אוֹדְךָ
אֲשֶׁר עִם הָנֵץ הַחַמָּה לְיוֹם עֲמָלִי עוֹרַרְתָּנִי
וְשָׁלוֹם בַּעֲצָמַי.
מִמַּיִם זַכִּים טָהַר גּוּפִי
וּמִטַּל בֹּקֶר.
שָׁמְרֵנִי
מֵהַבְלֵי יוֹם וּמֵרֹגֶז־תְּלָאָה
אֲשֶׁר נְקוּטוֹתִי בָּהֶם.
לַחְמִי בִּרְוָחָה תֵּן – וְאָכַלְתִּי מִפִּתִּי
כִּי מֵרֹב עָמָל וְזֵעָה.
שִׂים עַיִן טוֹבָה עַל עֲמָלִי וּפֹעַל כַּפַּי רְצֵה
הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים לִמְנוּחוֹת.
כִּי עוֹד רַב הַדֶּרֶךְ וְנִסְתָּר מְאֹד.
בְּרַחֲמִים רַבִּים כְּתֹב יְבוּל־יוֹמִי
וְהַמְתֵּק עָלַי מְנוּחַת שְׁנָת
כִּי נָכוֹן כְּבָר הַמָּחָר.