חיפוש

כתבי יד

אל תקדים דיצה לקפיצה

נוסח של שלונסקי לפתגם -אל יתהלל חוגר כמפתח

חידודי לשון נוספים...

לֹא

אֶל אֲחוֹרֵי חֲצוֹת קִרְיָה רָוָה גוֹלֶשֶׁת
וּכְנֵתַח זְעָקָה אֲשֶׁר קָרַשׁ דָּמָהּ
בַּעֲרוּצֵי הָרְחוֹב רוֹבְצָה וּמִתְפַּלֶּשֶׁת
הַדְּמָמָה.

כָּל מַה שֶּׁהִתְקוֹלֵל בִּלְשׁוֹן קִרְיָה יוֹמֶמֶת
כָּל מַה שֶּׁהִתְרָאָה מִשַּׁחַר עַד חֲצוֹת
עַכְשָׁו פֹּה מִתְלַיֵּל: מַהֲדוּרָה אִלֶּמֶת
בַּחוּצוֹת.

עַל מָה נְשִׁימָתָהּ עָצְרָה הָעִיר בִּדְחִילוּ?
מַה פַּחַד פֶּן יַרְתִּיעַ נִיעַ וּבֶן-קוֹל?
כִּי הִיא יוֹדַעַת:
צְלִיל אִם יִשָּׁמַע חָלִילָה
יָקִיץ וְיִתְפּוֹרֵר הַכֹּל.

וְהוּא נִשְׁמַע! צָרוּד כְּבָא מִקֶּבֶר.
כִּטְרַף שַׁלֶּכֶת הַשּׂוֹרֵט אַסְפַלְט הַמִּדְרָכוֹת:
״יֵלֵךְ עִמִּי!״
בְּקֶרֶן רְחוֹב מִמּוּל הַגֶּבֶר
הוֹפִיעָה הִיא – אוֹיֶבֶת וְאָחוֹת.

לִבִּי הִגִּיהַּ אוֹר עָלֶיהָ: מַרְיָה! מַרְיָה!
וּפִי רָגַם אוֹתָהּ בִּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת:
״לֹא!״
וּמֵאִבְחַת חֶלְקַת הָאַסְפַּקְלַרְיָה
הִבִּיט אֵלַי קְלַסְתֵּר פָּנִים עַקְמוּמִיּוֹת.

וַיְהִי הַ-לֹא סוֹנֵט וּמִדַּדֶּה בְּלִי הֶרֶף
מִקֹּטֶב בּוּז עַד יַרְכְּתֵי נְהִי
וְהוּא לָהַט וְהִתְהַפֵּךְ כְּחֶרֶב
בֵּינִי וּבֵין הַהִיא.

וְהִיא אָמְרָה...
וְהִיא...
(הַגִּידוּ: אֵיךְ אַצְלִיחַ
בְּחֶרֶט פַּיְטָנִים לִרְשֹׁם עַל גִּלָּיוֹן
אֶת פְּשָׁט הַדִּבּוּרִים שֶׁמִּתּוֹכָם הִבְלִיחַ
הָרֶמֶז הָאַחְרוֹן – לִפְדוּת אוֹ כִּלָיוֹן?)

״כֵּן... מַר הוּא בְּוַדַּאי מֵהֶם מִכַּת הַחֹפֶשׁ
וְגַם בָּעִיר הַמְפֻכָּחָה הַזֹּאת
הוּא מְשַׁלֵּחַ לְתֻמּוֹ אֶל תּוֹעֲפוֹת הַטֹּפֶשׁ
אֶת צֶמֶד הָעֵינַיִם הַהוֹזוֹת?״

הַאִם אָמְרָה לִי כָּךְ? הָיָה זֶה כֹּה לְפֶתַע
הָיָה זֶה כֹּה לֹא-זֶה. נָבוּל וַאֲמִתִּי.
נִדְמֶה לִי: דַּוְקָא כָּךְ תֵּאַרְתִּי אֶת יוּלְיֶטָה
וְאֶת רוֹמֵאוֹ וְאוֹתִי.

אֲנִי תָּמִיד יָדַעְתִּי כִּי הַכֹּל אֵי-פַּעַם
עָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת בִּדְמוּת מְאֻכְזָרָה.
עַכְשָׁו נִפְעַמְתִּי וְעָנִיתִי:
״כֵּן... אֲבָל... מַה טַּעַם
שָׁאַלְתְּ אוֹתִי אֶת הַקֻּשְׁיָה הַמּוּזָרָה?״

וְהִיא אָמְרָה (לַעֲזָאזֵל! הַגִּידוּ לִי מַדּוּעַ
שׁוּב נֶעֱצַר עֵטִי – תָּמֵהַּ וְנִפְעָם?
גְּלוּיִים עַד לְאֵימָה כַּיַּעַר הַגָּדוּעַ
דִּבְרֵי הַלַּיְלָה כִּפְשׁוּטָם):

״הַשְׁפֵּל הַזָּר הַשְׁפֵּל עֵינֶיךָ מִגָּבֹהַּ
וּרְאֵה: פּוֹעֵל בְּבֵית-חֲרֹשֶׁת שֶׁבַּכְּרָךְ.
אֶצְלוֹ הַכֹּל קָבוּעַ:
זֶהוּ הַמִּקְצוֹעַ!
וְהַמַּשְׂכֹּרֶת – כָּךְ וְכָךְ!

פִּתְאֹם בָּאִים הָהֵם
מִכּוּשׁ
מִסִּין פּוֹזֶלֶת
בְּתַחֲרוּת רָעָב אֶת הַמִּחְיָה לִגְזֹל
וּבְמַר מִסְכֵּנוּתָם (הָהּ רַחֲמָנוּת גּוֹזֶלֶת!)
הֵם יַעַבְדוּ חִנָּם.
בְּזוֹל.
בְּזִיל-הַזּוֹל.

אֲזַי כֻּלְכֶם תִּתְקוֹמְמוּ:
׳זֶה שֹׁד!
זֶה שֹׁד וָשֶׁבֶר!׳
תַּגִּידוּ: ׳יֵשׁ שָׂכָר – מִצְוָה לִשְׁמֹר עָלָיו!׳
וְלָמָּה עֵת אָמַרְתִּי: ׳בּוֹא עִמִּי הַגֶּבֶר!׳
לֹא נִתְחַלְחַלְתָּ אֲדוֹנִי וַהֲשִׁיבוֹתָ: ׳לָאו?׳

הָבֵן: זֶה הַיְנוּ הָךְ.
הָבֵן: זֶה לֶחֶם-עֹנִי.
הָבֵן: זֶה מִקְצוֹעִי! – דְּבָרִים כְּמוּבָנָם.
אַךְ חֶשְׁבּוֹנְךָ בָּרוּר: כָּל הִיא עַכְשָׁיו כָּמוֹנִי
הוֹ הוֹ – אֲבָל חִנָּם!

עַל כֵּן בְּתוֹךְ הַלֵּיל כְּנֵתַח בְּתוֹךְ לֹעַ
אֲנִי מוּקַעַת וּמְנֻשֶּׁכֶת הַיּוֹם – מִלָּאו אֶל לָאו.
סְלַח לִי עַל הַצְּרוֹר שֶׁל חֲרוּלֵי אֱלֹהַּ
אֲשֶׁר הוֹשַׁטְתִּי לְךָ בְּלִי תֹּם וּמַכְלוּלָיו.״

וְהָלְכָה.
פִּתְאֹם צְרִים-קוֹל. זֶה קֶמֶט
שָׂרְטוּ בִּפְנֵי הָעִיר הַצִּפָּרְנַיִם שֶׁלָּאוֹר.
וּזְנִיק. וּמְהוּם. עוֹד רֶגַע וְקִרְיָה יוֹמֶמֶת
תִּרְמֹס בְּשַׁעַט גֵּא אֶת הַמָּגוֹר.

וְאִישׁ לֹא יִמָּצֵא
גַּם אִישׁ אֶחָד מֵאֶלֶף
גַּם אִישׁ אֶחָד עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר יִרְבַּץ תַּחְתָּיו רָבוֹץ וְלֹק כְּכֶלֶב
אֶת נֵתַח הַזְּעָקָה אֲשֶׁר קָרַשׁ דָּמָהּ.

וְרַק אֶחָד מוּזָר אֶל סְגוֹר חַדְרוֹ בְּצֶנַע
חָמַק וְהִתְיַצֵּב אֶל נֹכַח הַמַּרְאָה
לְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב: אוּלַי שֵׁנִית יִרְאֶנָּה
אֶת דְּמוּת עַצְמוֹ הַמְאֻכְזָרָה.

וְהוּא הִבִּיט: הַקְנִיטִי אַסְפַּקְלַרְיָה!
הַפְלִיצִי דְמוּת פָּנִים עַקְמוּמִיּוֹת!
הַלֵּב הִגִּיהַּ אוֹר עָלֶיהָ: מַרְיָה! מַרְיָה!
וְלֹא-לֹא-לֹא – בָּכָה בִּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת.