים. ככל הנראה עבד מעט גם באופן עצמאי והכין חוזי התקשרות בין לקוחות לבין קבלנים, כשהוא מפרט מהו מבנה הבית, מה הם טיב החומרים, מה יהיה היקף התשלומים ומועדיהם. טוביה דאג לא רק לאשתו ולבתו מרים (מניה), אלא גם לבנו הבכור בוריה. "מצבך, כמו שאתה יכול לשער, נוגע עד לבי", כתב לבוריה, שהסתבך ככל הנראה באיזה עסק, שהייתה בו משום רמאות. "נפלת בפח, אסוף כוחותיך רק לצאת מן הפח הזה ולא יותר [...] אל תתן לייאוש לחדור לעמקי לבבך. חפש עבודה, והנח להם וכדומה, ויחד עם זה בלה את הזמן הנשאר בחברה, או שתקרא ספר קל (אנגלי כמובן)" (ארכיון שלונסקי, 23.2.1923).

העבודה הסדירה אפשרה לו לשכור בית מרווח עם חצר גדולה ובאר מים מול הכניסה של בית הספר הריאלי, היום רחוב שמריהו לוין. בבית זה גרו טוביה וציפורה, מניה ואיתם גם פניה ובעלה ישראל וגמן. למרות דאגות הפרנסה שהכבידו עליו המשיך טוביה במאמציו להתערות בחיים הציבוריים והתרבותיים בארץ-ישראל. כציוני ותיק, שהתעדכן במשך כל השנים במה שהתרחש בארץ, חש את עצמו "ארצישראלי" כמעט כמו בנו אברהם. הוא ניסה בכל כוחו לכתוב, להגיב, לפרסם מאמרים ומכתבים למערכת ולהשפיע על דמות החיים המתהווים בארץ. דווקא משום אהבתו ונאמנותו לארץ ולשפה העברית ביקר בחריפות רעיונות שלא הסכים להם וסדרי ממשל והנהגה לקויים. הקורא את רשימותיו ואת מכתביו של טוביה שליונסקי אינו יכול שלא להתרשם מהשפעת הרעיונות שלו על דרכו הספרותית של בנו אברהם. אין ספק שהאב היה מושא להערצה ולחיקוי, ואברהם הפנים את ערכיו של אביו, את דעותיו ואת ביקורתו כמעט בכל תחום מתחומי הרוח שהיו קרובים לליבו של טוביה.

עוד בהיותו בירושלים התפלמס טוביה שליונסקי עם קלוזנר והגיב על מאמרו "נשובה אל הספר" (27.2.1922). בניגוד לקלוזנר, שדרש לחזק את הצד הרוחני ביישוב, טען טוביה כי יש לחזק את תושבי הארץ דווקא בעבודתם הפיסית, כי זמן מצוקה הוא ו"עת לעשות – הפרו תורתך". במאמרים אחרים דן במשבר הכלכלי העולמי והשפעתו על ארץ-ישראל, ביקר את התפתחותה הלקויה של חיפה לעומת תל-אביב, את נהליו של בנק "הלוואה וחיסכון", שאך זה נפתח, ואת העיתונים "הצהובים", המחקים את העיתונים האמריקאים, שמוכנים לפרסם הכול למען הגברת התפוצה ומקלקלים את טעם הקוראים.

במיוחד ראוי לציין את ביקורתו של טוביה שליונסקי על מורו ורבו אחד העם ועל החיים בארץ בתקופה זו, המובעת בחריפות רבה, לא רק במאמרים אלא גם בהתכתבות שלו עם ידידו חיים יצחק בונין (1875–1943), מחנך, איש חב"ד, מורה בגימנסיה העברית בלודז' שלימים נספה בשואה. לבונין הסביר טוביה מה גרם לו להתפכח מהערצתו לאחד העם: "הרבה שנים הייתי אחד העמי נלהב. את כל חום התלהבותי של חסיד חבד"י מסרתי לו והייתי בולע כל מילה שיצאה מתחת עטו, והנני מודה עכשיו בתום לבב כי שגיתי והלכתי אחרי ההבל", כתב טוביה. הוא ביקר את אחד העם על כך שמרוב רדיפתו "אחר 'שלטון השכל' גרש כל שאיפה ניסית". אחד העם חלם "שבא"י יהיה המרכז הרוחני לעם ישראל, והמציאות הראתה לו כי עתידה הרוחניות והתורה והשאיפה הישרה להשתכח בא"י, ואם הגלות לא תחייה אותה במזון רוחני תתנוול". כבר בשנת 1923 ביקר טוביה את ה"צברים", ילידי הארץ. לדעתו "הצעיר הארצישראלי האמיתי, ז. א. שנולד ונתגדל פה בארץ, הוא גס ועם הארץ, כותב נוח בשבע שגיאות, יפטפט עברית שרק הוא בעצמו מבין אותה, ולולי צעירי הגלות שבאו הנה בתור חלוצים והכניסו תסיסה, כי אז הלכה הָעַם-אֲרָצוּת וגדלה עוד יותר", כתב לבונין. טוביה היה מאוכזב גם מהחיים בארץ: "מצבו של הפועל הוא רע מאד, [...] מביטים על הפועל מגבוה כעל ברייה ממין גרוע", כתב. הוא הביע גם את אכזבתו מ"הפועל הצעיר" ומההסתדרות, וסבר שיש הרבה שנוררים בארץ, שהתרגלו לקבל תמיכות מהגולה: "בכל מקום שתפנה רבים הם הצללים, מלבד האינטריגות הפומביות של פקידי ההנהלה הציונית החל מויצמן ואוסישקין וכו'. המידה המגונה של חנופה ומשוא פנים התפשטה פה מאוד". הממשלה לדעתו גדולה מדי "עם הרבה מנהלים, ולכל מנהל פקידים עוזרים וסגנים, וכולם מתפרנסים על חשבון הקרנות". הוא גינה את אלימות הערבים ה"מתנפלים על יהודי והורגים אותו לא לשם גזל, אלא מפני שנאה לאומית", אך בעת ובעונה אחת הוא התנגד לתגובתם האלימה של הצעירים היהודים ש"מצאו שהתשובה למעשים כאלו היא מידה כנגד מידה. הלכו והרגו ערבי". גם על הספרות שהתפתחה בארץ הייתה לו ביקורת: "כוחות ספרותיים אחדים שיכלו לעשות איזה דבר יצאו מן הארץ ונתרכזו בברלין. ברנר מת, פיכמן ובן ציון יצאו מפה. א"ה [אחד העם] באמת זקן וחלש" (ארכיון שלונסקי, 25.1.1923).

בשבט תרפ"ג פרסם טוביה שליונסקי בשבועון המזרחי 'התור' את מאמרו החשוב ביותר, "יהדות לחצאין" (16.2.1923). במאמר זה ביקר את תורתו של אחד העם בלי להזכיר את שמו במפורש. הוא חתם על המאמר "בן אשר", ובכך רמז הן למושא ביקורתו, אשר צבי גינצברג, הלא הוא אחד העם, והן לעובדה שלמרות ביקורתו ראה את עצמו כבנו הרוחני של המורה הדגול.

בצד דברי הביקורת הקשים ידע טוביה כי עצם ההתיישבות ותחיית העם בארצו הם בבחינת נס: "אבל 'אחרי ככלות הכל' ארץ-ישראל היא ארצו של עם ישראל. מבשרי אחזה זאת, הנני גר עכשיו על טבורו של ההר כרמל אצל הטכניקום, הנקרא בשם: הדר הכרמל, עובד אנוכי בביח"ר שמן, העומד על שפת הים", כתב במכתבו לבונין. "מרחוק נראה כיפת ההר חרמון הלבנה מן השלג המונח עליה כל השנה, ובבוקר כשאני הולך אל העבודה וקרני השמש מאירות את הכיפה הלבנה נוצצת היא בגוונים שונים". העברית הפכה "לשון השוק והחיים", וטוביה הודה כי יש רגעים שבהם הוא שוכח הוא את כל ביקורתו ומרגיש כי "התאזרח" בארצו, וקיבל "תעודה כאזרח פלשתינאי"(ארכיון שלונסקי, 25.1.1923).

ביתו של טוביה הפך למרכז תרבותי. הליכותיו הנעימות, נגינתו היפה בכינור, הסברת הפנים שלו והתערותו המהירה בחיי הארץ הפכו את ביתו לבית ועד מכניס אורחים. טוביה הרגיש קרבה רוחנית לא רק לבניו ולבנותיו אלא גם לידידיהם ומכריהם. נוסף להיותו איש שיחה מרתק ומקורי, ניסה לעזור לצעירים שעלו ארצה בגפם למצוא פרנסה, ואף עמד להם בשעת דוחקם בהלוואה מן המעט שהיה בידו. אישיותו המיוחדת, האוטוריטטיבית והאמפתיה שלו גרמו לכל מי שהכירו לאהוב אותו אהבת נפש.

טוביה עבד שעות רבות בבית החרושת "שמן". לא בכל יום אכלה המשפחה ארוחות של ממש, אך הוא לא העז לדרוש בתקיפות את שכרו תמורת העבודות הנוספות שביצע עבור המהנדס וילבושביץ, מפחדו שמא יפטרוהו. תלוי היה בחסדיו ורק הביע תקוותו שוילבושביץ ייתן לו שכרו "שני פונט או שלושה לחודש ואז, ואז נאכל בכל יום". ניסיונו הרב ויכולת הניהול עזרו לטוביה להתבסס בבית החרושת. מעסיקיו סמכו עליו והטילו עליו עוד ועוד מטלות, אולם שכרו לא גדל בהתאם.

עם העלייה ארצה, התבגרותם של הבנים ונסיעתן של הבנות, לא השתנתה ההיררכיה המשפחתית. טוביה היה האוטוריטה במשפחה, ועל-פיו נשק דבר. סיסמתו הייתה "חנוך לנער על פי דרכו", ואכן כך נהג ונתן לבניו ולבנותיו חופש מלא לבחור להם את דרכם בחיים. הבנים והבנות גמלו לו בכיבוד אב במלוא מובן המילה. הם העריכו ואף העריצו את טוביה, את שכלו, את ידיעותיו בתחומי עולם המעשה ועולם הרוח, את פתיחותו הרבה ואת הנהגתו הנבונה, את חום ליבו ואת האיכפתיות שגילה כלפיהם. משכרו הדל תמך בשתי בנותיו יהודית ורחל ששהו בברלין ולמדו מוסיקה ושירה. דאגתו לבנות לא התבטאה רק בעזרה כלכלית, אלא גם ברצונו לעודד אותן בדרכן האמנותית. הוא שמר ככל יכולתו על קשר מכתבים רציף, ובמיוחד חפץ היה לראותן נשואות ו"מסודרות". באברהם ובדב, שהתרשלו בכתיבת מכתבים לאחיותיהם בברלין, האיץ שוב ושוב שיכתבו להן, שישמרו איתן על קשר, שיעודדו אותן. הוא ביקש מאברהם לשלוח להן את שיריו שנדפסו, כדי שתיהנינה גם הן מאחיהן ההולך ומתפרסם, וכדי שתמשכנה להרגיש שהן חלק מן המשפחה.

עם עלייתו ארצה שקל לעברת את שם משפחתו ל"שליונסקי" לשם "השילוני", אולם בסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל.

בניסן תרפ"ג (אפריל 1923) מלאו לטוביה שליונסקי חמישים שנה ושלונסקי ביקש להעניק לאביו את המתנה היקרה בעיניו מכול: הוא הקדיש לאביו את הפואמה החדשה שלו "הונולולו"(הדים, ניסן, תרפ"ג, 1923) וכתב בראשה: "לאבי – לשנת החמישים". האב מצידו היה מעורב בקריירה הספרותית של בנו וראה בו את ממשיכו של ח"נ ביאליק ובהמשך - גם את יורשו. טוביה שליונסקי העריץ את ביאליק, היה בקי מאין כמוהו ביצירתו וקשר לו כתרים. "מתוך גרונו של ביאליק דיברה האומה הישראלית, געגועיה, תביעותיה, תקוותיה", כתב. "הכל הביעה דרך גרונו של ביאליק, לכן אהבוהו כל שדרות העם". הוא תיאר את ביאליק כמשורר לאומי, משורר השר על "הוויה" ולא על "הווי", מחמאה שבעיני טוביה (ובעיני אברהם בנו) לא הייתה גדולה ממנה. "במכאובי ראובן ושמעון לא נגע, כי אחזה האש בארבע פינות הבית ואין לשים לב אז לפכים קטנים. אין תקווה לפרט, למתבודד, אם אין כלל". אולם משהחל שלונסקי לפרסם את שיריו הראשונים בארץ, וטוביה נוכח כי שירתו קשה לעיכול והוא לא הפך למשורר החביב על הקהל הארצישראלי, ראה טוביה את תפקידו כמי שצריך מצד אחד להנמיך את קומתו של ביאליק, ומצד שני לעודד את הבן שימשיך להאמין בגדולתו תוך כדי הסבר מדוע לא התקבלו שיריו בציבור הארצישראלי כפי שהתקבלו שירי ביאליק. "נתחבב ביאליק רק מפני שכתב על אותם הדברים שהיו שווים לכל נפש מישראל, כל איש ישראל נאנק ונאנח על חורבן עמו, חורבן ארצו, הורס את הישן וליבו מהסס מעט ובא ביאליק ונתן צורה יפה לכל האנחות הזולות האלו". ועוד: "מקומך כבר ברור, אתה סופר בישראל, סופר ומשורר, ונוכחתי פעמים אחדות שעסקני הלאום שלנו הדואגים לתחיית עם ישראל מחפשים בכל פינה יורשים. כי סוף אדם למות ונחוצים ממלאי מקום. הסופרים הזקנים הולכים ומתים, ואם עוד גופם חי אבל נשמתם פרחה. ביאליק המשורר מת, כבר אין לו תוכן לשירה. נשאר רק ביאליק המו"ל [...] ומאין תבוא עזרתנו? מאנשים שכמוך, [...] הם הם יכניסו זרם של חיים לביצתנו הלאומית שהעלתה ירוקה. [...] מחויב אתה ושכמותך להקדיש את כוחותיכם לספרות העברית (ולא לאחרת) להחיותה ולהבריאה". "ביאליק את קומפ. מוציאים לאור = מוציאים ספרים מן הקבר מן החושך אל האור", כתב טוביה שליונסקי (ארכיון שלונסקי, 20.12.1925). לא היה לו ספק ששלונסקי יכול וראוי לרשת את מקומו של המשורר הלאומי.

בהרצאה שנשא טוביה שליונסקי בבית העם בירושלים (כ"ז מרחשון תרפ"ג, 18.11.1922) תחת הכותרת "צעיר וזקן", תיאר את מלחמת האבות והבנים כ"מלחמה תמידית" של "דור הולך ודור בא". בעקבות המנהיג הציוני והסופר מכס נורדאו קבע טוביה כי באדם יש שני כוחות: כוח החיים וכוח הירושה. הזקנים מצטיינים בכוח הירושה והצעירים בכוח החיים. הזקנים אינם רוצים לשנות דברים, והם מבקשים לשמור על הקיים. הם נלחמים מלחמת הגנה על הישן. הצעירים, עתירי האנרגיה, שופעים כוח חיים ומבקשים לשנות, ליצור ומתנפלים על הזקנים. והודות למלחמה הבלתי-פוסקת הזאת, הולכת "הקולטורה" ומתפתחת. אם שולטת רק הירושה, שהיא הכוח השמרני, יגרום הדבר לקיפאון וחניטה של התרבות, ואם יגבר כוח החיים, "הפרוגרס", וייוותר ללא "הירושה", תהיה יצירה בלתי-פוסקת שתגרום למעין אנרכיה תמידית. לסיכום הוא מסביר שאין לפחד ממלחמת הצעירים בזקנים. "יתבצרו שומרי החומות שלנו וישמרו על הראוי לשמירה", כתב, "אבל חזקו עמדתכם, צעירינו, אתם השאור שבעיסה. הכניסו אור חדש, ייצרו ערכין חדשים, סגנון חיים חדש. כי ההפסקה הארוכה של גלות בת אלפיים טשטשה מעט את צורתנו". דבריו של טוביה מופנים היו לא רק לקהל הירושלמי ששמע אותו אלא גם, ואולי בעיקר, לבנו אברהם.

לאחר שפרסם שלונסקי את ספרו הראשון "דווי" (1924) והספר לא זכה כמעט להדים משמעותיים, לא יכול היה טוביה לראות בצער בנו, וביקש לעשות את המעט שבידו כדי לקבל "סמיכה" על ספר ביכוריו של אברהם. בצר לו פנה לאיש האחד שדעתו הייתה חשובה בעיניו, לאחד העם. הוא כתב לו מכתב נלהב ותיאר את בנו אברהם כמי, שבניגוד למשורר שאול טשרניחובסקי ויתר על לימודים גבוהים, כדי לבוא לארץ ולהגשים את הציונות: "צעיר אחד שלא היה בהיידלברג ולא קיבל את התואר ד"ר לפילוסופיה". הוא ניסה להוכיח כי יש לראות במרד ובחדשנות של בנו צורה נסתרת, עקיפה, של השפעת תורתו של אחד העם. לדבריו, הספר 'דְּוַי' גילה "בצורה מעט שונה כל מה שנעשה בליבו של 'הצעיר'". הוא ניסה לשכנע את אחד העם כי שלונסקי הוא דור שלישי לתלמידיו: "יודע אנוכי איך נוצרה והשתלשלה המחשבה הזו, מחשבת צעיר עברי, כי אני בעצמי אני ולא אחר טיפלתי בו, ועד כמה שלא יהיה הדבר מוזר, אבל ברור לי שזוהי גלגולה של מחשבתו של א"ה [אחד העם], דרישת הצדק המוחלט, 'הנביא', זהו תלמיד תלמידו של א"ה, רק דור שלישי, וכמה זר ורחוק הגלגול הזה, אבל מי שיעיין היטב בספר הקטן הזה ייווכח ויכיר השתלשלות המחשבה. מדתיות ללאומיות, מלאומיות לאנושיות, ומן הכלל אל הפרט, הסובל הנצחי, נצח הפרט הסובל, הנענה הוא הוא הגדול בממלכת האדם"(בית הספרים הלאומי, 1.9.1924). נראה שלו ראה שלונסקי את מכתבו של אביו, לא היה סומך את ידיו על מסקנותיו, ובעיקר לא על הקשר בינו לבין תורתו של אחד העם... אך ממרחק השנים מתגלה שטוביה היטיב להבחין מבעד למרד של בנו את גלגולי המחשבות שהוא עצמו נטע בו, וליבו היה סמוך ובטוח כי הבן המורד לא ישבור בסופו של דבר את השלשלת, אלא יהיה חלק ממנה. בינתיים חשוב היה לו לרצות את אחד העם בתקווה שיכתוב כמה מילות תגובה על הספר. סובלנותו של האב ואהבתו הגדולה לבנו מתגלות במכתבו. הוא רואה את "נפשו הכואבת" של הבן, את הצורך שלו לתאר "מה שמתרחש בפנימיותו של הצעיר המחפש דרכים בצורה חדשה המקובלת עכשיו אצל הדור הצעיר". הוא ביקש לגלגל מעט רחמים על בנו כעל חלק מ"הדור הצעיר שנשאר כצאן בלי רועה בלי מורה ומנהל, וכעיוור מגשש דרכים חדשות, דרכי תוהו", וציפה שאחד העם יגיב על הספר במילים אחדות. אחד העם לא השיב ותוחלתו של טוביה נכזבה.

כשלושה חודשים לאחר פרסומו של 'דְּוַי', בשנת 1924, נסתיימה פעילותו הפובליציסטית של טוביה. פרסומו של הספר 'דְּוַי' היה בשבילו מעין אות, שמעתה יוכל לפנות את הבמה לבנו המוכשר. הוא הבין שבגילו ובמצבו אין לו סיכוי לממש את חלומותיו להיות פובליציסט ולכתוב מאמרים ומסות בענייני חברה ומדינה. למעשה, כך הודה בפני עצמו ובפני מקורביו, מעולם לא היה זה זמנו. הוא ידע שכישרון הכתיבה שלו, רצונו להביע את דעתו בתחומים שונים תרבותיים וכלכליים, חברתיים ומדיניים כבר לא ייצא לפועל. בהיותו צעיר – טרוד היה בדאגות לפרנס את אשתו ואת ששת ילדיו. אחר כך באו ימים קשים של מלחמות ופרעות ועימם טלטולים ונדודים שבסופם הצליח לעלות ארצה. זמן קצר השלה את עצמו שעדיין כוחו במותניו ויכול הוא לכתוב, ובשנים 1922–1924 הרצה הרצאות אחדות, כתב מאמרים ורשימות ומהם ראו אור לפחות שישה בעיתונים ובכתבי-עת. אולם דאגות הפרנסה לא הרפו ועם דריכת כוכבו של בנו אברהם ראה בו טוביה את ממשיכו ונושא דברו. הוא לא דרש שהבן ילך בנעליו, הוא ידע את דרכו המרדנית ואת רוחו הסוערת. אולם הוא האמין כי בן זה הוא גלגולו שלו – גלגול חדש, שונה, מודרני, אך בשר מבשרו. באברהם ראה את הבן שנטל ממנו את הלפיד ומעתה יישא אותו במקומו בגאון. במלאת לשלונסקי 24 שנים כתב לו האב "היום נמלאו לבני חביבי אברהם יחיה עשרים וארבע שנים והוא נער [...] טוב, צלמי ודמותי ונפשי קשורה בנפשו, וחולשה יש לי בזה הרגע לחבקו ולנשקו, לאמצו אל לבי ולהגיד פשוט: אהבתיך. והמרחק יפריד, והפרוטה אינה מצויה כל כך. ושפכתי מעט את רוחי, אולי ייכנס באותיות עד שיגידו יותר ממה שכתוב" (ארכיון שלונסקי, ה' באדר ב' תרפ"ד).

ימים אחדים בלבד לאחר שנסע אברהם לפריז וכארבעה חודשים לפני שנתפרסם מאמרו האחרון, התוודה טוביה בגלוי ובאומץ לפני אחד העם על תחושתו שלא זכה לממש את עצמו מבחינה ספרותית ואת תקוותו כי בנו יעשה זאת במקומו: "לא זכיתי אני בעצמי להביא בדפוס את מחשבותי", כתב לו, "והנה בא בני בגלגול שלישי ומילא את חובתי" (בית הספרים הלאומי, 1.9.1924).

בינואר 1925, בזמן ששלונסקי שהה בפריז, התרגשו על משפחת שליונסקי הצרות בזו אחר זו. ישראל וגמן, בעלה של פניה, חלה במלריה ולא יכול היה לעבוד והזוג הצעיר נזקק לתמיכה כלכלית. למרים (מניה) הייתה "התקפת אפנדיציט" (דלקת התוספתן), וטוביה לווה כספים כדי לממן את הניתוח שלה בבית-החולים האיטלקי בחיפה וכדי שיוכל לשלוח אותה בלוויית אמה להחלים בצפת. החובות העיקו עליו ועם זאת המשיך לעודד ולתמוך גם בצעירים חבריהם של בניו, שהיו גם חבריו שלו. גם לקרובו הרב לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מלובביץ') תרם מעצתו הטובה. הקשר שלו עם משפחת שניאורסון חודש, והרב לוי יצחק שניאורסון התייעץ עמו בקשר לתוכניותיו לעלות ארצה. הוצעה לו משרת רב בירושלים, והוא פנה לטוביה לשמוע את חוות דעתו. לא ידוע מה ענה לו טוביה, אך בסופו של דבר נשאר הרב שניאורסון בברית המועצות ולא עלה ארצה.

במחצית השנייה של שנת 1924 באה סוף סוף עת שמחה למשפחה: יהודית ורחל התארסו. הן פגשו בברלין את האחים זיגמונד ואלכסנדר סטרניק, סטודנטים יהודים שברחו מרוסיה. האח הבכור, זיגמונד, שכונה בפי משפחתו וידידיו "זיגה", התארס עם יהודית (אידה) ואחיו הצעיר אלכסנדר, שכונה בפי משפחתו וידידיו "אולג", או "אולק", סטודנט להנדסה, התארס עם רחל (רוזה-ורדינה). טוביה קיווה שבמהרה יתחתנו שתיהן והוא יוכל להסיר דאגה מליבו.

אך השמחה הגדולה ביותר בחייו של טוביה בתקופה זו הייתה הנכדה שנולדה לו, נעמי, בתו הבכורה של דב. שימחה אותו גם הידיעה שפניה בהריון ועוד מעט ייוולד לו נכד או נכדה נוספים. אולם גידול המשפחה הוסיף עוד דאגה לדאגותיו. מרים ופניה לא היו מסוגלות לעבוד ונטל הפרנסה נפל על כתפיו. עם זאת הוא המשיך לרקום תוכניות כלכליות כדי להיטיב את מצב משפחתו. הוא תכנן לקנות אדמה בשכונת עובדים לא רחוק מחיפה ולהתיישב שם עם פועלים נוספים מבית החרושת "שמן". "חלקי יהיה שלושה דונם", כתב לשלונסקי, "וכוונתי לבנות שם בית ולפתח גן ירקות ועצים, ולמצוא חתן הגון בשביל מרים, ולסדר חיים שקטים. וכשיהיה עוד כסף נבנה עוד וילות בעד כל אחד מכם. תבואו ותנוחו מעט. אידיליה! אבל משתדל אנוכי לעשות אותה לדבר פשוט, ז. א. ממשי. בית החרושת 'שמן' עוזר לנו, מלווה לנו מעט כסף, אחרי כן קרן הקיימת, אחרי כן הבנק האפותקאי וסוף סוף נתקע יתד. פרוזה יבשה, אבל אני סומך עליה שתפיח רוח, כדברי הזוהר הקדוש".

את גאוותו בבנו המשורר אף לא ניסה להסתיר, והבטיח לו כי את "הנחת האבהית" שהוא גורם לו יבין רק "כאשר תהיה בן חמישים ואחת ויהיה לך בן כאברהם שלונסקי" (ארכיון שלונסקי, חנוכה, תרפ"ה, 24.12.1924). לעומת זאת השתדל להצניע את אי שביעות רצונו מהתנהגותם הבוהמית של בני הזוג אברהם ולוסיה, ובכל מכתב הקפיד לשלוח דרישת שלום לכלתו. אולם מששלח לו שלונסקי תמונה שלהם, שהייתה נועזת מדי לטעמו, ביקש שישלחו לו "תמונה פשוטה". "אתה יודע את טעמי שהוא שונה לגמרי מטעמכם בדברים כאלו", כתב.

לשמחת כל המשפחה באוקוטובר 1926 ילדה פניה בן, לאחר הריונות אחדים שלא צלחו – את יהלי, בנה היחיד, נכד שני לציפורה וטוביה, לימים פסנתרן מחונן ומנצח, "ילד פלא" שנתן קונצרטים בארץ ובעולם.

הרצון לתמוך בכל בני משפחתו התיש את טוביה והכניס אותו לחובות: "חובותיי עברו את הגבול. הברליניות סובלות מאד ואין בכוחי להושיען אפילו בפרוטה. מה לעשות?" (ארכיון שלונסקי, 20.11.1925).

עם הקמת 'כתובים' ביקש טוביה להשפיע ולכוון את דרכו של כתב-העת החדש. הוא שלח מכתב למערכת ובו טענות קשות נגד הספרות הארצישראלית, המסתגרת בד' אמותיה. בספרות הארצישראלית מצא רק שקט ושלווה, ואף לא מילה אחת של תוכחה או אי שביעות רצון: אין היא מציגה שאלות ואין לה ספקות. היא רואה את עצמה כנעלה על הגולה, מביטה על "החלק הארצישראלי" "כעל סולת ועל השאר כעל קיבר" ואשמה בניתוק הקשר עם ספרות הגולה (כתובים, 8.9.1926). על מכתבו חתם טוביה בשם העט "טוביה השילוני", ובכך הפריד בין טוביה שליונסקי, אביו של אברהם, לבין טוביה השילוני, אדם עצמאי בדעותיו, המרשה לעצמו לבקר את בנו האהוב. דבריו של טוביה לא היו רחוקים ממגמתו של 'כתובים' לפתוח צוהר לספרות העולם ולנעשה בתפוצות ישראל, אולם העובדה שלא מצא נקודת אור אחת בספרות הארצישראלית ולא הבחין בין יצירותיהם של יוצרי חבורת "כתובים" לבין האחרים בוודאי לא השביעה רצון את שלונסקי ושטיינמן. בשולי המכתב הוסיפו השניים "הערת מערכת" ובה ציינו כי הם "נותנים מקום לדבריו של הכותב הנכבד, באשר הם משקפים הלך-רוח ידוע של כמה תלמידי-חכמים מאבותינו יוצאי גולה", אך הם הסתייגו מהאופן הכולל שבו תקף טוביה את הספרות העברית הארצישראלית וטענו כי "חוסר חיפוש-דרכים מתאים רק לחלק ידוע של היישוב ולא לטובים שבפועלינו ולחלקו הגדול של הנוער העובד בארץ".

שלונסקי, כתמיד, היו קשוב לביקורתו של אביו. הוא לא התייחס ישירות לדרישה להיות פתוח ליהדות התפוצות, אך ביקש להוכיח לו כי הוא אינו שוקט על שמריו. שבוע לאחר פרסום מכתבו של "טוביה השילוני" פרסם שלונסקי את מאמרו "עלי טרף", שבו ניהל דו-שיח עם דברי האב. "אולי יתרוממו ה'כתובים' ויצאו מן החוג הצר שעגה לה הספרות האי"ת", סיים טוביה את דבריו; ואילו שלונסקי החרה-החזיק אחריו וטען כי יש לפרוץ את הגדרות ללא הרף, כדי להימנע מהקיפאון, ואילו הסופרים שבים לעוג סביבם "איזה עוגת 'חוני-מעגל' חדשה", ונתקעים בה (כתובים, 6.10.1926).

המכתב למערכת הוא פרסומו היחיד של טוביה ב'כתובים', אך הוא המשיך ועקב אחרי העיתון והגיב על הנכתב בו במכתביו לבנו. "רשימתך על מרק טווין יפה מאד. לרשימות כאלו יש ערך לא רק ביום היכתבן. אפשר לקרוא אותן גם אחרי שנה. והלא סוף סוף תקבץ את מה שאתה עכשיו מפזר. כתוב רשימות כאלו ותהיינה אחר כך לחוברת יפה ומעניינת", כתב לו בראשית דצמבר 1927.

בתקופה זו בחייו דבק טוביה יותר ויותר בספרות החב"דית, וראה בה מעיין בלתי-נדלה של חוכמה נצחית. הוא זירז את אברהם לציין את התאריך י"ט בכסלו, חג הגאולה בחסידות חב"ד, הנחוג לזכר שחרורו של רבי שניאור זלמן מלאדי מן הכלא הרוסי, ולפרסם את תמונתו ב'כתובים' בלווית הערכה קצרה או ציטטות מדבריו. "לו הייתי פנוי אזי הייתי לוקח אני על עצמי את העבודה הזאת לסדר הערכה ואתם תתקנו אותה. אבל טרוד אני ומטיל אני את החוב הזה עליך – – בכל אופן לא נופל הוא [הרבי מלאדי] ממרק טווין, להבדיל בין גוי טמא ליהודי קדוש". גם את בקשתו זו של האב מילא שלונסקי, ובעמוד הראשון של גיליון כ' התפרסמה תמונתו של רבי שניאור זלמן מלאדי בצירוף "ליקוטי אמרים" מדבריו (14.12.1927).

טוביה הרגיש צורך להמשיך ולחנך את הבן שבגר ולהנחילו את ערכי העבר, ועל כן חזר והזכיר באוזניו את גדולי היהדות ותכונותיהם התרומיות, כדי שהוא וחבריו יבחנו את עצמם לאורם. השם שנתן מבקר 'כתובים', יצחק נורמן, למאמרו על הספרות הרוסית "מאלף עד תיו" צרם את אוזנו והוא ראה בכך מידה של גאווה יתרה. "בוא וראה כמה צנועים היו גדולינו ועד כמה עכשיו קטנינו הם גסי רוח. גם הרמב"ם כתב מאמר על הנפש והמוסר בשמונה פרקים, ונקראים פשוט 'שמונה פרקים'", כתב לאברהם. "והלא אפשר היה גם לו להשתמש במליצה מא' עד ת', אלא שוודאי היה ליבו מהסס, אולי לא אמר את הכל והניח מקום להתגדר. ונורמן בטוח שבי"ב פרקים אמר את הכול" (ארכיון שלונסקי, 7.1.1928). כקורא רגיש, הקשוב לשירי בנו, למד טוביה בעל-פה את השיר "אמן" שפרסם שלונסקי ב'כתובים' ביום 5.1.1928. הוא שיער, כי החטא המוזכר בשיר מכוון להאשמתו של ברל כצנלסון על התרחקותם של אנשי הרוח מצרכי ההמון: "איני יודע בדיוק למי ולמה כיוונת בשירך האחרון, אם להאשמותיו של ב. כ. [ברל כצנלסון] כי אנשי הרוח שלנו מתרחקים מההמון [...] או לחטא אחר", כתב.

קשיי הפרנסה המשיכו להכביד על טוביה. כמחסנאי ומנהל החשבונות של בית החרושת "שמן" היה עליו לעתים להכין מאזן ובתקופות אלה החל את עבודתו בשש בבוקר וסיים אותה בשמונה בערב. במשך הזמן נעשה כה עייף וטרוד בעבודתו עד כי לא היה לו זמן לקרוא דברי ספרות ואפילו עיתונים: "באמת אני שבע רצון שהעמיסו עלי עבודה אחראית", כתב לבנו, "אבל הגדישו את הסאה". האב, שרגיל היה לתת את שכמו בעול, החל להתאונן במכתביו על העבודה הקשה המוצצת את לשדו. נקודת האור בחייו היו שני נכדיו: נעמי בת החמש, החכמה והאהובה, בתו של דב, התגלתה כילדה מחוננת. יהלי הפעוט, בנה של פניה, היה כבן שנתיים וחצי כאשר גילתה המשפחה את כשרון הנגינה המופלא שלו. טוביה ניגן בכינור, ויהלי הקטן ישב ליד הפסנתר על כיסא המוגבה בכריות וליווה את סבו בנגינה בשתי אצבעות. המשפחה כולה רוותה נחת, ויותר מכולם הסב הגאה: הנה יש לו הוכחה שבני הדור השלישי הם נצר יאה למשפחת שליונסקי: נעמי החכמה ויהלי, ילד הפלא המוכשר, יביאו כבוד למשפחה ויפרסמו את שמה ברבים. אולם חלומותיו ה"בורגניים" לגבי משפחתו נגדעו באיבם. בינואר 1928 חלה טוביה בטיפוס הבטן. הוא שכב בביתו כשהוא הולך ונחלש, וידם של הרופאים קצרה מלהושיעו.

כחודשיים וחצי התמודד עם מחלתו, ובני המשפחה סעדו אותו בחוליו. ב-22.3.1928 שהתה לידו ציפה, בעוד פניה, מניה ולוּבּה ישבו בחדר האורחים. נעמי שיחקה עם יהלי, בן דודה הפעוט. חדר השינה היה מרוחק מיתר חדרי הבית הגדול ודלתו הייתה סגורה. לפתע נשמעה צריחה איומה מתוך החדר. כולם הבינו מיד שטוביה, אבי המשפחה, נפח ברגע זה את נשמתו. ללא אומר ודברים נטלה לובה, אשת דב, את נעמי בידה האחת ואת יהלי בידה השנייה והלכה עימם כשהיא בוכה בשביל היוצא מן הבית לביתו של השכן, הסופר יהודה בורלא. במשך היום שיחקו נכדיו של טוביה עם ילדי משפחת בורלא ובערב כשהחזירו אותם הביתה מצאה נעמי בבית את אביה דב ודודהּ אברהם, ועימם גם אליעזר שטיינמן, שהגיעו מתל-אביב, כשהם מסבים עם נשות המשפחה סביב השולחן (שיחה עם נעמי גן, אוגוסט, 2004).

האבל היה כבד מאד. פטירתו של אבי המשפחה, הדבק המלכד, האוטוריטה שניתן היה לסמוך עליה, מי שחינך, הדריך, נזף, שיבח ופרנס, מי שהיה אהוב כל כך על ותיקים וצעירים כאחד, הלך עתה לעולמו. ב'דבר' נתפרסמה מודעה ובה הודיעה המשפחה "ביגון רב" כי בבוקר נפטר טוביה בן אשר-זליג בחיפה לאחר מחלה ממושכת. בן 56 היה במותו. ההלוויה נערכה למחרת וקהל גדול ומגוון ליווה אותו למנוחתו האחרונה, בהם עובדי בית-החרושת "שמן" ועובדי משרד "הלוואה וחיסכון", שבו שימש טוביה יו"ר המועצה. ארבע מודעות של השתתפות בצער פורסמו ב'דבר', ארבע ב'הארץ' ושלוש ב'כתובים'. ב'דבר' פורסמה מודעת תנחומים מטעם מערכת 'דבר' ועובדיו. את אברהם ניחמו שחקני תיאטרון "אוהל" ואת דב – עובדי מחלקת המדידות הממשלתיות שבה החל לעבוד זמן לא רב לפני כן. מערכת 'כתובים' ביכתה יחד עם האחים דב ואברהם שלונסקי את טוביה, "האדם הטהור ויקר-הנפש, אשר נתקשר עם הספרות העברית בקשר הרוח והדם". בשבעה למותו פרסם 'דבר' נקרולוג קצר על טוביה: "עמקן היה, שחתר לגופם של העניינים, לפילוסופיה שלהם. לא השאלות הישוביות-הסוציאליות של הציונות עיקר, אלא הפילוסופיה שלה, הסוד של הקמת תרבות חדשה על יסודות הישן". הכותב תיאר את טוביה כתלמידו של אחד העם, משכיל ויודע שפות, חסיד חב"ד, שלא פחד מחידושים, איש שיחה ואוהב אדם ועם זאת היה אדם ביקורתי, שלא חשש לומר על הטוב – טוב ועל הרע – רע (ח' בניסן תרפ"ח, 29.3.1928, חתום: אריה). המודעות וההספדים מגלים את ההערכה הרבה שלה זכה טוביה מכל מי שהכיר אותו.

מכל גילויי האבל על מותו מפתיעה ובלתי-צפויה הייתה המודעה שפרסמו ב'דבר' אורי צבי גרינברג וידידו הסופר הרביזיוניסט י"ה ייבין. "בכה, אברהם, להתייתמותך הפתאומית מאביך היקר", כתבו השניים (ב' בניסן תרפ"ח, 23.3.1928). היחסים בין שלונסקי וגרינברג היו מתוחים מאד, ולמעשה נותרו כך עד אחרית ימיהם. אורי צבי גרינברג מעולם לא התקרב לשלונסקי. כשהחל 'כתובים' לצאת לאור הגיב גרינברג ברשימת ביקורת נוקבת על העיתון. לעומת זאת היה גרינברג ידיד קרוב לבוריה שליונסקי. מערכת יחסים זו נותרה בעינה כל השנים. רגע מותו של האב היה רגע אחד ויחיד שבו היה גילוי אנושי, קרבה שמעבר לריחוק האידיאי, מעבר לכל מה שהפריד בין השניים. טוביה הכיר היטב את יצירתו של גרינברג וליווה אותה בביקורתו. הוא הכיר בערכו, אולם נאמנותו לבנו גברה, ובמכתביו ניתן למצוא הערות שבח לא"צ גרינברג בצד ביקורת חריפה. נראה שגרינברג הכירו פנים אל פנים והעריך את אישיותו הסמכותית, את רוחב דעתו ואת כנותו שובת הלב.

בכ"ג ניסן תרפ"ח (13.4.1928) פרסם שלונסקי ב'כתובים' מודעה שבה הודה בשם בית שלונסקי לכל ידידיהם שהשתתפו עימם באבל. אליעזר שטיינמן חיבר את הדברים שנחרטו על מצבת קברו של טוביה. "היה זה לוח שיש, ועליו דברים מצוינים שכתב אז א. שטיינמן מאהבתו הרבה את אבי", כתב שלונסקי לסופר בנימין גלאי כעבור ארבעה עשורים (ארכיון שלונסקי, 23.6.1969).

בשבעה למותו של טוביה פרסם שלונסקי ב'כתובים' את שירו "חד גדי" (ערב פסח תרפ"ח, 4.4.1928):

– – – לְאִמָּא שֶׁתִּחְיֶה מִבֵּן שֶׁהֶעֱנִי
בְּלַהַג הוֹמִיּוֹת וְשֶׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי –
שְׁלוּחָה בְּאַהֲבָה אִגֶּרֶת יְגוֹנִים
עַל בִּעוּתֵי לֵילוֹת, עַל שִׁכּוּלִים וָעֹנִי.

השכול, העצב והיגון ממלאים את השיר. את עצמו ראה שלונסקי כאותו "חד גדיא" שקנה האב בתרי זוזי. אותו "גדי" גדל עתה והפך למשורר בן ה-27, "כבש מיותם" בן כ"ז:

הֲתִזְכְּרִי: הַגְּדִי הָלַךְ לִקְנוֹת סְחוֹרָה – –
כַּף-זַיִן נְחָלִים הָלְכוּ מֵאָז הַיָּמָה.

כַּף-זַיִן נְחָלִים הָלְכוּ כְּבָר אֶל הַיָּם – –
אַךְ מִי מָנָה מִסְפָּר לְכוֹכָבִים דָּעָכוּ?
הַיּוֹם אֲנִי רוֹאֶה: הַכֶּבֶשׂ הַמְיֻתָּם
יִלְחֹךְ לַעֲנָתוֹ (הָהּ, עֲזוּבִי בָּאָחוּ – –)

עתה חזר הגדי בידיים ריקות "משוט וסחור בתוהו". בשולי השיר ציין שהוא "מבוא לפואמה". השיר פורסם בראש ספרו 'באלה הימים' (1930), אך התוכנית לכתוב פואמה שלמה לא יצאה אל הפועל, וה"מבוא" הפך לשיר עצמאי.

(5 שנים למות אלכסנדר בלוק)

כתובים, שנה א, גיליון ו, י"ז באלול תרפ"ו, 27.8.1926

עָוול מוסכם הוא באלף השישי ליצירה ובמאה הראשונה למהפכה: הליריקה הוכרזה ממזרת! הליריקה – אומר העוול המוסכם והמסוכן הזה – הוא סַבּוֹטַז' של הבורג ה"רוחני" הקטן במכונת-אנוש המפורזלת. זהו דוד נעים זמירות, אשר אימתו, אימת חלוקי אבניו הקטנות, על מצחו הנחושה של גולית.

בנוסח-השרד של המהפכנות הרשמית ניתנה לה פתקה צהובה: "בורגנות פעוטה". אז החל ה"לינץ'" של הביקורת הפרולטקולטית¹ "שמטוה!".² ואין לך פלסתר וכפיות תודה גדולה מזו – כי מי עוד נרדף על צוואר ע"י אגרוף הציביליזציה, כמו היא – האיילה השלוחה של רוח האדם, היא – המעוררת בהשבעות ובשם המפורש את רוח הפרא הקדמון הנרדם בנו, היא – הגילוי האלוהי-הברברי של צלם האדם.

אך הנה חֵטאה הפלילי של הליריקה – אשר אין לה מולדת, אשר צועניותה האלוהית מוכנה תמיד להסיע בסערה את יתדות האוהלים, ואין לדעת: איפה "תֶאֱהַל"? איה, ואם לאורך ימים, תפרוש יריעותיה? נשמה בלי פספורט היא הליריקה, נשמה עורכת גלות, כי הדרך היא הֶרָה – אל האלוהים.

א. בלוק היה הראשון (ואולי גם היחידי) בין משוררי רוסיה אשר ניחש באמת את המהפכה, אשר האזין להד קרחונים גולשים מהררי-עתיד, הרחק הרחק מזה – כי הוא חונן את החוש השישי, את השמיעה המוסיקלית האבסולוטית – את הדם הלירי.

בלוק ראה במהפכה את הליריקה הסטיכית, הליריקה המקובצת, ההופכת את הפיוט הקצוב של היחיד לסער. והוא לא נרתע מפני הדיסוננסה הנשמעת לאוזן ברון יחד מקהלות המונים. כי הוא ידע, שהליריקה האמיתית – זהו הביטוי של הגזע הַסְקִיתי החדש המסתער לבוא: הקרחונים קרבים אל מרגלות ההר. והוא "קיבל" את המהפכה.

האמנם התכחש בזה לעצמו, לליריקן שבו? והלא מי כמוהו ידע, כי האמנות אינה אלא "קול הסטיכיה ועוזה".³ מי כמוהו ידע, כי היא-היא מהותה היחידה, מהותה ומטרתה, ואידך – "בניין-מוסף הוא, פרי עמל ידיה הטרחניות והקדחתניות של הציביליזציה". על כן אמר: אל נערבב את הערוצים. מה יתעטף בטלית גוף מתכחש לאלוהים! המהפכה הוא הכוסף לשיווי משקל, להרמוניה שבין אדם לבוראו, בין אדם לחברו, בין האדם לטבע, בין אדם לעצמו ובשרו. והציביליזציה – פירוק חוט השדרה לחוליות. הַיַבֶּשֶת המפולגת לְאִיֵי-אִיִים.

מה, אפוא, יעשה האמן? מדוע יכלא את תהִלי-הדם בי"ג מנענעים של פסנתר, בכ"ב אותיות של אל"ף-בי"ת? לאמנות הרשמית אין רזוננסה [תהודה]. זוהי "המוסיקה הקטנה" של הדור.

הה, אתם המיטיבים התענג כל כך בנגן כינורות כְּאֵב בטהובנים-וגנרים עלי במה. – איכה תאטמו אוזניכם משמוע קול תזמורת הדם על במה אחרת – והיא תבל רבה? משמע, שרימיתם את האמן. משמע שהקציתם לו מלכות מן הבמה ועד עור התוף באוזן. הנה כי כן אתם שומעים את דבר ה'? אכן, לא אתם האוזניים. לא בידיכם הופקדה רוח המוסיקה. מאת הגורל והאלוהים הייתה זאת ליתן הפיקדון במקום נאמן יותר. ולא כשומרי הנס, אלא כבעלים-שלא-מדעת ישמרוה ההמונים ויישאוה מדור אל דור.

אז נולדו "הסקיתים"ו"שנים העשר".⁴

רבים נדו לו: הוא, ה"פָרש החיוור" – איכה בגד בַּ"גברת הנאוה"?⁵ איכה התכחש לשורש נשמתו? ולא הבינו, כי –

"”это все о том же"⁶ כי אחד הסולם אל האלוהים – ואין זולתו.

אז, בימים הטובים ההם, בטרם היות הפיוט לסער, עת רק אוזני-סגולה שמעו המון צלילים רבים בבטן האדמה, כמו יערכו המנגנים מיתריהם בטרם התקדש הנגינה, אז היו הם, הגיפיוסים והמרז'קובסקים.⁷ מתכנסים בסוד חכמים ומשוררים לדַבר, אחת לשבוע, על אלוהים – מין "פייף-או'קלוק" לרגלי הר סיני. הה, יש הרבה מלים נועזות, המון ניבים מעפילים ומאפילים! צריך רק לדעת לצרפם בצירופים – והם ידעו. כולם ידעו, עד אחד. רק א. בלוק לא ידע. הוא לא בא בקהלם: על אלוהים אפשר לשתוק – או לבכות במסתרים. או – אז נולדו ה"סקיתים" ו"שנים העשר":

...כּה בָעֹז תִצְעַד הָרֶגֶל...
כלֶב-מַמְזֵר – מאָחוֹר:
מִפָנִים – עִם אֹדֶם-דֶּגֶל,
תּוֹך סוּפָה נֶעְלָם כִּמְעָט
וּמִמָּוֶת לֹא יֵחַת,
בִּצְעָדָה רַכָּה, טוֹפֶפֶת
כִּבְמַחְרֹזֶת-כְּפוֹר מָכְסֶפֶת,
כְּלִיל-פְּרָחִים עַל רֹאש יַזְרִיחַ –
הוּא יֵשׁוּעַ הַמָשִׁיחַ.⁸

קלסתר פני ישו מבעד לעב-הזוועות. אלהים ב"שִינֶל" [מעיל, סגין], אפור דווקא. אכן, "המוסיקה אינה נפסדת לעולם".

אך יש והיא מסתלקת. "כל תנועה הורתה ולידתה ברוח המוסיקה. היא פועלת בכוח-כוחו, אך מקץ תקופה ידועה היא חדלה להיות קולטורה ונהפכת לציביליזציה".⁹ אז תשתרר איזו דומיה איומה, אנטי–מוסיקלית – כמו שם, בטרקלין המרז'קובסקים. זהו סילוק שכינה, אשר לפתע יתרוצץ האדם מחדר לחדר בביתו המַשמים וישווע: אבא! אמא! – – – עד אם יבין: עזובי הוא. לא יתום – עזובי.

– אני חֵרֵש. אינני שומע כלום. הנה אתם הומים פה ומהמים – ואני איני שומע דבר. צללים זעים סביב לי, צללים אילמים. – כך התאונן בשלהי ימיו.

האמנם נתבדה היעוד של האמנות? האמנם רמייה הייתה "מחרוזת הכפור"? ו"שרוק-רוח בלי הרף"¹⁰ – האמנם הִגלה את השכינה?

אכן, מה שעוללו שם, ב"פייף-או'קלוק" האלוהי, לאשר-לא-יבוטא – עוללו כאן לליריקה הסטיכית – למהפכה. אלו ואלו הוציאו מן הדת את... האלוהים.

אז הוכרזו גם ספריו ל"חיצוניים".¹¹ האיילה השלוחה נרדפה שוב על צוואר. לא סלחו לליריקה את צועניותה האלוהית. דרשו פספורט מעם הרוח המתחולל בין דשא לכוכב, ומספינת ה"מוסיקה-הגדולה" של הדור תלשו את המפרשים צָבֵי-הסַעַר. וארובות עשן עם קומפס [מצפן] ניהלוה בערוצים אחרים, מקום שם כל תנועה "חדלה להיות קולטורה ונהפכת לציביליזציה".

ההשכים בוא – או אחר את המועד, הוא הליריקן בדור שאינו לירי?

טרוצקי¹² מנחם, כי יש יום והלחם הלירי יעלה על שולחן כל אדם כלחם הארץ. אך לא עתה המועד. והוא? הוא חשב, כי בא מועד. על שולחנו, "כוסו של אליהו", והדלת פתוחה במפולש כבשעת "שפוך חמתך". עתה ראה את הכוס שתויה – ואליהו לא בא. הוא האמין יותר מדי במוסיקה.

מה יעשה, אפוא, האמן – וייעודו הגדול נעשק לפתע? המַיָקוֹבְסְקִים¹³ בחרו בדרך הקלה ביותר – ב"נתיב התענוגות". הם היו לשושבינים בשעה שהכלה הייעודה להם נכנסה לחופה זרה. בלוק הלך ב"נתיב העצבונות" – הוא חדל לכתוב. הוא לא וויתר על הכַּלָה שלו בגלגוליה השונים, למן "גברת הנאווה" דרך "הפֶלאית"¹⁴ (נייזנקומקה, neznakomka) אל ה"קטקה"¹⁵ אשר – בַּ"שנים העשר" – הוא נשאר ה"פרש החיוור" של ה"שכינתא בגלותא".

ואת הצלב הזה נשא בדומיה אל הגולגלתא שלו:

פּה נצלב – – –¹⁶

מקץ ארבע שנים נפגש שם עם יסנין:¹⁷ כאילו קורָא ברמה לכל הפילַטוסים¹⁸ של הליריקה אשר בכל אתר ואתר:

המוסיקה אינה נפסקת לעולם – היא רק מסתלקת.

לחן: יאיר רוזנבלום

מבואה מאת חגית הלפרין

השיר נקרא במקור "שבת" אך הוא ידוע יותר בשם "בואי כלה" או במילות הפתיחה שלו "עטוף נא אל שדי את נפשי בטלית". שלונסקי פרסם אותו לראשונה בעיתון "דבר" ביום 2.4.1926 , והקדיש אותו לרעייתו הצעירה לוסיה (השיר נכלל לראשונה בספרו "לאבא-אמא", 1927).
שלונסקי כמעט לא כתב שירי אהבה, וגם שיר זה אינו שיר אהבה רגיל שנאמרים בו דברים מפורשים על אהבה, או געגועים לאהובה. למעשה ההקדשה ללוסיה היא הפרט הקונקרטי היחיד המקשר את השיר לאהובתו באופן מפורש. לוסיה הייתה חברתו האהובה מאז היותו כבן 15 והיא כבת 17. היא הייתה נערה זהובת שער וכחולת עין, שנראתה כגויה. בשיר מופיעה דמות אישה בשורה: "הו, אשתי היפה הדליקי הנרות ולקידוש הכיני החלה". אך אם מקשרים את השיר ללוסיה – התיאור שלה בשיר כאישה יהודייה חסודה, המברכת על הנרות אינו תואם את המציאות העובדתית ואין לו קשר ללוסיה. במציאות הייתה לוסיה שחקנית, בוהמית בנשמתה, רחוקה ממנהגי היהדות ובקושי דיברה עברית. על כן נראה לי כי האישה היפה המדליקה את נרות השבת ומכינה את החלה לקידוש איננה בת דמות של לוסיה אלא השלכה של שלונסקי עצמו, או יותר נכון עיצוב סמלי של תחושת האושר והשלמות פנימית שחש כאשר כתב את השיר.
השיר הזה יוצא דופן בין שיריו של שלונסקי, שכן רוב שיריו מתקופה זו היו שירים פסימיים וקודרים שתיארו עולם ריק מאמונה, או את התבל השיכורה הנעה כקרוסלה ומסתחררת ללא מטרה ואת בדידותו של האדם בעולם זה. לעומת זאת השיר "שבת" הוא שיר מפויס, אופטימי, המתאר עולם הרמוני, ואדם הנמצא בקוטב האמונה התמימה וחוסה בצל אלוהיו. שלונסקי הרחיב את משמעות ה"שבת" שבשיר וביקש לבטא בעזרתה את יסוד "הגבהות" בחיים, את היסוד המתעלה מעל החולין, מעל החומרי, מעל צורכי היום יום. "השבת" מסמלת גם את היסוד הרוחני והיא מנוגדת למושג החולין, לששת ימי המעשה, המסמלים את היסוד החומרי הנחות.
חלפו למעלה מארבעה עשורים בטרם הולחן השיר אך שווה היה לחכות ללחן המיוחד שכל כך הולם את המלים. לכבוד מסיבת יובל השבעים של שלונסקי שנחוג בעין חרוד הלחין יאיר רוזנבלום את השיר ושלונסקי היה מאושר לשמוע את שירו זה מעל הבמה עם הלחן היפה ומושך הלב.

שבת

עֲטָף־נָא אֵל־שַׁדַּי אֶת נַפְשִׁי בְּטַלִּית
וְזַמֵּר בְּקוֹל: בֹּאִי כַלָּה!
הוֹ אִשְׁתִּי הַיָּפָה הַדְלִיקִי הַנֵּרוֹת
וּלְקִדּוּשׁ הָכִינִי הֵחֵלָּה.

הַלַּיְלָה כְּבָר בֵּרַךְ עַל נֵרוֹת שַׁבַּתּוֹ
וּלְבָנָה לְקִדּוּשׁ מוּטֶלֶת.
הַיּוֹם אֲנִי רוֹצֶה בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה
לְנַשֵּׁק הַמְּזוּזָה בַּדֶּלֶת.

אֲרֻבּוֹת הַסְּפִינָה כְּבָר חָדְלוּ עֲשָׁנָן.
כְּבָר חָדְלָה אֶת בִּכְיָהּ סִירֶנָה.
שְׁמֵי־שַׁבָּת יִשַּׁחוּ עַל אַרְצִי נוֹפֶשֶׁת
כְּסַבְתָּא עַל צְאֶינָה־וּרְאֶינָה.

כִּי שִׁבְעָה הֵם יָמִים יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ
וְשִׁבְעָה יֵשׁ קָנִים לַמְּנוֹרָה.
וּמִי אֲשֶׁר הִדְלִיק הַמְּנוֹרָה בַּנֶּפֶשׁ
הוּא יִצַּק הַשֶּׁמֶן לְאוֹרָהּ.

הוֹ צַק נָא הַשֶּׁמֶן וּרְאֵה כַּמָּה מִזְמוֹר
פֹּה הֻתַּז מִגְּבִיעַ זְהָבְךָ
עַל גַּגּוֹת עַל כְּבִישִׁים עַל חוֹלוֹת בְּאַרְצִי –
הֵן יָדְךָ רִבּוֹנִי זוֹ שָׁפְכָה.

הֲתִזְכֹּר עֵת שַׁרְנוּ בִּסְפִינוֹת הַנָּכְרִים
אֲנַחְנוּ הָעוֹלִים בְּשִׁמְךָ:
"... עֵת יְהוּדִים יָבוֹאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
מַה־תִּרֶב בִּמְעוֹנָם הַשִּׂמְחָה."

הַאַתָּה שָׁכַחְתָּ? וְיָדְךָ הֵן פֵּרְשָׂה
מִפְרָשִׂים לַסְּפִינָה הָעוֹלָה.
אֲנַחְנוּ רְאוּיִים לָשֶׁבֶת רִאשׁוֹנָה
בְּמִשְׁתֵּה שַׁבַּתְּךָ הַגְּדוֹלָה.

עֲטָף־נָא רִבּוֹנִי גּוּפֵנוּ בְּטַלִּית
וְזַמֵּר בְּקוֹל: בֹּאִי כַלָּה!
נָשֵׁינוּ הַיָּפוֹת תַּדְלֵקְנָה הַנֵּרוֹת
וְאָנוּ נְקַדֵּשׁ עַל חַלָּה.

לחנים: נחום נרדי, מרק לברי
פרסום ראשון: משמר, 7.9.1945 נכלל בתוך: על מלאת, 1947

מבואה מאת חגית הלפרין

השיר "זמר", או כפי שהוא ידוע לפי מילות הפתיחה שלו "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", מתאר את תקופת "גדוד העבודה". בחודשים המועטים שבהם שהה שלונסקי ב"גדוד העבודה" הוא כתב שיר אחר, או יותר נכון פזמון. היה זה הפזמון "תה ואורז יש בסין" (1922) שבו תיאר בהומור את הווי החלוצים. השיר "זמר", לעומת זאת, לא נכתב בתקופת "גדוד העבודה" אלא 23 שנה מאוחר יותר. זהו שיר נוסטלגי, מלא געגועים לתקופה הקסומה של מחנה האוהלים הלבנים בעין חרוד שבה "הלב פותח שער ונדמה, לעד לא יינעל".
מה גרם לשלונסקי לחזור ולתאר את התקופה שלו בגדוד העבודה בעין חרוד לאחר שעבר זמן כה רב? ניתן להעלות שתי השערות: הראשונה היא ששלונסקי לא היה מרוצה מהשירים שכתב בתקופת גדוד העבודה ואת רובם גנז. בתקופת שהייתו בגדוד הייתה לו ביקורת על החיים בתוך הקולקטיב והם נראו לו נטולי שאר רוח. העבודה הגופנית לא הותירה מקום לחיי נפש עשירים ובמיוחד לעשייה ספרותית שהייתה נשמת אפו של שלונסקי. רק שנים אחדות לאחר שעזב את הגדוד, כשניתן היה לבחון את המעשה החלוצי מפרספקטיבה רחבה – יכול היה לכתוב את שיריו החשובים על עמק יזרעאל ולתאר בהם את המהפכה של עם שחזר לשבת על אדמתו. בשירים המאוחרים האלה העלה את החיים בעמק למדרגה של קדושה והעניק חשיבות לבניין הארץ כמו לעבודת הקודש: העבודה המפרכת הפכה לבעלת משמעות רוחנית והמפגש עם הארץ – התגלות אלוהית.
אך הסבר זה, לדעתי, אינו מספיק שכן כל יתר השירים על עין חרוד ועמק יזרעאל נכתבו כחמש- שש שנים לאחר עזיבת הגדוד ואילו שיר זה הוא היחיד שנכתב שנים רבות לאחר שעזב אותו. מה אפוא גרם לו לחזור לפתע לתקופת העמק? נראה שניתן למצוא תשובה לכך בתאריך הפרסום של השיר: בחינת הפרסום הראשון של השיר ביום 7.9.1945 מגלה ששלונסקי כתב אותו כשבועיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. נראה שעם תום המלחמה שלונסקי ביקש לחזור לתקופה שסימלה בעיניו יותר מכל את תקומת העם היהודי החוזר לארצו ובונה אותה. בהקשר ההיסטורי של זמן כתיבתו אפשר לראות ב"זמר" גם שיר ניצחון של העם היהודי שממשיך ובונה את ארצו למרות הכול.

זמר

לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ,
לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב.
זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ,
הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב.

הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,
שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים.
הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ,
שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.

שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל.
שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.

כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר,
כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה.
כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶּמֶר
לָנוּ הַתַּגְמוּל
וְהַתְּרוּמָה.

שׁוּב כְּאָז לָבָן הוֹלֵךְ הַסַּהַר
וּמוֹשֵׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל.
שׁוּב כְּאָז הַלֵּב פּוֹתֵחַ שַׁעַר,
וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל.

אֵיךְ הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן
שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז
לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן,
לְפַעֵם שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז.

שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל.
שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.

כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר,
כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה.
כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶּמֶר
לָנוּ הַתַּגְמוּל
וְהַתְּרוּמָה.

מלים: אברהם שלונסקי
לחן: מאיר אריאל ושלום חנוך

מבואה מאת חגית הלפרין

לשיר זה ניתנו פירושים אחדים: יש שסברו שהוא נכתב על אהבה נכזבת ויש שסברו שהוא הספד על אדם קרוב או שהוא עוסק במעיין היצירה שיבש. אולם נראה לי שהתבוננות בתאריך שבו נכתב השיר מאפשרת לפרש את השיר באופן שונה: השיר "יום אחרון" נכתב כארבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ונדפס לראשונה בעיתון "הארץ" ב-28 באפריל 1939. שלונסקי כלל אותו בספרו "על מלאת".
זהו שיר פסימי, אפשר לומר אפילו שיר אפוקליפטי, הרומז לכך שהעולם עומד להגיע לעידן שבו המבול יכסה שוב את הארץ אך הפעם, שלא כמו בימי נוח, היונה לא תבוא עם עלה טרף בפיה כדי לבשר כי נסתיים המבול ועוד מעט תופיע הקשת בשמים.
השיר מביע חוסר תקווה ופסיביות של קבלת הדין. ממילות השיר נודפים זרות וקור, תחושת שבר, וחוסר אונים. גיבור השיר אינו יודע מה יהיה על יבולו ועל כל האוצרות שאגר. נראה שהכוונה לא רק ליבול חומרי-חקלאי אלא גם – ואולי בעיקר – לאוצרות הרוח שירדו לטמיון. כל התפילות אינן נענות ועל כן ליבולים מגיע יום אחרון. היום האחרון, על פי הפרשנות המקראית המקובלת, הוא יום המוות ואולי גם יום הדין האפוקליפטי. שירו של שלונסקי מתאר עולם שהשפע והיבול שלו נקטעים ונגדעים בגלל אסון העומד להגיע, ולפי התאריך נראה שהכוונה למלחמת העולם העומדת לפרוץ בכל רגע.
השיר עבר גלגול מעניין בזמן הלחנתו. בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 פנתה וועדת החגים של קיבוץ משמרות לאחד מבניה, בחור צעיר ומוכשר בשם מאיר אריאל וביקשה ממנו למצוא שיר למסיבת חג הסוכות. מאיר אריאל מצא את שירו של שלונסקי "יום אחרון" ופנה אל חברו שלום חנוך שילחין אותו. היה זה יומיים לפני המסיבה ושלום חנוך טען שהזמן קצר מדי. לבסוף ישבו השניים ולפי עדותם, בשיחה עם יואב קוטנר, הם הלחינו אותו ביחד מיידית: שורה מאיר אריאל ושורה שלום חנוך, ושוב, שורה אריאל ושורה חנוך והם שרו אותו במסיבה בקיבוץ.
השיר העצוב והפסימי נקשר בעיני מאיר אריאל לחג הסוכות כנראה בגלל המלים מתחום החקלאות השזורות בו ובעיקר בגלל השורה האחרונה: "גם ליבולים מגיע יום אחרון". שורה זו עברה מהפך ומשורה פסימית המתארת את היבול ההולך להיכחד נהפכה לשורה אופטימית כשהצירוף "יום אחרון" מקבל אולי את המשמעות של חג האסיף שבו סיימו האיכרים לאסוף את יבולם מהשדות.
אבל הלחן היפה והנוגה הולם את המשמעות של השיר כשיר של אובדן כיוון ואובדן תקווה.

יום אחרון

גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו.
כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ
כְּשוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה-טָרָף.

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת
וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת
וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט
כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל
כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת
וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּלַיִךְ
מַה לְּהָבֵר שָׂדִי וּמַה לִּזְרוֹת?

שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל מִלֶּכֶד:
חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן.
גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן.