פולמוס ביאליק - ב'

כתובים, שנה ו, גיליון ג, ט"ז בכסלו תרצ"ב, 26.11.31, חתום: א. שלונסקי

א.

– "אתה פוסק ואינך מוכיח.¹ גוזר ואינך מסביר. דבריך הם סובייקטיביים, ועל כן: מפוקפקים. רפד נא את ביקורתך בנימוקים, סמכנה באשישות חכמה והוכחה² – או אז יהיה זה ניתוח בלי מרכאות. ואנו נאמין לך, כי כן דיברת". – כך טוענים תמיד הלקוחות הספרותיים התמימים והבלתי תמימים, על כל המביע דעה בלתי חיובית לגבי החיוב המוסכם. ואם גם נודה, כי יש צד של צדק בטענה הזאת, הרי הפנייה שבה פוסלתה – בהיותה מכוונת משום מה דווקא ורק כלפי המעז לראות בעיניו. עדיין לא זכינו לשמוע קטרוג מעין זה על עדת השבחנים הוותיקים, שהם רוב מנין בביקורת. המהלל פטור, כנראה, מתעודת הכשרות של האובייקטיביות. כי הוא "אובייקטיבי" ממילא, שהרי לא את דעתו הפרטית הוא מביע בפרהסיה, אלא את דעת הקהל. והקהל – זה עלום-השם של הבינוניות – אינו סובייקטיבי מעצם עצמותו, כידוע. האמנם? האם לא הוא דווקא מסמל לנו את הזיבורית של הסובייקטיביות, הפסולה לעדות, משום היותה "דעה" בלי "יודע", "דין" בלי "דיין", "אנכיות" בלי "אני", סובייקטיביות בלי סובייקט? נדמה לי, כי אין אגואיסטן כ"דעת ציבור" ואין כמוה נוחה למקח שוחד, למשפט מעוקל מתוך טובת הנאה לשם נוחיות והגנה עצמית מפני האישיות, וצו ההיעקרות מנקודת הקיפאון. "דעת ציבור" וההסתייעות בה פירושן אינדולגנציה³ רשמית, הפוטרת את היחיד מיגיע המחשבה העצמית וניתנת לו לא בחינם, אלא במחיר ויתור רשמי על מעט היושר, שאם הוא מצוי בעולם זה, הרי משכן-מעט יתכן לו בגבולות ה"אני". כי רק ה"אני" רוחש רגשות והוגה דעות – ה"אנחנו" מעלה גֵּרה עונה אמן. וכאן ניגודי האיבה שבין המבקר מבית הלל, הבא תמיד ברכבת השנייה, כתום המערכה, כדי לשיר "הנותן תשועה" ולהודות "גם כן", כי שלמה המלך חכם היה, ובין המבקר מבית שמאי (מלשון "שום", ההערכה) המקדים לבוא כדי למשוח למלכות או לבדוק את העטרה.

אינני מאנשי הללויה. איני רואה שום יעוד בהשתכשכות במים העומדים של המוסכמות. ועל כן מובנות לי מאד אותן המירכאות הנכבדות שאחד הסופרים⁴ זיכה בהן לפי תומו את דעתי הפרטית-אובייקטיבית על אחד השירים, שהסובייקטיביות הכללית העריכה אותו, כדרכה, על פי הכלל של ה"הלל למהולל". הפירוש של המירכאות הוא בוודאי כך: "אנו, שמהללים אנו את שירו האחרון של ביאליק המהולל, פסק הדין שלנו הוא לגאלי ממילא, ואין אנו מחויבים להוכיח, כי השיר הוא דווקא חזון נעלה, משא לדורות וכו' – ואלו אתה, שדעתך אינה חיובית – עליך הראיה. אדרבא, הוכח נא וניווכח".

אנסה להוכיח.

ב.

אני קורא את השורה הראשונה: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם, ולבי סף דמעה". דמעה! המיץ הקדוש ביותר, השוכן בבית החומר של השס"ה והרמ"ח; טל שמימי בעמק העכור של הגופניות הרשעה; רסיסים ממעין ההזדככות; צדיקים ורשעים יתקדשו בה; אל שדי יירתע מפניה ויעביר את רוע הגזרה; רוצח ישיב סכינו אחור; בגלל דמעה אחת סרב דוסטויבסקי "לקבל את העולם"; מיטב הרגשות ינובו בה, סגולת המלים והביטויים יזהירו לאורה בנוגה הרחמים הגדולים. ואיך זה, איך קרה הדבר, איך יכול היה לקרות בשיר דנן זה המעֲבר, המסולף מבחינה נפשית, מסף דמעה אל סף אחר, אחר לגמרי, שבו מפעפע קצף המלים, שצמיחתן באקלים נפש מסוים. הסבירו נא, הסבירו לי, אתם מיטיבי ההסבר, איך העלתה הדמעה הזכה, אשר בראש השיר, את שצף התוכחה של "טמאי נפש" ו"שרצים" ו"נכפים" ו"צרעת"? האין זה סירוס פיוטי ופסיכולוגי? האין כל "שבע התועבות ושמונת השרצים"⁵ הללו הופכים – מיד ובהכרח – את הסמל הרגשי שב"סף הדמעה" ממעמד נפשי למעמד מילולי? השיר, שהוא בן פורת עלי עין,⁶ על דמעת עין, מתבשם מניחוח הרחמים, ולו מלים אחרות, בהכרח אחרות! "תפילה לעני כי יעטוף",⁷ "אני הגבר ראה עני"⁸... הנה בניה החוקים של הדמעה. ולא תוכחה, שמקורה במעמד נפשי אחר לגמרי.

וראיה – – – גם מן הנביאים. גם הם ידעו את הזעם. גם הם לא מנעו את מקל החובלים מכתפה הסוררת של ישראל, ולא קימצו בגידופים. אבל – – – כשלבם היה סף דמעה (דמעה!) הם נתנו לנו "נחמו נחמו"⁹ ולא "שבע תועבות".

והראיה מן הנביאים לא באה סתם. זוהי עיקר הטענה של מקלסי השיר האחרון. הם טוענים: כך דיברו הנביאים. "כך" – – – בעיקר, במובן הסגנון. סגנונו של "ראיתיכם" הוא ממש סגנון הנבואה. וכאן התורפה השנייה. מה פירוש: פלוני מדבר בסגנון זולתו? כלום סגנון הוא רק עניין של דקדוקי לשון וחקר מלים – – – ולא אקלים הנפש, מהות הדור, תמצית כל ההשגות, האמונות והרצונות של הפרט או החברה בנסיבות זמן מסוים? ואם הם דיברו כך, כבר דיברו ובהכרח דיברו ודווקא כך – – – מה טעם ומה זכות ומה ערך יש לנו, בני השגות אחרות, נימוסים אחרים ומזגי נפש אחרים, לטשטש את אֲנִיותנו ולהסתגנן על פיהם, כלומר: לסלף את עצמנו. אולי מוגזמת מעט הסברה הנכונה, כי כל יצירה, שיש כבר כמתכונתה בעבר, מיותרת היא. אבל הוויתור על "הסגנון" העצמי, ה"כמתכונת" במובן הביטויי הם על כל פנים מחיקת האני, וממילא ביטול וויתור היצירה. לא כל שכן, בשירה הלירית, שיסודתה בתמצית של "אני הגבר". היש פירוש ל"אני" מסוגנן? היש משמעות-מה לאני בוכה, אני כועס, אני שונא "על פי"? ביאליק נתן לנו שיר של כעס – והוא רובו ציטטין. כל פסוק – כה אמר. כל ביטוי – – – דכתיב.¹⁰ כה אמר ישעיהו פרק פלוני, וכה אמרו חז"ל בראש פרק במסכתא שבת. זהו תשבץ מימרות נאה, מלאכת מחשבת המעידה על שררה בלשון, אבל לא ביטוי פרטי השואב מן הפנימיות של הזעם האישי, של "מדבר בעדו" בדור כך וכך. זוהי ירייה מסוגננת בכלֵי נשק שאולים ביד בקיאה מבית העתיקות. וקול "האני" אייהו? כשרצה שונא הנשים הידוע באחד מרומני טורגנייב¹¹ להוציא סוף סוף מפי האישה את קולה האמיתי, התגנב מאחורי עורפה והכה על קדקודה במקל-חובלים – – – ואז צווחה האישה מכאב, בקולה האישי, בלי גנדרנות, בלי סגנון. כי הכאב האמיתי שואג בתכלית העצמיות! ומקל החובלים של ירידת כנסת ישראל שהִכה על קדקודו של ביאליק לא הוציא מפיו את הזעם הפרטי... וניתן לנו שיר זעם מסוגנן. כלומר: "כעס על פי". וגם זהו חטא למעמד נפשי, שיש לו חוקים מסוימים.

בטענת הנביאות נעוץ גם הצידוק ל"דשנות" היתירה של הסגנון מבחינת האיסטניסות. יותר מדי "מלים חזקות" בשיר אחד! אבל אין זו שאלה של אנינות הדעת. זוהי פרובלימה ספרותית טהורה. לא "המותר לגדף?" כי אם "מה לגידוף ולשירה?" – אבל כאן יש להקדים נקודה אחרת.

מהו סוד הביטוי האמנותי? מה הם טכסיסי המלחמה שבין היוצר והחומר? האם על ידי פרוטרוט של כינויים או תארים תְכֻנֶּה ותתואר הדמות? האם יכול התפריט למסור לנו את המהות? אם אומר: חוטם כך וכך, עין כך וכך, שערות כך וכך – כלום עיצבתי דמות אדם? או אם אומר: רשע, חכם, כילי ושאר מידות ותארים – כלום יצטייר האופי? "2 עצים, 3 בתים, 4 כבשים" אינם עדיין ביטוי למראה נוף. התמונה, הסמל, התמצית – – – הנה היא קפיצת הדרך, שבה מגיע האמן אל מתן הביטוי.¹² אלה הן התחבולות והטכסיסים, שבהן מכריע היוצר את אויבו – החומר. כמו בג'יאו-ג'יצו, כמו בדו קרב – מכה נאמנה, מכה ניצחת. "נוֹקְאַאוּט" – ביד אמונה ותחבלנית, הפוגעת בנקודה הנכונה. אבל יש מנסים להכריע את החומר בשפעת תארים ומלים, בגדוש צבעים -- אלה הם נפנופי אגרופים באוויר, שהיריב אינו נפגע מהם. ביאליק רצה לעצב לנו דמות לירידה הגדולה בכנסת ישראל או לטיפוס מסוים בעת "איכה" זו לאומה. איך נאבק עם החומר הזה? הוא ביקש להכריעו בפרוטרוט: שרצים! תועבות! נכפים! אך החומר (כל חומר!) הוא יריב חזק – ואינו נכנע. ועל כן "מרביץ" המשורר עוד: צרעת! מק! פיגול! – והדמות איננה. אז מתחיל הכעס, אבי השפע המילולי, וממנו – ריבוי התארים הנפרדים, במקום הסמל האחד, שהם, על פי המשל הנ"ל, נפנופי אגרופים, במקום "נוֹקְאַאוּט", כי הדמות האמנותית אינה סיכום של כינויים ותכונות אלא תמציתם. היא נעצבת בהתגברות עליהם, כעל סימנים חיצוניים, מחוצה להם, בלעדיהם. משל לפַסָל: צרורות ורגבים ניתזים מתחת למקבתו, כשהוא מגלף את הגוש הסלעי להוציא ממנו את הצלם; הַמַפָל, בעודו דבוק אל הגוש, מסתיר את הדמות הספונה באבן ורק לכשיסולק הַיֶתֶר – יופיע המראה. ביאליק השתמש הפעם בצרורות דווקא. הוא פרט לפנינו את הסעיפים, ולא צרף את סמלם. ובמקום לעורר בי את היחס למסומל, במקום שאני, הקורא, אראה, ועל סמך הנראה אזדעזע ואומר: צרעת היא! תועבה! – סיפר הוא על אודות יחסו ופרט את הכינויים. והמראות אינם. וכשאין מראות – הרי כל הכינויים הללו (ואחת היא אל מי המכוון!) הם, אם נפרשם בשמם המדויק: גידופים. אמנם, מסוגננים היטב, במבחר הידיעה הלשונית – אבל בכל זאת: גידופים. ומה להם ולשירה?

יטענו: מעוצם הכאב זעק המשורר, ולא היה לו כושר נפשי להיות בררן. שיר זעם הוא, ובזעם הכל מותר! – – – לא, לא מותר! בשירה – לא מותר. וכושר נפשי? הרי בשיר זה היה המשורר בררן דווקא. הרי, כאמור וכמוסבר, לא ניתנה לנו כאן השאגה בביטויה הפרטי, כי אם בסטיליזציה (עיין שם),¹³ כלומר: מתוך כושר נפשי לניפוי ולבירור מילולי.

על כל פנים, אצל הגויים איני יודע דוגמה לכך. והרי גם הגויים יודעים לזעום, אפילו הקלסיקנים שלהם. א. ס. פושקין כתב, כידוע, שירי הזדמנות לאומיים, שהם ביסוד החֵמה. "למה רגשו מליצי גויים" שלו הוא שיר נמרץ מאד. ומי לנו כרוסית מבורכת ב"דשן" לשוני, בלי עין הרע. ואף על פי כן... גבהות הביטוי בשיר הזה וניקיון לשון גם בזעם. ורק בפַיט החצרוני של הבולשביקים הותרה הרצועה. שם דמיאן¹⁴ וכת דיליה אינם חסים על "ההידרה הקונטרֵַבולוציונית",¹⁵ וכל הדשן העממי של הלשון הרוסית מסייע להם. אבל אפילו "המופקר" יסנין¹⁶ יצא סוף סוף מכליו וגער בדמיין ביידני: לא, לא, לא! לא הכל מותר בשפת השיר! כן: גם בימי המלחמה האחרונה, כשייצרי אנוש, בלי הבדל עם ומעמד, השחיזו את ציפורניהם כמו בזירה, כתבו זמן מה בנוסח השירים הפטריוטיים הידועים.

אבל "השירים" הללו נדפסו באוגוניוק¹⁷ ונשלחו אל החזית מטעם המפקדה הראשית בתורת אלכוהול שוביניסטי¹⁸ לשסות גוי בגוי. והעיקר: לא משוררים כתבו אותם. המשוררים גם על הַתְזָזִית של המלחמה כתבו לא בשצף אלא בעצב, אפילו כשזעקתם הבודדה צריכה הייתה להגביה קולה כדי להישמע בתוך רעש תותחים וצווחת משטמה סביב (עיין הקובץ שיצא לאור בימי המלחמה בעריכת רומן רולן).¹⁹ ודוגמא מאלפת: הסופרים הרוסים שבאמיגרציה.²⁰ להם יש, ב"ה, על מה לקצוף. את מולדתם עשקו מהם. אל נהרות בבל טולטלו כולם. ואין ספק, כי כל הכינויים שבשירו של ביאליק כלפי איזה שיקוץ משומם אנונימי מפעפעים בלבם כלפי עוכריהם הבולשביקים. ואף על פי כן: קראו נא את שירתם הלאומית – התמצאו שם את הבלתי פיוטי, אם כי "אנושי" מאד? התמצאו שם השתוללות של גידופים? ו"פלא" הדבר: דווקא איגור סוורינין,²¹ שהוא משורר התמרוקים וניחוח ה"אננסים בשמפניה", הגיש לרוסיה הסובייטית צרור קללות נמרצות – וזכה לנזיפה מפי המבקר הבלתי מהפכני, לא בספרות ולא בציבוריות, – ג. אדמוביץ.²² כי הטובים שבמשוררים הרוסים שבאמיגרציה, באשר משוררים הם, "לבם סף דמעה". ומשום כן – את מיטב המלים הנכאות והמתרפקות העלו, בדברם על רוסיה ועל מחריביה (לדעתם). גם על מחריביה, כלומר: גם בשירי הזעם. והענתותי של בלגיה, אמיל ורהארן²³ טרוף הזעם בימי המלחמה, גם הוא שאג שאגה גדולה, בראותו את גרמניה בדמות זאב טורף את שה מולדתו. אבל... אבל בשירה לא הכל מותר. לא, לא הכל. כנף אחת טבולה תמיד בסף הדמעה. כי זהו השיר. וביאליק לא כן עשה.

– אבוי! – יזדעזעו היצרנים והלקוחות הספרותיים, התמימים והבלתי תמימים – את רבנו דקרת. פוגרום עשית בשירו של ביאליק. את הכל, את הכל בו אתה פוסל... האין זה יותר מדי? אולי תרחם בכל זאת? נניח כי יש קצת היגיון בדברי ההסבר שלך... סוף סוף, הכל תלוי בטעם... אבל... אבל – איזה סגנון! איזו עברית! הלא תודֶה?

– לא, איני מודה! איני מודה שעדיין לא הגיעה השעה לחדול מן ההתמוגגות המשכילית לגבי משמני המליצה ומכמני שפת עבר. נדמה לי, כי כבר הגענו לאותה תקופה, שבה ידיעת לשון ושליטה סגנונית נערכות לגבי סופר במסשטב²⁴ נורמלי כמעט, מתוך דרישה מובנת מאליה, כבכל אומה ולשון. אבל הנה באים המתמוגגים הללו ומעידים עלינו, כי עוד לא נחלצנו מן הלשון-קודשיות.

ומעשה ביהודי אחד, שקיבל מכתב מבנו במרחקים והיה קורא בו ושונה ומשלש – ומתמוגג. שאלוֹ חרו: – "ודאי בשורות טובות נתבשרת?" – "טובות? לאו דווקא! אדרבא: כותב לי בני שיחיה, כי זוגתו מתה בשחפת, ובתו מוטלת על ערש דווי, ובנו הודח ממשרתו. ובבית – רעב וקור. השם ירחם!" – "ובכן, מה השמחה הזאת לך?" – "אַי, אַי! מה אתה סח? אבל איזו לשון- קודש! איזו לשון קודש!".

איני מכחיש: אדם יקר הוא היהודי הזה. אבל בדברי שיר הבשורה הפיוטית היא העיקר, ולא הלשון-קודש.

פולמוס ביאליק - ג'

הארץ, גיליון 3801, י"ח בשבט תרצ"ב, 26.1.32, חתום: א. שלונסקי
וכן: כתובים, שנה ו, גיליון ט, כ"ג בשבט תרצ"ב, 30.1.32, חתום: א. שלונסקי

יפה אמרו: קשה עלילת שווא בדבר אהבה מדומה כדיבה בדבר שנאת חינם. ועל כן שמחתי להזדמנות שניתנה למ. גליקסון¹ (במאמרו בגיליון של יום ששי שעבר) להזים בפרהסיא את הרינון העובר במחנה על ברית הסימפטיה, הכרוכה, כביכול, בין הארץ ובין כתובים מיום שאני החתום מעלה עובד בעיתון. שמחתי – והצטערתי. שמחתי – משום שבמאמר זה הצליח מ. ג. [משה גליקסון] להבליט כמה נקודות ניגוד שבין המחניים, וע"י כך נתן הזדמנות גם לצד שכנגד לשפוך עליהן אור של מאידך גיסא. והצטערתי – על שכמה פסוקים בו הוכיחו לי, כי יש, כנראה, משהו מכשיל בעצם מלאכת הוויכוח, כי שום כיוון ספרותי וגם לא גיל או מידות נפש אינם מחסנים אותנו מפני המכשלה הזאת. ואם כן: איך סוף-סוף ידבר אדם אל חברו ויריבו? ואיזו הדרך יתחוורו דברים ויתבררו מושגים? האמנם רק שטח מדוחים הוא כל ויכוח?

קודם כל – המרכאות. מה רבותא בהן? מה הוכחה יש לקורא, אם במקום לסתור את דעת יריבי בדעה שכנגד אני דוקרו בצנינים של מרכאות קטנות? כל פעם שמ. ג. מדבר על כתובים אין הוא כותב אסכולה אלא "אסכולה", ולא מחנה אלא "מחנה", ולא צעירים אלא "צעירים", ולא הוכחות אלא "הוכחות" וכדומה. במרכאות דווקא. טוב. אבוא גם אני ואכתוב "הוכחות" וכו'... של מ. גליקסון, – ובכן, מה אוכיח בזה? לא כלום! זוהי תחבולה ישנה שעבר זמנה ושגם בשעתה לא הועילה לברר דעות ואמונות. והרי מ. ג. לזאת נתכוון. ועל כן הצטערתי.

ועוד: הנה בא י. הורוביץ וטען מה שטען, ² בא מ. גליקסון ופסל אותו ע"י נימוק מוזר: הוא "בא לתבוע את עלבונו של שלונסקי, חברו לקבוצת 'כתובים' ו'אמודאים'". ובכן? גם זה רע? גם חברות היא פסול? הרי כולנו בוכים על הפירוד, על השנאה במחנה הסופרים – ולמה תרע עיננו במעט אהבה ורעות? הנה בזמן האחרון הקדיש מ. ג. מקום רב לתביעת עלבונו של ביאליק – וכי משום חברותו נפסלה עדותו? חשבתי: לא יתכן כי הכוונה היא לרמז בזה, כי חברותם של נאמני השילוח, "בני משה", מאזנים, "עונג שבת"³ כשרה ואינה תלויה בדבר – ואלו חברותם של אנשי "כתובים" ו"אמודאים" היא מעין קנוניא של העושים "יד אחת". מאד מאד לא רציתי לשער, כי זהו הרמז. שאם כן – הרי כלו כל הקצין. אבל הנה פסק דין מפורש על ערכם המוסרי של אנשי ה"כתובים" בתורת בעלי אידיאולוגיה: "וכי אפשר לחכות וכי תעלה על הדעת בכלל, ששיר חדש או דבר אחד מדבריו או מעשה אחד ממעשיו של ביאליק יזכה בעיני 'המחנה'? וכי לא היה לנו הרושם במשך כל הימים האלה, כי נאמני 'המחנה' עומדים על המשמר ואורבים למוצא שפתיו כדי לגנות ולפסול? גזר דינם בכתובים היה מוכן מראש... ופסול מראש, כמובן מאליו, כל שיר חדש וכו'...". כלומר? יודעים את האמת ומתכוונים לשלול? פוסלים במזיד דבר שבסתר לבם הם מחשיבים אותו מאד? ועוד "כמובן מאליו"... האמנם כך היא דעתו של מ. ג.? הרי מחר יבוא מישהו מחסידי ז'בוטינסקי וגם הוא יתבע את עלבונו בצורה זו ממש: "וכי אפשר היה לחכות, וכי תעלה על הדעת בכלל, כי דבר מדבריו וכו'... יזכה בעיני גליקסון? וכי לא היה לנו הרושם וכו'..." אם כן – להיכן נגיע? הרי אין לדבר סוף, כל מי שירצה לסלק את בר-פלוגתו – יפסלנו מיד כעד שקר, כשופט בעל פניות, כחד בר-נש שאינו כדאי וראוי להלך מתחת לשמי-יה – וחסל. האמנם אי אפשר להם לשני יריבים לקדש מלחמה על פי חוזה ידידות של התקפה באמונה הדדית? טוב: דעת יריבך מוטעית, נפסדת, מסוכנת וכו' – אבל... אבל למה תמנע ממנו את הזכות להיות טועה ביושר לב?

הנה נזדמן לי לפני כמה שנים להביע דעה שלילית על אחד המבקרים. בטוח הייתי, כי אין הוא מסכים לדעתי, אבל שיערתי בכ"ז, שהוא מאמין לי באמונה שלמה, כי אמרתי את אשר על לבבי באמת. שהרי כן התייחסתי גם אליו, בשעה שמיד לאחר כך כתב על ספרי לאבא-אמא⁴ שהשירים בו הם קליפת השום. וכי למה זה לא אניח, כי לפי מידת השגתו בדברי פיוט בכלל שירי צריכים להיות רעים בעיניו? ואפילו עכשיו, לאחר כמה שנים, כשאותו מבקר ביטל אותי כעפרא דארעא במאזנים, ראיתי בזה התאמה גמורה להבנתו. אמנם, כשקראתי שם שחור על גבי לבן, כי "שלונסקי פסק להיות גם משורר קטן" נדמה היה לי, כי עלי להתעצב מעט, ובאמת התחלתי להתעצב, אך פתאום נזכרתי, כי שבועיים קודם לכך כתב המבקר, כי... בריטניה שבקה חיים ופסקה להיות גם ממלכה קטנה – ורווח לי, מילא – חשבתי בלבי – תמות נפשי עם בריטים! אם בריטניה אינה מלכות – הרי א. שלונסקי אינו משורר. אבל כוונות רעות לא הכנסתי בדבריו. ואלו מ. ג. הכריז, כי עדותי ועדות חברי חשודה היא, כי חלילה להם, לקוראים התמימים, להאמין, כי באמת ובתום לבב נלחמים אנשי "כתובים" ו"אמודאים" באידיאה או בנושא אידיאה בשם איזה רעיון יקר להם – שהרי כל המלחמה שלהם היא התקפה אישית מתוך שנאת ביאליק, "הנראה להם משום מה כעומד על דרכם". נדמה לי, כבר קראתי או שמעתי מעין זה. פלוני מקדש מלחמה באחד מוכתר – משמע, כי עינו לכתר. זוהי קנאה קטנה בזר הדפנים ובקטורת ההלל של היושב על כס. הרי כך אומר מ. ג.: לחינם קנאת סופרים והתחרות "צעירים"... והנה שאלת הקנאה אינה פשוטה כל כך. יתכן, כי מידה אנושית היא להיות שואף אל כתר. אבל כל אחד רשאי ומצוּוה לבחור לעצמו את השיא הנכסף. לכולנו יש דמות או דמויות נערצות בעבר ובהווה וגם בעתיד הרומזות לנו מרחוק: טפס ועלה אלינו! והתפיסה הזאת מבורכת היא ומרבה חכמה ויצירה, שכן היא העפלה אל הנערץ והנעלה. אבל אם אדם אינו מעריץ כתר פלוני, ואף על פי כן מתקנא בו – הרי זו חמדה קטנה ומגונה. האמנם חשדני מ. ג. בכך? הרי כך ממש הייתה הבורג'ואזיה⁵ טוענת גם על הסוציאליסטים, אשר קידשו את שם אידיאליהם בגבורה ובחירוף נפש: איזה "אידיאלים" יש להם?! הרי כל כוונתם רק לשרביט ושלטון של שר הפלך השנוא עליהם. לא, לא, מ. גליקסון! הרשה נא לי להיות קצת אדם ישר ולהשתוקק רק לנזר הנערץ בעיני.

ואשר לביאליק, "הנראה לנו משום מה כעומד על דרכנו" – הרי צריך שיובן היטב, כי הכוונה היא לא לביאליק כיוצר, אלא כבעל אידיאולוגיה, או ביתר דיוק: כמוציא לפועל תכנית אידיאולוגית, המקבלת צורה מו"לית מסוימת. ובקיצור: "כינוס". אין סיבה להתנגד לשקידה על אוצרות העבר ותיכון סדרים ומשטר בערכי מורשה מפוזרים, בכל אומה ובכל לשון יש עוסקים במצווה זו. יש אקדמיות מיוחדות לכך. יש אוניברסיטה. אבל שם אין התעודה הזאת – מעיקרה ולמעשה – מועמדת כניגוד וכמעצור ליצירה החיה. העבר הגדול חי שם בשלום גמור עם צאצאיו. ואלו אצלנו – אם להשתמש בלשון מסומלת – "מפני הכותל המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל", והיא לדעתנו, חטא לחיים, להמשך. כינוס? אדרבא! הכתובים הייתה הבמה המודרנית הראשונה והיחידה, אשר ידעה להזמין אושפיזין נכבדים ממלכות העבר אל סוכת ההווה ולהושיב ליד רילקה ומודליאני ואורי ניסן גנסין וא. שטיינמן את ר' נחמן מברסלב והשרף מסטרליסק ור' שניאור זלמן מלאדי. ⁶ כאחים ישבו אל שולחן אחד – ולא כצרים ואויבים. היה זה דו שיח – של אהבה גדולה ושל אמונה, כי נצח היצירה לא ישקר – בין אותיות רש"י ובין אותות הזמן. אבל כשהכינוס פירושו שמש בגבעון, דום! הס, ההווה! כשהכינוס אינו מקיץ נרדמים אלא מרדים מקיצים – הרי אנו רואים אותו כעומד על דרכה של היצירה. והמצב בספרותנו יוכיח, אצלנו לא אקדמיה ולא אוניברסיטה עוסקות במלאכה זו – אלא הוצאת ספרים מרכזית, הבולעת את רוב חילה הרוחני והגשמי של כנסת ישראל המוקדש לענייני ספר וספרות. וכאן המלחמה בין אנשי "המחנה" ואנשי הכינוס. אפשר להתנגד לה, אפשר להילחם בה – אבל אי אפשר להפכה לקנוניה חסרת רעיון ואמונה, שכוונתה קנאה קטנה ותחרות קלוקלת.

*

והנה ניסיתי לנמק בכתובים את דעתי השלילית על שירו האחרון של ביאליק, מ. ג. ניסה לנמק את דעתו החיובית. ואיני רוצה לחזור אל הוויכוח המצומצם על שיר זה דווקא (שאגב: לא רק אנשי ה"מחנה", אלא גם רבים מאנשי המחנה שללוהו). מ. ג. תפס בחוש נכון מאד, כי "לא השיר הזה הוא נושא בירורינו". כי אין זו חוות דעה על שיר פלוני, אלא ניסיון של הערכה כללית שונה מן המקובל ל"פרובלימה זו ששמה ביאליק". וכדאי פעם בפעם לשוב ולעיין מחדש בפרובלימות מוסכמות. כדאי מאד. כל תרבות-אמת מחייבת את "מזרה הזמן".⁷ אפשר שטועה אני, אפשר שהערכתי אינה מדעית, "דיסקורסיבית" אלא "וולקאנית הנוהגת קפיצת הדרך" וכו'... אבל זהו קודם כל: יחסי האמיתי לפרובלימה זו – ושורשיו – ביסוד היסודות של השקפתי על היצירה בכלל.⁸

אבל בטרם אבוא לשפוך אור-מה בפנס הקטן של מאמר–הזדמנות על עניין נכבד זה, איני יכול לפסוח על הערה אחת בדברי מ. ג. אני רוצה לברר, כי לא על העובדה של כרוניקה, בדבר שיר חדש קבלתי – אלא על המהומה היתירה, שהייתה קרתנית, לדעתי, ומעליבה קודם כל את בעל השיר עצמו. לדעתי, גם לכבד צריך בטוב טעם. ומאד מתפלא אני, כי בדרך של גזירה שווה רומז מ. ג. רמז של קובלנה על פרסום כרוניקה בדבר מסיבות "אמודאים".

וכי מבחינה עיתונאית אובייקטיבית היא חשובה פחות מכרוניקה על מסיבות "עונג שבת" או ברית טרומפלדור?⁹ האם התנגדות רעיונית חלה גם על השטח הנייטרלי של הכרוניקה? ובכן: דבר לא הדפיס מודעות על כתובים – והארץ לא יפרסם כרוניקה על "אמודאים". ולהיכן נגיע בדרך זו? והערה זו נראית לי אקטואלית מאד. לפי כל הסימנים נתונים אנו בתקופה שבה הוטלה המחשבה העברית שוב לתוך שדה קטל, מושגים ועיקרים רבים הוצאו ממבצרי הביטחון והקיפאון ונכנסו אל כבשן הבירור. ואם לא יהיה בתוכנו קצת חירות וקצת אמונה ביריבים – היאך תתקדש המלחמה?

כן. במאמרי נטפלתי אל הנבואה. גם זהו אחד המושגים הצריך, כנראה, ביקורת מחדש. אני לא ללשון ולסגנון נתכוונתי. אדרבא: התקוממתי על מיעוט דמותה של הנבואה, שבפי מבקרים רבים היא מצומצמת משום מה באופני ביטוי ובצורות כתיבה. התקוממתי על עצם ההשתמשות בתואר זה לגבי הדורות המודרניים, שכל מהותם, כל מכשיריהם וכל מערכיהם, מונעים בהחלט את החבצלת הפראית והקדושה הזאת ששמה נבואה. האם לא מטאור חד פעמי הוא כל החזיון הנבואי? האם לא אוניקום¹⁰ מוסרי הוא שאין לו דוגמה בשום אומה ולא מהדורה שנייה בשום תקופה? הרי היו לנו אחר כך להקת משוררים ועדת תנאים ואמוראים וגאונים וצדיקים – הזכה מי לתואר זה? חושהּ האינסטינקטיבי של האומה נזהר מאד מלייחס את הסגולה הפנומנלית של הנביא גם לאחד מכל ענקי הרוח אשר לכנסת ישראל משך דורות. ומה הן הסגולות, שנצטיירו באידיאליזציה ההיסטורית לגבי הנביא? קודם כל: ויתור גמור על האני הפרטי, נזירות בלתי אנושית מן הארציות, התמזגות מוחלטת, בלי שיור כל שהוא, עם האבסולוטום של הצדק המפגיע, הקנאי, הבז לפשרות. לא קורת בית ולא ידיד, איש ריב ומדון כל הימים. נגד השועים והקועים¹¹ ונגד כל ונגד הכל. העם אוכל את נביאיו. צא, צא משוגע איש הרוח! וזוהי עצם הטרגדיה של הנביא, שהוא ידיד המוני העם, שאינם "מרגישים כי קרוב לעם האיש" וזהו גורלם לא רק של הנביאים, אלא גם של המביאים בלבם ובפיהם את הלענה והחזון. שמאז ועד היום אין לו אוזניים. אתם אומרים: ראו נא, הוא נערץ בפי כל! איש לא זכה כמוהו לאהבה רבה בהמונים, ובחייו. ולי נדמה: שום נביא ושום פייטן גדול לא זכה לכך. האהבה אינה ניתנת חינם. אהבת ה"הכל" היא שכר פשרה, היא תודה על ההליכה בקו המשווה ולא בקוטב. והנביא – משכנו בקוטב דווקא, בקצה, בקיצוניות. לא נוח לו לעַם עִם הנביא, לא נוח, מאד לא נוח. כי הוא מושכו אל השיאים, אל הבלתי מובן, אל הבלתי מושג. ומשום כן – דווקא אי הערכה ואי הסכמה הם סימן חיצוני ומהותי לנביא – וגם ליוצר גדול. על זאת דובר הרבה מעל דפי הכתובים. כי בה גם שורש שאר השאלות המטרידות את היוצר: על המוסכם, על המובן ביצירה, על הפרסום וכו'... וזה היה גם יסוד דברי על עניין הנבואה במאמרי "חבלי שיר" בקשר עם הפרובלימה "ביאליק".

ועוד טענה נטענת נגדי: הלא הוא משורר האומה, הוא סמל היהדות. ואני איני מבין את פירוש המלים. איני חסיד של משורר האומה. אני רואה בצירוף מלים זה סתירה איומה. הוא מזכיר לי צירוף אחר: "אלוהי האומה". היש פירוש לזה? אין! אי אפשר שיהיה. האלוהות, שהיא סמל העל-אומה והאל-אומה, שהיא השיא המסחרר של הכל-הכל-הכל, היאך תצומצם בד' אמות של אומה פלונית? היאך – אני שואל! היאך תוכל השירה, שהיא חלק אלוה ממעל ממש, לחכור לה דירה קטנה ונוחה של הלאומיות. אבל הרי גם האומה אינה חטיבה אחת, ומושג היהדות – גם לו פנים ומהויות שונות ומשתנות. יש יהדות של הרב קוק¹² ויש יהדות של הרמן כהן ושל אחד העם ושל פרץ וברדיצ'בסקי ושל פרנץ ורפל ושל א. ד. גורדון או אוסישקין וז'בוטינסקי. לפנים הייתה יהדותו של הרב מלאדי ושל הגאון מווילנה ממצה את כל את כל קומפלקס המאוויים והמושגים של האומה. ועכשיו הרי לא יסתפק היהודי הלאומי ביהדותו של הרב קוק, וגם הבעש"ט ור' שניאור זלמן ור' נחמן לא הסתפקו ביהדותם של הגאון מווילנה וקודמיו. באה הציונות וגם היא צר היה לה המקום. הדורות הרחיבו ומרחיבים את בית קיבולה של היהדות ונותנים לה גם מסמלים אחרים. ומדוע זה לא תבינו, כי יכול מישהו או מישהם לראות כבר בחזון, לנחש בכיסופים את היהדות האחרת, יורשתה החוקית של היהדות רבת הקומות ויחידת המסורת, שהיקפה המסומל אינו מתמצה ע"י אחד העם או ח. נ. ביאליק? אנו מאמינים, כי עוד עוז ברוחה של היהדות, כי היא עוד תכבוש שטחים חדשים, שטחי מחשבה ואמנות, צורות וסמלים, שעד כה לא עבר בהם נושא משך הזרע העברי. ולמייחלי היהדות הזאת מאוויים אחרים ודמויות-הערצה אחרות. ומכאן האמונה בקול הבן וההשתוקקות אליו, מכאן ההתנגדות לכינוסיזם בתורת אידיאולוגיה, שיסודה הוא הביטחון, כי אין חדש תחת השמש של ההווה, כי הכל הוגד והושר ונחשב ונחנט כבר, ואין אנו אלא יורשים, שעברם מלא את כל משאלותיהם; ומכאן גם עדות נאמנה להזים את החשד בהתקנאות בכתרו של פלוני. שם, שם, בשטחים האחרים, החדשים, הנוספים – שם העטרה הנכספה, שם ולא פה, מעבר לזה, הלאה מזה, תמיד הלאה!

*

לא השליתי את נפשי למצות במאמר הזדמנות את האידיאולוגיה של המחנה שלנו. למעלה מחמש שנים אנו מנסים ללבן לעצמנו ולזולתנו את הנכסף, את שאיננו עדיין, את זה שצריך להיות ואשר העדרו גורם לכך "שלא ניחא לנו במשטר הרוחני המקובל והמוסכם אצלנו", ואשר בגללו ולמענו עוד תתקדש מלחמה גדולה. מלחמה – אדרבא! ואפילו חריפה, ואפילו מכאיבה. אנו בכתובים הרבינו להכאיב, שְׁמנו נתפרסם כבר כחריפים ואולי גם חצופים. אבל מעולם לא פסלנו את יריבינו כעדי שקר, כבלתי מאמינים ברעיוניהם הקדושים להם. אנו אומרים: דעתכם נפסדת, דעתכם מיושנת – אבל בטוחים אנו, כי בכל מהותכם ומצפונכם קשורים אתם לעולם האידיאות הזה, שאנו מקדשים עליו מלחמה. וזאת נדרוש גם מן המחנה שכנגד. קודם כל: אמונה הדדית, שיווי זכויות בנוגע ליושר ולכשרות. אין מונופולין למצפון טהור.